אור ברסלב

חבצלת השרון מהדורא תנינא· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד

סימן נט

סימן נח

ב"ה מוצש"ק

שוכט"ס לכבוד ידידי הה"צ חנגדול בתורה וביראה חריף ובקי משנתו זך ונקי חו"פ בנש"ק כש"ת מו"ה עזריאל מאיר שליט"א:

יקרתו לנכון הגיעני ויאמין לי כתה"ר כי כבר הי' לי כמה יגיעות וטרחות לחפוש את המכתב שמבקש כתה"ר וגם עתה בבוא מכתבו צוויתי עוה"פ לחפש באמתחת המכתבים לעשות רצון צדיק. ולדאבוני א"א למצוא המכתב. וצר לי ג"כ מגוף הענין שכפי הנראה רימה אותי השואל שלא הודיע לי שהוא עצמו הבע"ד וגם לא הודיע לי כלל שכבר יש פס"ד מהרב הגאון מהר"א קלאצקין ז"ל שא"א כ"כ בניקל לסתור דינו. והיטב חרה לי על הדבר כי כן לא יעשה. ובפרט שאנכי נזהר שלא להשיב לבע"ד כלל בד"מ. ועבר על ל"ע לת"מ ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו. אך מה אעשה ואין בידי לתקן מאומה:

ועל ד"ת שעורר כתה"ר שהביא דברי הגאון ר"י ראזען שהיורשים אינם יכולים לאסור חלקם זע"ז אף בדבר שיש בו דין חלוקה. משום דהר"ן כתב הטעם דיכולים לאסור משום דעל דעת זה נשתתפו. וזה ל"ש ביורשין עכת"ד. הנה בעניי אינני רואה זה בר"ן אדרבא הר"ן כתב דבשאין בו דין חלוקה מש"ה אין יכולין לאסור משום דע"מ כן נשתתפו שתהא גופה קנוי' לגמרי לכ"א בשעה שמשתמש בה עיי"ש בדמ"ה ע"ב ד"ה ואיכא דמקשו ובדמ"ו ע"ב ד"ה אלא אמר ר"י עיי"ש. אבל ביש בה דין חלוקה דיכולין לאסור אין מוזכר כלל בהר"ן הטעם משום דע"ד כן נשתתפו. ואמנם יען שהרב הנ"ל הוא מפורסם לגאון יוכל להיות דלא סיימוה קמי' דכתה"ר ואולי כוונתו למ"ש הר"ן שם אח"כ בד"ה אבל בדעת הרמב"ם דס"ל דביש בה דין חלוקה אסור רק עד החלוקה ולאחר החלוקה מותר כ"א בחלקו אף דאין ברירה משום דאנן סהדי דע"מ כן נשתתפו שלא יוכל אחד מהם לאסור על חבירו בענין שיהי' נאסר אחר החלוקה דא"ה אסר עליו נכסי דידי' ואינו בדין עכ"ל הר"ן. וסובר הרב הנ"ל דביורשין דאין שייך לומר דע"מ כן נשתתפו אם נאמר דיכולין לאסור ביש בו דין חלוקה אף לאחר החלוקה תהי' אסורה משום דאין ברירה. וממילא אינו יכול לאסור כלל כמ"ש המק"ח בסי' תמ"ח סק"א לענין בהמה שחצי' של עיה"נ עיי"ש והבאתיו בספרי בתשו' ע"ב ליו"ד עיי"ש. כן י"ל בכוונתו של הרהג"א ר"י ראזען הנ"ל.

אמנם באמת להלכה וודאי אינו כן חדא דמוכח להדיא בר"ן דטעמא דע"מ כן נשתתפו טעמא דהתירא היא דמש"ה אינו יכול לאסור וממילא אם נאמר דביורשים ל"ש לומר ע"מ כן צריך להיות אסור. גם באין בו דין חלוקה. וגם דא"כ תקשי ע"ז מש"ס מפורש חולין מ"א דקאמר דבאית לי' שותפות בגווי' אסור במנסך והרי שם יאסור חלק חבירו גם לאחר חלוקה ואפ"ה יכול לאסור וע"כ צ"ל כמ"ש המקו"ח שם דרק בחצר דאפשר לומר דהוי כאילו התנו דחלק שיטול כ"א יהי' שלו למפרע משא"כ ביין דהוי דבר הנבלל ל"ש לומר כן ע"ש וא"כ אם נאמר דביורשים לא הוי כאלו התנו וודאי אוסר הכל כמו ביין ודו"ק:

איברא דלכאורה קשיא עפי"מ שהקשו התוס' יבמות (פ"ב ע"ב) על הא דאמרינן דזורע כרם חבירו כלאים לא נאסר משום דא"א דשא"ש. א"כ נימא דהמשליך נבילה או חלב לקדירת חבירו לא תיאסר ותירצו דזה ל"ש רק באיסור התלוי במחשבה עיי"ש. ולכאורה קשה הא נבילה כשנפלה לקדירה האיסור הוא משום שפולט ציר נבילה וכשאוכל ההיתר אוכל ג"כ הציר נבילה. וא"כ מה זה דומה לאוסר דשא"ש אטו אנן קאמרינן דההיתר נאסר הא אוכל האיסור והאיסור אינו ניתר ובע"כ צ"ל דהתוס' ס"ל דיהי' איך שיהי' אינו יכול לאסור של חבירו אף ע"י תערובות איסור וא"כ נהי דהתוס' תירצו דבאיסור שאינו תלוי במחשבה כמו נבילה וחלב ל"ש א"א דשא"ש אבל עכ"פ באיסור התלוי במחשבה נשאר הסברא קיימת דאינו יכול לאסור היתר של חבירו אף ע"י תערובות וא"כ במנסך דתלוי במחשבה מאי קאמר דהיכא דאית לי' שותפות בגווי' אוסר משום תערובות חלקו וזה לכאורה הערה חזקה וצ"ל דאחר שתירצו התוס' דבדבר שאינו תלוי במחשבה ל"ש א"א דשא"ש. א"כ במנסך היכא דאית לי' שותפות בגווי' מקודם נאסר חלקו דשלו יכול לאסור אף ע"י מחשבה וכיון דכבר נאסר חלקו נעשה כחתיכה דאיסורא וכשמתערב בחלק חבירו לזה א"צ עוד מחשבה כלל. ואוסר ככל תערובות איסור שנפל בהיתר אף שלא מדעת. ויהי' מזה סתירה לס' הר"י ראזען שהביא כתה"ר דס"ל דיורש שאוסר חלקו אינו נאסר הכל אף שמתערבים החלקים בע"כ. ובשותפים אם אחד אוסר חלקו נאסר הכל משום דנשתתפו מדעתם. א"כ כיון דמעצמם אינו נאסר ונאסר רק ע"י דעת השותף ותלוי במחשבתו שוב צ"ל דגם ע"י תערובות אינו נאסר כיון דצריך שיהי' התערובות מדעת ודו"ק:

ולדעתי אין שום מקום כלל להקל בדבר שיש בו דין חלוקה דהרי הרשב"א אוסר שם אף לאחר החלוקה משום דאין ברירה. הרי אף דנאסר עי"ז גם חלק שותפות לעולם מ"מ אמרינן דאוסר. וא"כ אף ביורשים כן. ואף להרמב"ם דמתיר לאחר חלוקה כבר כתבתי ע"ז טעם נכון בספרי תשו' ע"ב ביו"ד דפ"ט ע"א ד"ה ולעד"נ וטעם זה אינו שייך קודם חלוקה כמ"ש שם בדיבור שאחריו עפי"ד הר"ן נדרים דמ"ו ע"ב עיי"ש:

ועתה נ"ל להוסיף עוד פעם אחר לד' הרמב"ם וגם לישב מהא דהמנסך. עפימ"ש בספרי חחו"מ תשו' ח' עפי"ד רש"י גיטין דבכל חטה וחטה משותפים העכו"ם והישראל ה"נ בכל עניני שותפות קרקע ומטלפלין אמרינן דבכל קורט וקורט הם שותפים וענין החלוקה תקנתא היא. דראו חכמים לכוף לכל אחד שימכור כ"א לחבירו חלק מחצה שלו המעורב בחלק חבירו עיי"ש. וידוע דברי ר"ת שבתוס' גיטין (מ"א ע"ב) דהא דעשה שורו אפותיקי והקדישו מפקיע מידי שעבוד הוא רק בקדוה"ג ולא בקדושת דמים משום דבע"ח מכאן הוא גובה וחל מקודם ההקדש עד שעת גוביינא אלא דבקדוה"ג כיון דחל שעה אחת שוב לא פקעה דקדוה"ג לא פקעה בכדי. אבל בקדושת דמים דפקעה בכדי כשבא הבע"ח וגובה פקע הקדישו. וא"כ ה"נ דחכמים הטילו עליו חיוב שבע"כ מוכרח לחלוק וליתן חלקו לחבירו. זה רק משעת חלוקה ואילך. אבל קודם חלוקה יש לכ"א חלק בכל קורט וקורט וכשאוסר חלקו חל עליו אז האיסור דעדיין שלו הוא. אלא אח"כ כשבא שותפו לחלוק ונוטל ממנו חלקו בע"כ עפ"י תק"ח הוי כמו בע"ח שבא וגובה דפקע ממנו ההקדש בקדושת דמים דפקעה בכדי. והיכא שאוסר חלקו על חבירו בקונם דהוי קונם פרטי ופקע בכדי כמ"ש הר"ן נדרים כ"ט ע"א בסד"ה וכי קדושה בשם ר״י. ולכך שפיר כתב הרמב"ם דקודם חלוקה אסור ולאחר חלוקה מותר אף דאין ברירה. ומיושב ג"כ מהא דמנסך דאיה"נ כקדוה"ג דמי דלא פקעה בכדי כמ"ש התוס' ביבמות לענין איצטלא דפרסוה אמיתנא. ולכך שפיר נאסר היין לעולם גם לאחר חלוקה:

ונ"ל דגם להחולקים על רש"י בהא דטבל וחולין אלא דנאמר דענין השותפות הוא שיש לכ"א חלק מחצה במקום אחד אלא דלא ידעינן איזו חלקו ואיזו חלק חבירו ותלוי בברירה. מ"מ למ"ד אין ברירה והאחין שחלקו לקוחות הם צריכים ג"כ לומר דחכמים כופין אותו למכור חלקו. אלא למ"ד יש ברירה האחין שחלקו יורשים הם ולא לקוחות. והנה לדידן דקיי"ל בדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה נודע בזה דעת היש"ש והפנ"י דיש דסובר דהוא משום ספק. וא"כ שפיר קודם החלוקה ממ"נ אסור. דאם אין ברירה אלא דכופין למכור חלקו. א"כ קודם החלוקה עדיין לא מכר וחל האיסור על חלקו ואם יש ברירה הרי כ"ז שלא הוברר כ"א בספק עומד ואסור להשתמש דדילמא הוא חלקו של האוסר אבל לאחר חלוקה ממ"נ מותר דאם נאמר דאין ברירה א"כ בע"כ דחכמים כופין אותו למכור חלקו א"כ לאחר שמכר פקע איסורו כמו בע"ח שגובה מהקדש דמים. ואי יש ברירה ולא תיקנו חכמים בזה כלל לכוף אותו למכור א"כ אדרבא הוברר הדבר למפרע שזה חלקו מעולם ולא חל האיסור של חבירו. ושפיר קם פסקו של הרמב"ם דבדבר שיש בו דין חלוקה קודם חלוקה אסור ולאחר חלוקה מותר וכ"פ הטור והש"ע יו"ד סי' רכ"ו ולא הביאו כלל דעת הרשב"א החולק וגם סתמו ולא חילקו כלל בין אחים לשותפין דלכל הטעמים הנ"ל אין שום מקום לחלק בין יורשים לשותפים. ואין מקום כלל לדברי הר"י ראזען שהביא כתה"ר ובפרט להקל באיסור דאורייתא:

ואשר תמה כת"ה על מ"ש בספרי חיו"ד תשו' נ"ד דלכהנים לא אישתרי במליקה רק נבילה ולא טריפה. והתפלא ע"ז דהרי בש"ס מנחות שם מפורש נבילה וטריפה וכן בקרא כל נבילה וטריפה לא יאכלו הכהנים הנה לא עלי תלונתו דהרי מפורש כן במהר"ם מלובלין שהבאתי שם. אך גם תמיהתו אינו תמיהא. דיאבה לעיין בתוס' חולין ד"כ ע"א סד"ה לא אמרן דפירשו התוס' שם דסוגיא דמנחות אזלא גם למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת. וליכא במליקה איסור נבילה רק טריפה משום שבירת המפרקת עם השדרה. ונבילה דנקט לאו דוקא א"כ ה"נ לדידן להיפך דאיסור נבילה איכא וטריפה ליכא י"ל דטריפה דנקט לאו דוקא. ואגב נבילה נקט טריפה ואדרבא לדברי התוס' דחוק יותר לומר דמשום דאשתרי טריפה אשתרי גם נבילה דהא נבילה חמורה דמטמאה. אבל להיפך שפיר י"ל דס"ד אמינא כיון דאשתרי נבילה דחמורה אשתרי גם טריפה. עכ"פ רואה כתה"ר שאין כאן פליאה:

אך יש לישב עוד גם בדרך מרווח. דהנה הא מילתא דהחליט המהר"ם מלובלין הנ"ל בחולין דכ"ח דליכא איסור טריפות יש בזה סתירות. דבתוס' זבחים ס"ח ע"ב ד"ה אמר רב מפורש להדיא דאשתרי במליקה איסור טריפה. עד שהקשו דנימא בטריפה אם עלו לא ירדו. כיון דכשר בעופות במליקה וכן בתוס' חולין הנ"ל שהבאתי מפורש ג"כ דלמ"ד א"ש לעוף מה"ת. ליכא איסור נבילה רק איסור טריפה וכן מבואר בחי' הרמב"ן דכ"ח וכן משמעות הש"ס חולין כ"ח ע"א דכי תבר שדרה ומפרקת הו"ל טריפה אף דמהר"ם דחק שם בזה. מ"מ פשטות לשון הש"ס אינו מורה כן. אלא דמשמעות הש"ס בנזיר כ"ח דקאמר למ"ד א"ש לעוף. מה"ת מותר להביא חטאת העוף במליקה אף למ"ד לחנכו במצוות. והא עדיין איכא איסור טריפה:

ולכן נלע"ד דהדבר במחלוקת שנוי' דהנה בתוס' חולין הנ"ל כתבו דאף למ"ד א"ש לעוף מה"ת לא תקשי מהא דנבילת עוף טהור מטמא בגדים בבית הבליעה. משום דמ"מ נחירה בסימנים בעי. ולכאורה קשה מנ"ל לחכמים הא דעכ"פ נחירה בסימנים בעי דמנבילת עוף טהור לא שמעינן רק דנתנבלה מאליו אסורה. אבל אם הרגה ע"י מעשה מנ"ל דדוקא ע"י סימנים ולא סגי בחתך ראשו או דרך שאר אברים. אך בחי' הרמב"ן שם בדכ"ח כרב משום דכל הני תנאי לעיל ס"ל דהוקש עוף לבהמה מזאת תורת הבהמה והעוף. וא"כ עכ"פ להא הוקש מה בהמה מהצוואר אף עוף מהצוואר ומסתמא לא פליג ר"י בפי' עליהם. אמנם בע"כ כוונת הרמב"ן על ת"ק דברייתא שם (דכ"ז ע"ב) דמקיש עוף לבהמה מה בהמה בשחיטה וכו' וס"ל לר"י בפ' דאתי קרא דושפך דמו ומפיק דלא לגמרי איתקש לבהמה שיהי' בשחיטה רק דעכ"פ יהי' בצוואר כמו בבהמה. כן מוכרח לפרש כוונת הרמב"ן אבל ר"א דברייתא דס"ל דאדרבא בבהמה גופה לא ידעינן דבצוואר רק ילפינן מזאת התורה דהוקש בהמה לעוף שיהי' בצוואר כמו מליקת עוף א"כ לר"י בפ' אליבא דר"א ליכא שום לימוד שיהי' שחיטת עוף בצוואר. וא"כ מקרא דושפך דמו לחוד דכתיב בעוף לא ידעינן כלל דבעינן בעוף נחירה בסימנים וי"ל דסגי בשפיכת דמו דרך שאר אברים ובלבד שיהי' הריגתה ע"י אדם. ולא שתתנבל מאליו. וא"כ י"ל דהדבר במחלוקת שנוי' אם בעינן נחירה בסימנים ולא סגי בהריגה ע"י שאר אברים. וא"כ לפימ"ש רש"י בחולין (כ' ע"ב) ד"ה וכי דמש"ה במליקה לא הוי טריפה ע"י שבירת שדרה ומפרקת משום דזה דרך הכשירה כמו בכל השוחטין דמשניקב הוושט יש כאן מעשה טריפה וכי גמר שחיטתו מתכשרא אם לא שהה שיעור שהיי' בינתים ע"ש. א"כ למ"ד א"ש לעוף מה"ת וס"ל דגם נחירה בסימנים לא בעי. רק הריגה באחד מהאברים א"כ אם שובר שדרה ומפרקת וגומר הריגתה ע"י מליקת הסימנים בלי שהי' בינתים לא הוי טריפה כלל דהכל הוי דרך הכשירה כמו בנקיבת הוושט דשבירת המפרקת והשדרה הוי התחלת ההריגה ומתכשרא. וא"כ בכל מליקה אין כאן מעשה טריפה כלל ולא נבילה למ"ד א"ש לעוף מה"ת. אך למ"ד דעכ"פ נחירה בסימנים בעי. א"כ שדרה ומפרקת אינה מכלל הכשר דנחירה כיון דהוא אבר אחר לגמרי והוי כמו נוקב הריאה ובתוך שיעור שהי' חותך הסימנים דהוי טריפה ה"נ בשובר השדרה ומפרקת נעשה טריפה. דזה אינו מכלל הכשר דהא נחירה בסימנים דוקא בעי. וא"כ אף למ"ד א"ש לעוף מה"ת וסגי בנחירת הסימנים. מ"מ איכא איסור טריפה במליקה ע"י שבירת השדרה ומפרקת:

וא"כ זכינו לדין דדינו של המהר"ם מלובלין אם איכא איסור טריפה ג"כ במחלוקת שנוי' דלת"ק דברייתא דיליף עוף מבהמה דבעינן עכ"פ נחירה בסימנים. א"כ במליקה נעשה טריפה מקודם בשבירת שדרה ומפרקת. אבל לר"א דברייתא דאדרבא יליף בהמה דבצוואר ממליקת העוף אף אם נאמר דגם בעוף חולין בעינן דומיא דמליקה הא במליקה איכא שבירת שדרה ומפרקת והוי מכלל ההכשר דנחירה ואינה נעשה טריפה בכך. וא"כ מעתה הכל על מקומו יבוא בשלום די"ל דסוגיא דנזיר דלמ"ד לחנכו במצוות וס"ל דא"ש לעוף מה"ת ס"ל כר"א דברייתא ולדידי' גם שבירת שדרה ומפרקת מכלל ההכשר הוא. וסוגיא דחולין (דכ"ח) דס"ל דאיכא טריפה במליקה ס"ל כת"ק דברייתא דבעינן נחירה בסימנים דוקא. וכן התוס' בזבחים הנ"ל רצו לתרץ גם אליבא דמ"ד יש טריפה במליקה אמאי ל"א דטריפה אם עלו ירדו:

ומיושבת ג"כ קושית כת"ה על מ"ש בספרי לתרץ קושית הבר"א דאיך ס"ד דאשתרי נבילה בכהנים א"כ ל"ש שחיטה אצלם. ואסורים הבני מעיים איסור אבמה"ח. דהנה הראש יוסף בחולין (ל"ג) בהא דאין מזמנין נכרי על ב"מ כתב דבע"כ בנכרי במיתה תליא מילתא ולא בנחירה בסימנים. דאל"כ הוה אמרינן דנחירתן זו שחיטתן ויהי' מותרים הב"מ כמו בישראל ותמה בזה על התוס' שם דצ"א שלא כ"כ ע"ש. וא"כ לפי הה"א דכהנים מותרים בנבילה כמו במליקה. אם אמרינן דגם בעוף בעינן נחירה בסימנים. א"כ גם בבהמה לא שרי לכהנים רק ע"י נחירה בסימנים. וא"כ אין התחלה לקושית הבר"א דאם נאמר דלדידהו בנחירה תליא מילתא א"כ הב"מ מותרין כמ"ש הראש יוסף הנ"ל. ובע"כ דקושית הבר"א אזלא אם נאמר דבעוף לא בעינן גם נחירה בסימנים. דבחולין אין חילוק בין נחירה בסימנים לבין הריגה דרך שאר אברים. וא"כ במיתה תליא מילתא שתמות ע"י אדם ולא תתנבל מאליו. וגם שתצא נפשה שלא תהי' אבמה"ח. וא"כ לפי הה"א דבכהנים אשתרי נבילה היינו דל"ב נחירה בסימנים ג"כ. וע"ז שפיר הקשה הבר"א דיהי' אסורים הב"מ כיון דבמיתה תליא מילתא:

וא"כ שפיר תירצתי בספרי הנ"ל ול"ק קושית כתה"ר עלי דלמאן דס"ל כן לא אשתרי בכהנים רק נבילה ולא טריפה וכמש"ל. והש"ס במנחות דנקיט נבילה וטריפה אזיל למאן דס"ל דבעינן נחירה בסימנים כמש"ל ואז גם טריפה אשתרי. וקרא דיחזקאל דכתיב נבילה וטריפה האמת נקיט דלפי האמת בתרווייהו אסורי. ואיידי דבתורה פ' אמור כתיב נבילה וטריפה לא יאכל לטמאה בה. יחזקאל נמי איידי דנקיט נבילה דצריכה לי' כדקאמר הש"ס נקיט נמי טריפה בהדי' כדכתיבי בקרא כנלע"ד. כ"ז לקחתי לי פנאי להשיב לכתה"ר מפני כבודו. והנני בזה ידידו דוש"ת מוקירו ומכבדו כערכו הרב.

תוכן העניינים

חבצלת השרון מהדורא תנינא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה