אור ברסלב

חבצלת השרון מהדורא תנינא· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד

סימן נב

סימן נא

ב"ה.

שוכט״ס לכבוד באו"ג האברך הרב הה"ג החריף ובקי משנתו זך ונקי שושילתא דיחוסא מו"ה אברהם נ"י מעיר לונדון יצ"ו.

מכתבו בדבר השאלה לנכון הגיעני. ונהניתי מאד מח"ת שלו. כי כל דבריו נכונים וישרים למוצאי דעת. ובגוף השאלה באחד שנדר עד"ר שלא לירד לפני התיבה משום שגערו בו על שהתפלל במרוצה. ועתה רוצה לשאול על נדרו משום שאינו מצוי כ"כ שם מי שירד לפני התיבה. הנה גוף הסברא שחדשת די"ל דכיון דעיקר טעם דעד"ר משום שתולה נדרו בדעתם ואין דעתם שוה לענין הפתח והחרטה וא"כ כאן אדרבא דהי' אז בכעס על הציבור וודאי לא תלה בדעתם ומה שאמר עד"ר היינו משום דידוע לכל דנדר עד"ר אין לו התרה ורצה שלא יהי' לו התרה וזה אינו כלום (כמבואר בב"י סי' רכ"ח בשם תשו' הרשב"א והרא"ש והגמי"י דאף באומר בפירוש בשעת נדרו ע"מ שלא יהי' לו התרה מהני התרה עיי"ש):

הנה גוף סברתך הוטב בעיני ואף שחתני הרב הה"ג מו"ה העשיל נ"י רצה לדחותה משום כיון דאמר סתם עד"ר מנ"ל דלאותו הציבור שכעס עליהם נתכוון דילמא לרבים דעלמא נתכוון ותלה באמת בדעתם אך אין זה דחי' כלל דהא מבואר שם בסי' רכ"ח סכ"א במחבר דצריך לפרוש מי הם שנדר על דעתם וסתם עד"ר ל"מ אלא שהביא י"א דס"ל דאם אמר סתם דעתו למי שעומדים לפניו וא"כ כאן ממ"נ אם כיוון לאותם שהי' עומדים אז לפניו הרי עליהם הי' בכעס. ואם לרבים דעלמא קאמר זה לא מהני כיון דלא פרט שמותם. ואדרבא נ"ל לחזק סברתך משום דצריך להבין מה ענין זה דעד"ר ל"מ שום התרה משום דתלה בדעתם והי' כוונתו כמו שיאמרו הם והרי אם מתחרט עתה ע"ז גופי' ע"מ שנדר וע"ע שתלה נדרו ברבים לזה גופי' יועיל התרה ויהי' הכל כנדר טעות כמבואר להדיא בהגמי"י הנ"ל שהביא הב"י וז"ל ואעפ"י שאמר ע"ד שלא יוכל להתיר אלא שלשתינו יחד להא מילתא מהני חרטה ואם מתחרט מאותו התנאי יתירו לו אחרים דאטו הנודר ע"מ שלא יהי' לו התרה נימא דאין לו התרה א"כ בהשולח וכו' א"ו יש לו התרה כמו שהנדרים יש להם התרה כך התנאי שלהם יש להם התרה עכ"ל עיי"ש. וא"כ בכל נדר עד"ר נימא ג"כ כן דישאול לו ע"ז גופי' ע"מ שתלה נדרו בדעתם וזה דבר שצריך הבנה באמת:

אך נלע"ד לומר דהנה ענין היתר נדרים חזינן דתלוי בשני דברים חדא בפתח או חרטה וגם היתר ב"ד וכמ"ש הר"ן פ"ק דנדרים גבי אותו נזיר של שמעון הצדיק דאף אם יש לו פתח וחרטה מ"מ כ"ז שלא התירו לו הב"ד באיסורו עומד וחייב מלקות אם עבר עליו ודלא כהמבי"ט והטעם דסתם פתח או חרטה לא הוי טעות גמור דכיון דלא התנה בשעת הנדר וגם ליכא אומדנא דמוכח לכל העולם והוי רק דברים שבלב אלא דגילה קרא דבנדרים מהני כה"ג עם ההיתר חכם דווקא וטעמא דמילתא דהנה בעניני איסור יש שלש דרגות יש איסורים שגזרה עליהם התורה ויש שנתנה התורה רשות לחכמי ישראל ולב"ד שבכל דור לגזור עליהם ויש איסורים שנתנה התורה רשות לכל אדע לקבל על עצמו בנדר או שבועה. ואמנם יען שרצון התורה הוא שכל ישראל יעשו מעשיהם עפ"י חכמיהם וגדוליהם כמ"ש לא תסור מהדבר אשר יגידו וכו' ולאו כל אדם יוכל לבור דרך הישר לעצמו אם לא עפ"י עצת חכמים ונבונים לכן ירדה התורה לדעת ישראל הקדושים שבוודאי אם הי' עושה בדיעה מיושבת לא הי' עושה מעצמו שום דבר לאסור ע"ע מה שלא אסרה תורה אם לא עפי"ד חכמים ולכך אף אם קיבל עליו נדר או שבועה מ"מ אם מתחרט אח"כ ואמר שלא עשה בישוב הדעת ובא לפני ב"ד להתיר לו אמרה התורה שיכולין להתיר לו דאומדנא דמוכח היא שאם הי' לו אז דיעה מיושבת הי' מתנה בפירוש שתולה בדעת ב"ד שאם ירצו יתירו לו כרצון התורה. שכל אדם יעשה מעשיו עפ"י חכמים וזה כעין מה שאמרו דמש"ה הבעל מפיר משום דכל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת ה"נ כל ישראל ע"ד חכמים הם עושים אלא דבאשה לא בעינן פתח וחרטה כלל. דאשה כל כך תלוי' בבעלה דאינה עושה תמיד רק ע"ד בעלה. משא"כ כל ישראל אם אינו מתחרט ואינו מוצא פתח לנדרו מהני מה שנדר. ואומר שבדיעה מיושבת נדר. וודאי הרשות בידו לקבל ע"ע מה שירצה. אך אם מתחרט ואומר שלא עשה בישוב הדעת כראוי וודאי אומדנא דמוכח שכן היא שאם הי' לו דעת שלימה כמו שיש לו עכשיו וודאי מתחילה הי' מתייעץ במכתב ולשאול לב"ד אם ידור ולכך שפיר יכולין הב"ד להתיר לו וכעי"ז מבואר בכלי יקר פ' מטות והנה ידוע דגם בעניני ממון יוכל אדם לברור לעצמו כל ב"ד שירצה. וכדאמרינן זה פוסל דיינו של זה וכו' ונאמן עלי שבא וכו' כמבואר בח"מ ולכך בנודר עד"ר שהם שלשה והם ב"ד בכל מקום אין כאן אומדנא דמוכח כלל שלא עשה בדיעה מיושבת מדלא תלה בדעת ב"ד דהרי גם הוא תלה בדעת ב"ד ומ"ש האי ב"ד מהאי ב"ד ואין זה נגד רצון התורה כלל. ולכך שום ב"ד לא יוכלו להתיר לו אם לא היכא שידוע שאותם הרבים מסכימים כמו לדבר מצוה וכדומה. וא"כ ממילא נתחזקה סברתך דכ"ז אם הוא תולה דעתו בדעת הרבים. משא"כ כאן דבאנו לחוש לדברי הי"א שלאותם שעמדו לפניו נתכוון ובהם וודאי לא תלה דעתו דהא להקניטם נתכוון כחו שכתבת וודאי שפיר י"ל דאין לזה דין נודר עד"ר כן י"ל ואולם להלכה למעשה חלילה לנו לבנות יסוד על סברת הלב שלנו וגם לפימ"ש הפנ"י בגיטין (דל"ו) דכל נדר עד"ר שאין לו התרה הוא מדרבנן עיי"ש. א"כ ל"ק קושיתי הנ"ל די"ל דראו חכמים להחמיר בנדר חמור כזה שנדר עד"ר שלא יהי' לו התרה אף דמה"ת וודאי יכול לשאול ע"ז גופי' שתלה נדרו ברבים כמ"ש הגמי"י הנ"ל וא"כ שוב אין לחלק בין רבים לרבים דלא פלוג רבנן במילתיי'. אלא דאדרבא כיון דהוי רק מילתא דרבנן שפיר יכולין לסמוך על היתרים שכתבת דהוי נדר שאמרו בלשון שבועה דלדעת כמה פוסקים לא הוי רק דרבנן וגם הוי דבר שאין בו ממש דג"כ הוי רק דרבנן וגם איכא דיעות הרבה ראשונים דנדר עד"ר לא הוי רק אם הדירו אותו הרבים על דעתם ואם נדר מעצמו עד"ר מהני התרה עי' ברבינו גרשום בש"ס ווילנא בערכין (דכ"ג ע"א) ד"ה עד"ר שכתב וז"ל והזקיקוה רבים להדירה וב"ה לשון רש"י שם בד"ה עד"ר שאומרים לו נדור וכ"ה להדיא ברש"י גיטין (ל"ו ע"א) ד"ה עד"ר כך ואמרו לו הרי אנו מדירין אותך על דעתינו וכ"ה בתוס' רי"ד שם בש"ס ווילנא וגם יש לצרף דעת הטור והמרדכי שכתב הב"י שם דלדעתם יכולים להתיר אם אותם הרבים מסכימים וא"כ בנ"ד שכבר כתבתי דחיישינן רק לאותם שעמדו אז לפניו בשעת גדרו. וא"כ אם יסכימו כולם להתיר לו יכולים להתיר לדעת הטור והמרדכי הנ"ל וגם כפי הנראה איכא קצת מצוה בדבר וכמ"ש החת"ס בסי' רכ"א שהבאת וא"כ מכל הלין טעמי גם דעתי מסכמת שיכולין להתיר לו אך שהב"ד המתירין לא יהי' מאותו ביהכ"נ שנוגעים בדבר:

והנה במה שהבאתי לעיל דברי הגמי"י לכאורה זה סתירה לסברתי דהא שם ג"כ תלה בדעת שלשה שהם ב"ד ואמאי כתב דיוכל לשאול ע"ז עצמו אלא דבלא"ה קשה הא עכ"פ הוי נדר עד"ר ואמאי התיר הגמי"י אך הב"י קיצר בלשון הגמי"י ושם בתשו' מבואר להדיא דמטעם עד"ר ליכא למיסר כיון דהוי לדבר מצוה עיי"ש וביאור דברי הגמי"י להמעיין בלשונו הוא כן דשם איירי דהשנים משלשה אינם בפנינו והוא התנה בפירוש ע"מ שלא יוכלו להתיר לו אא"כ יתירו לו שלשתם יחדיו כמבואר להדיא שם וא"כ נהי דבנודר עד"ר יכולים להתיר לדבר מצוה שלא בפניהם משום דמסתמא ניחא להו לאותם רבים היינו בנודר סתם עד"ר אבל אם התנה בפירוש שלא יוכלו להתיר לו אא"כ יתירו שלשתן יחדיו והוי כאמור ע"מ שירצה אבא דבעינן דוקא שיאמר הן ושיהי' כפי תנאו שיתירו שלשתן יחדיו ולא מהני מה דסתמא ניחא להו ע"ז כתב דמכח תנא ליכא למיחש דכמו בגוף הנדר יש לו התרה ע"י חרטה כמו כן כל תנאי הנדר ואי משום דבירר לו ב"ד של שלשה ותלה בדעתם בזה שפיר שייך מ"ש לעיל דוודאי הי' דעתו לעשות כרצון התורה לעשות עפ"י דעת חכמים ודעת חכמים הוא וודאי להתיר לדבר מצוה. וא"כ אמרינן דמסתמא גם אלו שהם שלא בפנינו מסכימים בהתרתו ואי דהתנה שיאמרו בפירוש הן ע"ז הוא מתחרט שזה אינו כרצון התורה שאם ילכו אלו למדה"י שלא יתיר לו לדבר מצוה עפ"י חכמים אחרים כיון דמסתמא גם אלו שאינם בפנינו מסכימים לכך וא"כ אמרינן דאלו הי' אז בדיעה מיושבת הי' אומר שיהי' ניחא להו לאותם רבים ולא שיאמרו בפירוש הן כנ"ל ברור:

דודך וגיסך הדוש"ת באה"ר.

תוכן העניינים

חבצלת השרון מהדורא תנינא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה