חבצלת השרון מהדורא תנינא· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד
סימן סד
ב"ה ה' ויקרא תרצ"ג לפ"ק טרנאפאל.
שלו' אשיב לכבוד ידידי הרב הגאון בנש"ק מגזע תרשישים מו"ה מרדכי זאב נ"י אבד"ק צאנז ובית דינו הרבנים שיחי':
מכתבו הגיעני במועדו. ומה אעשה ואין בכחי עתה להשיב. ואך למען גודל הנחיצות שכתב כתה"ר במכתבו השני מוכרח אנכי להשיב אך בקצרה. הנה מה שטוענת עליו שנשבע שישאנה וגם נתן ת"כ כיון שהוא מכחיש מבואר דינו בחו"מ סי' פ"ז סל"ד בהגה דאם אינו חייב בלא"ה רק מכח השבועה או הת"כ. אם מכחיש אין משביעין אותו ע"ז. ועיין בתומים שם שמסקנת דבריו הוא דכיון דשבועת היסת תקנתא היא בכה"ג לא תקנו רבנן. וגם כיון שאינה תובעת אותו ממון רק שישאנה, מבואר דינו בסכ"ה שם ברמ"א דאם עיקר התביעה אינו בשביל ממון אין משביעין ע"ז כמ"ש שם הש"ך באומר קדשתיך או היא אומרת קדשתני אין משביעין ע"ז. ופירש ג"כ בתומים שם משום דשבועת היסת תקנתא היא ובכה"ג לא תקנו, וא"כ לפי"ז אפשר לומר דנהי דאין משביעין ע"ז אבל עכ"פ מחרימין ע"ז חרם סתם. דחרם סתם משמע דמן הדין יכולים להחרים על מי שגזלו. וכעין שכתב שם הרמ"א לענין הוצאת ש"ר דעכ"פ מחרימין אף דאין משביעין ע"ז ע"ש. ואף דאנן נוהגין דכ"מ שמוזכר בש"ע חרם סתם נותנין קב"ח לנוכח כמ"ש התומים והנתיבות סי' פ"ז דעכשיו נהגו ליתן קב"ח לנוכח מ"מ נ"ל דלא עדיף מנהגא דידן מתקנתא דר"נ בשבועת היסת. דבהני גוונא דלא שכיחא כדלעיל לא תיקן. ה"נ גם מנהגא דידן בכה"ג לא תקנו. וא"צ לקבל בח' לנוכח רק חרם סתם מפי הב"ד:
ואמנם אפשר לצדד ולומר דגם זאת א"צ דל"מ למאן דס"ל דלדבר מצוה מתירין אף בנשבע לטובת חבירו וקיבל ממנו טובה עיין רמ"א סי' רכ"ח ס"כ וש"ך שם סקנ"ד. ה"נ כיון דלפי דברי הדאקטער איכא חשש סכנה בדבר וצריך לקיים ונשמרתם וכו' ובפרט דאמה וילדי' ג"כ חולים ע"ז הוי כהא דלא ישא אשה ממשפחת מצורעין כל דהוחזקו ע"י שלשה. וגם איכא קיום כיבוד אב ואם שצועקין שלא ישאנה. י"ל דשפיר יכול להתיר לו שבועתו ות"כ כמבואר בסי' רל"ט ס"ב דגם ת"כ יש לו התרה וכיון דיכול להתיר לו נדרו נאמן לומר דלא נשבע כלל במגו דבידו לשאול. כמבואר בערכין דכ"ג ע"א ובש"ך חו"מ סי' רנ"ה כקו' באריכות. ואף לדעת הסוברים דנדר לתועלת חבירו אף לדבר מצוה אינו יכול להתיר עיי"ש בט"ז יו"ד סי' רכ"ח סקל"ג. מ"מ בלא קיבל טובה ממנו אף דכתב שם הרמ"א דלכתחלה אין מתירין אף בלא קיבל טובה ממנו. מ"מ בהא י"ל דכ"ע מודו דלדבר מצוה מתירין וכאן לפי דבריו לא קיבל הוא שום טובה ממנה ואף דכתב הרמ"א דאיש ואשה שנשבעו לישא זא"ז אינו יכול להתיר דזה מקרי הטבה מה שנתרצו לישא זא"ז. מ"מ הא כתב הש"ך שם דזהו רק דנשבעו שניהם אבל לא בנשבע אחד מהם לבד עיי"ש בסקנ"ה ובפרט מה שנתרצית האשה לא מקרי הטבה לדעת המהרמ"פ שהביא השיך שם דאיתתא בכ"ד ניחא לה. ומכ"ש בנ"ד דמוכח דהיא בקשה להנשא לו והיו עושים כל השתדלות ע"ז וודאי לא מקרי זה הטבה. וגם בלא"ה הא כתב שם הרמ"א דאם אמרה מאים עלי ונותנת אמתלא טובה מתירין לה שלא מדעתו. מכ"ש היכא דהוא אומר מאיסה עלי דהוא עדיף מדידה כמ"ש הרא"ש בתשו' הובא באה"ע סי' קי"ז סי"א ואין לך טענה מבוררת יותר מזה מחמת חלי'. אף אם נתרפאית עכשיו מ"מ הא כתבו התוס' בכתובות (ע"ד ע"ב) ד"ה חכם לענין מומין שנתרפאו דיכול לומר דמאוסה עליו משום שזוכר המומין שקודם. וא"כ נהי דקיי"ל בסי' נ' באה"ע דהיכא דטוען הוא או היא מאוס עלי צריכין לישבע משום דילמא ענ"ב מ"מ כאן דהוא מכחיש כל ההתקשרות וגם טוען מאוסה עלי. א"כ ליכא חיוב שבועה דכיון דאף אם יודה על ההתקשרות אינו חייב אלא שבועה. דמאוסה עלי אין זה תביעת ממון דאין נותנין שבועה על שבועה כמבואר בסי' פ"ז סכ"ה ועיי"ש בסמ"ע ס"ק ע"ב וע"ג דגם חרם סתם אין נותנים ע"ז עיי"ש:
ומה שטוענים מצד הבושת כיון שלא היו שום התקשרות הוי רק בושת דברים כמ"ש הקצוה"ח בסי' ר"ז סק"ז. ואם בטענת מאוס עלי בטענה מבוררת פטור גם מבושת. והנה יותר מזו פסק הט"ז דהיכא דהמנהג לכתוב תנאים גם אם הי' ראשי פרקים הוי כע"מ לכתוב שטרות דיכול לחזור בו. מכ"ש בזה דהמנהג גם בין ההמון לעשות עכ"פ א ווארט ות"כ וק"ס. ולפי דבריו בקשו אותו שיושאר שם על חוהמ"פ לעשות יא ווארט. א"כ הוי כע"מ לכתוב דיוכל לחזור מקודם. וא"כ מכל הני טעמי נלע"ד דמצד שורת הדין א"א לחייב את הנתבע אך כיון דאין אנו רגילים להעמיד דברנו על ד"ת. מצד היושר ראוי לפייסה באיזו רצוי כסף כפי חוו"ד של הבית דין. כנלע"ד. והשי"ת יצילנו משגיאות:
כ"ד ידוש"ת.