חבצלת השרון מהדורא תנינא· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד
סימן לט
ב"ה יום ג' שופטים פה מוקוליטשין.
שוכט"ס לכבוד נכד דודי הרב הה"ג החו"ב משנתו זך ונקי שלשילתא דיחוסא מו"ה שמואל טייטעלבוים נ"י אבד"ק נעגרעשד.
מכתבו במועדו הגיעני אך מחמת עול התלמידים וטירדא דמתא ודביתא לא יכולתי להשיב תיכף והנחתי הדבר עד אסע מביתי למקום תעלה ששם יש לי מנוחה יותר רק בבואי לכאן יש לי מניעה אחרת שלא אוכל למצוא בכאן הספרים הנחוצים לי ועכ"ז לא אוכל לעכב הדבר יותר כי הדבר נחוץ כפי מכתב כת"ה:
ותוכן השאלה באשה זקינה שכבר פסקה לראות זה איזה שנים אך מחמת חולי השבירה שמו לה הרופאים טבעת באותו מקום ועתה מוצאת בכל פעם כתמים על בשרה שנוטף ממנה והרופאים אומרים שזה מחמת הטבעת שמונח שם זמן רב גורם קלקול בהבשר ומזה בא הדם ולא מהמקור אבל אין אחד מהם שיאמר שיראה איזו מכה באותו מקום המוציאה דם וכת"ה צידד לומר דכיון דאין כאן שום הרגשה דאף הרגשת זיבת דבר לח אינה מרגשת בשעה שיוצא מגופה רק דכשנוטף על רגלה או שאר מקומות מרגשת שנפל דבר לח שם אבל בשעה שיוצא מגופה אינה מרגשת כלל גם זיבת דבר לח וכל כה"ג דינה ככתמים דתולין בכל ענין אף כשא"י שהמכה מוציא דמים כמבואר ברמ"א סי' קפ"ז ס"ה ובש"ך שם ס"ק כ"ז ובאמת י"ל דכוונת הרמ"א דכתמים הוא ככל כתמים שאינם וודאי שבא מגופה. ואמנם בחוו"ד שם סק"ח פירש כוונת הרמ"א דמתיר בס"ס דילמא מן הצדדים דאיירי בוודאי ראתה מגופה רק שלא בהרגשה ובזה מותר מספק צדדין דס' צדדין משווי לי' ככתמים דעלמא דא"י דבא מהמקור ותולין אף שא"מ דם עיי"ש אלא דבהגהות הג' אמרי ברוך אות ד' שם כתב שצ"ע לפרש כן דברי הרמ"א עיי"ש:
ואמנם אף לדברי החוו"ד כ"ז ניחא אם הי' כאן איזו מכה אלא שא"י אם מוציאה דם דאז בלא"ה שרי כאן דדעת האחרונים דזקינה שמסולקת דמים עדיף יותר משלא בשעת ווסתה ותולין אף במכה שא"י אם מוציאה דם ולדעת הנוב"י גם ז"נ א"צ אבל בנ"ד דהרופאים בדקו אותה ואינם אומרים שראו מכה באיזו מקום דהרופאים וודאי יכולים לראות זאת ע"י שפיגל אינו יודע במה יש לתלות והנה שאלה זו של כת"ה כדמותה וכצלמה ממש הוא בנוב"י מהדו"ק תשו' נ"ה שרימז עלי' כת"ה ואין הנב"י תח"י לעיין בו אבל כמדומה שסיים שם ג"כ שצריך לברר ע"י רופאים אם יש איזו מכה ועוד דשם הי' אייטער ג"כ מעורב בתוך הדם והרופאים שפטו דא"א לאייטער בלא מכה ובשאלת כת"ה לא נזכר כלל אם יש שם אייטער א"כ אף אם הי' כתמים ממש אין במה לתלות וכבר תמהו כל האחרונים על גוף ד"ז דתולין במכה שא"מ דם והרי בכתמים גופא מפורש במשנה (דנ"ח ע"ב) דרק אם המכה יכולה להגלע ולהוציא דם תולין בה כתם עיי"ש וכמדומה שבתשו' כנ"י וסד"ט ושאר האחרונים כבר האריכו וכתבו ישובים לזה ואין תח"י שום אחרון לעיין שם:
אך לפענ"ד י"ל קושיא הזאת בשנדייק עוד החילוק דשם בדנ"ח במשנה דכתם איתא אם יש בה מכה וכאן בדף ס"ו איתא ואם יש לה מכה באותו מקום תולין בה וא"כ מתרי טעמי יש לחלק בינייהו חדא דהנה באמת כל מכה אף אם אין יודעין אם מוציאה דם מ"מ ספיקא מיהא הוי וא"כ לכאורה בכל כתמים שהי' בלא הרגשה דהוי רק מדרבנן הי' לנו לתלות גם בסתם מכה דסד"ר לקולא אך ידוע דברי הה"מ שהביא הט"ז באו"ח סי' תל"ט דבבדיקת חמץ ל"מ ס"ס כיון דכל עיקרה מספק אסרו חז"ל אין חילוק אם יש עוד ספק וא"כ ה"נ כיון שגזרו חכמים על כתמים אף דהוי ספק מעלמא והוי סד"ר דהא הי' בלא הרגשה ואפ"ה אסרו חז"ל על הספק א"כ גם אם יש עוד ספק אם מהמכה לא מהני דזה הוי כמו כל ספק מעלמא דכבר גזרו עלי' חז"ל אך בדרכה להוציא דם דיש במה לתלות בדבר המוכח לפנינו בזה לא גזרו אבל בדף ס"ו דלא איירי בכתמים כלל רק ברואה תשמיש תשמיש או שאר רואה דעלמא דידעינן וודאי דהדם אתי מאותו מקום ואינו כלל תחת סוג כתמים דעלמא ולא חלה ע"ז גזירת חז"ל לאסור מכח ספק א"כ הדרן לדוכתן דדינה ככל ספיקות שבעולם שאם יש סד"ר או ס"ס דאורייתא שרי ולכך אם יש מכה באותו מקוה אף אם א"י שמוציאה דם מ"מ היכא דהוי רק איסור דרבנן כגון לאוסרה על בעלה משום רמ"ח דהוי רק דרבנן או משום דשלא בשעת ווסתה הוא בחזקת טהרה או בספק מצדדים דאיכא ס"ס שפיר ס"ל להני פוסקים להתיר משום סד"ר או ס"ס בדאורייתא או ספק במקום חזקת היתר ככל איסורין שבתורה הא חדא:
ועוד טעם אחר עפ"י מ"ש הנוב"י מהדו"ק לפרש הטעם דל"ג על כתמים רק בדבר המק"ט משום דבאמת בכל כתמים הוי סד"ר כיון דהוי בלא הרגשה רק כיון דקיי"ל דמקור מקומו טמא א"כ אף בלא הרגשה מטמא עכ"פ אדם וכלי דאורייתא דהוי אב הטומאה כמבואר בנדה (פ"ז) וא"כ אם נפל על דבר המק"ש דלענין הכלי או הבגד הוי ספיקא דאורייתא דילמא בא מהמקור ומוכרחין לטמא א"כ גם לבעלה נמי אף דלבעלה בלא הרגשה לאו דאורייתא מ"מ כיון דמדרבנן עכ"פ אסור אין יכולין להתיר משום ספק דרבנן דילמא מעלמא אתי דספק זה כבר עשית כוודאי לענין הבנד וא"א לחזור להתיר לבעלה עיי"ש בנוב"י וזה הוי כהא דמהר"ש חיוון לענין ברהמ"ז היכא דסד"ר בא עם דאורייתא יחד עיי"ש וא"כ כ"ז בכתמים דעלמא אבל בדם שיודעין שבא מהמקור רק דהספק הוא אם הוא מממכה שבמקור דכיון דלענין טומאה אין נ"מ דגם דם מכה שבמקור מטמא משום דמקור מקומו טמא ואין נ"מ רק לבעלה שפיר ס"ל להני פוסקים כשלא בשעת ווסתה דהיא בחזקת טהרה מתירין מטעם ספק שמא מהמכה אף אם א"י אם מוציאה דם:
ואמנם לפי"ז א"א לישב דברי הרמ"א שמסיים דכתמים תולין בכל ענין אף אם א"י שמ"ד והרי כתבתי כבר דכתמים גרע טפי ובעינן שיכולה להתגלע וכו' ואפשר לומר דכיון דמצינו קולא ביש מכה באו"מ לענין רמ"ת או רואה ממש גם כשגזרו חכמים על כתמים דעלמא ל"ג במכה באותו מקום דיהי' כיציבא בארעא וכו':
ואמנם כ"ז היכא דאיכא מכה משא"כ בדידן דאין אנו יודעין אם יש מכה כלל והנה צריך לראות בהא דכתב הרמ"א בסי' קפ"ז ס"ה דהיכא דא"י אם הדם בא מהמקור או מהצדדין מתירין מטעם ס"ס דילמא מהצדדין ואת"ל מהמקור דילמא מהמכה א"כ לכאורה בכל כתם דעלמא דכתב הנוב"י דהכלי או הבגד טמא מדאורייתא דהוי רק ספק אחד והאיכא ס"ס דילמא מעלמא ואת"ל מהאשה דילמא מהצדדין ואין לומר דלענין טומאה ל"מ ס"ס דהוי ס"ס ברה"י דאף ס״ס אסור דא"כ אמאי כתב שם הנוב"י דמש"ה בעינן שיפול על דבר המק"ל אף דהאשה עצמה מק"ט הלא משום דלגבי האשה הוי ס"ס דילמא נפל לארץ ולא נגע בבשרה רק בפנים דהוי טומאת ביה"ס ומה בכך הא לענין טומאה ל"מ ס"ס ברה"י אלא דגם על הרמ"א גופי' קשה שמטהרה לבעלה משום ס"ס והא נדה היא ככל העריות של ח"כ דטומאה כתיב בהו ועיקר הלימוד דס"ט ברה"י הוא מסוטה דטומאה כתיב בה ועיין בשטמ"ק כתובות (ט') שהקשה שם ג"כ על הא דפ"פ דהש"ס מתיר בה ס"ס והא בעריות טומאה כתיב בהו וברה"י אף ס"ס טמא. ואין עתה פה השטמ"ק תח"י לעיין בו:
ובאמת גם בש"ס נדה בר"פ העושה צרכיו ס' מהאיש או מהאשה דרוצה הש"ס ג"כ לטהר מטעם ס"ס תקשי ג"כ כנ"ל ובפרט לפימ"ש הריט"א בכורות פ"ה אות מ"ג דס"ט ברה"י לאו לענין טומאה וטהרה בלבד אלא גם לענין איסור כמו לטומאת כהנים או לכנוס לעזרה עיי"ש והוא מתוס' שבועות י"ט ע"א עיי"ש וא"כ בנדה גם לענין איסור לבעלה דינו כס"ט ברה"י דגם ס"ס צריך להיות אסור והנה אין לי פה שום ספרים חוץ מש"ס וש"ע לעיין בזה שבוודאי התעוררו מי מהאחרונים בזה. אמת דעל הרמ"א ועל הש"ע הנ"ל א"ל דס"ל כהעוד י"ל שבתוס' נדה (ג' ע"א) ד"ה מעל"ע דטומאת ראי' לא ילפינן מסוטה רק טומאת מגע אבל על הנו"ב א"א לתרץ כן דטומאת מק"מ טמא הוא טומאת מגע:
ואמנם לפימ"ש בספרי תבה"ש חיו"ד תשו' צ"ב דכל ס"ם כה"ג שאנו מסופקים אם בא מהאיש או מהאשה או דילמא לאו מהמקור וכל כה"ג דיש שני מקומות להקל ומקום אחד להחמיר כה"ג הוי כעין רוב דהולכין אחר הרוב שהדם בא מרוב מקומות הטהורים בזה גם בס"ט ברה"י אזלינן דאחר רוב הולכין גם בטומאה רה"י עיי"ש היטב בספרי מד"ה דהנה עד ד"ה ומ"ש כתה"ר וכ' שביארתי הדבר היטב א"כ ה"נ ניחא בס' ממקור או מהצדדים או מהמכה בזה הוי רוב ממש דאזלינן בתרי' גם ברה"י אלא דא"כ שוב קשיא על הנוב"י בכל כחם אמאי מטמאין והא הוי ס"ס דילמא מעלמא ודילמא מהצדדים. והנה בחוו"ד הנ"ל הקשה ע"ז דאיך אפשר לצרף ס' צדדין והא קיי"ל בדף י"ח דרוב דמים באים מן המקור ואמנם באמת בש"ס גופי' מוכח דאפשר לתלות בצדדים שם בדס"ו ע"א ברמ"ת דבודקין בשפופרת ובראשו מכחול ואם נמצא דם בראשו בידוע שהוא מן המקור לא נמצא דם בראשו בידוע שהוא מן הצדדים ומדלא קאמר אם נמצא בצדדין בידוע שהוא מן הצדדים. אלא קאמר אם לא נמצא בראשו משמע דלא נמצא כלל א"כ היאך קאמר בידוע שהוא מן הצדדים הא אדרבא אם מהצדדין על הצדדים עכ"פ הי' לו לאשכוחי. ובד"מ שם סק"ב הביא בשם הגמי"י דאם לא נמצא כלל מותרת דאמרינן נתרפאית אך בש"ס א"א לפרש כן דא"כ מאי קאמר בידוע שהוא מהצדדין הי' לו לומר דנתרפאית וגם בב"י הקשה דמאי ראי' מהא דלא מצא כלל דנתרפאית הא כמו דאמרינן דאין כל האצבעות שוות מכ"ש דאפשר לומר דאין המכחול שוה להאצבע:
אך דברי הב"ח בזה הם קילורין לעינים ומה שתמה עליו החוו"ד בסק"ג לענ"ד אין כאן תימה דהנה הב"ח ט"ל דאם מה שרואה בשעת תשמיש בא מהמקור שטבעה שנפתח מקורה ע"י תשמיש בזה לא אמרינן אין כל האצבעות שווין. דאין תלוי בו ובאצבע שלו כלל אלא דלפעמים אינו בא מהמקור רק מהצדדים ע"י דוחק התשמיש בזה אמרינן כיון דהדבר בא מצידו. אין כל האצבעות וכל הכחות שוות רק דהחוו"ד תמה עליו דזה נגד דברי הש"ס. והיינו דא"כ למה תנשא לשני משום דאין כל האצבעות שוות. והא כל שאפשר לומר שבא מהמקור ל"א אין כל האצבעות שוות לדברי הב"ח. ואם נאמר דתולין לקולא דהדם בא מהצדדים א"כ לעולם תהי' מותרת אף ל"ג ול"ד דמה בכך דהוחזקה להיות רואה מהצדדים. הא דם מהצדדים טהור:
אך באמת ז"א כלל דכוונת הב"ח הוא דבאמת לענין איסור דאורייתא לא תלינן בצדדים משום דרוב דמים באים מהמקור. אך לענין לאוסרה לעולם משום רמ"ת דזה הוי רק דרבנן כמו בכל ווסתות כמ"ש האחרונים בזה אמרינן סמוך מיעוטא של צדדים לחזקת טהרה דידה והוי פלגא וסד"ר לקולא. ולכך מותרת לשני דתולין הדבר בצדדין משום דוחק תשמיש. וממילא יש לומר דאצל השני לא תראה כלל משום דאין כל האצבעות שוות. אמנם אם כבר ניסת לשני ולשלישית וראתה מ"ת. דהוחזקה לכל האצבעות ולכל הכחות ותראה כך לעולם מ"ת. נהי דיש ספק דילמא בא מצידו מהצדדים. מ"מ כיון דאם תראה דם נהי' מוכרח לטמאותה מספק. דלענין נקיים הוי ספיקא דאורייתא. ואמרינן דרוב דמים באים מהמקור. וכיון דאינו יודעין בבירור דוודאי תראה אח"כ ונהי' מוכרח לטמאותה מספק דאז יהי' ספיקא דאורייתא א"א לנו להתירה לינשא אח"כ אף דלענין זה הוי סד"ר מ"מ א"א לעשות תרתי דסתרי. דהא כשתראה אח"כ ונטמא אותה יתברר למפרע שנשאת שלא כדין משא"כ לשני מותרת לישא דכיון שלא נתחזקה עדיין לכל האצבעות אנו אומרין שאצל השני לא תראה כלל ולא נצטרך לטמא אותה. וממילא אנו אומרים שגם אצל הראשון לא ראתה כלל מהמקור רק מהצדדין. ומה"ט מהני בדיקת שפופרת לאחר ה"נ. דכשלא תמצא כלל בראש המכחול נתברר בבירור דלא בא מצידה מחמת שטבעה להיות נפתח מקורה ע"י תשמיש דאל"כ גם ע"י המכחול היו ראוי להיות נפתח מקורה כמ"ש הב"ח דבזה ל"א אין כל האצבעות שוות וכיון דנתברר דלא בא מצידה בע"כ מה שראתה עד עכשיו הי' מהצדדים. ולכך מותרת לינשא דאחר שכבר נתברר ע"י מה שלא נמצא בראש המכחול שאין הדם בא ע"י שדרכה להיות נפתח מקורה. א"כ תו ליכא ספיקא כלל וברור דהדם בא מצידו ע"י דוחק התשמיש מהצדדים. א"כ שפיר מותרת לינשא אח"כ דאף אם תראה ע"י תשמיש אין כאן חשש איסור דידוע שבא מהצדדים דבדיקת שפופרת בדיקה מעלייתא היא לענין זה שיתברר שלא בא מהמקור. עיין היטב בב"ח ותראה שזה כוונתו. ונתיישב תמיהת החוו"ד:
ובזה נתיישב ג"כ מה שהקשה החוו"ד שם מאי מהני מאי דלא מצאה בראש המכחול הא ווסת שנקבע ג"פ אינו נעקר בפ"א. ולפימ"ש י"ל דהא מבואר בש"ס נדה י"א ובש"ע סי' קפ"ט סי"ז דאם קפצה ב"פ בחד בשבתא וראתה ובפעם הג' ראתה בחד בשבתא קיי"ל דנקבע לחד בשבתא בלא קפיצה דמדראתה בפעם הג' בחד בשבתא דלא קפצה אמרינן איגלאי מילתא דיום הוא דקגריס ה"נ ס"ל להב"ח כיון דמתחילה ספק לנו אם היא הגורמת או הוא א"כ בפעם אחת שלא ראתה בראש המכחול איגל"מ דהוא הגורם והאצבע של התשמיש גורם ומצדרין ראתה ולכך לא ראתה ע"י המכחול דהמכתול אינו דומה להאצבע כלל כמו"ש בה"ג אמרי ברוך דליכא דישה דתשמיש. ונתיישב ג"כ מה שהקשה עוד שם החוו"ד דמדברי הש"ס משמע דאין חילוק בין אם לא מצאה כלל על המכחול בין אם נמצא בצדדין והא יש חילוק גדול ביניהם דאם לא נמצא כלל בע"כ מתירין מטעם דנתרפאית וא"כ אם חזרה וראתה ג"פ מ"ת חיישינן משא"כ אם נמצא בצדדין ולפימ"ש לדברי הב"ח לק"מ דבלא נמצא כלל אין הטעם משום דנתרפאית אלא דאיגל"מ דהוא הגורם באצבע דידי' ומצדדין ראתה ולכך לא ראתה ע"י המכחול דליכא דישה דתשמיש ואף אם תחזור ותראה ג"פ ע"י תשמיש מותרת דכבר נתברר דהדם בא מצדדין ע"י דוחק התשמיש באופן שדברי הב"ח הם נכונים מאד בפירוש דברי הש"ס. ויצא לנו מדברי הב"ח האלו דאף דרוב דמים באים מהמקור וצדדים הוי מיעוטא ומה"ט קיי"ל דאם נמצא אות יום אחר התשמיש חייבים חטאת מ"מ לענין רמ"ת דהוי רק דרבנן מותרת לינשא לשני דכמו דאמרינן בעלמא דמדרבנן אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה והוי פלגא מדרבנן כמו כן במילתא דהאיסור הוא דרבנן אמרינן סמוך מיעוטא דצדדים לחזקת טהרה דידה והוי פלגא וסד"ר לקולא ואף דכבר כתבתי בשם הנוב"י דהיכא דהספק הוא על הבגד לענין טומאה דהוי דאורייתא מטמאינן גם אותה אף דהוי בלא הרגשה והוי רק דרבנן היינו שם דבאין הספיקות בבת אחת עלי' ועל הבגד א"א לטמא הבגד ולטהר אותה בלי ז"נ אבל כאן לינשא לשני נהי דעתה מטמאין אותה בלי ז"נ משום ס' מהמקור מ"מ אח"כ בביאת השני נולד ספק אחר דילמא לא תראה עוד דווסתות רק דרבנן ואיכא מיעוט דגם אצל הראשון הי' רק מהצדדים וסמוך מעוטא לחזקת טהרה ועתה לינשא לשני אחר שכבר ספרה ז"נ ליכא רק ספק דרבנן לחוד ואזלינן לקולא לס' הב"ח הנ"ל ומיושב מה שהקשיתי אליבא דהנוב"י הא בכל כתם איכא ס"ס גם על הבגד דילמא מעלמא ואת"ל מגופה דילמא מהצדדין דז"א דלענין טומאה דאורייתא ס' צדדין לאו ספק הוא דרוב דמים באים מהמקור וכיון דמטמאין הבגד מטמאין גם אותה כיון דבא בב"א כמש"ל:
ופש גבן עדיין לברורי דברי הרמ"א דמתיר משום ס"ס, דילמא מהמכה ודילמא מהצדדין והא ס' צדדין לאו ספק הוא דרוב מהמקור כמו שתמה החוו"ד והג' אמרי ברוך שם. ונלע"ד לישב דהנה הא דהיכא דספק אחד הוא נגד הרוב לא מצטרף לס"ס הוא נובע מתוס' כתובות (ד"ט) דהקשו אמאי באשת ישראל מותרת מטעם ס"ס דילמא באונס ודילמא לאו תחתיו דהא אנן אמרינן דרובא ברצון ותירצו דרוב ברצון הוא רק רוב דרבנן ומצטרף שפיר לס"ס מדרבנן עכ"פ ליתסר אך י"ל דהנה הא גופה צריך להבין אמאי לא מהני ס"ס כה"ג והא כיון דאיכא ספק אחד טוב דילמא לאו תחתיו והוי הפק השקול ומספק השני דילמא באונס אף דרוב ברצון עכ"פ מיעוט באונס איכא ונימא סמוך מיעוטא לפלגא והוי רובא להתירא וכמדומה שבחי' הרשב"א קידושין (ע"ח) גבי דילמא אזלא היא לגביי' איכא קושיא כזאת וגם באחרונים דיברו מזה ואין עתה תח"י שום ספר לעיין בו:
אך י"ל בפשיטות דהא אנן קיי"ל דמדאורייתא ל"א גם סמוך מיעוטא לחזקה דלדידן דל"ח למיעוטא אמרינן מיעוטא כמאן דליתא דמי כמ"ש התוס' חולין (פ"ו) ובכמה דוכתא א"כ לא מצטרף גם לפלגא מדאורייתא אמנם הא כבר כתבתי אליבא דהב"ח דבמילתא דרבנן אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה גם לקולא כמו דבדאורייתא חושבין לומר סמוך מיעוטא לחזקה מדרבנן הם אמרו והם אמרו לכן שפיר כתבו התוס' דרוב ברצון דהוא רק מדרבנן שפיר מצטרף לס"ס דבדרבנן אמרינן סמוך מיעוטא לפלגא והוי רובא דהיתרא ומזה ראי' לסברתי הנ"ל דבמילתא דרבנן אמרינן סמוך מיעוטא וכו' לקולא דמדרבנן המועט הוא כמאן דאיתא ומצטרף לחזקה:
אך דקשה ע"ז מש"ס יבמות (דס"ז ע"א) דזכרים יאכלו משום דסמוך מיעוטא דמפילות למחצה נקיבות והוי זכרים מיעוטא עיי"ש ברש"י ד"ה כולן זכרים וכן בדקי"ט ע"א גבי היתה לה חמות דאמרינן סמוך מיעוטא דמפילות למחצה נקיבות ולמיעוט זכרים ל"ח עיי"ש הרי דגם בדאורייתא אמרינן סמוך מיעוטא לפלגא וא"כ שוב קשיא על תוס' כתובות אף אם רוב ברצון הוי רוב דאורייתא מ"מ נימא סמוך מיעוטא לפלגא והוי ס"ס טוב משום דרובא להתירא:
ואולם י"ל כפי מ"ש האחרונים לחלק גם לענין סמוך מיעוטא לחזקה בין אם המועט הוא חלק מהרוב עצמו ומגרע אותו כמו שהובא בריט"א בכורות ואינו עתה תח"י לעיין בו א"כ ה"נ יש לחלק כן דשם ברוב נשים מתעברות ויולדות מן הרוב הזה בעצמו שמתעברות נמצא מעט שמפילות ומצטרף מועט מפילות למחצה נקיבות ונתרועע הרוב ונשאר זכרים רק מיעוטא משא"כ לענין רוב ברצון דהספק אם תחתיו או לאו תחתיו אינו חלק מהרוב ברצון ואינו מגרע אותו כלל דבין תחתי' או לאו תחתי' מ"מ הרוב ברצון וליכא רק מיעוט דאונס נגד הרוב דברצון ומיעוטא לגבי רובא כמאן דליתא דמי ואינו מצטרף להספק של לאו תחתי' כמו דלא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה בדאורייתא:
וא"כ מעתה יובן הכל על נכון דבספק מהמכה או מהצדדין שפיר כתב רמ"א דהוי ס"ס דאף דרוב דמים באים מהמקור מ"מ כיון שיש מכה במקור עצמו א"כ הרוב שממקור עצמו נתקלקל דהא חלק ממנו בא מחמת מכה ומצטרף הספק של מחמת מכה למועט דמצדדין ואיתרע רובא דמקור משא"כ היכא דליכא מכה במקור רק בכתמים דעלמא דיש ספק דילמא מעלמא או מהצדדין והם אינם חלק כלל מהרוב מהמקור דהספק מעלמא אינו מגרע כלל להרוב מהמקור דמ"מ כל דמים הבאים מגופה של האשה רובם מהמקור הם באים וליכא רק מיעוט דצדדים ומיעוטא לגבי רובא כמאן דליתא דמי ואינו מצטרף להספק דמעלמא ולכך מטמאין כל הכתמים היכא דליכא מכה ובזה יובן לנכון במה דרוב הפוסקים ס"ל בסי' קצ"א באשה שעשתה צרכי' וראתה דם במ"ר דמטהרין אף משום כתם משום דתולין דמכה יש לה בכליות או בחלחולת ומ"ש מכל כתם דבעינן עכ"פ שיהיו ידוע שיש לה מכה. ומ"ש שנמצא הכתם על גופה או בגדה מנמצא על מ"ר וראיתי באיזו אחרונים שדחקו בזה לומר דהטעם משום דהוי מילתא דל"ש. ולפימש"ל א"צ לזה אלא כיון דבגופה בעצמה איכא שני מקומות לתלות דהיינו ממקום מוצא מ"ר שהוא מהכליות או כיס השתן וגם איכא למיתלי בנדדים כמ"ש החוו"ד הר"ן דגם שלא בשעת תשמיש איכא למיתלי בצדדין אך דאנן מחמרינן משום דרוב דמים באים מהמקור וכאן דאיכא למיתלי במקום מוצא מ"ר או בצדדין איתרע ל'י רובא ומותר משום ס"ס ונוגע הא מילתא במה דכתב הר"ן בא"ט דע"י תרי מיעוטי איתרע הרוב וכיון דלענין טומאה איכא ס"ס לבעלה וודאי שריא דהא לבעלה איכא עוד ספק דילמא לא ארגשה והרגשת מ"ר הוא דהוה ואיכא ס"ס דילמא ממ"ר ואף את"ל מהמקור דילמא לא ארגשה דמדאורייתא שריא והוי ס״ס בדאורייתא וספק מדרבנן דשרי כמ"ש האו"ה לענין ציר דגים ובמתהפך לא איכפת לן דהא מקודם צריך להתחיל הספק מאין הדם הזה בא ואמרינן דילמא ממ"ר ואף את"ל מהמקור דילמא לא ארגשה כמ"ש הש"ך בדיני ס"ס:
ובהכי יהי' נוח לנו לישב דברי הנוב"י הנ"ל ממה שתמה עליו החוו"ד בסי' ק"ץ סק"ח דלפי"ד הנוב"י הא דל"ג על כתמים בדבר שאמק"ט הוא משום דאיכא ספק מעלמא והא מבואר בש"ס דנ"ז דאמר שמואל בדקה קרקע עולם וישבה עליו ומצאה כתם טהורה. אף דוודאי אתי מגופה וגם הא קאמר הש"ס דף ג' כיון דבשוק של טבחים לא עברה וודאי מגופה אתי:
ולפי הנ"ל ולפימ"ש החוו"ד בעצמו סי' קפ"ז סק"ח דגם בכתמים איכא ספק צדדין ונהי דמדאורייתא ל"מ משום דרוב דמים באים מהמקור אבל עכ"פ בלא הרגשה דהוי רק דרבנן אמרינן סמוך מיעוטא לחזקת טהרה והוי פלגא וסד"ר לקולא כמש"ל לדעת הב"ח ניחא הכא ג"כ דהא דקאמר הנוב"י מעלמא היינו שלא מהמקור משום דאפשר דבא מהצדדין ולק"מ מש"ס הנ"ל דבדקה קרקע עולם דגם שם איכא ספק מצדדין והש"ס ד"ג ג"כ קאמר רק כיון דבשוק של טבחים לא עברה וודאי לאו מעלמא אלא מגופה אבל עדיין תקשי נימא סמוך מיעוטא דצדדין ותירץ שפיר הנוב"י כיון דלענין קבלת טומאת הבגד הוי ספד"א ואנו אומרים דבא מהמקור לכך גם האשה טמאה. ומה שהקשה עוד שם החוו"ד דא"כ אם נמצא כתם בתוך ז"נ דבלא"ה האשה טמאה אמאי חיישינן לכתם לא אבין דסותר ד"ע דהוא גופי' ס"ל בסי' קצ"ו ס"ג דגם דם בלא הרגשה סותר בז"נ א"כ אם נמצא בתוך ז"נ בלא"ה הוי ספיקא דאורייתא גם לבעלה וא"צ לטעם דטומאה:
גם מה שתמה שם עוד עליו שכתב דבמה שהאשה עצמה מק"ט לא איכפת לן משום דלגבי האשה איכא עוד ספק דילמא נפל מאותו מקום לארץ ולא נגע בגופה מבחוץ והוי טומאת ביה"ס ותמה עליו דהא התוס' בדט"ז ע"א ד"ה במקור כתבו דהכא הלל"מ דגם טומאת ביה"ס טמא ואם לא ס"ל כהתוס' א"כ גם הבגד אינו טמא דהא דם הנדה אינו מטמא רק ברביעית. כמ"ש התוס' שם. ולענ"ד להצדיק דברי הנוב"י דל"ק עליו כ"ז כלל דהס"ד דהתוס' הי' דרק המקור מקומו טמא והדם שנגע בו מק"ט מהמקור אלא דכל המשקין אינם נעשים אה"ט לטמא אדם וזה גזיה"כ דמטמא אדם כמ"ש רש"י שם ד"ה מקומו ולהכי הי' קשה ג"כ דאיך מקבל הדם טומאה מהמקור הא הוי ביה"ס והא ליכא רביעית וכמ"ש התוס' בחולין (דפ"ז ע"ב) ד"ה כל משקין דהני משקין דנדה (דנ"ה ע"ב) לא הוי משקין רק מדרבנן ולכך בעינן רביעית ותירצו התוס' דהלל"מ הוא דאותו הדם הנוגע במקור הוא כמקור עצמו ומק"ט מהמקור גם בשעה שנגע בו בפנים דבזה גילה התורה דנטמא כהמקור עצמו גם ביה"ס וא"צ ג"כ רביעית כמ"ש התוס' חולין הנ"ל דכל שמטמא מדאורייתא א"צ רביעית ואמנם כ"ז לענין הדם עצמו שנגע בהמקור נטמא מהמקור אף שהיא בביה"ס דהתורה חשבו כחלק מהמקור אבל כשנגע הדם אח"כ באדם או בכלי ביה"ס אינו מטמא אותו דכל טומאה שבעולם אינו מטמא אחרים בביהס"ת ועכ"ז רביעית לא בעי דהא כבר כתבו התוס' דכל שהוא מדאורייתא מטמא בכ"ש וכאן דטומאתו מדאורייתא מהלל"מ ל"ב רביעית כנ"ל ברור בדעת הנוב"י:
ואחר כתבי כ"ז מצאתי בדרישה ריש סי' ק"צ שהביא דברי הכ"מ שהקשה קושיתי הנ"ל למה אנו מטמאים כל כתמים והאיכא ס"ס דילמא מעלמא ודילמא מהצדדין ותירץ שני תירוצים האחד דלחומר האיסור החמירו חכמים גם בס"ס. והתירץ השני שמאחר שאין לה דבר לתלות בו החמירו חכמים לומר דהוי כאלו מגופה היא וודאי ואין כאן אלא ספק אחד עכ"ל הכ"מ אלא דצריכין אנו לדברי הנוב"י דאל"כ תקשה כיון דעכ"פ ספק אחד דילמא מצדדין איכא וכיון דלא ארגשה הוי ספק דרבנן ובע"כ כדברי הנוב"י דכיון דלענין טומאה ל"ב הרגשה והוי ספד"א אוסרין אנו אותה גם לבעלה וא"כ י"ל דגם הנוב"י במה דקאמר ספק מעלמא היינו מהצדדין כדי לישב קושית החוו"ד וכיון דמפורש כן בכ"מ נכון לומר דגם הנוב"י סובר כן להשוות דעתו לדעת הכ"מ בתירץ השני:
ולכאורה קשה לפי"מ שהביא הפמ"ג בפתיחה לה' טריפות דיעה דס"ל ב"ס הלל"מ הוא לקולא מדאורייתא וכאן דכתבו התוס' דהא דמקור מקומו טמא ומטמא הדם הוא הלל"מ א"כ בספק אחד לישתרי אך י"ל דבלא"ה קשה הא אית לה חזקת טהרה וספד"א במקום חזקה הוא לקולא כמ"ש הש"ך בסי' נ' ואף למ"ד דאזלינן לחומרא הוא רק מדרבנן כמ"ש הפר"ח דדמי לתרי ותרי דהוי דרבנן עיי"ש וא"כ למה גזרינן הכא לאוסרה על בעלה הא אף לענין טומאה היא רק דרבנן והוי כעין גזל"ג אך צ"ל דלענין טומאה הוי ס"ט ברה"י דמדאורייתא טמא אף במקום חזקה דהתורה עשאתו כוודאי וא"כ בכה"ג גם ס' הלל"מ הוא לחומרא דספק זה הוא כוודאי:
ובדרך זה אפשר ליישב דברי רש"י נדה (ד"ה ע"א) ד"ה אין חוששין שכתב וז"ל ואפילו אין לה במה לתלות דבשוק של טבחים לא עברה איכא למימר עברה ולאו אדעתה דהא בגופה אין לתלות כל עיקר דכתמים דרבנן נינהו וכי גזור רבנן בהגיע זמנה דדם מצוי בה אבל בהא לא גזור הואיל ואין בה דמים עכ"ל רש"י והקשו הכל בדברי רש"י בלא רישא סיפא ולא סיפא רישא דמתחיל לומר הטעם משום דתלינן דמעלמא אתי משמע הא אי ידעינן דמגופה הוי אסורה אף בלא הרגשה ומסיים דרבנן לא גזרו כאן כלל משום כתמים משמע אף באתי וודאי מגופה עיין בספר דברי חמודות על הרא"ש פ"ק דנדה אות ח' שדחק בזה ורוצה לומר דיש ט"ס ברש"י ועיין בחוו"ד ריש סי' ק"ץ מ"ש בהיפך מהד"ח הנ"ל:
אמנם לפימש"ל י"ל דברי רש"י דהנה בהא דקאמר הש"ס לעיל (ד"ג ע"א) מודה שמאי בכתמים מ"ט בצפור לא נתעסקה בשוק של טבחים לא עברה האי דם מהיכא. תקשי מהא דאמרינן בשבועות דל"ט מנה הלוויתך בצד עמוד פלוני והוא אמר לא עברתי בצד עמוד פלוני מעולם והוכחש ע"ז אמרינן דלא הוחזק כפרן משום דמלתא דלא רמיא עלי' דאיניש לא אדעתי' עיין חו"מ סי' ע', ה"נ נימא דילמא עברה בשוק של טבחים ולא אדעתה. אך צ"ל דבאשה הוי מילתא דרמיא עלי' תמיד. דהא יודעת דאם ימצא עלי' דם תהי' טמאה לכך נזהרת שלא תתלכלך בדם אך כ"ז אחר שגזרו על הכתמים. אבל קודם שגזרו על הכתמים דלא היתה טמאה רק ע"י הרגשה לא היתה נזהרת כלל מלכלוך דם דהא יודעת דכל דלא ארגשה תהי' טהורה ושפיר איכ"ל דלא רמיא עלי' ולאו אדעתה. ולכן שפיר מובן כוונת רש"י די"ל דרש"י ס"ל כמו שפירש הרא"י והחוו"ד את דבריו דהיכא דיודעין דבא מגופה גם בקטנה גזרו אף דלא הרגישה. וגם אם לענין טומאה היתה טמאה מדאורייתא כגון אם לא הי' רק ספק אחד אף בקטנה הי' גוזרין משום לא פלוג אטו דאורייתא אבל באמת מדאורייתא קודם שגזרו על הכתמים הי' לענין טומאה ס"ם דשרי מדאורייתא דילמא מצדדין ודילמא מעלמא דעברה בשוק של טבחים ולאו אדעתה משום דהוי מלתא דלא רמיא. וא"כ נהי דבעלמא גזרו חכמים לגבי בעלה. וממילא ליכא ס"ס גם לענין טומאה. דליכא למתלי בעלמא כיון דבשוק של טבחים לא עברה. ואחר שגזרו על הכתמים הוי מילתא דרמיא וליכא למימר לאו אדעתה מ"מ בקטנה דאין דם מצוי בה לא גזרו. וסרך דאורייתא ליכא דכיון דל"ג ממילא איכא ס"ס לענין טומאה וטהורה מדאורייתא כמש"ל:
ויותר נכון ויותר בקיצור נ"ל לפרש דברי רש"י הנ"ל די"ל דרש"י ס"ל שני התירוצים של הכ"מ הנ"ל לאמת. דס"ל דכאן בכתמים החמירו חכמים אף אם היו ס"ס וכס' הה"מ הנ"ל דכל שאסרו מחמת ספק אף דלא הי' מן הדין לאסרו דהוי סד"ר גם בס"ס גזרו והחמירו וגם ס"ל כתירץ שני דבאשה דעלמא ליכא ספק דילמא מעלמא כיון דבשוק של טבחים לא עברה ול"א דהוי מילתא דלא רמיא דסתם אשה רמיא עלה מילתא להשמר מספק נדה. אמנם בקטנה שלא הגיע זמנה לראות בהא ס"ל לרש"י דלא רמיא אדעתה כלל חשש דם נדה כיון דלא הגיע זמנה לראות עדיין ולא הותחלו עדיין מעולם להרגיל א"ע לשמור מטומאת ראיית דם נדה וא"כ הוי שפיר ס"ס מעליא דילמא מעלמא היינו דעברה בשוק של טבחים ולאו אדעתה כיון דהוי מילתא דלא רמי' עלי' ודילמא מצדדין. אלא דיש לחוש עדיין לתירץ ראשון של הכ"מ דכאן החמירו חכמים אף בס"ס לזה קאמר רש"י דעד כאן גזרו חכמים והחמירו כולי האי לחוש אף לס"ס הוא רק באשה דעלמא דמצוי בה דמים. אבל בהא לא גזרו כיון דאין בה דמים. ונהי דבכל הד' נשים גזרו אף שאין מצוי בהם דם. משום לא פלוג. היינו משום דלית בהו ס"ס כמ"ש לקמן. ומצינו הרבה פעמים דלא פלוג חכמים בתקנתיי'. אבל בהא דקטנה שלא הגיע זמנה לראות דלא רמיא עדיין לשמור עצמה. ונתוסף ס"ס דילמא עברה בשוק של טבחים ולאו אדעתי'. אלא דנחמיר מצד חומרא בעלמא כס' הכ"מ דהחמירו כאן חכמים אף בס"ס. די' שנחמיר חומרא זאת בנשים דשייך בהם גוף הגזירה אבל דנחמיר ג"כ בהא דלא אסור רק משום לא פלוג לאסור אף בס"ס כולי האי לא מחמרינן כמ"ש המג"א בריש סי' תמ"ז בשם התה"ד דלא החמירו בלא פלוג כמו בגוף הגזירה עיי"ש לענין נוקשה במשהו:
ומש"ה ניחא נמי הא דלא התירו חכמים כתמים רק בקטנה שלא הגיע זמנה לראות ולא בזקינה ושאר ד' נשים. דאמרו בהן דיין שעתן משום דהן מסולקות דמים דלא התירו חכמים רק בקטנה דלאו בת שימור היא ואין מלמדין אותה עדיין לשמור א"ע כיון דלא הגיע זמנה. ואינה יודעת כלל ולא אסקא אדעתה כלל חובת שימור מש"ה נתוסף אצלה ספק דילמא עברה וכו' ולאו אדעתא ולא החמירו חכמים בה לאסור משום לא פלוג אף בס"ס. אבל בשאר נשים שכבר הורגלו לשמור עצמם מספק דם נדות. ואף בזקינה שהיא כבר בחזקת מסולקת דמים מ"מ מעיינת שלא תתלכלך בדמים דיריאה שאם יהי' נמצא עלי' לכלוך דם תהי' טמאה כמו שהיתה רגילא תמיד דאם נמצא עלי' כתם היתה טמאה ולאו כולי נשי דינא גמירי שבזקנתה יהי' מטהרין אותה וא"כ וודאי רמיא עלי' אם עברה בשוק של טבחים לידע אם נתלכלכה בדמים וכיון דאינה זוכרת וודאי לא עברה. וליכא ספק דמעלמא ובספק אחד מדינא אסור ולא משום חומרא. ולכך אף דאין מצוי בהם דמים מ"מ לא פלוג חכמים בתקנתיי'.
ובלא"ה ג"כ יש לחלק בין תנוקת שלא הגיעה לימי הנעורים לשמור נשים דהא קיי"ל דתינוק הוי דשאבד"ל אלא דחכמים עשאו אותו כיש בו דעת לשאול. וע"כ י"ל דע"כ החמירו חכמים בס"ס רק בשאר נשים משום דהוי ס"ט ברה"י דל"מ ס"ס אבל בתנוקת שאבד"ל וספק אחד ג"כ מותר בה נהי דעשאו אותו כיבד"ל היינו בגוף הגזירה אבל לאסור ג"כ משום ל"פ אף בס"ס כולי האי ל"ג:
ובזה יהי' לנו מקום להליץ בעד הפמ"א שהביא הפ"ת בסי' קצ"א סק"ב שכתב דבזקינה טיהרו כתם, והדבר תמוה שהוא נגד ש"ס מפורש בד"ה ע"א הנ"ל דבכל הד' נשים כתמה כראייתה חוץ מתינוקת שלא הגיע זמנה לראות וזקינה היא אחת מד' נשים הנ"ל אך לפימ"ש דבהנך שהם מסולקות דמים לא נאסרו אלא משום לא פלוג ולא גזרו עליהם אלא היכא דבשאר נשים מן הדין אסור אבל היכא דרק מצד החומרא אסור בהנך נשים לא גזרו דלא חמיר לא פלוג כגוף הגזירה והנה כבר הבאתי קושית הנוב"י בכל כתמים לישתרי ותירץ כיון דלענין טומאת הבגד הוי ספד״א משום דמקור מקומו טמא גם על בעלה נאסרה וכתבתי דזה כסברת הר"ש חיון שהביא המג"א בה' ברהמ"ז דכל שנולד הספק על הדאורייתא והדרבנן יחד מוכרחין לאסור גם הדרבנן משום שלא לזלזל ואמנם קשה תינח בזמן שהי' נוהג דיני טומאה אבל בזה"ז שאינו נוהג ד"ט כלל ואין אנו מטמאין הבגד כלל והספק הוא רק על איסור האשה לבעלה שהוא רק דרבנן משום דלא ארגשה וספד"ר הוא לקולא ובע"כ צ"ל דזה ג"כ מצד חומרא כמו דהחמירו בס"ס לתירוצא קמא של הכ"מ ה"נ החמירו בספד"ר וא"כ כיון דכבר כתבתי דבהני נשים שהם מסולקות דמים ואינם אסורים רק משום לא פלוג היכא דהוי רק חומרא לא גזרו א"כ בזה"ז דליכא דיני טומאה והאיסור רק משום חומרא בזקינה דהוא משים לא פלוג לא החמירו כלל א"כ נכונים שפיר דברי הפמ"א דהא דמפורש בש"ס דבהני ד' נשים כתמן כראייתן היינו מדין הש"ס דהי' נוהג אז דיני טומאה וטהרה אבל בזה"ז שפיר י"ל דל"ג על כתמים בזקינה וכל הני ד' נשים דמסולקת דם. ונתיישב בזה במה דלא הביא הטור והמחבר כלל האי דינא דד' נשים כתמן כראייתן משום דאפשר לומר דלא ברירא להו האי דינא די"ל דבזה"ז דליכא טומאה ושהרה אינו נוהג האי דינא והא דכתב המחבר בס' ק"ץ סמ"ה וע"ב דזקינה תולה בעצמה בימים שקודם זקנתה וכן בילדה משמע דזקינה יש לה כתם היינו דברור לן דלא אתי מעלמא רק מגופה כמו בג' נשים שהי' ישינות במטה אחת ונמצא כתם תחת אחד מהם דברור לן דהמטה היתה בדוקה מקודם והספק רק בין אלו הנשים וכשיטת החוו"ד דהיכא דברור לן דאתי מגופה גם תנוקת יש לה כתם ולכך הוצרך לחלות זקינה בילדה אבל בעלמא י"ל דבזה"ז זקינה אין לה כתם. אמנם חלילה לנו לעשות מעשה עפי"ז אך עכ"פ דברי הפמ"א אינם נגד הש"ס:
ומעתה נבוא לנ"ד שהיא זקינה וכבר עברו י"ז שנים שהיא מסולקת דמים ובנ"ד דלא הרגישה כלל אף זיבת דבר לח בפנים כמ"ש רת"ה ואין כאן אלא דין כתם דלדעת הפמ"א טהורה אף דחלילה לסמוך ע"ז אבל מ"מ כאן דהי' לא שבירה הנקרא פארפאל אלא ששמה טבעת בגופה והוטב לה אז והנה הפארפאל כתב הנוב"י דהוי כמכה שא"י אם מוציאה דם דתולין בזקינה. כמש"ל ועיין בנוב"י מהד"ת סי' קי"ד. וא"כ אף שכבר נתרפאה מהפארפאלל מ"מ הא מפורש במשנה דנ"ח דר"ע טיהר אותה אף שכבר חייתה המכה משום דאפשר להתגלע ולהוציא דם וכאן דכל הרופאים אומרים דאם הטבעת מונח זמן ארוך רגיל להתקלקל ולהיות מכה בוודאי לא גרע מכל מכה שיכולה להתגלע ולהוציא דם דמטהרין בכתמים ובפרט בזקינה דל"ב שיהי' ידוע שהמכה מוציאה דם:
ועוד נלע"ד מטעם אחר להתיר בכה"ג דלכאורה קשה בהא דמבואר בסי' קצ"א ובש"ס ר"פ האשה שעשתה צרכי' דאם מצאה דם במ"ר תולין דמכה יש לה בכליות אף דאין אנו רואין שום מכה. והטעם מבואר שם משום דאין דרך דם נדה לבוא עם מ"ר לכך תלינן במכה אף שא"י לנו. וא"כ בזקינה שהיא כבר מסולקת דמים. ואין דרכה להיות רואה עוד אמאי לא תלינן הדם במכה לומר דוודאי מכה יש לה במקור כמו שם במ"ר. אך צ"ל דהנה בכל דבר אנו מוקמינן אחזקת הגוף ואמרינן דכמו שהי' עד עכשיו כן גם עתה לא נשתנה והחזקה הזאת עדיפא מכל החזקות כמ"ש הפנ"י בכתובות (ע"ה) בסוגיא דכנכ"ה והש"ש. דאף בממון דגם רוב ל"מ מ"מ חזקת הגוף מהני גם בממון עיי"ש. וא"כ לכאורה איך אפשר לומר שנעשה איזו מכה בגופה הא כיון דבשעה שנולדה וודאי לא הי' בה מכה נוקמא אחזקתה דגם עתה אין בה מכה. אך בע"כ צ"ל דשם דנמצא הדם במ"ר אדרבא אמרינן כנכ"ה ובא הדם מתחילתו עם המ"ר מהכליות או מכיס השתן. ולא שבא הדם מהמקור ואח"כ נתערב עם מ"ר. אלא דכמו שהוא עכשיו בתוך המ"ר כן הי' מתחילתו בתוך המ"ר ובא ממקום שמ"ר באים דהיינו מהכליות או מכיס השתן ושם כיון דאין שום דם בטבע בע"כ מוכרחין לומר דנעשה שם מכה המוצא דם דבכל מקום אמרינן כנכ"ה נגד חזקת הגוף אבל בכתם בזקינה דלא ידעינן כלל מאיזו מקום בא הדם אלא דתרצה לומר דנוקמה הזקינה אחזקתה שהיא מסולקת דמים ובוודאי יש שם מכה אדרבא נימא נוקמא הגוף אחזקתה דלא הי' בה מכה מקודם וודאי גם עכשיו אין שם מכה והוי ספק השקול ואזלינן לחומרא כמש"ל דיצאה מחזקתה לראות דם נדה גם אחר בלותה. וא"כ זה היכא דלא הי' לה מכה מעולם. אבל כאן דהי' לה כבר הפארפאלל דהוה כמכה כמש"ל אלא דנתרפאית ע"י הטבעת א"כ כיון דהרופאים עצמם מעידים דכשהטבעת מונח שם הרבה דרכו להוליד שם מכה א"כ חזקת הגוף דלא הי' לה מכה. לאו חזקה היא דהא עשוי' להשתנות ולהיות שם מרה משא"כ החזקה שיש לזקינה שהוחזקה עד כה שלא לראות עוד. אין זו עשוי' להשתנות דאדרבא כל שתזקין יותר יסתלקו דמי' ביותר. א"כ שפיר י"ל דבכה"ג בזקינה אוקמינן לה אחזקה דאין לה עוד דם נדות. אלא וודאי מכה יש לה בפנים שנעשה ע"י הטבעת שדרכה להוליד מכה. וי"ל דמכה זו הוא בפנים במקור לצד פנים במקום שאין הרופאים יכולים לראות כמו שתולין בכליות כשמוצאת על מ"ר:
ואפשר לומר דוה ג"כ גוף הטעם של ר"ע שמקיל בשיכולה להתגלע אף שלע"ע חייתה לפנינו משום דבאמת כבר הקשה הנוב"י דכיון דלא ארגשה הוא רק דרבנן מספק אחד דילמא מצדדין הי' לנו לטהר כמש"ל אך צ"ל דמחקור עלולה לראות ומצדדין אין עלולה לראות רק ע"י איזו שינוי או מכה א"כ אוקמינן לה אחזקתה דלא נולד לה שום מכה ושינוי בגופה. ותלינן יותר במקור דדרכו דהוא עלול להוציא דם בלא שום מכה ושינוי בגוף ואף דגזרו גם בד' נשים הוא משום לא פלוג כמש"ל וא"כ מעתה במכה שחייתה ודרכה להתגלע דגם ע"י המכה היא עשוי' להשתנות ולהתגלע להוציא דם וליכא חזקת הגוף שוב הוי ספק השקול ואמרינן סד"ר לקולא והנה בנ"ד ראיתי שכותב כת"ה שהדר ציווה עלי' שתקח הטבעת משם ואין לה תרופה רק שתינתח ותסלק האם. ולא כתב כת"ה אם רצונה לעשות כדבריו. כי אם תשמע לו ותקח הטבעת משם צריכין אנו לראות איך יהי' אחר לקיחת הטבעת. וממ"נ אם תשמע לו לגמרי לנתח את האם. יוכל להיות שיהי' שינוי לטובה ותחרפא לגמרי מראיית הדם ואף אם לא תסלק את האם. רק תקח הטבעת משם ג"כ יוכל להיות שיהי' נעשה איזו שינוי לטובה עי"ז. וגם יוכל להיות שח"ו שיחזור וירד המקור למטה אם לא יהי' הטבעת דבזה הרבה אחרונים מקילים כמו החת"ס וכהנה וחולקים על הנוב"י. ואף להנוב"י יהי' אז כמכה שא"י שמוציאה דם דמתיר בזקינה ולכן יאבה נא כת"ה להודיעני כוונתה בזה ואיך רצונה להתנהג ואז נדע מה לעשות:
כ"ד ש"ב דוש"ת.