אור ברסלב

חבצלת השרון מהדורא תנינא· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד

סימן לז

סימן לו

ב"ה פה מיקוליטשין א' תצא תרצ"ג.

שלום אשיב לכבוד ידיד הה״צ החסיד גדול בתורת וביראה חריף ובקי משנתו זך ונקי מזה בן מזה. מוכתר בנימוסין וקילוסין ענף עץ אבות מוחר"ר עזריאל מאיר איגר שליט"א מלובלין כעת בק"ק פולאוו יצ"ו.

יקרתו לנכון הגיעני ותרי תמוהי שתמה כתה"ר עלי חדא מתורצת בחבירתה. שהנה אנכי בעצמי לא סדרתי התשובות להדפוס, רק מסרתי הדבר לאחד מתלמידי, ואח"כ כשיצא מהדפוס ראיתי שנדפס ג"כ התשובה שהשבתי לכתה"ר אודות ההיתר עיסקא ויראתי שלא יהי' לכת"ה קצת חולשת הדעת מזה שכתבתי נגד התיקון שהוציא כתה"ר לאור. לכן לא שלחתי לו את ספרי. ועתה שנשלח לי מביתי מכתב מכתה"ר שכבר ראה את ספרי וביקש לשלחו לו צוויתי לשלוח לו, בטח כבר השיג אותו. ועתה הנני להשיב על ד"ת שבמכתבו אף שאנכי פה מחוסר ספרים מ"מ למען כבודו לא אוכל לעכב תשובתי:

אשר כתב כתה"ר לתרץ קושית המרדכי על מתניתין דכתובות (פ"ו מ"ג) דהבעל מוסיף שליש על הנדוניא שהכניסה לו אשתו ומבואר בירושלמי הובא ברי"ף שם הטעם משום דמשתמש במעות ומרוויח בהם והקשה המרדכי הא הוי רבית, ותירץ כתה"ר כיון דכל איסור רבית הוא משום וחי אחיך עמך עט"ז ריש ה' רבית א"כ זה שייך כשנוטל ממנו רבית בחייו, שנוטל חיותו אבל אם בחייו אינו מחויב כלל ליתן רק אחר מותו מחויבים היורשים ליתן אין שייך בזה וחי אחיך עמך, דהיורשים אין יורשים כלל זה הסך מפני ששייך להמלוה עכת"ד כתה"ר. ורצה להמציא מזה דין חדש שמותר להלוות ברבית ע"מ שלא לשלם רק לאחר מותו. והנה אם לא הי' תירץ אחר לקושית המרדכי רק כתירוצו של כתה"ר. הי' לו לכתה"ר ראי' לדבריו מהמשנה. והיינו צריכים לקבל דבריו בצמא. אבל באמת תירוצו של המרדכי בעצמו הוא תירץ מספיק ועולה להלכה דכל שהרבית מתרבה בפעם אחת ולא כפי זמן עיכוב המעות כמו בזה דתיכף בשעת הנשואין וקבלת הנדוניא מחויב להוסיף שליש בין אם יחי' הרבה או לא. אין בזה משום אגר נטר כמבואר בטוש"ע יו"ד סי' קע"ז סי"ד וסי"ח עיי"ש בש"ך וטו"ז. וגם תירוצו של התוי"ט שם תעולה להלכה דכיון דאם מת בחייו יירשנה ולא יחזיר כלום לא הקרן ולא התוספת לא הוי הלוואה. וכוונתו משום דהוי קרוב להפסד כמו לשכר דלא הוי רבית מדאורייתא. ורבנן ג"כ לא רצו לגזור בכאן משום תקנת כתובה דהם אמרו והם אמרו כמ"ש התי"ט שם וגם אולי הוי קרוב להפסד יותר מלשכר משום דמיתת האשה שכיחא יותר. משום דמסתכנת בלידה כמ"ש התוס' בכתובות:

ולפי"ז אזדא לה קושית התו"ח על התוי"ט דא"כ יהי' מותר להלוות לבנו יחידו בריבית כיון דאם ימות יירשנו ולא יצטרך לשלם עיי"ש ולפימ"ש דעיקר טעמו של התוי"ט דהוי קרוב להפסד מלשכר. א"כ זה רק באשה שמכנסת לו נדוניא די"ל דאי לאו התוספת שליש לא היתה מכנסת לו הנדוניא ולא היתה מגלה זוזי דידה לגבי' כלל כדי שלא יירשנה או שהיתה מתנה עמו בעודה ארוסה שלא יירשנה כדי שיושאר המעות אצל קרובי' ממשפחתה ורק כדי להרוויח התוספת שליש אם ימות בחייו היא מכנסת א"ע בספק הפסד דילמא תמות היא קודם. א"כ אין זה רבית דאורייתא דקרוב להפסד כמו לשכר או אולי קרוב יותר להפסד לא אסרה תורה. משא"כ במלוה לבנו יחידו דאין זה הפסד כלל אצלו מה שבנו יירשנו דמנהגו של עולם הוא ודעתו של אדם קרובה אצל בנו ורצונו של אדם בכך שבנו יירשנו א"כ אם מלוה לו ברבית אינו מכניס א"ע בספק הפסד כלל דנהנה הוא מזה. והוי קרוב לשכר לבד שיקח ריווח מעותיו. והוי רבית מעליא וא"כ כיון דאין ראי' ממתני' לס' כתה"ר ואדרבא מדלא תירצו כן המרדכי והתוי"ט משמע דלא שמיע להו הסברא הזאת. נ"ל דגם מצד הסברא א"א להסכים לדינו של כתה"ר להקל בזה. דלא מיבעיא לס' הכלבו שהביא הדג"מ בסי' קס"א ס"ו דרבית קצוצה צריך להחזיר גם ליורשי הלוה אף דיורשי המלוה אין צריכים להחזיר. ש"מ דוחי אחיך עמך קאי גם על יורשי הלוה א"כ מכ"ש דאסור להלוות לכתחילה ע"מ שיורשי הלוה ישלמו הרבית. ועיין חוו"ד שם סק"ד דפשיטא לי' ג"כ דצריך להחזיר ליורשי הלוה ועיי"ש בה"ג אמרי ברוך אלא אף לס' הדג"מ שם דס"ל דאין הב"ד כופין להחזיר ליורשי הלוה. נ"ל דמודה ג"כ דאסור להלוות לכתחילה ע"מ שישלמו היורשים הרבית משום דצריך להבין הטעם מאי דקיי"ל דיורשי המלוה א"צ להחזיר משום דלדידי' אזהר רחמנא לברי' לא אזהר וקשה וכי יורשיו אינם בכלל מצוות לקיים וחי אחיך עמך וכו'. אך הדבר ברור דכיון דוחי אחיך כתיב גבי רבית בתר ולא תקח מאתו וכו' ובא לנתקו לעשה להחזיר משום וחי אחיך וכו' דמה"ט הוי רבית לאו הנל"ע כמבואר בב"מ (דס"ב) ובמהרמ"ש שם דס"א בד"ה וגם בתוס' בד"ה לעבור עלי' מה שתמה על המהרש"א בזה. וא"כ כיון דקרא וחי אחיך דכתיב גבי רבית אינו כמו מצוות צדקה דעלמא דאיירי גם היכא דהלוה עשיר או דהמלוה אינו אמוד ליתן כ"כ צדקה. אלא דבא לתקן הלאו דרבית שעבר עליו לכך רק המלוה עצמו דעבר על לאו דלא תקח אזהרי' רחמנא דליהדר כדי שיתקן הלאו. אבל בנו דלא עבר כלל על לאו. לא אזהרי' רחמנא דליהדר וכן מבואר שם בט"ז סק"ד דמשום דאמר קרא לא תקח מאתו נשך לדידי' אזהר רחמנא וכו' מבואר כוונתו שם דעיקר אתי קרא לתקן הלאו דל"ת עיי"ש וא"כ לכך ס"ל להדג"מ דגם אם מת הלוה אין הב"ד כופין את המלוה להחזיר ליורשי הלוה משום דבזה לא יתקן הלאו דל"ת דהרי התיקון הוא שיחזיר להלוה כי היכי דליחי. ואם אינו מחזיר להלוה עצמו להחיותו מאי מהני שיחזיר ליורשיו. הרי בזה לא תיקן הלאו כלל וכיון דאין מתקן בזה הלאו אין הב"ד יכולין לכופו להחזיר כן ס"ל להדג"מ אבל גם הוא מודה דאסור להלוות לכתחילה כדי שהיורשים ישלמו דאטו הם אינם בכלל אחיך שלא יהי' שייך המצוה שלא ליקח מהם רבית כדי להחיותם כנ"ל ברור:

אך מה שיש לדון בזה הוא מהא דקיי"ל דלא אסרה תורה רק רבית הבא מלוה למלוה. אבל אם אחר נותן רבית להמלוה מכיסו בשביל הלוה שרי כמבואר בב"מ (ס"ט ע"ב) וביו"ד סי' ק"ס סי"ג א"כ ה"נ כיון דההלואה מקבל הלוה והרבית ישלמו היורשים אחר שכבר נפלו הנכסים קמי דידהו ומשלהם הם נותנים א"כ לכאורה לא הוי רבית הבא מלוה למלוה:

ונראה דנוגע האי מילתא בהא דפליגי אמוראי בר"פ הגוזל בתרא אם רשות יורש כרשות לוקח דמי וקונה בשינוי הרשות. דלמ"ד כרשות לוקח דמי ה"נ לא הוי רבית הבא מלוה למלוה דיורש כאיש אחר דמי אבל למאי דס"ל לרבא שם וקיי"ל כוותי' דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי. ומבואר שם הטעם משום דברא כרעא דאבוה ונחשבים עדיין הנכסים כשל אביו א"כ הוי כאלו נוטל הרבית מנכסי הלוה דאסור לכ"ע וכה"ג מצינו ג"כ בבכורות (דנ"ז) דאם קנו האחים מתפוסת הבית חייבים במעשר ופטורים מקלבון דנחשב כאלו אביהם קיים ושוקל עבור בניו דא"צ ליתן קלבון לכ"א. וחייב במעשר דלא הוי כשל שותפות ועיי"ש ברש"י (דנ"ו ע"ב) ד"ה וכשחייבין וד"ה פטורין כאביהן דמי דבמקום אביהם קיימי נכסי עיי"ש ונראה דמה"ט יורש א"צ שום קנין לקנות נכסי אביו דענין ירושה הוא משום דברא כרעא דאבוה והוי כאלו אביו קיים ולאו דוקא בן אלא כל יורשי דאורייתא התורה העמידה אותם במקום מורישם ונראה דזה ג"כ טעמו של הר"ן ר"פ הכותב דמורושת אביו אינו יכול להסתלק. משום דעומד במקום אביו ממש וכמו שאביו לא הי' יכול להסתלק מנכסי' בסילוק בעלמא אם לא בדרך הפקר או מתנה וכדקיי"ל דהאומר דו"ד אין לי בשדה זו וכו' לא אמר כלום דנכסים שהם שלו מכבר א"י להסתלק מהם ה"נ יורש דאורייתא משום קורבא דגופא דעומד במקום מורישו א"י להסתלק ומה"ט נמי נראה קיי"ל דיורש מתכפר בקרבן אביו. דאף דמוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום ואין הלוקח מתכפר בו. מ"מ יורש מתכפר דככרעא דמורישו דמי דרשות יורש לאו כרשות לוקח וא"כ ה"נ לענין רבית כשנוטל רבית מנכסי אבי היורשים כנוטל אביו דמי והוי רבית הבא מלוה למלוה:

ואם כנים אנחנו בדברינו אלה נוכל לישב דברי התוס' ב"מ הנ"ל (דס"א ע"א) ד"ה לעבור שכתבו דמש"ה לא משני בגזל לעבור עליו בב' לאווין משום דבלא"ה אין לוקין דהוי לאו הנל"ע ותמהו הכל הא גם רבית הוי לאו הנל"ע כמ"ש הטור עיי"ש במהרש"א הנ"ל ומהרמ"ש. אך לפי הנ"ל יש לישב דלכאורה קשה לדעת הדג"מ הנ"ל דבמה שמחזיר ליורשי הלוה אינו מקיים העשה א"כ לכאורה משכח"ל דלוקה היכא דמת הלוה. אך באמת ז"א כיון דבשעה שלקח הרבית בחיי המלוה נתחייב בתשלומין אף דמת אח"כ הוי לאו הניתן לתשלומין ואינו לוקה כדמפורש בש"ס מכות (ט"ז ע"ב) לענין משכן את הגר ואח"כ מת הגר דפטור ממלקות משום דגברא בר תשלומין הוא ושעבודא דגר הוא. דפקע עיי"ש בתוס' ד"ה התם שפירשו הטעם משום דעכ"פ למ"ד בטלו ולא בטלו הכא לא ביטל בידים עיי"ש. א"כ ה"נ אינו לוקה בכה"ג גם לדברי הדג"מ אך כ"ז אם נתחייב הרבית בחיי הלוה ולקח הרבית בחיי הלוה דנתחייב אז בתשלומין אבל הא משכח"ל כנידון של כתה"ר שלא נתחייב לשלם הקרן והרבית בחייו רק מירושתו א"כ כשלוקח אז הרבית דלפימש"ל הוי רבית מעליא דהוי כנוטל מהלוה עצמו. ובמה שמחזיר ליורשיו אינו מתקן הלאו כמ"ש הדג"מ הנ"ל משום דאינו מקיים וחי אחיך עם הלוה עצמו שנטל הרבית מנכסיו. וא"כ שפיר משכח"ל מלקות בכה"ג דלא ניתן מעולם לתשלומין דבשעה שעבר על הלאו ונטל הרבית מנכסי היורש. כבר א"א עוד לקיים העשה כיון דכבר מת הלוה. ואיכ"ל דאתי קרא כה"ג לחייב שתים משא"כ בגזל דמתקן הלאו גם כשמחזיר ליורשיו כדקאמר הש"ס מכות הנ"ל שפיר כתבו התוס' דל"מ בגזל דהוי לאו הנל"ע. ומיושבים שפיר דברי התוס':

והנה לכאורה יש להביא ראי' להיפך מר"פ א"נ דפריך נשך בלא תרבית ותרבית בלא נשך איך משכח״ל. ומסיק שם רבא דבאמת אי אתה מוצא נשך בלא תרבית ותרבית בלא נשך עיי"ש ואם איתא הא משכח"ל כה"ג שהלוה ע"מ לשלם מיורשיו דתרבית גבי מלוה איכא דנתרבה ממונו ונשך גבי לוה ליכא דהא לא גבינן מיני' בחייו כלום ומאי איכפת לי' במה שיהי' אחר מותו דמה"ט קאמר הש"ס בערכין (דכ"ג ע"א) דבשכ"מ אמרינן אין אדם עושה קנוניא על הקדש משום דא"א חוטא ול"ל. הרי דלא איכפת לי' בריווח לבניו עיי"ש:

אך באמת ז"א כלל חדא די"ל דרק היכא דיש חטא בדבר אינו חשוד לעבור בשביל ריווח בניו אף דמשום הרווחת עצמו היינו חוששין. אבל וודאי הנאה יש לו לאדם כשמניח ירושתו לבניו והפסד הוא לו כשאחד נוטלו ממנו ואיכא שפיר נשך גם גבי הלוה מה שלא יניח הסך הזה לבניו. ועוד דכיון דעל קרא קאי דכתיב נשך ותרבית ומדאורייתא לא משכח"ל כלל להאי דינא דכיון שלוה בחייו ע"מ לשלם לאחר מותו א"כ ממ"נ למ"ד שעבודא דאורייתא ומדאורייתא מלוה ע"פ גובה בין מהיורשין בין מהלקוחות א"כ יש לו להלוה עוד בחייו הפסד גדול דזילי נכסי'. דכ"א ירא לקנות ממנו משום דהמלוה יוציא מיד הלקוחות לאחר מותו ואין לך נשך גדול מזה. ואם נאמר שעבודא לאו דאורייתא א"כ גם מהיורשים אינו גובה במלוה ע"פ מדאורייתא כמבואר בס"ק ג"פ (דף קע"ד) וא"כ אין היורשים מחויבים כלל לשלם להמלוה חובו. ואם ירצו מעצמם לשלם לו. אין זה רבית מדאורייתא דמתנה הוא דיהבי לי' והוי כרבית מאוחרת. וא"כ כיון דבא לישב המקרא דכתיב נשך ותרבית שפיר קאמר רבא דמדאורייתא לא משכחת כלל תרבית בלא נשך:

ועכשיו שבאנו למידה זאת אין אנו צריכין כלל למש"ל דרשות יורש כרשות לוקח דמי אלא כיון דבע"כ איירי כששיעבד תיכף נכסיו בשטר או בע"פ אלא דזמן הפרעון לאחר מיתה. א"כ הרי נשתעבדו נכסיו תיכף מחיים מדאורייתא למ"ד שעבודא דאורייתא או מדרבנן למ"ד שעבודא ל"ד וממילא תיכף הנכסים ברשות המלוה קאי שחל עליהם שעבודו מחיים דהלוה. שאז הנכסים עדיין של לוה הוי רבית הבא מלוה למלוה דהוי כנוטל מלוה עצמו. ואם יתנה בפירוש דאינו משעבד אלא לאחר מיתה אז אין היורשים צריכים לשלם כלל דאין שטר ואין קנין לאח"מ כמבואר בכמה דוכתי בש"ס וכשירצו לשלם יודעתם אשר אין זה רבית מדאורייתא כלל דהוי כרבית מאוחרת כמש"ל:

ונלע"ד דבלוה בשטר גם כתה"ר יודה דהוי רבית גמור דאיכא בזה משום וחי אחיך עמך דתיכף כשמשעבד נכסיו זילי נכסיו שאינו יכול למכרם עוד דהלוקח יחוש דילמא יגבה ממנו המלוה לאחר מות הלוה בשט"ח שבידו. ואמנם לדידי נלע"ד דגם במלוה ע"פ דינא הכי דכל שמחייב א"ע בשעת הלוואה לשלם לאחר מותו הוי כמלוה ע"פ שזמנו לפרוע לאחת מות הלוה דגובה עכ"פ מדרבנן מהיורשים לכ"ע והוי כנוטל הרבית מנכסי הלוה עצמו משום דברא כרעא דאבוה כמש"ל. ולכן אין דעתי נוחה בהיתר הזה של כתה"ר:

וע"ד השאלה השני' בעשיר אחד שנדבה לבו זה כמה שנים ליתן חדר נאה בביתו לבית חסידים שגם הוא מחסידים שלהם והתפללו שם בחדר הזה זה כעשר שנים ועתה ע"י איזו סכסוך ותרעומות סגר את החדר מפניהם והכניס שם חסידים אחרים שאין לו שייכות עמהם והראשונים טוענים שכבר זכו הם בחדר הזה להתפלל בו ושאל כתה"ר חוו"ד בזה אם יוכל לשנות:

הנה מצד נדר לדבר מצוה שצריך התרה משום בפיך זו צדקה כמ"ש הר"ן בנדרים (ד"ח ע"א) יש מקום עיון בזה דהנה בערכין (ד"ו) אמרינן האומר סלע זו לצדקה עד שלא בא ליד גזבר מותר לשנותה משבא ליד גזבר אסור לשנותה ובתוס' שם (ע"ב) ד"ה עד הביאו מקודם פירוש הר"ם דעד שלא בא ליד גזבר מותר לשנותה למצוה אחרת ומשבא ליד גזבר אסור לשנותה למצוה אחרת ודחה הר"מ מאיוורא פירוש זה ואמר דלישנא דלשנותה לא משמע כן אלא ללוותה קאמר ולפרוע אחרת אבל לשנותה לדבר מצוה אחרת אף קודם דאתי ליד גזבר אסור. ולדבריהם צ"ל, דהא דקאמר התם הש"ס אח"כ בישראל שנדר מנורה או נר לביהכ"נ דלדבר מצוה מותר לשנותה היינו בני העיר ולא הוא בעצמו או הגזבר כמ"ש התוס' שם מהא דרשאין בני העיר לעשות מקופה תמחוי ולעיל בע"א בד"ה ואלו צדקה ואמנם בטור יו"ד סי' רנ"ט מבואר להיפוך דאף דגם הוא מפרש כר"ת בדברי התוס' דלשנותה ללוותה קאמר מ"מ משמע אדרבא להיפוך דס"ל דלמצוה אחרת יכול לשנותה בין הוא בין הגזבר אף משבא ליד גזבר שכתב וז"ל עד שלא בא ליד גזבר יכול לשנותו ללוותו לצרכו וכו' משבא ליד גזבר אסור בין לו בין לגזבר ללוותו וכו' אבל יכולין לשנותו מהדבר שנדר אותו לצורך מצוה אחרת אפילו אם לא יפרעו אחרת תחתי' עכ"ל הרי מבואר להדיא דיכולין בין הוא בין הגזבר אף משבא לידו לשנותה לדבר מצוה אחרת וכ"מ להדיא מדברי הרא"ש פ"ק דב"ב שהביא הב"י שם שכתב וז"ל דלדעת ר"ת שמתיר לשנות קופה לכל מה שירצו אפילו לדבר הרשות הא דאמר ר"נ משבאת ליד גזבר אסור לשנותה ה"מ גבאי אבל ציבור יכולין לשנות וגבאי נמי ה"מ לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מותר לשנותו וכו' ותימא כיון דמפרש דאתי ליד גזבר אסור לשנותו היינו לדבר הרשות א"כ היאך מצי למימר עד שלא בא ליד גזבר מותר לשנותה לדבר הרשות הא אמרינן בפיך זו צדקה וא"י לחזור בו. וי"ל דה"ק עד שלא בא ליד גזבר מותר לשנותה היינו ללוותה ולפרוע אחרת תחתיו. אבל לשנותה לדבר מצוה מותר אפילו לא יפרענו עוד עכ"ל הרא"ש הרי מבואר להדיא להיפך מד' התוס' אלא דלדבר מצוה יכול הוא ג"כ לשנותה וכן הגזבר ואמנם בש"ע שם בסי' רנ"ט ס"ט אין מבואר כלל ד"ז אם מותר לשנות לצורך מצוה אחרת והא דבס"ב כתב דצדקות שהתנדבו לצורך ביהכ"נ וכו' יכולין בני העיר לשנותם לצורך ביהמ"ד וכו' משמע דוקא בני העיר יכולין לשנות כד' התוס' הנ"ל ובש"ך שם סק"א כתב וז"ל אבל לדבר מצוה יכול הגבאי לשנות כד' הרא"ש והטור וכ"כ התוס' עכ"ל משמע שמשוה דעת הרא"ש והטור לדעת התוס' וס"ל דרק הגבאי יכול לשנות ולא הוא עצמו וזה א"א כמבואר להדיא בלשון הרא"ש והטור הנ"ל. והנה אנכי פה מחוץ לעירי מחוסר ספרים. אבל ידעתי כי יש בזה מחלוקת הפוסקים ועיין חת"ס יו"ד תשו' רל"ז ובפ"ת מה שהביא דברי הרדב"ז ואינו עתה תח"י לעיין בו. וטעם של הני דס"ל דיכול לשנותה למצוה אחרת דכיון דהעיקר דאסור לשנות הוא משום בפיך זו צדקה דכל שנדר לעשות מצוה מחויב לקיימו כמש"ל בשם הר"ן נדרים (ח' ע"א) ד"ה עליו. אבל אם אמר לעשות דבר רשות מותר לחזור בו א"כ רק במה שנוגע לדבר מצוה א"י לחזור בו אבל אם רוצה לעשות מצוה אחרת דהיא ג"כ צורך גבוה. ס"ל דשפיר יוכל לשנות כיון דאינו עוקר בזה הצורך גבוה. והחולקים ע"ז ס"ל דגם לצורך מצוה אחרת א"י לשנות דאין אדם יודע מתן שכרן של מצות וכה"ג מצינו ג"כ בקדשים דאינו יכול לשנות מזבח לזבח וצריך לשחוט לשמו דוקא. משום כאשר נדרת עיי"ש בטה"ק ריש זבחים דעיקר הטעם משום דצריך לקיים כאשר נדר וא"כ מעתה גם בנ"ד כיון דנותן הבית לחסידים אחרים להתפלל תליא לכאורה באשלי רברבי הנ"ל. ברם איכ"ל לפי"ד הר"ן פ' בני העיר הובא בב"י או"ח סי' קנ"ג דביהכ"נ יש לה קדושת המקדש מדרבנן והיא מקדש מעט. א"כ כמו בהקדש אם אמר ד"ז להקדש הכל מודים דאסור לשנות דאין משנין מקדושה לקדושה כמבואר בכמה דוכתי ה"נ י"ל כן דבזה כ"ע מודים:

אך באמת בנ"ד א"צ לכל זה דהא כבר זכו בו אותם החסידים הראשונים שהתפללו שם זה עשר שנים. אף אם אין כאן נדר כלל לדבר מצוה. מ"מ אף מתנה להדיוט אחר שכבר החזיק בו א"י לחזור. ואף דחזקה בעינן שיעשה מעשה בגוף הקרקע כמו נעל או גדר ופרץ. אבל שימוש בעלמא לא הוי חזקה. מ"מ זה רק אם רוצה לקנות גוף הקרקע אבל אם כל הקנין הוא רק להשתמש בו סגי בחזקה ג"כ בשימוש בעלמא כמ"ש הקצוה"ח בסי' קנ"ג סק"ג וסי' קפ"ט סק"א ובנתיבות סי' קצ"ב סק"ו עיי"ש וא"כ אותם האנשים שכבר החזיקו להתפלל שם וודאי דאינו יכול לסגור החדר בפניהם דכבר זכו בו. אלא אף לאנשים אחרים מאותם כנסי' של החסידים שנדב בעבורם בתחילה אינו יכול למונעם מלהתפלל שם לדעת הסוברים דאינו יכול לשנות מעני לעני וממצוה למצוה. ואף דהוא פלוגתא דרבוותא מ"מ באיסור אית לן למיזל בספיקא לחומרא. ואף דלכאורה זה הוי כספק ממונא דהא הבעה"ב מוחזק בביתו דלא גרע ממשכיר דמיקרי מוחזק כמבואר בסי' שי"ז בחו"מ. וכל ספק ממונא אף דאיכא ג"כ ספק איסור אזלינן לקולא עיין ברי"ט אלגזי ובריטב"א יבמות דצ"ט. דגם בתרומה אף דאיכא מ"ע ליתן לכהן מ"מ בספק אינו מחויב ליתן דהוי ספק ממון עיי"ש. מ"מ ז"א דהא כתב הש"ך בח"מ סי' צ"א סק"א לענין חנווני ופועלים דהיכא דהממון וודאי יוצא מתח"י דוודאי מחויב ליתן או לחנווני או לפועלים ל"ש בהא חזקת ממון ואזלינן לחומרא וס' זו איתא ג"כ בתוס' ב"ב (פ"א ע"ב) ד"ה אלא א"כ ה"נ כיון דבע"כ צריך ליתנו להתפלל בו. מחמת נדרו. אלא דיש ספק אם מחויב ליתן להראשונים דוקא או יוכל ליתן לאחרים מ"מ כיון דב"כ וב"כ הממון יוצא מתח"י ל"א בהא ס' ממון לקולא והדרינן לכללא דס' איסור הוא לחומרא ולכן אם בתחילה כשנתן החדר להתפלל אמר שנותן לאותה כנסי' של חסידים א"י לשנות וליתן לאחרים כנלע"ד:

וע"ד השלישי אני בא מה דקשיא לי' לכתה"ר למה אנו נוהגים לידוע באבות והודאה אף בשעה שהוא לבוש תפילין ולא חיישינן לכבוד התפילין אף דיש בהם אזכרות הרבה. ולענין נ"כ קיי"ל דכה"ג אינו נושא כפיו למעלה מראשו משום כבוד השם שבציץ. והש"ס עושה ק"ו מציץ על תפילין משום שיש בהן אזכרות הרבה. הנה הקשה כתה"ר לשאול בדברים הגבוהים ורמים מאתנו. ואין אתנו נודע עד מה טעמם של אנשי הכה"ג שתקנו לנו כל סדורי ועניני התפילות, והם דברים העומדים ברומו של עולם. אמנם שלא להוציא הדבר חלק לגמרי אמינא טעמא קצת אף שבער אנכי ולא אדע אם יש ממש בדבר והוא די"ל החילוק בין תפילה לנ"כ דבשעה שמתפלל נחשב כעומד לפני המלך וכמדבר אל המלך כמ"ש בש"ס וש"ע דמה"ט צריך לכרוע לצד שמאלו שהוא נגד ימין של המלך שנחשב כאלו המלך עומד נגד פנינו וכיון דכל ענין מצות תפילין שנצטווינו להיות לנו לאות על הזרוע שהוא כנגד הלב ועל הראש נגד המוח שזה חותם עבדות. שאנו עבדי המלך. ושאנו משעבדים כל כחות הגוף והשכל לעבודתו ית"ש א"כ אדרבא תחילת התקנה הי' לכרוע עם התפילין בעת שאנו עומדים לפני ממ"ה הקב"ה ומתפללים לפניו להראות אות עבדותינו אליו. ובפרט לפי"מ דאיתא בזהר ובת"ז דהתפילין של ראש ושל יד הם נגד הספירות הקדושות או"א חו"ב קב"ה ושכינתי' ויש למעלה מהם קדושת כתר שהוא ג"כ כגופא לגבי נשמתא נגד עילת העילות שהוא המיחד לכל הספירות ומניע לכל הכתות. וכשאנו עומדים להתפלל כוונתינו להתפלל למי שבידו נפש כל חי ולמלאות כל צרכינו שהוא עילת כל עילת וכח כל הכחות. שפיר צריכים לכרוע גם עם התפילי שהם מרומזים להספירות ליחדם עם עילת העילות כמא שאמרו כשהוא כורע כורע בברוך וזוקף בשם להמשיך עלינו מלכותו ית' למטה. ולהעלותם למעלה לעשות יחוד העליון. משא"כ בנ"כ שאדרבא הכהן עומד ופניו נגד העם לברך את ישראל וצריך להמשיך עליהם ברכות ממקור העליון מעילא לתתא. ויען שכל דבר צריך להיות ע"י ממוצע. קידש השי"ת זרעו של אהרן שהם יהי' ממוצעים בינו לבין עמו ישראל, ונשיאות כפים מרומז נגד כחות הגוף של האדם שתלוי בידים. וכשרוצים שתחול ברכת ד' על מעשה ידיהם של ישראל שהם כל צרכי הגוף. צריך להמשיך ע"י ידיהם של הכהנים שמקודשים בקדושת כהונה. ולהמשיך עליהם הברכה מלמעלה בקודש ולכן א"א לישא כפיו למעלה מהציץ שחקוק עליו שם הקודש שאדרבא הוא צריך להוריד השפע מקדושת השם שהוא למעלה על הידים שמרומזים לכחות הגוף שלמטה כן אפשר לומר לפי שפלות דעתינו. אבל יודע אנכי בעצמי שדעתי קצרה. ובער אנכי ולא אדע. ויוכל להיות שדברי אין להם שחר וכאין ואפס נחשבו מול חכמת האמת. ואך למען כבודו שלא להוציאו חלק הרשיתי לי לכתוב השורות האלה והשם הטוב יכפר ויסלח על שגגתי:

כ"ד ידידו דוש"ת באהבה מברכו בכוח"ט וכט"ס דוד מנחם מאניש באבד.

תוכן העניינים

חבצלת השרון מהדורא תנינא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה