אור ברסלב

חבצלת השרון מהדורא תנינא· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד

סימן כה

סימן כד

ב"ה.

שוכט"ס לכבוד הרב הגדול החריף ובקי משנתו זך ונקי מוכתר במעלות. תורה ויראה בו צמודים כש"ת מו"ה צבי הירש הכהן חד מבי דינא רבא דק"ק בערלין יצ"ו.

יקרתו לנכון הגיעני. והנה בטרם כל מוכרח אנכי להגיד לכת"ה שאצלי נולד ג"כ שינוי דעת. בסיבת כי השגתי מכתב מאחד מהרבנים הגדולים ממדינתם שנודע לת"ח גדול בתורה וביראה. והוא מתנגד מאד להיתר ההימום קודם השחיטה. ואומר כי יוכל לבוא לידי מכשולות רבות. והנה הוא מבפנים ובקי ומכיר בטיב הענין. ואנכי מבחוץ ואיך אוכל לחוות דעתי נגד רבנים יראי ד' שבמדינתם. וכפי דעתי נכונה עצתי. שכתבתי במכתבי הקדום. שתתאספו יחד הרבנים גדולי תורה ויראי ד' באמת שבמדינתכם לישא וליתן בדבר וכשתהי' כנסי' לש"ש וודאי ישפיע לכם השי"ת עצתו מקודש. וכאשר יצא מאתכם עפ"י רוב דיעות כן יהי' לחק וכן יקום. ותרוויחו בזה שלא יבוא הדבר לידי מחלוקת ולהיות תורה כשתי תורות זה אוסר וזה מתיר ח"ו. ובגוף הענין תורה הוא וניתן רשות לכ"א לישא וליתן בדבר:

ולענ"ד אין נראה לומר כדברי האחרונים שהביא כתה"ר לדמות זה לגוסס בידי אדם דפליגי בזה תנאים בסנהדרין ע"ח ע"א אם דומה לטריפה עיי"ש ולענ"ד לא יתכן לחדש מדעתנו ולהוסיף על הטריפות מה שלא נמצא רמז דרמיזא בטוש"ע הל' טריפות. ואדרבא בכמה מקומות משמע להיפוך. חדא דבסי' י"ז לענין מסוכנת דמהני פרכוס אינו מוזכר שום חילוק בש"ס וברמב"ם ובטוש"ע בין מסוכנת מעצמה או מסוכנת ע"י אדם שהכה בה דלא יועיל פרכוס. ואם נאמר דמסוכנת לחוד וגוסס לחוד. דבעינן סימני גסיסה. א"כ למה לא הזכירו הראשונים גבי מסוכנת דאם נעשה ע"י אדם ונראה בה סימני גסיסה דלא יועיל פרכוס. ואם נאמר דפשיטא להו דהוי כמתה ז"א דהא מבואר ביבמות (ק"כ ע"ב) דגוסס מגויד אף שהוא בידי אדם הרי הוא כחי ואינו מטמא כמבואר בתוס' שם ד"ה למימרא. אלא דסופו למות. והרי כל מסוכנת ואכלה סם המות וודאי ג"כ סופה למות אפ"ה כיון דהשתא היא חי' מותרת. ואם איתא דגם לענין טריפות גוסס ביד"א היא טריפה. האיך השמיטו כל הפוסקים ד"ז שיוכל לבוא לידי מכשול איסור דהא גם לענין רוצח גופי' בסנהדרין אינו דבר פשוט דהוי טריפה דהא פליגי בה תנאי ת"ק ור"י. ואם איתא דגם לענין טריפות הוא כן האיך השמיטו כל הפוסקים ד"ז וכתבו סתם דמסוכנת מותרת ע"י פרכוס ולא חילקו בין מסוכנת למסוכנת. ואם נאמר דפרכוס מוציא גם מחשש גסיסה דזה סימן שלא הי' עדיין גוסס א"כ גם בנ"ד אין חשש. דוודאי לא יתירו בלא פרכוס כמ"ש במכתבי הקדום:

ועוד דמפורש להדיא במשנה דא"ט דנ"ו ע"א דרסה וטרפה בכותל וכו' ומפרכסת ושהתה מעל"ע ושחטה כשירה ופרש"י שם דרסה אדם ברגליו ועדיין מפרכסת אם שהתה מעל"ע כשירה מדכתב ועדיין היא מפרכסת משמע שכבר היא קרובה למות אלא שעדיין מפרכסת כשירה ע"י שהית מעל"ע ואם איתא דגוסס ביד"א היא טריפה מאי מהני לה שהי' ובדיקה ואין לומר דשהי' מעל"ע מוציא מידי סימן גסיסה. חדא דהא ביו"ד סימן של"ט מבואר דגוסס יכול לחיות שלשה ימים ועי' ב"ש אה"ע סי' י"ז ס"ק צ"ד ועוד דהא שם איירי גם בריצצתה בהמה ומותרת ע"י שהי' מעל"ע, דוה מוציא מידי חשש ריסוק אברים. וא"כ נצטרך לומר דשהי' מעל"ע עושה שני פעולות דמוציא מחשש ריסוק ומוציא מחשש גסיסה וכל כה"ג הו"ל להמפרשים לפרושי ולא לסתום. ועוד דא"כ גם בנ"ד לפימ"ש במכתבי הקדום דע"י נסיון הרבה פעמים אם תעמוד הבהמה ותלך או תשהה מעל"ע תצא מידי חשש ריסוק אברים ה"נ יועיל לענין חשש גסיסה, כמו דמהני כאן במתניתין שהי' מעל"ע:

ועוד ראי' דהב"י בסי' ס' הביא הברייתא דהלעיטה תיעה חלתית ופלפליו אכלה סם המות כשירה. ומביא ע"ז דברי הרשב"א שכתב וז"ל אעפ"י שדברים האלו כסם המות לבהמה כשירה לפי שאין זו אלא כמסוכנת ומסוכנת שריא עכ"ל. והרי שם איירי בהלעיטה תיעה וכו' שהוא ע"י אדם ונעשה מסוכנת ע"י אדם ואפ"ה שריא ול"ח כלל שמא יש בה סימני גסיסה ואם נאמר דמסתמא ל"ח לגסיסה, א"כ גם בנ"ד למה ניחוש לגסיסה. ועוד ראי' דא"כ כל מסוכנת דעלמא אף שלא ע"י אדם. מ"מ כיון דהתחיל לשחוט וודאי בזה ג"כ קירב מיתתה קצת, וא"כ ניחוש דלמא בתחילת שחיטה שהיא ע"י אדם נעשה כגוססת ביד"א למה יועיל פרכוס שאח"כ כיון שכבר נעשית טריפה ואף דבכל שחיטה כשהתחיל לשחוט מעט הוושט נעשה טריפה. היינו כמ"ש רש"י בחולין (ד"כ ע"ב) ד"ה וכי. משום דכל הכשר שחיטה הוא בכך עיי"ש. דהרי אף דאסרה התורה נקיבת הוושט מהלל"מ דע"י טריפות מ"מ התירה התורה דרך שחיטה דדרך שחיטה אינה נעשה טריפה כלל. אבל מסוכנת מקודם ובקצת התחלת שחיטה קירב מיתתה אם איתא דכל גוסס ביד"א הוי טריפה אמאי מסוכנת שריא ע"י פרכוס דילמא נעשית כבר גוססת קודם הפרכוס דהוי ספיקא דאורייתא, ואף דילפינן מקרא דמסוכנת שריא בשחיטה עיי"ש בחולין (דל"ז ע"א) מ"מ הא כל גוסס ביד"א דיש לו דין טריפה לענין רוצח ילפינן מקרא שם בסנהדרין אליבא דת"ק וא"כ אדרבא נילף מקרא דמסוכנת דלענין איסור טריפות גוסס ביד"א ל"ה טריפה:

ובפרט דעיקר ראיית האחרונים מסנהדרין הנ"ל ולענ"ד נראה משם ראי' להיפך. דשם בפלוגתא דת"ק ור"י בהכוהו י' בני אדם במקלות, דת"ק פוטר כולם ור"י סבר דהאחרון חייב משום שקירב את מיתתו. וקאמר רבי יוחנן דשניהם מקרא אחד דרשו ואמר רבא הכל מודים בהורג את הטריפה שהוא פטור. בגוסס ביד"ש חייב על מה נחלקו בגוסס ביד"א, מר מדמי לי' לטריפה משום דאיתעביד בהו מעשה ומר לא מדמי לי' לטריפה משום דלא מחתכי סימני' כמו טריפה עיי"ש ברש"י. ובתוס' ד"ה מר כתבו דאע"ג דקרא קדרשי איצטריך לי' להני טעמא עכ"ל. וכוונתם נראה דאי לאו הני טעמא לא הוי ידעינן לחלק בין גוסס ביד"ש לביד"א. והו"א דלת"ק מרבינן מקרא דבתרוויי' פטור. ולר"י ילפינן מקרא דבתרווי' מחייב. אבל השתא דאיכא טעמי לחלק אמרינן תפשת מרובה וכו' ולא ילפינן מקרא רק מה דמסתבר יותר. והנה מלשון זה גופה דמר מדמי לי' לטריפה משמע דלכ"ע אין זה טריפה. רק כיון דאיכא קרא יתירא מרבינן יותר גוסס ביד"א דדמי קצת לטריפה, וא"כ כיון דבאמת אין זה טריפה רק דמרבינן מקרא לענין רוצח דפטור. אין ללמוד מזה כלל לענין איסור טריפה. וראי' מוכרחת לה מהא דאמרינן בב"ק (דכ"ו ע"ב) זרק תינוק מראש הגג ובא אחר וקיבלו בסייף באנו למחלוקת דת"ק ור"י ופירשו שם התוס' דכוונתם להא דסנהדרין הנ"ל דפוטר ת"ק בגוסס ביד"א ה"נ פטור האחרון ולר"י חייב. והנה הא וודאי אם זרק בהמה מראש הגג ובא אחר ושחטה קודם שהגיעה לארץ, וודאי לא יאמר שום אדם שנעשה טריפה קודם ואפ"ה גבי רוצח מדמי לה לגוסס ביד"א דפטור ההורגו כיון דנעשה בה מעשה מקודם. וא"כ בע"כ אין הטעם דהורג גוסס ביד"א פטור משום דהוי טריפה ממש דהא זרק תינוק מראש הגג וקדמו אחר בסייף וודאי דלא הי' התינוק עדיין טריפה כלל. אלא עיקר הטעם דא"א להרוג הרוצח על מעשה רציחתו היכא דכבר הי' עומד למות ע״י מעשה הראשון ומאי אולמא דהאי מעשה מהאי מעשה. אבל בגוסס ביד"ש דלא נעשה בו מעשר עדיין כשקירב אחד מיתתו ע"י מעשה חייב. וזה ראי' שאין עלי' תשובה לענ"ד. דגוסס ביד"א לאו משום דהוי טריפה ממש פטרי' רחמנא שנלמוד מזה לענין איסור טריפות. דאין זה ענין כלל לטריפות אלא דברוצח גלי קרא דפטור משום דכבר הי' עומד למות ע"י מעשה הראשונה אין מעשה האחרונה חשובה לחייבו, ומה"ט גבי זרק תינוק מראש הגג ובא אחר וקדמו בסייף פטור כיון דכבר הי' עומד למות ע"י מעשה הזורק. כנלע"ד ברור ומה"ט הביא הרמב"ם האי דינא רק ברוצח. ולא משתמיט בשום פוסק ראשון ואחרון להביא זאת גם לענין טריפות. באופן דאי לא הוי רק האי חששא לא הי' מקום להחמיר כלל:

ומ"ש כתה"ר בשם תשו' אבני נזר דבמוח ל"ח לר"א ולא בעי בדיקה הנה לא נעלם ממנו ח"ו ד"ז שהוא בטור במקומו סי' נ"ח. והב"י הביא שהוא מחלוקת הרמב"ם והרא"ש, והמחבר הביא רק דעת הרמב"ם שגם במוח צריך בדיקה, רק הט"ז שם סק"ה מביא גם דעת הטור. ואמנם לא כתבתי מזה במכתבי הראשון, יען שבפמ"ג במ"ז שם סק"ה כתב דלא נ"מ מזה רק אם אין השאלה רק על המוח כגון בהכה באבן נגד המוח, והנה לפי"ד כת"ה במכתב הראשון חשש הזרם של עלעקטערי הוא על כל הגוף דהא כתב שניתקו סרכות הריאה וא"כ מאי נ"מ אם המוח א"צ בדיקה עכ"פ כל אברי הגוף צריכין בדיקה. וגם לפימ"ש כת"ה בשם הרופאים שלפי דעתם סוף הקרום לנקוב, וא"כ הא כל טעמו של הרא"ש דס"ל דא"צ בדיקה במוח משום דבש"ס תיבדק כל החלל תנן והמוח אינו בכלל חלל, וא"כ י"ל משום דקים להו לחז"ל שנפילה אינו מזיק להמות משום דעצם הגלגלות מקיפו. אבל כאן דכפי השערת הרופאים הזרם הנ"ל מזיק גם לקרום המוח א"כ ממ"נ אם לא נאמין להרופאים מנין לנו להוסיף ולומר דזה דומה לנפילה או הכה באבן. ואם נאמין להם במה ששופטים עפ"י חכמת הרופאה דזה פועל על הקרום, אין לנו להביא ראי' מזה מדברי הרא"ש גבי נפילה, והאבני נזר שפיר קאמר בדין שלו בהכה בקתא על הגלגלות ומייתי ע"ז שפיר מיוחנן כה"ג שביטל את הנוקפין וכו' משא"כ בנ"ד אין לנו ראי' מזה כלל:

ומה שהביא כתה"ר בשם תשו' ב"א יו"ד סי' ו' דמש"ה ביטל יוחנן כה"ג וכו' אף דעפ"י רוב לא מינקב הקרום כיון דבאחד מאלף יוכל להיות נקובת הקרום לא סמכינן ארובא עכת"ד. הנה אין זה מדברי הב"א רק דברי השואל שם, וגם הוא לא קאמר רק לכתחלה עיי"ש. וע"ז א"צ להביא ראי' מדברי הב"א, דכבר הבאתי כן במכתבי הקדום בשם המג"א סי' תס"ז דאין עושין ס"ס לכתחלה, וכן הבאתי דברי המל"מ דגם סד"ר וס"ט ברה"ר אין עושין לכתחלה אף דמה"ת מותר וה"נ רוב הוי ג"כ ספק רק דרחמנא הותרה להאי ספק כמ"ש השטמ"ק בפ"ק דמציעא ואין עושין כן בידים וכל ספיקא דידי במכתבי הקדום הי' רק מט"ז דאין להכניס א"ע בספק לכתחלה, אלא שצידדתי במכתבי הקדום לסמוך עכ"פ על בדיקתנו כמו שביארתי שמה טעמי ועיין בפמ"ג או"ח במשבצות בסי' שד"מ על הא דהולך במדבר וא"י אימתי שבת דאינו עושה בכל יום רק כדי פרנסתו, אך במלאכה דרבנן מותר משום דהוי סד"ר, והקשה ע"ז מהא דסי' תפ"ט דאין סופרין ביה"ש משום דאין עושין סד"ר לכתחלה, ואמאי מותר כאן במלאכה דרבנן ומתרץ דשם שאני דיוכל להמתין מלספור עד הערב, אבל כאן דצריך לאותה המלאכה הוי כדיעבד, ואף ליותר מכדי פרנסתו מותר, וא"כ ה"נ בנ"ד כיון דצריכין לבשר וא"א בניקל למצוא י"ל דהוי כדיעבד לענין לעשות הס' בידים:

ומ"ש בשם הישועות יעקב יו"ד סי' ט"ו דמש"ה אסרו עגל שנשחט קודם ח' ימים אף דרוב וולדות בני קיימא נינהו, כיון דיש בעגלים מיעוט נפלים ואם נתיר כל העגלים תוך ח' גם המיעוט יבוא לאכילה ובאמת איכא מיעוט שאסור גלל כן החמירו חז"ל לחשש המיעוט עכ"ל הישויע"ק שם. ורצה כתה"ר להביא מזה גם לנ"ד, הנה אם נפרש כן דעת הישויע"ק יהי' דבריו מרפסין איגרי ונגד כל הפוסקים דא"כ איך אנו מתירין לאכול בשר בלא בדיקה אחר הי"ח טריפות, וכן איך אנו מתירין לאכול חלב, הא עינינו רואות שיש מיעוט טריפות בעולם והמיעוט האסור וודאי יבא לידי אכילה, ואפ"ה אין אנו חוששין לזה לאסור הרוב מפני המיעוט אלא בע"כ דהישויע"ק רק טעמא דתקנתא קאמר דהא עגל שנשחט תוך ח' אסור מדינא אליבא דרשב"ג דקיי"ל כוותי'. וקשה אמאי ביבמה מקילין בדיעבד וע"ז קאמר הישויע"ק דחכמים ראו בכאן לגזור כדי לתקן גם המיעוט, אבל כבר ידוע דאין אנו למדין מתקחז"ל מזה לזה, ואין אנו מתקנים וגוזרים שום גזירות מדעתנו רק מה שתקנו חז"ל. ובעגלים תוך ח' שתיקנו תיקנו, או משום דיש ג"כ חזקת איסור דנפלים אין שחיטתן שחיטה כמ"ש הדגמ"ר, אבל בבשר או בחלב שלא תיקנו לא תקנו, וגם ליכא חזקת איסור די"ל דמעולם לא הי' טרפה לא רצו חכמים להחמיר בזה, וא"כ גם בנ"ד דאיכא רק חשש טריפות, כמו שלא אסרו חכמים שוב אכילת בשר או חלב אף דאיכא וודאי מיעוט טריפות כן לא גזרו נמי בכה"ג ע"י ההימום, אם יתברר דהרוב הם כשרים:

ויש לי עוד טעם לשבח ליישב דברי הישויע"ק דהנה בספרי חבה"ש חאו"ח תשו' ב' כתבתי ליישב מאי דהוי קשיא לי בש"ס תמורה ט"ז ע"ב לענין חטאות המתות דהלכתא גמירי דד' רועות ואחת מתה, רק דבימי אבלו של משה נשתכח איזו רועות ואיזה מתה לכך גזרו על כולן מיתה. ואמאי לא ניזול בתר רובא ויהי' כולן רועות כמ"ש הקובץ ישן לענין מלאכות שבת דאף דלאיסי בן יהודא איכא מלאכה אחת דאינו חייב עלי', ואפ"ת אנו דנין כל העובר על אחת מל"ט מלאכות במיתה משום דאזלינן בתר רובא, ה"נ נימא לענין חטאות המתות, ותירצתי עפי"ד התוס' זבחים (ע"א ע"א) דמש"ה מי שלא נגמר דינו להריגה שנתערב בהרבה רוצחים שנגמר דינם להריגה כולם פטורים ולא אזלינן בתר רובא, משום דלא אזלינן בתר רוב לעשות דבר שהיא וודאי שקר, וה"נ אם נהרוג כולם הרי אנו הורגין אחד שהוא וודאי פטור בזה ל"א בת"ר עיי"ש, וא"כ ה"נ בדבר הקבוע לדורות כמו בחטאות המתות אם נקבע הלכה לדורות שכל ה' חטאות רועות, א"כ ברוב הימים לא ימצא אחת מהם שהיא מתה ואנן נאמר שתרעה ונעשה שלא כדין בוודאי ובכה"ג ל"א בת"ר. עיי"ש מה שהארכתי בזה:

והנה אמת שלא כתבתי רק היכא דיבטל עי"ז אחת ממצות התורה לגמרי עיי"ש. אך לפי הטעם שכתבתי מדברי התוס' שא"א לילך בת"ר לעשות דבר שהוא וודאי שקר ובדבר שהוא קבוע לדורות נבוא וודאי לעשות דבר שהוא וודאי שקר, א"כ גם היכא דלא יתבטל עי"ז אחת מכל המצות לגמרי צריך לומר כן, וא"כ קשה איך התירו חז"ל לאכול בשר או חלב, הא במשך הדורות וודאי יארע שיהי' איזו טריפות ביניהם ונעשה דבר שלא כהלכה, אך צ"ל דהנה פשיטא דדברי התוס' הנ"ל נאמרו רק בהני מילי דלא שייך בהו ביטול חד בתרי, כמו ברוצחים דבאנשים לא מצינו ביטול כמו בקרקע שכתב החוו"ד בסי' ק"י סק"ו. רק דניזול בתר רובא לומר שזה הוא מהרוב, וזה רק מטעם ספק אלא שהתורה התירה ספק זה כמ"ש השטמ"ק פ"ק דב"מ, בהא שייך סברת התוס' דהיכא דוודאי נעשה שקר ל"א בת"ר, אבל היכא דשייך ביטול חד בתרי דמדאורייתא הכל נהפך להיתר ומדאורייתא מותר לאכלן כולן יחד בין להרא"ש בין להרשב"א דסי' ק"ט כמ"ש הפרמ"ג שם. דהא מדאורייתא גם בלח בלח בטל ברוב, אף דבלח יש בילה ואוכל ההיתר עם האיסור יחד עיי"ש, אז ל"ש סברת התוס' ח״פ מאד:

והנה החוו"ד בסי' ק"א סק"ה הקשה דמאי פריך הש"ס בחולין לר"מ האיך אכלינן בישרא הא וודאי גם ר"מ מודה בביטול איסור ברוב, וא"כ כיון דביטול שייך גם באחד בסוף העולם א"כ נימא דכל בשר מבהמה שאנו אוכלין בטל ברוב כשרות שהם במקום אחר והוכיח מזה דל"ש ביטול רק היכא דהספק נולד ע"י התערובות, אבל אי לא הי' מתערבים הי' ההיתר מותר בפ"ע, משא"כ ברוב כשירות דגם בלא התערובות יש ספק על כל בהמה דילמא יש בה איזו טריפות, א"כ אין ההיתר מבורר ואינו יכול לבטל את האיסור, וכעין זה כתב ג"כ הפרמ"ג בשער התערובות בחקירה האחת, ואמנם כ"ז אליבא דר"מ דלא אזיל בתר רובא א"כ אין ההיתר מבורר דהא אסרינן לי' משום ספק דילמא הוא מהמיעוט דטריפות, ואז אין שייך ג"כ ביטול כס' החוו"ד הנ"ל, אבל לדידן דלא קיי"ל כר"מ ואזלינן בתר רובא, ומותר לאכול מה"ת כל בהמה בפ"ע משום דאמרינן דהוא מהרוב כשרות. מאי אמרת דילמא במשך הימים יתרמי לפנינו מהמיעוט שהיא טריפה ויעשה וודאי איסור, ז"א דגם אז לא יעשה איסור דאמרינן דהיא בטילה ברוב הכשרות שהם במק"א כ"ק החוו"ד ול"ש תירוצו דאין ההיתר מבורר דזה רק לר"מ, אבל לדידן ההיתר הוא מבורר דהא כל אחת בפ"ע מותרת דאמרינן שהוא מהרוב וזה דבר נכון מאד בעזה"י:

וא"כ מעתה יתיישבו גם דברי הישויע"ק הנ"ל, די"ל דגם הישויע"ק אזיל בסברתו עפי"ד התוס' דבדבר שהוא לדורות שבודאי יבוא לידי שקר אם ילכו אחר הרוב לא אזלינן אם לא היכא דשייך ביטול חד בתרי, ובדינו של הישויע"ק ל"ש ביטול ברוב, דאם לענין לכתחלה לשחוט בתוך ח' ע"ס הרוב וודאי ל"ש ביטול דהא הוי דשיל"מ שיכול להמתין עד אחר ח' ואלא לענין אם אחד עבר ושחט תוך ח', א"כ מי יימר דאיכא עוד באותו הזמן איזו עגלים שנשחטו בתוך ח' והם בני קיימא שכלו להם חדשיהם דנימא דיתבטל אותו העגל ברוב דהא ישראל נזהרים שלא לשחוט עגל בתוך ח', וא"כ אין כאן דבר ברור שיהי' באותו הזמן הרבה עגלים שנשחטו בתוך ח' והם בני קיימא, משא"כ לענין רוב טריפות. דבאותה שעה שאנו דנין על הבהמה או על החלב שבא לפנינו יש אז בעולם הרבה אלפים בהמות שרובם כשירות ובטילה אותה הבהמה שלפנינו כס'. החוו"ד הנ"ל:

הארכתי קצת בפלפלת כ"ש דקב"ה חדי בפלפולא דאורייתא. אך אליבא דאמת אין ראי' כלל מדברי התוס' זבחים הנ"ל לכל הנ"ל דהנה מצינו בשני שבילין אחד טמא ואחד טהור. והלכו שני אנשים בשניהם יש חילוק בין באו לשאול בב"א או בזא"ז. דכשבאו לשאול בזא"ז מטהרינן לכ"א משום דס"ט ברה"ר ספיקו טהור ואף דוודאי מטהרין לאחד שלא כדין לא איכפת לן. דכ"א שבא לפנינו אומר לא איכפת לי בחברי אני אומר שאני טהור. ומוכרחין לטהרו משום דהתורה אמרה ס"ט ברה"ר טהור. משא"כ כשבאו לשאול בב"א א"א להב"ד לומר ששניהם טהורים דזה וודאי שקר. וא"כ מש"ה בנדון דהתוס' זבחים הנ"ל דנתערב אחד שלא נגמר דינו ברוצחים שנגמר דינם דהשאלה באה לפני ב"ד בב"א שפיר כתבו התוס' דא"א להם להב"ד לומר שכולם יהרגו שזה וודאי שקר ויהרגו לאחד שלא כדין. וממילא מוכרחין להיות בשוא"ת שלא להרוג אחד דבד"נ אזלינן לקולא משא"כ ברוב טריפות או בעובדא דישויע"ק בהני עגלים דכ"א שבא לפנינו יכולין להתיר ולומר דהוא מהרוב. ואי דבמשך הזמן יבואו להתיר גם המועט מאי איכפת לן כיון דלא באו לשאול בב"א וז"ב מאד:

ומ"ש כתה"ר בשם הבית יצחק אינו תח"י לעיין אך כבר כתבתי לו במכתבי הקודם שהדעת קדושים להגאון הקדוש מבוטשאטש זצ"ל הכריע כהפר"ח נגד התב"ש היכא דהרוב חיות יב"ח עיי"ש בסי' ל'. ומ"ש דחיוב יב"ח הוא ג"כ רק רוב עיין בפמ"ג בסי' נ"ז בש"ד, ס"ק מ"ח מצדד לומר דהוי רק מיעוטא דמיעוטא דחיות יב"ח. ועיי"ש בסי' ל"א:

והנה כ"ז כתבתי רק לישא וליתן בד"ח. אבל לענין מעשה מודיע אנכי לכתה"ר שכפי שהי' לי ידיעות שונות ממדינתכם ע"י אנשים הבאים משם לכאן חוזר אנכי לגמרי מדעתי הראשונה לבקש מזה צדדי היתר. ונא מכתה"ר שישמע לעצתי שלא יתן גם כתה"ר ידו עם המתירים. כי אם חכמה אין בי. תלי"ת זקנה יש בי. וכלל זה מסור בידי מאז ומקדם. שבכל דבר שאנכי רואה שיראי ד' מזדנזינן בדבר ואין דעתם נוחה בזה. אף אם יהי' אצלי ההלכה ברורה כשמלה אנכי בורח מזה. כי אף אם יהי' אדם בקי בכל התורה כולה לא יוכל לכוון הלכה לאמיתה אם לא בסייעתא דשמיא. וזה האות כשאין דעת יראי ד' נוחה מזה מסתמא גם מהשמים לא יסכימו לזה, וסוד ד' ליראיו כתיב. ובזה הענין הזדמן לפני איש ירא ה' שהי' דר שם ובא עתה לכאן ודברתי אתו מזה. והי' בעיניו כאלו מתירין עורבא. גם שמעתי כי יש שם אגודת רבנים אורטודוכסים ועומד בראשם הרב הגאון ירא ה' גדול הר' יונה הורוויץ רב דקהל יראים בפפד"מ וכולם מתנגדים לזה וצועקים ככרוכיא שלא להתיר. ועלה על דעתי לפרש מאמר רנבה"ק בברכות (כ"ח ע"ב) שהי' מתפלל בכניסתו לביהמ"ד שלא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חבירי והדבר תמוה מאד איך אפשר שהתנאים הקדושים חבירי רנבה"ק ישמחו ח"ו על כשלונו עיי"ש במהרש"א בח"א ובתויו"ט. וגם איך אפשר שהורה הלכה בעצמו נגד דברי חביריו והלא אחרי רבים להטות כתיב אלא י"ל דאיירי בכה"ג דלפעמים הי' רנבה"ק רואה שכפי שורת הדין צריך להיות ההלכה כך והי' מברר דבריו עפ"י שיטת ההלכה עד שלא הי' חביריו יכולים לחלוק עליו. אלא שהם היו מונעים מלהצטרף לזה מפני שהי' לבם נוקפם. והי' רנבה"ק מוכרח להורות כפי מה שנראה לו בירור ההלכה. וע"ז התפלל להשי"ת שאם אין הדבר כן שיצילהו מלעשות מעשה. שלא יבוא מכשול ותקלה על ידו. ואז חביריו ישמחו בעולם העליון שנתן השי"ת בלבבם למנוע מזה שיבוא תקלה על ידם והוא יהי' עצב וכן התפלל ג"כ להיפך שלא יכשלו חבירי ואשמח בם דהיינו לפעמים יוכל להיות להיפך שלחבירו יהי' נראה שההלכה כך. והוא לא יוכל לברר להם ההיפוך רק שמחמת שלבו יהי' נוקפו ימנע מלהזקק לזה. ואם לא יהי' כחביריו אז יהי' שמח שהשי"ת הצילו וחביריו יהי' עצבים. ולכן התפלל בין על עצמו בין על חביריו שינצלו ממכשול. וכן בענין דידן אף אם יתברר כשמלה שעפ"י ההלכה הדבר מותר. מ"מ כיון שהדבר הוא לדורות ומסור לכל ובעז"ה הרבה מצוי שובי"ם ומורים שאינם הגונים ויוכל בהמשך העת לבוא לידי כך להאכיל ח"ו נבילות וטריפות ממש. ואז יהי' הקולר תלוי' בצוואר המתירים והאוסרים יהי' שמחים שהצילם השי"ת מתקלה. ולכן אנכי מייעץ את כתה"ר בתורת עצה טובה שלא ימנה עם המתירים עד שיהיו בהסכם כל הרבנים היראים ובתוכם גם הרהג"א הר"י הורוויץ מפפד"מ. ובוודאי כשיסכימו כל יראי ה' לזה גם מהשמים יסכימו לזה. ואם לאו יהי' לו זאת לאות נאמן כי גם בשמים לא ניחא להו מפני שעתיד לצמוח ח"ו מכשול מזה. כן דעתי העני' נוטה והשי"ת יצילנו מכל מכשול ותקלה. ויבטל מעלינו כל גזירות קשות ונוושע מהרה בתשועה עולמית:

עוד לענין הנ"ל בה

כבוד הרב הה"ג וכו' מהר"מ קירשענבוים נ"י דומ״צ בק"ק פפד"מ.

בהמשך על דברתינו מעניני השחיטה דמדינתם מוכרח אנכי להודיעו כי כפי הידיעות החדשות שהי' לי בזה חוזר אנכי לגמרי מכל צדדי ההיתר שכתבתי בזה ומשבח אני את האוסרים שכיוונה דעתם אל האמת יותר. ממני. ולכן אל יתלה כת"ה בי מאומה:

ידידו דוש"ת דוד מנחם מאניש באבד

תוכן העניינים

חבצלת השרון מהדורא תנינא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה