חבצלת השרון מהדורא תנינא· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד
סימן מט
בה.
שלו' אשיב לכבוד הרה"ג החריף ובקי וכו' מו"ה אפרים פישל זאבוסקי נ"י מפילץ:
יקרתו לנכון הגיעני. ועד״ת אשר כתב הנה אף כי טרידני טובא ועתותי און אתי וגם קשה עלי העיון והכתיבה אך מפאת שחשוב אלי ממה שאראה כי בעזה"י עוד נמצא בין סוחרים ותגרים ת"ח עוסקים בתורה בעיון ובדעת ותבונה לכן לקחתי לי מועד להשיבו על קצת דבריו בקצרה ובמה דסיים אפתח במה שקשה לו על הש"ך יו"ד ס' קנ"ט שכתב יצא לחירות אף שהוא ניתר עי"ז בבת חורין. ותמה כ"ת ע"ז דהא כופין לכתוב גט שחרור וא"כ מן הדין מותר בב"ח הנה בפשיטות לא קשה דאם מדאורייתא הכותי הוא כישראל הוי כמוכר עבדו לישראל דהשני צריך לשחררו ולא הראשון דישראל מישראל קונה לגופו כמבואר שם בגיטין דמ"א וא"כ מאי נרוויח במה שיכוף הישראל לשחררו כיון דאין בידינו לכוף את הכותי א"כ ישא ב"ח שלא כדין דשחרור של הישראל לא מהני כלום ולזה העירני חתני הרב הה"ג מו"ה יהושע העשיל נ"י לתמוה על מ"ש כת"ה ששאל זאת לכמה גדולים ולא פירשו לו והדבר מעיקרא לק"מ ובלא"ה לא אבין קושיתו דהא וודאי דהש"ך אינו מסופק אם יכולים חכמים לעשותם כעכו"ם לקולא כמו לענין קידושין וגט דוודאי הכח ביד חכמים להפקיע הקידושין כדאשכחנא בכמה דוכתי דאפקענהו וכו' וכן לענין ללוות מהם ברבית כיון דיכולין חכמים להפקיר ממונו א"כ אין זה הלוואה דמהפקר הוא דזוכה ואם אח"כ מחייב ההלוואה עם הרבית מתנה הוא דיהיב לי' ואין כאן איסור רבית אלא בע"כ דהש"ך הוא מסתפק אם הי' רצון חכמים בתקנתם לעשות כעכו"ם אף לקולא או רק להחמיר ולקולא לא תיקנו כלל וא"כ פשיטא דאם נכוף לשחררו להתירו בב"ח הוי כגט מעושה שלא כדין דהגט בטל כיון דל"ש מצוה לשמוע דברי חכמים הוי תלוה ויהיב כמ"ש התוס' ב"ב דמ"ח משא"כ במכרו לנכרי דוודאי תיקנו חכמים לכופו הוי כגט מעושה כדין דהוי תלוה וזבין:
ואמנם כד הייתי מעיין בענין זה ראיתי שי"ל בזה דבר חדש שלא יהי' קשה ג"כ קושיתו דהנה בדין זה דמוכר עבדו לנכרי יש שני עניני קנסות האחד דכופין אותו לפדותו מיד העכו"ם ולשחררו והשני דאם ברח מעצמו מהעכו"ם או הישראל יכול להשתעבד בו עוד וכופין אותו לשחררו ואיבעיא לן שם בש"ס (דף מ"ד ע"א) מכר עבדו ומת מהו שיקנסו את בנו אחרי' ופירש"י שם ד"ה מהו דהאיבעיא היא אם קנסו את בנו לפדותו. וקשה מנ"ל לרש"י דהאבעיא רק לפדותו דילמא בעי ג"כ אם ברח מן העכו"ם אם קנסו את בנו שלא ישעבד בו ושיכתוב לו גט שחרור אך באמת צדקו מאד דברי רש"י דהנה מתוס' שם דמ"ג ע"ב ד"ה אבל מוכח דאחר שהפקיעו חכמים כחו שלא ישעבד הוי העבד כהפקר ולכך הקשו למ"ד מפקיר עבדו אין לו תקנה איך יכול לשחררו ותירצו דלא הפקיעו חכמים כחו רק אחר השחרור כדי שיוכל לשחררו אך זה למ"ד מפקיר עבדו אין לו תקנה לא הי' יכולין חכמים להפקיע קנין ממונו עד אחר שחרור כדי שיוכל לשחררו אבל לדידן דקיי"ל דמפקיר עבדו נותן לו אח"כ גט שחרור לא הצריכו חכמים לזה מה"ט כתבו הפוסקים סתם והש"ע בסי' רס"ז ס"פ דאם ברח אין רבו יכול להשתעבד בו עוד דמשמע אף קודם שחרור וכמו ח"ע וחב"ח למ"א דקודם שחרור כבר פקע שעבודו ומעשה ידו שלו והוי רק מעוכב גט שחרור כמפורש בש"ס שם מ"ז ע"ב ובתוס' שם מ"ז ע"א ד"ה אם. והנה אנן קיי"ל שם בדל"ט דמפקיר עבדו ומת יוצא לחירות בעבדו בעבדו כאשתו דהיכא דליכא רק איסורא. ולא ממונא לצאת במיתת האדון:
וא"כ מעתה המוכר עבדו לעכו"ם וברח דלא ישתעבד בו רבו ונעשה כהפקר ופקע קנין ממון שבו והוי רק מעוכב גט שחרור ומת האדון אח"כ יצא לחירות במיתת האדון כמו מפקיר עבדו ומת וא"כ לא יכול רש"י לפרש האיבעיא לענין אם ברח דבזה לא שייך לא קנסו בנו אחריו כיון דאותו קנסו בחי' שלא ישתעבד בו כבר נעשה הפקר וכשמת יצא לחירות ואין לבנו מה לירש ולכך פירש"י האיבעיא בלא ברח רק לענין אם קונסין אותו לפדותו מיד עכו"ם מכיסו בזה שייך האיבעיא אם קנסו בנו ג"כ שיהי' מוכרח לפדותו ויצא לנו מזה דמוכרו לעכו"ם וברח ומת יוצא לחירות בלא גט שחרור וא"כ כ"ז במוכר לכותי אם נאמר דמוכר לכותי כמוכר לעכו"ם א"כ בע"כ דגם לקולא עשו אותם כעכו"ם דהרי מתירין לו לישא ב"ח במיתת האדון בלא שום גט שחרור משא"כ אם דנו כישראל הרי בנו יורשו וצריך גט שחרור מבנו ול"ק קושית כת"ה. אך א"צ לכ"ז דהאמת כדברי חתני הרב הנ"ל דאין התחלה כלל לקושיתו:
ואשר תמה ע"ד הרמב"ם דבכל מצוה דרבנן איכא עשה ול"ת א"כ מה צריך הש"ס בר"ה (דל"ב) לומר דמש"ה אין מעבירין עליו את התחום משום דיו"ט הוי ל"ת ועשה והא תחומין דרבנן ואיכא בלא"ה עשה ול"ת. ידע כת"ה דאין כאן תימה כלל איסורי דרבנן הם גדר שלא יבוא לאיסור דאורייתא והחמירה התורה על הגדר לעבור בל"ת ועשה ואמנם אם מלאכת יו"ט שהם מדאורייתא לא הוי רק בל"ת א"כ הי' נדחין מפני עשה ולא הי' אסור כלל לעבור הל"ת כדי לקיים העשה ואדרבא מצוה קעביד וא"כ איך שייך לגזור על מלאכה דרבנן כדי שלא יבוא לידי איסור דאורייתא הא בכה"ג דאיכא עשה אדרבא מצוה יעשה אם יעשה מלאכה דאורייתא ומה גדר שייך בדבר ולכך הוצרך הש"ס לומר דיו"ט הוי ל"ת ועשה דאז אם הוי עובר על דאורייתא הוי עושה איסור דאין ע"ד ל"ת ועשה ולכך שפיר גזרו רבנן כדי שלא יבוא לידי איסור דאורייתא אלא דהו"א דנהי דעל המלאכה דאורייתא איכא ל"ת ועשה מ"מ על הגדר ליכא רק ל"ת מלאו דלא תסור ויהי' נדחה מפני עשה לזה קאמר הרמב"ם דעל הגדר דרבנן איכא ג"כ ל"ת ועשה מקרא דשאל אביך ויגדך וכו' וא"כ מדברי הש"ס יש ראי' לדברי הרמב"ם דעל איסור דרבנן איכא ג"כ ל"ת ועשה דאל"כ יהי' נדחה מפני עשה דשופר ובזה נדחה ג"כ מ"ש כת"ה דמה צריך לל"ת ועשה הא באיסור דרבנן העובר חייב מיתה ואין ע"ד ל"ת שיש בו מיתה דז"א דנהי דעל הגדר איכא חיוב מיתה היינו היכא דשייך גדר שלא יעבור על האיסור דאורייתא אבל היכא דאיכא עשה ועל הל"ת דאורייתא ליכא מיתה א"כ אדרבא איכא מצוה לקיים העשה ולדחות הל"ת מאי גדר איכא כאן וא"כ אין כאן איסור דרבנן כלל:
ואמנם בלא"ה לק"מ דהנה מבואר הטעם דעובר ע"ד חכמים חייב מיתה ועובר על ל"ת ועשה דאורייתא ליכא מיתה הוא משום דדברי תורה חמורים מצד עצמם שציוה עליהם השי"ת בעצמו ולא יבוא האדם לעבור עליהם משום פחד ד' והדר גאונו וא"צ ליתן עונש על העובר עליהם ואמנם איסור דרבנן דקיל בעיני אנשים אם לא הי' עליהם עונש גדול כמיתה הי' כל אדם עובר עליהם ומזלזל בהם וא"כ אזלא קושיתו דעיקר הטעם דאין ע"ד ל"ת שיש בו מיתה משום דאין מן הדין שהקל ידחה את החמור אבל עשה דאורייתא שפיר הי' דוחה ל"ת דרבנן אף דהעובר עליהם חייב מיתה מ"מ זה רק מפאת קלותם ולא מפאת חומרותם וא"כ אדרבא דין הוא שהקל שהוא איסור דרבנן יהי' נדחה מפני הדאורייתא שהוא חמור וז"ב מאד:
ומה שהביא שמקשים ע"ד המהרש"א בעירובין בח"א דכתב דהא דעובר ע"ד חכמים חייב מיתה הוא רק היכא דגזרו חכמים משום איסור דאורייתא שיש בו מיתה אבל היכא דבאותו איסור דאורייתא ליכא מיתה גם על הדרבנן אינו ח"מ שלא יהא טפל חמור מהעיקר ותמהו עליו מהא דברכות (ד"ז) דהבא לביתו בערב ואוכל קמעא ושותא קמעא קודם ק"ש דאסור משום שלא יהי' חוטפתו שינה ולא יקיים מצות ק"ש ואמרו שם ע"ז דהעובר על דבריהם חייב מיתה והא כאן בביטול ק"ש עצמה ליכא מיתה ואפ"ה על הגדר דרבנן איכא חיוב מיתה לענ"ד יש ג"כ לתרץ דהנה כבר כתבתי דיש טעם שהחמירו בד"ס יותר כדי שלא יבוא לעבור על דבריהם ואמנם לפי"ז אדרבא יהי' זלזל לד"ת דאם רואין שהעובר על ד"ח ח"מ ועל ד"ת לא. לאו כל אדם יבין שמשום חמירתה של תורה היא אלא משום קילותה של המצוה הזאת דהא רואין שהרבה מצות יש בתורה שחייבין עליהם מיתה וכרת ועל מ"ע ול"ת ליכא מיתה ועל ד"ח תמיד חייב מיתה ואמרו דאותם שאין בהם מיתה וכרת הם קלים מאד יותר מאיסורי דרבנן ויבואו לזלזל בהם ולכך כתב המהרש"א דל"א העובר על ד"ס ח"מ רק היכא דגזרו משום לתא של תורה שיש בה ג"כ מיתה כמו אכילת תרומה בטומאה. ואמנם כ"ז בגזירות דרבנן שהאיסור דרבנן בשעה שעובר עלי' ליכא אז קמי' האיסור דאורייתא שמשום לתא דידי' גזרו ואינו נראה לכל שמשום זה גזרו יאמרו דהמצות דרבנן חמירי מאיסורי תורה שאין בהם מיתה וכרת ואפ"ה איכא ג"כ קלות בדרבנן כמו ספק דרבנן דאזלינן לקולא ויאמרו אם באיסור דרבנן דחייב עלי' מיתה ספיקו לקולא מכ"ש איסורי תורה שאין בהם מיתה וכרת ולכך ס"ל להמרש"א דבכה"ג אינו ח"מ על הדרבנן אבל בק"ש דגזרו שלא לאכול קודם ק"ש כדי שלא יעבור עונת ק"ש ורואין אז דאוסרין לו לאכול קודם ק"ש רק שיקרא ק"ש קודם ואח"כ מותר לאכול א"כ אין כאן מקום טעות כלל דהא רואין דכל האיסור דרבנן הוא רק שלא יבוא לעבור על מ"ע דק"ש שהוא מה"ת ואפ"ה חייב מיתה על האכילה קודם ק"ש ועל הק"ש עצמה לא יאמרו דמשום חומרא דרבנן הוא דחייב מיתה וד"ת משום קולתה אינו חייב מיתה דהא אדרבא רואין דכל האיסור דרבנן הוא שלא יבוא לעבור על ד"ת דהרי אומרים לו דאם יקרא ק"ש קודם מותר לאכול וקודם לא ויבינו דאדרבא משום דהאיסור דרבנן הוא קל צריכין להחמיר ולתת עלי' עונש גדול כדי שלא יבוא לעבור וק"ש עצמה דחמירא א"צ עונש כ"כ דבלא"ה לא יעבור משום פחד ד' וא"כ ליכא זלזול כלל להד"ת שפיר הדרינן לכללא דעל ד"ח ח"מ כנלע"ד לישב דברי המהרש"א ז"ל דמזרעו קאתינא:
ומ"ש על מה שנסתפקתי בתשו' כ"ו בחלק או"ח אם שריפת תרומה טהורה הוא איסור דאורייתא ותמה מה שלא הבאתי ד' התוס' פסחים (י"ג ע"א) וגם הביא עוד ראיות על הפסד תרומה אם הוא מדאורייתא או לאו הנה מה שלא הבאתי ד' תוס' גם בעיני יפלא כי דברי התוס' אלו דברתי מהם כמה פעמים ואז בשעת כתיבתי שכחתי לציינם אך על יתר הראיות הנה אנכי הייתי מסופק רק אם שורף להסיקה תחת תבשילו או איזו צורך אחר של כהן אבל להפסיד בחנם שלא לצורך פשיטא לי דאסור דילפינן מהקדש דאסור מלאו דלת"כ כאשר הארכתי בזה בתשו' מ"ד באו"ח שם:
ואשר תמה על הב"י יו"ד סי' קצ"ח שכתב דמש"ה צואה שתחת הציפורן אינו חוצץ לנט"י כיון דאנשים אין מקפידים עליהם אף דנשים מקפידות מ"מ עיקר נט"י בשביל אנשים נתקן וכיון דלאנשים אינו חוצץ גם לנשים אינו חוצץ והביא דברי הלבוש שכתב ג"כ כן ביתר ביאור דעיקר נט"י לאנשים נתקן ותמה כת"ה ע"ז מנ"ל הא. הנה הלבוש אין נמצא אצלי שאוכל לעיין בו. אך בפשיטות גמור י"ל כיון דכל התורה כולה בלשון זכר נאמרה רק דילפינן דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל מצות שבתורה מ"מ א"א ללמד להיות יותר חמור מהמלמד דלאנשים אינו חוצץ בנט"י גם לנשים אינו חוצץ משא"כ בטבילת כל הגוף דמפורש בתורה באשה גופא כ"פ ורחצו במים וכו' ומקרא דאך במי נדה יתחטא דרשינן טבילת נדה א"כ כיון דבגופה כתיבא ולא ילפינן מאיש לכך גם מה שהנשים לבדם מקפידות חוצץ ובפרט לפי"מ שמסתפק בס' ישרש יעקב ביבמות (דף פ"ה) אם מ"ע שאינו שוה בכל הנשים אינם מוזהרות עליהם א"כ כיון דכל נט"י משום סרך תרומה גזרו ושייך רק בכהנים מן הדין לא הי' נשים מצוות כיון דאינו שוה בכל והא דבאמת גם נשים צריכות נט"י הוא משום דגזרו גם על חולין משום סרך תרומה כמ"ש רש"י בחולין (דק"ו ע"א) ד"ה נט"י גזרו גם בנשים אבל עיקר החיוב הוא על האנשים א"א להחמיר בנשים יותר מאנשים ואף למה דמסיק שם הישרש יעקב דגם במ"ע שאשב"כ נשים חייבות מ"מ הא האריך שם לעיל באותו דף ד"ה גמרא דכל איסור שאשב"כ דנשים חייבות לא ילפינן מהא דהשוה הכתוב אשה לאיש וכו' רק מאיסורי כהונה דכתיב לא יקחו וכו' ושם קיי"ל דהיא אינה מוזהרת רק היכא דהוא מוזהר עיי"ש שהביא דברי הבני אהובה והנוב"י לפרש עפי"ד דברי התוס' שלהי נדרים בשם הר"א ממיץ עי"ש א"כ ה"נ כיון דעיקרו נתקן לאוכלי תרומה שהם הכהנים א"כ האשה אינו מצוה רק היכא דהוא מוזהר א"כ היכא דלאנשים ל"ה חציצה א"א לומר דלנשים יהי' חוצץ כנ"ל לפרש דברי הב"י והלבוש. ויותר א"א לי לעיין בדבריו מחמת קוצר הפנאי. והנני בזה ידידו דוש"ה מוקירו בלתי מכירו: