אור ברסלב

חבצלת השרון מהדורא תנינא· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד

סימן לג

סימן לב

ב"ה.

שוכט"ס לכבוד ידידי הרב הצדיק החסיד גדול בתורה ובמעשים בנש"ק מגזע תרשישים כש"ת מוהר"ר שלו' מאשקאוויטש שליט״א חוב"ק דונדן.

כן בא אלי חתנו הרה"ח נ"י אודות המקוה דשם. וגם מהרבני המופלג בתו"י מו"ה יחיאל דשם הגיעני ג"כ מכתב אודות זה אך חתנו הרה"ח נ"י ראה בעיניו את טרדתי אז כי לא הי' באפשרי ליקח פנאי אף רגע. ועתה באתי להשיב. ואימא לי' איזו גופא דעובדא היכא הוי. הר' יחיאל דיבר אתי בבעלזא אודות זה ולפום רהיטא הי' נ"ל שאין חשש בדבר והשבתי לו כן. אך אח"כ הגיעני מכתב מהרב ר' יעקב שפירא ותיאר לפני ענין האייזען באטאטען ונולד לי פקפוק בדבר. ויען שחשבתי שעדיין לא נעשה מעשה ויראתי שלא אהי' אנכי הגורם לזה שעל פי יעשו מעשה מהרתי להשיב לאמור שאני חוזר בי שלא רציתי שיהי' לי חלק בזה. כי אנכי מיראי הוראה. וגם כל הבאטאהן עצמו אם הי' נתחדש בימי לא הייתי רוצה להתיר. אך כיון דנתפשט הדבר בכל ישראל וגם הוא ענין טוב מאד כי מקודם שהי' מוכרחים לעמוד גיגית של עץ במקוה הי' יותר פקפוקים לכן למדתי זכות בספרי ע"ז שלא להרהר אחר מנהגם של ישראל. אבל האייזען באטאהן שזה מקרוב בא. ואדרבא בכל מדינתנו אין מניחים לעשות מהם מקוה לא רציתי להיות מהמתירים אחר שהי' נראה לי שיש קצת פקפוק בדבר:

אך עתה שכבר נעשה מעשה ויצא בהיתר עפ"י גדולי תורה כמו הרב הגאון ר' חיים עוזר מווילנא וגם כתה"ר והנלוים אליו חלילה לי לומר איסור ת"ו. ואמנם מהיות טוב הי' נראה לי שיש קצת תיקון לדבר כמו שאמרת בע"פ לחתנו נ"י שיעשו נקב כמוציא רמון שהוא לערך טפח בשולי המקוה היינו לנקוב כל הבאטאהן עד הקרקע ותוכלו להעמיד שם שפופרת של עץ בחלל טפח ויהי' מהודק היטב ע"י צעמענט מסביב ולעשות ברזא לסתום השפופרת בכ"ע שתרצו וכדעת דו"ז הבית אפרים והסכים עמו החת"ס דלא נעשו כלי עי"ז ודלא כהנוב"י מהדו"ק ואז יהי' ההיתר פשוט דאף אם נידון כל הבאטאהן ככלי. מ"מ מהני אם ניקב בשוליו שמוציאו מידי כלי ואף דבכל דוכתי מוזכר רק לנקבו מקודם בתלוש קודם שמחברים אותו. מ"מ בב"י שם בסי' ר"א בחד תירוצא להרמב"ם כתב להדיא דבניקב כשפ"ה גם אם מנקבים אותו במחובר מהני הובא בש"ך שם סקכ"ג. ואף דלכאורה עלה בדעתי שיש לפקפק בזה משום דצריך להבין מאי חילוק יש בדבר דאם מנקבו בתלוש סגי בנקב המטהרו ובנקבו כשהוא מחובר בעינן ניקב יותר גדול כשפ"ה. ונראה דבמנקבו בתלוש שאז אין סתימה להנקב ואינו יכול להחזיק מים או שאר דברים נתבטל אז מתורת כלי לגמרי ומהני אז חיבורו לקרקע אף שנסתם עי"ז מ"מ הוי כמו קבעו ולבסוף חקקו. אבל במנקבו בשעה שהוא מחובר שהנקב אינו מוציא מים משום שהקרקע סותמתו נהי דלענין קבלת טומאה וודאי אין שם כלי עליו כיון שהנקב עצמו אינו נסתם וכשיגביהו אותו מהקרקע יזובו מימיו רק כשעומד על הקרקע הקרקע מונע המים לצאת. מ"מ לענין מקוה בעינן שני דברים אחד שלא יהי' כלי דבכלי שמקב"ט אסור לטבול משום דבעינן הוויתו בטהרה וגם צריך לטבול בקרקע דוקא. כדכתיב אך מעין ובור ומה"ט גם בכלי גללים ואבנים שאינם מקב"ט אסור לטבול ובכלי שמנוקב בשוליו אף שיצא מתורת כלי מ"מ אין לטבול רק כשמחובר בקרקע כמבואר בלשון הרמב"ם ובב"י שם. ומשום דקיי"ל דמחובר לקרקע כקרקע דמי. אלא כ"ז שהוא כלי או שהי' עליו שם כלי בתלוש ל"מ חיבורו לקרקע אף בכלים שאינם מקב"ט דכ"ז ששם כלי עליו אינו מתבטל להקרקע שיהי' דינו כקרקע:

וא"כ מעתה לפי"ז הי' הדין נותן דלא יועיל כלל כשמנקבו בשעה שהוא מחובר לענין לטבול בתוכו דממ"נ אם אתה דן אותו כפי שהוא מחובר עתה לקרקע שיהי' דינו כקרקע הרי עתה הנקב נסתם ע"י הקרקע ושם כלי עליו כיון שאינו מוציא מימיו ואם אתה אומר שאין לו שם כלי כיון שאינו כלי בפ"ע שכשיקחו אותו משם יהי' הנקב פתוח. א"כ אז אין דינו כקרקע ואסור לטבול בו משום שאין לו דין קרקע וצריך לטבול בקרקע דוקא. וא"א לאחוז החבל בתרי ראשין. אלא דאפ"ה כתב הב"י דמהני נקב כשפ"ה. משום כיון דשפ"ה היא חיבור לענין מקואות. א"כ כמו כשמחובר למקוה של מ"ס יכולין לטבול אף בכלי מדינא כדקיי"ל דטובלין כלי בתוך כלי וכמבואר בב"י באריכות בענין שוקת שהעבירו וכו'. וכמו דסגי התם במחובר רק במק"א כשפ"ה לחשוב כולו כמחובר למ"ס ה"נ לענין טבילה בקרקע סגי כשמחובר רק כשפ"ה לקרקע, אלא היכא דיש תורת כלי עליו אסור לטבול משום דאסור לטבול בכלי, אבל כשמנוקב בתחתיתו בנקב המטהרו דיצא מתורת כלי. אלא דעדיין מחוסר מה שצריך לטבול בקרקע לענין זה מהני מה שנוגע בקרקע כשפ"ה:

ומה"ט ניחא לי מה שמוזכר בכאן בראשונים כ"פ שיעור נקיבת הכלי כשפ"ה. ולענין טומאה וטהרה לא מצינו בשום מקום שיעור נקיבת הכלי לטהרו כשפ"ה רק כמוציא רמון או מוציא זית או כונס משקה וכו'. משום דכאן לבד ממה שצריך לבטלו מתורת כלי צריך ג"כ טבילה בקרקע. ולזה מהני מה שמחובר כשפ"ה כדמצינו דחיבור מקואות היא כשפ"ה. ובזה אתיין שפיר דברי הרא"ש שהביא הב"י דמשמע דס"ל דלענין לפסול המקוה משום שאובין סגי בנקב כ"ש בשוליו ולענין לטבול בתוכו בעינן כשפ"ה, דלבטולי מתורת כלי סגי בנקב כ"ש כיון שאינו יכול להחזיק מימיו. אבל לטבול בתוכו דבעינן טבילה בקרקע בעינן חיבור כשפ"ה. אמנם לפי"ז דהוי רק כמו חיבור מקוואות. וא"כ כמו דמחובר למקוה של מ"ס. כשנפסק חיבורו אסור שוב לטבול בתוכו דאף להש"ך החולק על ר"י בסקי"ב הוא רק לענין שאובין ומטעם זריעה אבל למ"ס הכל מודים דבטל חיבורו א"כ ה"נ אם יהי' נסתם הנקב יתבטל חיבורו דבשלמא היכא דהי' מנוקב בתלוש וחיברו לקרקע דנעשה כקרקע ממש דקיי"ל דתלוש ולבסוף חיברו הוא כקרקע היכא דלא הי' תורת כלי עליו בתלוש אז אף אם סותם הנקב ועושהו כלי בשעה שהוא מחובר הוי כקבעו ולבסוף חקקו דלרוב האחרונים חוץ מהנוב"י מותר לטבול אף מטומאה דאורייתא אבל כאן כשחיברו שלם ומנקבו אח"כ דכתבתי כבר דא"א לחשבו כקרקע מכח ממ"נ כמש"ל אלא דאתאינן עלה מכח חיבור מקואות כשהוא נוגע בקרקע כשפ"ה כמש"ל. וודאי כשסותם הנקב נתבטל החיבור וחוזר לאיסורו. ובחפשי בספרים מצאתי בס' באר יעקב בסי' ר"א שהשואל רוצה לומר ג"כ כן דכשחיברו שלם ומנקבו אח"כ כשחוזר וסותמו חוזר לאיסורו אלא שאינו כותב טעם מספיק לחלק בין חיברו שלם ומנקבו בתלוש ומה"ט חולק עליו הבאר יעקב שם ופוסק להכשיר. ולפימ"ש יש טעם נכון לדברי השואל:

שוב ראיתי שהפ"ת בסק"י מביא ג"כ דברי הבא"י הנ"ל וגם דברי המרכבת המשנה להכשיר גם בחוזר וסותמו אלא שמביא ג"כ דברי הגרע"א בתשו' דדעתו ג"כ דכשחוזר וסותמו חוזר לאיסורו. מ"מ בנ"ד דבלא"ה הוא רק חשש על האיזען באטאהן שמא נחשב לכלי בפ"ע וודאי יש לסמוך על המרכבת המשנה והבא"י להתיר כשמנקבו כשפ"ה אף אם יהי' צריך לסתמו ע"י ברזא. וגם בלא"ה נ"ל בנ״ד יש סברא להתיר בכה"ג דהנה על מש"ל דטעם האיסור כשמנקבו במחובר משום דבאותו שעה יש סתימה דמעיקרא שהוא הקרקע א"כ לפימ"ש בספרי תשו' ס"ט מחיו"ד ד"ה ועוד נ"ל דבמקוה כשהקרקע הוא מעמיד אזלינן לכ"ע בתר המעמיד משום דהקרקע הוא העיקר והבאטאהן הוא המשמש להכלי עיי"ש. א"כ ה"נ כיון דאין שום סתימה אחרת להנקב רק הקרקע א"כ הקרקע הוא המעמיד ואזלינן לכ"ע בתר המעמיד שאינו מקב"ט. א"כ בשעה שנקבו נתבטל מתורת כלי דסתימת הקרקע אינו עושה אותו כלי. ואין חילוק בין זה למנקבו בתלוש דמכשירים גם כשחוזר וסותמו. ואף אם נרצה לחוש דלמאן דס"ל ל"א בתר מעמיד גם בכה"ג לא אזלינן מ"מ בנ"ד דעיקר החשש הי' משום דהברזל הוא המעמיד והי' יכול להיות כלי בפ"ע. א"כ עתה כשהוא מנקבו והקרקע הוא המעמיד א"כ ממ"נ אם ס"ל דל"א בתר המעמיד א"כ הבאטאהן הוא העיקר והבאטאהן בעצמו כבר נפסק הלכה בישראל דאינו כלי. ואם נאמר דאזלינן בתר המעמיד שהוא הברזל א"כ עתה הקרקע היא המעמיד. ולכן אם יהי' אפשר לתקן כנ"ל גם אנכי אהי' נמנה עם המתירין רק יראה כתה"ר לנסות אם יהי' אפשר שהנקב יהי' פתוח בשעת טבילה ולא יתמעטו מימיו דיהי' נסתם היטב ע"י הקרקע שתחתיו ולא יהי' חשש זוחלין בוודאי מה טוב. ואם יתמעטו מימיו עדיף יותר לסתום עם הברזא ולסמוך על המרכבת המשנה והבא"י הנ"ל דגם כשחוזר וסותמו כשר כנלע"ד. והשי"ת יצילנו משגיאות:

תוכן העניינים

חבצלת השרון מהדורא תנינא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה