חבצלת השרון מהדורא תנינא· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד
סימן מח
ב"ה. לחכם אחד.
וע"ד שאלתו באחד שבישל יי"ש ביורה שנתבשל בה יי"ש הנעשה מסתם יינם אלא שכבר עבר עליו יב"ח מעת הבישול הראשון. והביא כ"ת דברי השבו"י התמוהים לכאורה שכתב על הא דמבואר ביו"ד סי' קל"ז דביין לא מהני אב"י דיין אינו נפגם וכתב דזה רק בצונן אבל בישל בו יין נפגם לאחר מעל"ע ומביא ראי' ע"ז מהא דקאמרינן דג"נ חידוש הוא דגם כלי ב"י א"א בלא פגמה פורתא. ודילמא איירי בכלי שבישל בו יין דאסור לנזיר. ויין אינו נפגם כלי בכלי. אע"כ דיין שנתבשל שפיר נפגם עיי"ש בדבריו בח"ג סי' ע"ג ותמהו עליו דהרי התורה בסתמא כתיב וכל הכלים במשמע. ואיכא כלים טובא דא"א להשתמש בהם יין. ואפ"ה ציוותה תורה להגעיל או ללבן אף דנפגם בכלי ושפיר קאמר הש"ס דג"נ חידוש הוא עכת"ד:
ולענ"ד נ"ל לישב דברי השבו"י דלכאורה קשה לדעת הרא"ה בב"ה, דהא דנטל"פ מותר בכלי שאב"י. הוא רק הבליעה שנבלע בדבר היתר. אבל הבליע שבכלי עצמו כ"ז שהוא בתוך הכלי אסור משום דעדיין ראוי לגר עיין בחת"ס ואף לדעת החולקים על הרא"ה זה רק בכלי שאב"י דנפגם טובא אבל בכלי ב"י נהי דקאמר הש"ס דפגמה פורתא היינו לאסור התבשיל דאין זה נטל"ש שיהי' אסור משום טכ"ע אבל כ"ז שהוא בתוך הכלי בפ"ע בוודאי אסור. א"כ לפי"ד הסוברים דאסור לטבול כלי קודם הגעלה משום דהוי טובל ושרץ בידו עיין בתוס' א"כ כיון דבקרא דכלי מדין כתיב רק זהב וכסף ונחושת ועופרת דכ"מ נינהו דצריכין טבילה בניקחין מהעכו"ם כדמסיים שם בקרא בהדיא אך במי נדה יתחטא. א"כ איך ילפינן משם דטע"כ אסור דילמא לעולם פליטת כלים אינו אוסר. אף ב"י משום דפגמה פורתה והא דצריך הגעלה משום דאל"כ לא הי' מועיל הטבילה דכיון דבעוד הבליעה היא בכלי אסורה א"כ הוי טובל ושרץ בידו אבל בדיעבד אם נתבשל בלא הגעלה או בכלי ישראל דא"צ טבילה נימא דמותר משום נטל"פ. וזה הערה חזקה לכאורה. אך צ"ל כיון דקרא סתמא כתיב. דצריך להגעיל גם כלי יין שאסור לנזיר כמ"ש התוס' בפסחים שם. ובליעת יין דמותר לכ"ע רק לנזיר אסור דעדיין לא נאסר יינם של עכו"ם לא מיקרי חתיכה דאיסורא ול"ש לומר דהוי כטובל ושרץ בידו א"כ למה צריך הגעלה. ובע"כ דאסור לבשל בו לנזיר משום פליטת הכלי שיפלוט לתבשיל שיבשל בו. א"כ שפיר ילפינן מכאן טכ"ע ושפיר קאמר הש"ס ג"ט חידוש הוא דמדינא צריך להיות מותר משום דגם כלי ב"י פגמא פורתא. וא"כ נכונים שפיר דברי השבו"י דשפיר מביא ראי' דיין שנתבשל נפגם בכלי. דאין לומר דילפינן מדצריך הגעלה לכלים שא"א להשתמש בהם יין כגון שפודין ואסכלאות דז"א דמבליעת שאר איסורים א"א ללמוד כלל טכ"ע די"ל דלעולם נעל"פ מותר וכלי ב"י ג"כ פמנה פורתא. והא דצריך הגעלה משום דאל"כ הוי טובל ושרץ בידו ובע"כ עיקר הלימוד מכלי יין וא"כ שפיר מוכרח דיין שנתבשל נפגם כנ"ל לישב דברי השבו"י שלא יהי' תמוהים:
אך מ"מ נ"ל דיש לדחות ראייתו. משום דלכאורה קשה ע"ד תוס' פסחים וע"ז הנ"ל דכתבו דילפינן דלכ"ע אסור גם בנזיר דהא התורה ציוותה להגעיל כל הכלים וגם כלי יין בכלל דאינו אסור רק לנזיר דקיל איסורו עיי"ש בתוס' וקשה לפימ"ש הרשב"א בחי' לחולין דהא דילפינן טכ"ע מבב"ח הלימוד הוא רק ממה דהחלב אסורה דטעם הנפלט מבשר שהוא דבר גוש הוא רק פעם בעלמא ולא ממש. אבל ממה דהבשר אסור אין ראי'. דהבליעה מחלב שהוא צלול לבשר הוא ממש ולא טעם עיי"ש. וא"כ איך ילפינן מכלי יין דטכ"ע שייך גם בנזיר דילמא יין שאני יין שנכנס ממשו לתוך הכלי והוי ממשות איסור. ולא טעם ואין לומר דהרשב"א לא כתב רק בחלב הנכנס לבשר. אבל הנבלע בכלי אף שהאיסור הוא צלול אינו נכנס ממשו לתוך הכלי רק טעם בעלמא. ז"א לפימ"ש הרשב"א גבי בי דונא דמש"ה השומן שלמטה שנפרד מהדם. אף שהי' מעורב מקודם עם הדם בשעה שהי' רותח מ"מ אינו נאסור משום טכ"ע דמדבר לח אינו יוצא טעם כלל עיי"ש. וא"כ איך אמרינן דאסור לבשל בשר בכלי שבישל בה חלב. הא מדבר לח אינו יוצא טעם כלל. ובע"כ דאדרבא אמרינן דגוף החלב וממשתו נבלע בכלי. וא"כ הדק"ל איך ילפינן מכאן דטכ"ע אסור בנזיר. ובע״כ צ"ל דכיון דקרא סתמא כתיב איירי ג"כ בכלים שנתבשל בהם חרצנים וזגים של ענבים דאסורים לנזיר דזה הוי דבר גוש ואינו נפלט רק טעם בעלמא וש"מ דטכ"ע אסור. וא"כ אין ראי' ג"כ לדינו של השבו"י דהא בר"ן סוף ע"ז מבואר הטעם דביין לא שרי כלי שאב"י משום דיין אינו נפגם דכל שעומד בכלי ומתיישן יותר משביח. וא"כ כ"ז ביין עצמו. אבל חרצנים וזגים פשיטא דמתקלקלים בשהייתן. ונפגם ג"כ בליעתם בכלי. ושפיר קאמר הש"ס דא"א דלא פגמה פורתא דבליעת חרצו"ז. וודאי נפגם בכלי. אבל בליעת יין עצמו שפיר י"ל דלעולם אינו מתקלקל. אף יין שנתבשל:
ואמנם כ"ז בלא נשתהה יב"ח. אבל ביישון יב"ח שפיר חזו עיני כתה"ר מחלוקת הח"צ והפמ"א בזה. ומבואר באריכות בפמ"ג סי' ק"ג. דדעת הפמ"א דנתבשל בחמין לא מהני יישון יב"ח. ואמנם כ"ת עצמו שדי בה נרגא דדילמא בדבר חריף ל"מ גם יישון יב"ח. אלא שמביא ראי' להיפך מתשו' הרשב"א סי' תקע"ה שהביא ראי' דיישון יב"ח לא מהני רק ביין מהאי פינכא דתברא ר"א ולא ציווה ליישן יב"ח ומאי ראי' הא הפינכא בלעה ציר ממלוח שהוא דבר חריף. א"ו דגם בד"ח מהני יישון. ולדידי נראה דאין כאן ראי' כלל. די"ל דיישון יב"ח מועיל שאח"כ יהי' נטל"פ. והיינו ביין דאינו נפגם בשהיית מע"ל כמ"ש הרמ"א בסי' קל"ז הנ"ל והוא מדברי הר"ן סוף ע"ז. בזה אמרינן דרק בשהיית זמן מועט אינו נפגם אבל בשהיית יב"ח שפיר נפגם הבליעה של הכלי' ועדיף עוד מאב"י דשאר איסורים. דאב"י לכתחילה אסור משום דגזרינן שאב"י אטו ב"י אבל כלי שנתיישן יב"ח דהוי מילתא דל"ש ל"ג בה רבנן. וע"ז קאמר הרשב"א די"ל דיישון אינו עושה פעולה רק ביין דמקודם אינו נפגם ואח"כ נפגם ומותר לכתחילה אבל שאר איסורים דיישון יב"ח אינו מוסיף פעולה כלל. דגם מקודם תיכף אחר שהיית מע"ל כבר נפגם ואפ"ה אסרו רבנן. מש"ה גם לאחר שהיית יב"ח אסור לכתחילה ומביא ראי' ע"ו מפינכא דתברא ר"א ול"מ יישון לשמש לכתחילה. וא"כ מאי אמרת דפינכא בלעה ציר שהוא ד"ח ז"א דהא מבואר ברמ"א סי' קכ"ב דבלוע בכלי שהוא ד"ח. נפגם ג"כ בשהיית מעל"ע. וכבר כתבתי דשהיית יב"ח ביי"נ דומה לאב"י דשאר איסורים דמותר גם בבלוע חריף. אבל אם יבשל עתה דבר חריף. דל"מ גם באב"י דשאר איסורים משום דחורפא מחליא לשבח. י"ל דגם יישון יב"ח ל"מ. ואמנם בח"צ גופי' מבואר דגם לבשל ד"ח מותר בשהייה יב"ח. ונראה דס"ל דשהיית יב"ח לאו משום פגם קאתינן עלה אלא משום דנתייבש הלחלוחית שבו וכמאן דליתא דמי. ונראה קצת גם מהר"ן כדבריו דהא כתב הטעם דל"מ אב"י ביין משום דיין יותר שמתיישן טוב יותר. א"כ גם שהיית יב"ח אינו פוגמו. ובע"כ רק משום דנתייבש הלחלוחית. וא"כ גם ד"ח שרי. להח"צ:
ומה שרצה כ"ת לצרף דעת האומרים דיי"ש לא מיקרי ד"ח איני יודע מי הוא זה שיאמר כן דבר שהוא נגד המוחש. ואולי כיון להש"י שהביא הפ"ת בסי' קל"ז עיינתי בהש"י עצמו וכתב טעם אחר משום דה"י"ש בתחילת בישול אינו חריף והוא כמיא דעלמא ואח"כ נעשה חריף עיי"ש. וכוונתו נראה כיון דקודם שנעשה חריף הי' נטל"פ והי' מותר אף דנעשה אח"כ חריף כבר הוי נ"ט בר נ"ט דהיתרא כיון דהי' מותר קודם שנעשה חריף כמ"ש הפמ"ג והחוו"ד בסי' ק"ג ואמנם כאן דבליעת האיסור היתה מיי"ש אחר שכבר הי' חריף תלוי במה שמסתפק הפרמ"ג בסי' צ"ה במשבצות סק"א אם בבלוע ד"ח שייך נ"ט בר נ"ט והניח בצ"ע, ואמנם עיי"ש דמביא מהא דבבלוע ד"ח ל"א מחליא לשבח. וא"כ ביי"ש דהכריע המג"א דגם בבלוע ד"ח אסור א"כ י"ל דמודה הפמ"ג דגם נ"ט בר נ"ט ל"ש בו:
וגם צל"ע על הא דהכריע שם הפמ"ג בפשיטות דחלב הנבלע בקדירה הוי נ"ט בר נ"ט צ"ע ממש"ל דלמאן דס"ל בבי דוגי דמדבר לח אינו יוצא טעם א"כ הא בקדירה שבישל בה חלב אסור לבשל בה בשר בע"כ דאמרינן דגוף ממשות החלב נכנס בקדירה כמ"ש הרשב"א לענין בשר שנבלע בו חלב כמש"ל. וא"כ מנ"ל דזה נחשב נ"ט בר נ"ט אך מי יבוא אחר המלך הוא הפמ"ג שהוא מלכא בהוראה. שהכריע להיתר בפשיטות:
ואמנם נראה די"ל דהא דס"ל להמג"א בסי' תנ"א דבלוע יי"ש אינו נפגם י"ל דס"ל דיי"ש הוי כמו יין דעצמא דאינו נפגם בשהיית מעל"ע וכמו דכתב הר"ן הטעם דחזינן דיין אינו נפגם בשהייתו אדרבא משביח יותר כן הוא ביי"ש דידוע דיי"ש שעומד הוא מושבח ביותר. וא"כ לפימש"ל די"ל דמה שנבלע בכלי אף דבשהיית מעל"ע אינו נפגם עכ"פ בשהיית יב"ח נפגם, וא"כ גם להמג"א ביי"ש הדין כן. וא"כ ממ"נ מותר אם כהח"צ דהטעם משום שכלה הלחלוחית. א"כ גם בבישל בו ד"ח אינו מזיק. ואם כטעמא דידי דעכ"פ לאחר יב"ח נפגם. וא"כ מחמת בליעת היי"ש של איסור שהוא ד"ח אין לחוש דלאחר יב"ח כבר נפגם. ואי משום שהוא מבשל עתה יי"ש דבר חריף אם גם עכשיו הוא כמו בימי הש"י דהיי"ש אינו עומד בהיורה לאחר שנעשה חריף א"כ בשעה שנבלע בו האיסור הי' היתר עדיין א"כ כבר נעשה נ"ט בר נ"ט דהיתרא. דמחמת בלוע הראשון שהוא ד"ח אין לחוש כיון שכבר עברו יב"ח נפגם ונעשה היתר. ובפרט אם גם בשעת בישול יי"ש האיסור לא עמד בהיורה אחר שנעשה חריף. א"כ מעולם לא קיבל טעם דבר חריף אלא שאינו בקי במלאכת עשיית הדבר הזה ולא אוכל לאמר דבר זה:
והנה מה שהביא כ"ח דברי הרב בש"ע שסותרים זא"ז שכתב באו"ח סי' תנ"א סעיף ע"ג להתיר בדיעבד אם נשתמשו בפסח בכלים של יי"ש ע"י מילוי ועירוי. ובסעיף ס"א שם כתב דבכלי שנבלע בהם דבר חריף ל"מ מילוי ועירוי. וכתב שכבר עמד ע"ז הרב הגאון מטארנא בספר אמרי יושר ולענ"ד נ"ל לישב דהנה בכל עניני הכשר קיי"ל דכתשמישו כך הכשירו. דכבכ"פ. וא"כ נהי דתשמישו בצונן מהני מילוי ועירוי היינו כיון דבלע ע"י כבישה פלט נמי ע"י כבישה. אבל בנבלע דבר חריף דבולע ע"י חריף בכדי שירתיח או ע"י דוחקא. איך יועיל הכשר דמילוי ועירוי. אך זה אם נאמר דטעם דמילוי ועירוי הוא להפליט הבלוע אבל לפימ"ש הרשב"א הובא בט"ז סוף סי' נ"ט דהמילוי ועירוי הוא מקלקל טעם היין ושורפו במקומו. א"כ אף בבלוע יי"ש שייך זה דכמו דחזינן דיין הוקלש והופג טעמו ע"י מים כמו כן יי"ש ידוע לכל שכן הוא וא"כ לפי"ז אף בבלוע יי"ש צריך להועיל מילוי ועירוי. ועיין בט"ז שהביא לשון הרשב"א שמסתפק בזה. אם מילוי ועירוי מטעם פליטה. או מטעם שטפיגו ושורפו לטעם היין. עיי"ש:
והנה אנן קיי"ל דכבוש מעל"ע בכלי מבליע בכולו לא כדי קליפה לבד. אך כבוש כדי שירתיח בכלי אינו אוסר רק כדי קליפה עיין במשבצות סי' ק"ה סק"א באה"ד המתחיל ואם בכלי וכו' ובדיבור שלאחריו המתחיל וכבוש כשיעור שירתיח עיי"ש היטב. וא"כ לפי"ז בכלי שהכניסו בו יי"ש לקיום ע"י שהיית מעל"ע נאסר בכולו. ואמנם ע"י מילוי ועירוי הוכשר בכולו לטעמא דשורפו במקומו. דמועיל אף בד"ח. אך לטעמא דנפלט ע"י מילוי ועירוי. נפלט רק מה שבלע בתורת כבישת מעל"ע שנבלע בכולו כמו כן נפלט מכולו. אבל מה שבלע מתוך רתיחת דבר חריף אינו נפלט ע"י מילוי ועירוי במים. כמו שאינו מועיל הגעלה לדבר שנבלע ע"י אור. אמנם מה שנבלע ע"י חריפות בכדי שירתיח זה לא נבלע רק כדי קליפה, ויצא לנו מזה דאף לדברי הרב בש"ע הנ"ל דבד"ח אינו מועיל מילוי ועירוי היינו להפליט מה שנבלע ע"י חריפות שהיא כדי קליפה. אבל מה שנבלע בכולו ע"י שהיית מעל"ע. זה נפלט ע"י מילוי ועירוי. ונשאר רק בליעה כ"ק. וידוע שיש תמיד ס' בכלי נגד קליפת הכלי וידוע ג"כ שכל ספק איסור משהו חמץ שהיא דרבנן אזלינן בספיקו לקולא היכא דליכא חזקה דמזמן לזמן. כמבואר בפמ"ג או"ח סי' תס"ז וא"כ שפיר פסק הרב בדיעבד אם נשתמש בפסח בכלי של יי"ש אחר מילוי ועירוי מותר דהא איכא ספיקא דילמא הטעם דמילוי ועירוי דשורפו ומקלקל ומפיג טעמו לגמרי דאז גם בד"ח הותר כולו. מאי אמרת דילמא כספיקו של הרשב"א דטעם מילוי ועירוי משום פליטה וד"ח אינו נפלט. מ"מ נשאר רק בליעה כ"ק וכ"ק יש ס' והוי רק איסור משהו א"כ הוי ספק דרבנן דילמא כטעם הראשון דהותר לגמרי וספיקא דרבנן לקולא אבל לכתחילה להשתמש בו אחר מילוי ועירוי שפיר פסק בסעיף ס"א דל"מ מילוי ועירוי לד"ח. דאף איסור משהו אין מבטלין לכתחילה וגם אין עושין ספק דרבנן לקולא כנ"ל לישב דברי הרב בש"ע:
ותבנא לדינא לענין היי"ש הנ"ל. הנה לדעת הח"צ וודאי מותר דס"ל להדיא דאף מבשל עתה דבר חריף בכלי שנתיישן יב"ח אף שנבלע ע"י חמין מותר והחולקים עליו הוא מתרי טעמי חדא דאין לנו ללמוד קולא מיי"נ כמ"ש הפרמ"ג וגם ס"ל להפר"ח דיש חילוק בין נבלע ע"י צונן או ע"י חמין. והנה לענין ללמוד מיי"נ. איכא ב' פירושים חדא דאין לנו ללמוד קולא מאיסור סתם יינם שהוא מדרבנן והקילו בו בהרבה דברים. זה לא שייך כאן דהא כאן ג"כ האיסור משום שבישלו ביורה של סתם יינם. ואמנם יש עוד סברא דאין לנו ללמוד מיין לשאר דברים דילמא רק יין טבעו שמתייבש הלחלוחית שבו ולא שאר דברים דאין לנו להשוות מדעתינו מה שלא נמצא בש"ס. בזה אני אומר הרי זה הוא הלכה פסוקה דכל כלי שאב"י הוא נטל"פ ומותר הדבר שנתבשל בו אף אם הבלוע ד"ח כמבואר ברמ"א סי' קכ"ב אלא דהמג"א מחמת קושיא הוכרח לומר דיי"ש אינו כן. ואיזו מקור יש לזה לומר כן מדעתינו בע"כ לומר דילפינן זה מיין דכמו ביין לא מהני אב"י כמבואר בר"ן ע"ז ורמ"א עי' קל״ז והטעם משום דטבע היין כל שמתיישן יותר הוא יפה יותר ואנו יודעין שגם יי"ש הוא כן ילפינן זמ"ז א"כ דון מינה ומינה ודי' לבא מה"ד וכו' דכמו דיי"נ גופי' לאחר יב"ח שרי כמו כן יי"ש דממ"נ אם תרצה לומר דאין לנו להשוות מדעתינו יי"ש ליין א"כ אדרבא גם חומרא לא ניליף מדעתינו ויהי' יי"ש בכלל כל דברים החריפים דכלי שבלוע בו ד"ח לאחר מעל"ע הוא נטל"פ:
ואמנם לכאורה כ"ז אם אין מבשלים עתה ד"ח אבל אם מבשלים עתה יי"ש שהוא ד"ח. זה בכל אב"י אסור. דחורפא מחליא לי' לשבח. אמנם הא שם גופי' כתב הט"ז בסי' צ"ו דהיכא דיש עוד סברא להקל סמכינן אמהר"ם דאין חורפא מחליא רק בקורט של חלתית. וכאן איכא כמה צדדים חדא דכדאי הוא הח"צ בעצמו לסמוך על סברתו לחוד שכתב דמהני יישון יב"ח בכל הדברים ואף לבשל בו ד"ח. ועוד איכא סברת הש"י הנ"ל. דכיון דבשעת בישולו אינו ד"ח מה שנעשה אח"כ ד"ח לא איכפת לן. ואף שכבר כתבתי דאם נשתהה אח"כ היי"ש לאחר שנעשה חריף באותו כלי אסור דבולע אח"כ מחדש בשעה שהוא חריף וליכא עוד פעם דנ"ט בר נ"ט. וכפי הנראה וודאי הוא כן מ"מ איכא לאצטרופי דעת הרשב"א שהביא הטור בסי' צ"ג דאם בישל ירקות בכלי של בשר ואח"כ חלב מותר דהוקלש טעמו כדאמרינן בזבחים כל יום נעשה ניעול לחבירו. והט"ז שם בסק"ב מחלק בין אם בישל כשיעור שבישל בראשונה או לאו עיי"ש וכאן וודאי דומה לקדשים הנ"ל. דכאן וודאי בשעה שמבשלים יי"ש וודאי היורה הוא מליאה כבראשונה ומעלה רתיחות. וא"כ כיון דקודם שנעשה חריף הבליעה היא היתר דנטל"פ מותר כבר הוקלש אז טעמו ונעשה כהגעלה ולא איכפת במה ששוהה שם אח"כ לאחר שנעשה חריף דכבר נעשה כמו שהוגעל הכלי. ואין שם עוד בליעה דאיסורא. וגם אם הוא כמ"ש כ"ת דבישל הרבה פעמים ונתערב אח"כ הכל דבכולם יחד איכא ס' נגד היורה וליכא רק חשש דנעשה נ"נ ובלח בלח קיי"ל בהפ"מ דלא נעשה נ"צ מכל הלין טעמי נ"ל ג"כ להצטרף להתיר היי"ש במקום הפ"מ. בדבר שעיקרו הוא איסור דרבנן ובפרט אם אפשר בניקל לערב יי"ש זה ברוב יי"ש של היתר. וודאי טוב:
ומה שתמה עמ"ש בספרי סי' ט"ו אות ה' שראיתי במח"א שדמים שקיבל בעד חפץ נעשה כגוף הדבר ותמה שלא הבאתי דברי הרא"ש בע"ז דמבטיח חפץ לפועל בשכרו יכול ליתן לו דמיהן וכן מתוס' סוכה מ"א לענין מעמ"ל עיי"ש אין כאן אפילו קצת תימה דשם דומה להא דילפינן מקרא דשוה כסף ככסף דהיינו דיכול לצאת ידי חובת תשלומיו בשוי' של דבר זה ג"כ. אבל לא לענין שיהי' להדמים דין החפץ עצמו לשאר מילי. וכעין דאמרינן בע"ז ושבועות והקדש דתופסין דמיהן ולא בשאר מילי ואמנם לפי"ד הריטב"א בנדרים שהבאתי שאיה"נ שאינם אסורים לכל תופסים דמיהם ויש להם אותו האיסור שהי' להחפץ בעצמו. מזה נלמד דנעשה כמוהו וע"ז כתבתי שדכירנא שראיתי בימי חורפי במחנ"א כדבר הזה ואינני זוכר מקומו כי קשה עלי עתה החיפוש למצוא מקומו כי גם אז אני זוכר שהיתה הסברא הזאת רק מובלעת בתוך דבריו של המחנ"א ולא מפורש וצריך לזה עיון למצוא המקום שהוצאתי משם הסברא הזאת:
ואשר תמה עמ"ש בחיו"ד תשו' צ"ג לתמוה על הדגמ"ר בסי' שע"ב שפירש כוונת הראב"ד לענין מלקות והא בזה"ז ליכא מלקות ותמה ע"ז דהא נ"מ שיהי' פסול לעדות מדאורייתא כמ"ש הש"ך ביו"ד סי' ס"ז סקי"ד. ג"כ אינו תימה דאין כוונתו דבזה"ז אין דנין דיני מלקות. רק משום דכהנים בזה"ז כהני חזקה הם ולא וודאי כהנים. ואם מטמא עצמו אינו פסול לעדות מדאורייתא דדילמא לאו כהן ואין כאן עבירת וודאי וכבר שמעתי שתמהו עלי בזה. ואין כאן תימה כלל:
ידידוש"ת.