אור ברסלב

חבצלת השרון מהדורא תנינא· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד

סימן נד

סימן נג

ב"ה.

שוחט״ס לכבוד נכד דודי חרב הה"ג החריף ובקי משנתו זך ונקי שושילתא דיחוסא כש"ת מו"ה שמואל ט"ב נ"י אבד"ק נעגרעשד יצ"ו.

יקרתו במועדו לנכון הגיעני. ואנכי עצור בחדר המטות זה יותר משני חדשים שנחליתי על רגלי בעוה"ר תלי"ת שהוטב לי מעט. אך עדיין לא שבתי לאיתני. ולכן נתאחרה תשובתי. השי"ת ישלח לי רפו"ש מהרה. אך למען אהבת דודים הוא זקינו הרב הגאבד"ק סאנדאווישניא ז"ל נפניתי להשיבו:

ע"ד הבכור שאביו אינו רוצה לפדותו. והוא אצל אמו שנתגרשה מאביו. אם רשאין או חייבין הב"ד לפדותו. והנה עיני כת"ה שפיר חזו בכל המקומות הצריכות ושאלת חכם וכו' אלא שכת"ה מסתפק דבכל המקומות היינו הט"ז והש"ך וכדומה איירי שלא לדעת האב. היינו שאין האב לפנינו. אבל היכא שאינו רוצה לפדותו אינו מבואר. וכת"ה הראה פנים לכאן ולכאן. והנה מה שהביא מהדברי חמודות שעל הרא"ש בבכורות (מ"ט) אות י"ז שם אינו מבואר ג"כ רק שלא מדעתו. אבל לא שלא ברצונו. אך במחנה אפרים הל' זכי' ומתנה סי' ז' מבואר להדיא דאין הטעם כלל משום דזכות הוא לו והוי כשלוחו אלא משום דהוי כפורע חובו של חבירו שלא מדעתו דנפטר הלה מחובו. ה"נ פדיון הוי רק כחוב על האב וכשפורע אחר חובו ג"כ נפטר עיי"ש. וא"כ אף אם אינו רוצה ג"כ דינא הכי. אמנם נראה דאף אם נאמר דבפורע חובו נפטר הלה מחובו אף שלא מרצונו. היינו עפימ"ש המחנ"א בה' זכי' מהפקר הל' י"א דמחילה מהני אף בע"כ של הלוה. דמחילה הוה סילוק. וכשנסתלק המלוה אין כאן חיוב על הלוה עיי"ש. וא"כ ה"נ בפורע חוב להמלוה שלא מדעת הלוה כיון דהמלוה קיבל חובו נסתלק. ומה לי אם נסתלק בחנם או נסתלק ע"י שקיבל חובו מאיש אחר וכמ"ש הש"ך בסי' ס"ו ס"ק ס"ב עיי"ש ודוק:

ואמנם כ"ז בשאר חובות דאין הלוה חייב רק למלוה אחד. וכשנסתלק המלוה נפטר הלוה. אבל בפדיון דחייב לכל הכהנים ומחילת אחד מהכהנים ל"מ דנהי דנסתלק הוא הרי איכא שאר כהנים. ובשלמא בנתן הה סלעים לכהן אחד נפטר משאר הכהנים דהרי עשה כמצות התורה שציוותה ליתן לכהן אחד איזו שירצה. וכשעשה כן קיים מצוותו. וא"כ כיון דהיא מצוה דרמיא עלי' מנ"ל דיכול אחר לעשות בשבילו שלא מרצונו ולברור כהן שלא מרצונו. מאי אמרת כיון דמ"מ הכהן קיבל מעות נסתלק. מאי בכך דהוא נסתלק הא איכא שאר כהנים ולא עדיף ממחילת כהן אחד דוודאי ל"מ היכא דל"ש עשו שאינו זוכה כזוכה. עי' גיטין ד"ל וכ"ז ברור מאד בסברא דטובא איכא לחלק בין זה לפורע חובו שלחבירו שלא מדעתו. אמנם מצד אחר י"ל דאפשר לומר דיכולין לעשות שלא ברצונו עפי"מ דקיי"ל בעלמא דבכל המצוות אעפ"י שיצא מוציא משום חיוב ערבות דכיון דקיי"ל דכל ישראל ערבים זל"ז הוי כמחויב בעצמו ויכול ג"כ לברך ול"ה ברכה לבטלה דשפיר יוכל לומר וציוונו. וא"כ ה"נ אדרבא עד כאן שקלו וטרו הש"ך והט"ז אם יכולין לפדותו שלא מדעתו. היינו שלא בפניו די"ל דהוא עצמו רוצה לקיים מצוותו אינו יכול אחר לחטוף ממנו המצוה אם לא דנאמר דזכות הוא לו אבל כשהוא בפנינו ואינו רוצה א"כ אדרבא מחויבים כל ישראל לפדותו משום ערבות כמו בכל דוכתי דאם הלוה אינו רוצה לשלם מחויב הערב. ואין לומר דא"כ נימא דיכולין לכוף לאיניש דעלמא לפדות שהיכא דאין האב רוצה דז"א דכיון דחיוב ערבות הוא על כל ישראל. א"כ כל אחד יוכל לדחותו אצל אחר כמו שני יב"ש שחייב אחד מהם שיוכל לדחותו אצל חבירו. דאף אם נאמר דבשני ערבים עבור אחד יוכל לגבות ממי שירצה עיין ח"י סי' קל"ב ס"ג. היינו משום דע"מ כן נכנסו בערבות בתחילה. אבל הערבות שהטיל הקב"ה על ישראל הוא על הכלל כולו ולא על אחד בלבד. אבל אם אחד רוצה מדעתו לשלם בעבור חבירו אם הוא אינו רוצה וודאי מצוה קעביד משום ערבות שמזכה את הרבים שנסתלק מהם עונש הערבות ומגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' שהם כלל ישראל. וזה נ"ל סברא מחודשת בעזה"י בענין זה. והא דילפינן בקידושין (דכ"ט) מקרא גבי מילה דהיכא דלא מהלי' אב מחויבין כל ישראל למולו. ולמה צריך קרא ע"ז הא בלא"ה מחויבין מכח ערבות. וכן בפדה"ב באמת אין החיוב על כל ישראל עיי"ש. ואמאי אינם מחויבים מכח ערבות. לק"מ דשם איירי היכא דליכא אב כלל כגון דמת קודם שנתחייב דאז ל"ש ערבות. כיון דהוא עצמו פטור. כדקיי"ל בכל דוכתי דהיכא דהלוה פטור גם הערב פטור. אבל היכא דהאב לפנינו ומחויב לפדותו אלא דאינו רוצה אז וודאי י"ל דחייבים לפדותו ויכולים לפדותו משום ערבות:

אלא דעדיין י"ל דכיון דילפינן מקרא דאם האב אינו רוצה לפדותו הוא מחויב לפדות א"ע כשיגדיל וכיון דרמיא חיובא על בנו י"ל דאחרים אינם יכולים לפדותו משום דשקלי המצוה מעל הבן דרמי החיוב עליו מצד עצמו ולא מצד עריבות דהאב. ונפלנו שוב במחלוקת הט"ז והנה"כ. אם זה נחשב זכות לקטן כשפודין אותו משל אחרים ואם אמרינן כה"ג זכין לקטן עיי"ש ויש סברות לכאן ולכאן. די"ל דהערב במקום הלוה עומד דכמו שהאב מחויב לפדותו ולא אמרינן דשקיל המצוה מהבן כמו כן ערבים דידי' במקומו עומדים וי"ל ג"כ דלא הותחל עדיין חיוב ערבות על אחרים. דכיון דהבן הוא מחויב מצד עצמו ואיכא לאשתלומי מיני' לכשיגדיל. שבוודאי יפדה א"ע עדיין אינו חל שום ערבות על אחרים כלל. ואיכא למימר ג"כ כיון דקיי"ל דלזמן מרובה חיישינן שמא ימות. א"כ החיוב על הערבים של אב דדילמא ימות הבן קודם שיגדיל ולא יפדה א"ע ואז חוזר החיוב על האב למפרע משנעשה הבן ל' יום:

ויש עוד סברא לומר דחיוב הבן שיפדה א"ע לא רמיא עליו כלל כשהוא קטן קודם שיגדיל. והוא עפי"ד רש"י ב"ק (דפ"ח ע"א) ד"ה אינן בכל המצוות שכתב שם וז״ל אלא במקצת דהא אשה מחויבת בלאוין ועונשין וקטן ישנו במילה עכ"ל. וקשה מ"ש מילה דנקט. הא למול א"ע אינו מחויב כשהוא קטן אלא דאביו מחויב למולו א"כ אמאי לא נקט ג"כ פדה"ב דקטן אביו מחויב לפדותו. אמנם נראה דהנה חזינו דבמילה איכא קרא דאביו מחויב למולו ואם ליכא אב מחויבין הב"ד וכל ישראל משא"כ בפדה"ב ילפינן רק מקרא דאביו מחויב לפדותו. אבל לא כל ישראל (אם לא מטעם ערבות כמש"ל) ויש להסביר החילוק דמילה היא כמו מצוה דחפצא דרצון התורה היא דאיש ישראל יהי' נימול תיכף מבן ח'. משום דמאוסה היא הערלה אצל הקב"ה. וקטן קודם המילה יש לו דין ערל ואסור בתרומה וקדשים. ור"ע משוי לי' לערל כטמא. ולאחר שנימול נתקדש גופו ומותר בתרומה וקדשים וכדומה ומש"ה הקטן שאינו יכול למול א"ע הטילה החיוב על אביו או על כל ישראל שמחויבים למולו משום דרצון התורה שגוף ישראל יהי' נימול. משא"כ פדה"ב הוא רק חובת גברא בממונו. משום דבגופו לא נשתנה כלל בין קודם פדיון לאחר פדיון ואין לו קדושה יותר קודם פדיון מלאחר הפדיון או להיפך. אלא דהתורה הטילה חוב על האב כשנולד לו בן בכור שיתן לכהן מממונו ה' סלעים. או שיתן הוא כשיגדיל ה' סלעים ממונו אבל לא הקפידה התורה על הבכור שיהי' נפדה שנאמר שכל ישראל מחויבים לעשות רצון הקב"ה כמו גבי מילה. רק דחיוב גברא הטילה התורה על האב שיהי' הוא מחויב ליתן מממונו ה"ס לכהן או הוא עצמו כשיגדיל. וחיוב זה ליכא על אחרים כלל. וא"ש דברי רש"י הנ"ל דקטן ישנו במילה דהא רצון התורה שיהי' נימול אז. אלא משום דא"א לו למול עצמו הטילה התורה החיוב על אביו או על אחרים מישראל למולו. אבל המצוה נעשית בגוף הקטן. ודומה למי שאחר מניח תפילין על ראשו ועל זרועו דהמצוה נחשבת על מי שהתפילין מונחים לו על ראשו וזרועו. דרצון התורה היא שאיש ישראל יהי' מונח לו תפילין בראשו ובזרועו. ה"נ מצות מילה כה"ג ממש. וא"כ מזה גופה מוכח דמילה שאני מכל מצוות שבתורה. דבכל מצוות שבתורה הקטן הוא לאו בר חיובא כלל. ואינו מקיים מצוה כשעושה אינו מצוה אם לא מדרבנן משום מצות חינוך וכדומה. ובמילה ע"כ הוא בר חיובא. דאל"כ איך יצא במילה שמלו אותו כשהוא קטן הא הוי כעושה מצוה בשעת פטור דאינו יוצא אח"כ כמ"ש הט"א בר"ה דכ"ט ובמנ"ח בכ"מ. והי' צריך הטד"ב כשיהי' גדול דמה שאחרים מלו אותו הוי רק כמניח תפילין בראש חבירו דהמקיים המצוה הוא מי שהתפילין בראשו ולא המניח. א"ו דמצות מילה הוא חיוב' על הקטן תיכף כשנעשה בן ח' ימים אלא משום דידיו אסורות ואין בו כח ודעת למול א"ע ציוותה התורה את אביו או אחרים מישראל שיהיו שלוחיו למול אותו. ואף דאין שליחות לקטן גילה קרא דבמצות מילה שהוא זכות גמור אחרים נעשו לו שלוחין.

ויתיישב בזה מה שהקשו על התוס' כתובות (די"א) שכתבו דבזכות גמור זכין לקטן מדאורייתא מנ"ל לחכמים זאת מקרא הא אדרבא מקרא ילפינן דאין שליחות לקטן. אך לפי הנ"ל ניחא דילפינן זאת ממילה שציוותה ותויה למול את הקטן ובע"כ הוא מטעם שליחות כמש"ל. ומש"ה שפיר כתב רש"י דקטן ישנו במצות מילה משא"כ בפדה"ב דמה שהאב פודה את בנו הקטן אין המצוה על הבן ואין האב נעשה שלוחו כלל רק התורה חייבה את האב ליתן ה"ס כשנולד לו בן בכור. והא ראי' דהא אף כשמת הבן לאחר ל' מחויב האב ליתן ה"ס שכבר נתחייב בהן אף דאז כבר מת הבן ואינו בר חיובא כלל. אלא דהבן כשיגדיל רמיא עליו התורה ג"כ חיובא ליתן ה"ס כשלא נתן האב. והחיוב הזה מתחיל רק כשיגדיל ולא כשהוא קטן. דקטן פטור מכל מצוות שבתורה ואינו בר חיובא כלל כמ"ש המעד"מ הובא בקצוה"ח סי' רמ"ג סוף סק"ד דמה"ט גם הב"ד אין פודין אותו כלל דהוי בזמן פטורו ומה"ט כתב רש"י דרק מילה ישנו בקטן. ולא פדה"ב. וא"כ מאחר שיצא לנו שבעוד הבן קטן אינו בר חיובא בפדיון כלל. ורק האב הוא דמחיוב לפדותו. שפיר י"ל דאם אינו רוצה לפדותו יכולים אחרים לפדותו משום חיוב ערבות דהאב. דכיון דהבן אינו עדיין בר חיובא וליכא להשתלם רק מהאב וכיון דהוא אינו רוצה יכולים הערבים לפרוע חובו. כן הי' נ"ל לומר. אך לא מפני שאנו מדמין נעשה מאומה. אך בנ"ד דאיכא נמי סברא מעליותא שכתב כת"ה דכיון דמה שלא רצה האב לפדותו אז הי' מפני שהי' לו סכסוכים עם אשתו. ועכשיו שכבר גירשה והבן נשאר אצל אמו י"ל דעכשיו ניחא לי' שיפדוהו וזכות הוא לו הי' מקום לומר שיפדוה ב"ד. אך כיון דהחת"ס מחמיר בדבר ומראה פנים לדברי הרמ"ח דס"ל דאין פודין ע"י שליח כלל עי"ש בחיו"ד תשו' רצ"ה רצ"ו רצ"ז. ודעתו לפדותו שלא בברכה ולתלות לו טם על צווארו שיפדוה עוה"פ לכשיגדיל א"א לזוז מדבריו. והיותר נכון שיכתוב כת"ה להרב שבמקום שדר שם האב שיראה להתאמץ אצל האב שיפדה אותו בעצמו ואם ירצה שישלחו לו כסף לפדותו מסתמא תתרצה אמו לשלוח לו דהרי כת"ה מוכן לפדותו כאן. ובמקום שלא יצטרך ליתן כסף מכיסו וודאי בנקל יפעלו אצל האב שיפדה אותו בעצמו שם במקומו:

כ"ד בדו"ז דוש"ת באה"ר

והנה אחר כתבי זאת. הראני תלמודי החריף המופלג כמר מיכל צווירן מרישא ברי"ט אלגזי בכורות (ט') שכתב דבפדה"ב ל"מ מה שאחר נותן הכסף משום דבקידושין נלמד זה מדין עבד כנעני והרמב"ם ס"ל דבמכר לא קנה אלמא דבעלמא לא ילפינן מע"כ. וא"כ ה"ה בפדה"ב ל"מ מה שאחרים נותנים הכסף לכהן עכת"ד. וזה נגד דברי המחנ"א דמדמי לה לפורע חובו של חבירו דמהני שלא מדעתו. והנה אם שאינני כדאי להכריע. אך רשות נתונה לכל תלמיד קטן לחוות דעתו. ואני בעניי י"ל כדברי המחנ"א. דהנה הא דעבד רנעני מהני מה שאחרים נותנים הכסף י"ל דהוא מטעמא משום דבכסף קבלת רבו גרמה לי' ולא איכפת לן מי נותן הכסף. והנה בכל הקנינים כבר הערותי זה במק"א דרוב הקנינים הקונה עושה הקנין כמו משיכה הגבהה חזקה והמקנה צריך שיהי' מסכים להקנין. ואמנם בקנין כסף מצינו בעבד כנעני דהמקנה עושה הקנין. כדאמרינן קבלת רבו גרמה לו. ואמנם הרמב"ם דס"ל דבמכר ובכל מילי לא ילפינן מע"כ. היינו משום דבעלמא בעינן שהקונה יעשה הקנין גם בכסף כמו במשיכה והגבהה. ולכך בעינן דהקונה עצמו יתן הכסף שהוא יעשה הקנין. ול"מ מה שאחרים נותנים להמוכר דבעלמא לא אמרינן קבלת רבו גרמה לו שהמקנה יעשה הקנין רק שהקונה יעשה הקנין גם בקנין כסף. ואמנם כ"ז בדבר הצריך קנין אבל בפדיון הבן דאין כאן שום קונה ומקנה כמש"ל רק חייבו אותו רחמנא ליתן לכהן ה"ס שפיר כתב המחנ"א דהוי כפורע חוב בעלמא דמהני סילוק של הבע"ח וא"צ שום קנין כמו מחילה דכיון דנותנין מעות להבע"ח הוא מוחל שעבודו ומסתלק. אך מטעמא דידי ל"מ סילוק. דזה רק בבע"ח אבל בכהנים ל"מ סילוק של כהן אחד כמש"ל:

תוכן העניינים

חבצלת השרון מהדורא תנינא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה