חבצלת השרון מהדורא תנינא· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד
סימן כד
ב"ה טארנאפאל.
שלום אשיב לכבוד האי גברא רבא ויקירא הרב הה"ג החריף ובקי משנתו זך ונקי. יראתו קודמת לחכמתו, מוכתר במעלות איש תרומיות כש"ת מו"ה צבי זאב הכהן ג"י חד מבי דינא רבא דקהל עדת ישראל בק"ק בערלין יצ"ו:
יקרתו מגילה עפה מעולפת ספירים לנכון הגיעני. וצר לי מאד בצערן של יראי ד' במדינתם. ולעומת זה נהניתי כי ראיתי שבעזה"י לא אלמן ישראל גם במדינת אשכנז מרבנים יראים וחרדים לדבר ד' ות"ח גדולים ומובהקים. אשר בוודאי בזכותם ירחם ד' ויראה בעני עמו ויבטל מהם כל גזירות קשות:
והנה בעיקר השאלה קשה לי מאד להשיב מכמה וכמה פעמים. אך למען כבודו ולמען שלא יאמרו שאין אנו חשין בצערן של כמה וכמה אלפים יראי ד' שבמדינתם מוכרח אנכי לגלות קצת דעתי בזה. על ענין החק שניתן שם מפאת הממשלה שלא לשחוט בלי הימום מתחילה ע"י זרם עלעקטרי (עלעקטערישע בעטיובוג) ויש בזה כמה חששות כמ"ש כת"ה. א') דלפי"ד הדר. ליעבען מפראג יש חשש ריסוק אברים. דכח העלעקטערי מכה בכח אל הבהמה והוי כמו הפילוה בכח. או נפל עלי' אבן או דבר קשה שהביא הרמ"א בסי' נ"ח ס"ב דגם בבהמה יש לחוש. ב) נמצא עי"ז הרבה פעמים דם במוח. ולפי"ד הרופאים שהביא כתה"ר אם נתהווה זאת ע"י זרם העלעקטערי א"א לה לחיות עוד ואף שאין לנו להוסיף על הטריפות. ולא נמצא בשום מקום דדם במוח יהי' טריפה והוי רק כמים במוח דאם אינו מגולה לקרום כשר. מ"מ כיון דמהלכות הרופאים היא דעי"ז אינה יכולה לחיות. הוי בכלל שאין כמוה חי'. כמו בניטל לחי העליון דאנו אוסרין עפ"י עדות של. הרמב"ם שהעיד שאינה יכולה לחיות. אף שלא נמצא טרפות זה בש"ם כמו שהקשו אותו חכמי לוניל ואעפי"כ אנו חוששין לדברי הרמב"ם כמבואר בסי' ל"ג ס"ב. ועיין פר"ח שם שכמה גדולי הראשונים סברי כהרמב"ם עיי"ש. ותירוצו של הפר"ח שם דמש"ה לא הוזכר בש"ס משום דאין טרפותו מצ"ע אלא משום שתתקרר הריאה תירוץ זה שייך גם כאן. דהא הביא כת"ה בשם הרופאים דסוף הקרום לנקוב. ונקיבת הקרום מבואר בש"ס. ג) לפי"ד הרופאים שהביא כת"ה גם בלא נמצא דם במוח. רק ע"י הימום העלעקטערי לבד סוף הקרום לנקוב. אלו החששות שיש בזה. אלא שכתה"ר כותב שיש נסיון גדול בדבר זה. ולא יוכלו הרבה אנשים לעמוד בנסיון. ואם לא נתיר להם בשר שחוטות יאכלו בשר תמותות ולכן טרח כתה"ר למצוא צדדי היתר וכתב דשם הכל כדיעבד דמי. ע"ז אני אומר דתינח אם יהי' לנו היתר ברור שלא נצטרך לעקור גם איסור קל דרבנן. דאל"כ הרי עומד נגדינו ככותל דברי הש"ס ריש כתובות דגזירה עבידא דבטלה ותקנתא דרבנן מקמי' גזירה לא מבטלינן:
והנה כת"ה האריך בזה אם צריכין לחוש לספק. דהא נשחטה הותרה וביאר היטב על נכון כל הענין במחלוקת הראשונים בריעותא מחיים אם סמכינן על חזקה ואני אומר דאף להסוברים דבכל ענין מוקמינן אחזקת היתר מ"מ לעשות ספק זה בידים לכ"ע אסור דהא דעת המל"מ בפ"י מה' מקוואות ה"ו דגם בס"ט ברה"ר וסד"ר אסור לעשות הספק בידים כמ"ש שם וז"ל ועוד דיש לחלק בין היכא דכבר בא הדבר לכלל ספק דהתם מורין לו דכך היא גזיה"כ לטהר ספק זה. אבל היכא דעדיין לא בא הדבר לכלל ספק פשיטא שאין מורין לו שיכנוס לכלל ספק וחילוק זה מבואר עכ"ל עיי"ש. ועיין פרמ"ג או"ח במשבצות סי' שמ"ב סק"א וסי' שמ"ד סק"א. ובמג"א סי' תס"ז סק"ב. ואם בס"ט ברה"ר דהתורה התירתה מגזיה"כ אמרינן כן מכ"ש בספק דמתירין מחמת חזקה דהא רובא עדיף מחזקה ובפרט רובא דאיתא קמן דנפקא מאחר רבים להטות וכן ביטול איסור ברוב ילפינן משם ואפ"ה קיי"ל דאין מבטלין איסור לכתחילה ולדעת הראב"ד הוא דאורייתא ובספק דמוקמינן אחזקה נ"ל דלכ"ע הוא דאורייתא שלא לעשות לכתחילה. איבעיא קרא ואיבע"א סברא. איבע"א קרא דהא העיקר דילפינן דאוקמינן אחזקה יליף הש"ס בחולין (ד"י ע"ב) מהא דויצא הכהן אל פתח הבית והסגיר וכו' ודילמא אדנפיק ואתא בצר לי' שיעורא אלא לאו משום דאמרי' אוקי אחזקי'. ואתקיף עלה ר"א ב"י דילמא ביצא דרך אחוריו דחזי לי' ומסיק שם הש"ס תניא דלא כראב"י אלא דילפינן מקרא דגם בהלך לתוך ביתו והסגיר הסגירו מוסגר אף דלא חזי לי' ובע"כ משום דמוקמינן אחזקה. ושם קאמר הש"ס להדיא דמהאי קרא גופא ילפינן דלכתחילה צריך להיות עומד בצד המשקוף ומסגיר. אלא דבדיעבד אם הלך לתוך ביתו והסגיר מהני. וא"כ מאותו קרא דילפינן דאוקי אחזקה שם גופא מפורש דרק בדיעבד הסגירו מיסגר אבל לכתחילה צריך מדאורייתא לעמוד הצד המשקוף ולהסגיר כדי שיוכל לראות הנגע ולא להכניס א"ע בספק לילך לביתו ולהעמיד על החזקה עיי"ש ברש"י ד"ה תניא דלא כראב"י ודו"ק הרי קרא. וסברא ג"כ איכא במילתא דהנה חילוק גדול בין הא דאזלינן בתר רובא. ובין הא דמוקמינן אחזקה דהא דאזלינן בתר רובא יש טעם לדבר משום דשכיח יותר להיתר. כיון דהרוב הוא דהיתירא. יותר מצוי דגם זה הוא מהרוב. אבל בהא דמוקמינן אחזקה אף היכא דאתייליד ריעותא לזה אין שום טעם וסברא בדבר. דאטו משום דהי' מותר ע"ע מוכרח להיות כן לעולם הא איכא למיחש דמחמת הריעותא נשתנה. אלא דילפינן מקרא דאין לנו לעשות מעשה ולחדש. אלא מחמת וודאי ולא מחמת ספק, דמספק אין לנו לעשות ולחדש ולומר דהדבר שהי' מותר ע"ע יהי' עתה נאסר או להיפך אלא כיון דאנו מסופקין בדבר ואין יודעין מה לידון בי' שב וא"ת עדיף ואמרי' כאשר הי' ע"ע כן יהי' דהבא לחדש עליו להביא ראי'. והסברה הזאת ילפינן מקרא הנ"ל דמוקמינן אחזקה. וא"כ כ"ז אם כבר נולד הספק. ואנו דנין אם לאסור הדבר או לאו. אז אמרינן דמספק אין אנו צריכין לשנות הדבר מכאשר הי' אבל אדרבא לעשות מעשה ולהכניס הדבר לידי ספק ולהעמידו אח"כ אחזקה זה וודאי אין לו שום טעם ולכך י"ל דלכ"ע מדאורייתא אין לעשות ספק בידים ולהעמידו על חזקתו באופן דמטעם נשחטה הותרה אי אפשר להתיר כאן לענ"ד לכ"ע:
ואמנם בגוף החששות הנ"ל שהראשונה מ"ש הדר. ליעבען שיש בזה חשש ריסוק אברים כמו בנפילה או הוכתה בדבר קשה. אלא שכת"ה כתב שניסו כ"פ אחר ההימום שעמדה הבהמה על רגלי' והלכה כשאר בהמות. הנה אם לסמוך ע"ז להתיר שאר בהמות בלי הילוך אחר ההימום לכאורה בראשונים לא מצינו כזה. אך באחרונים מצינו כיוצא בזה מחלוקת בין הפר"ח והתב"ש בסי' ל' לענין תרנגולת שיש בהם נקבים בעצם הגלגולת. שהתירם הפר"ח ע"י שנתברר שקצתם חיו יב"ח והתיר עי"ז כולם קודם יב"ח והתב"ש חולק עליו והתיר רק אותם שחי' יב"ח. ולא אותם שאין להם יב"ח עדיין. משום דאין ראי' מאחד על חבירו. והדעת קדושים שם סק"ג באה"ד המתחיל מה כתב דגם התב"ש אינו חלק על הפר"ח אלא מה שהתיר ע"י קצתן אבל אם נתחזק הרוב מאותם שיש בהם נקבים שחיות יב"ח. מודה גם התב"ש דמתירין גם השאר שלא חי' עדיין יב"ח וא"כ לכאורה ה"נ בנ"ד אם יעשו נסיון בהרבה בהמות. וימצאו שרובם יעמדו וילכו הילוך יפה אחר ההימום. יש מקום להתיר גם השאר. אך די"ל דשם שאני כיון שהנקבים מתולדה ובטבע. ולא ע"י אדם י"ל כיון דכולם הם בסגנון אחד יש להביא ראי' מאחד לחבירו וכמבואר להדיא בלשון הפר"ח שהובא בתב"ש דמסתמא בענין אחד נבראו. אבל בדבר שבא בידי אדם וע"י מכונה י"ל שאין כח כל אדם שוה ואין כח כל מכונה שוה. וי"ל שזה הכה בכח גדול יותר מחבירו. וגם י"ל דאין כל הבהמות שוות די"ל שיש בהמות בריאות וחזקות שאין מתפעלים מהכאה כזאת, ויש בהמות חלשות שפועל בהם יותר ההכאה אלא די"ל דאם ניסו שלש מיני בהמות שנעשה בהם ההימום ע"י שלשה בני אדם ושלשה מכונות. אז הוחזקו לכל הבהמות ולכל המכונות. כדאמרינן בב"ק דל"ז נגח שור חמור גמל נעשה מועד לכל וכדאמרינן ביו"ד סי' קפ"ז לענין רמ"ת דאם נתחזקה בג' אצבעות וג' כתות הוחזקה לכל עיי"ש:
איברא דמכ"ז אין ראי' דכל הני חזקות מצינן רק לחומרא וי"ל דאינם וודאי רק ספק וחוששין להם. ולא שיהי' וודאי שיועיל גם לקולא ובפרט למאי דקיי"ל דווסתות רק דרבנן וכן רמ"ת הוא רק מדרבנן ש"מ דמדאורייתא ל"ח לה כלל. וא"כ לקולא וודאי אינו מועיל. ובספרי חבה"ש חיו"ד תשו' ע"ג העירותי בזה אם כל הני חזקות כגון מתו אחיו מחמת מילה או קטלנית דמחזקינן בג"פ אם כולהו הוי רק דרבנן כמו ווסתות או דאורייתא דומיא דשור המועד דמפורש בקרא. ואמנם גם בשור המועד אינו ראי' דהתורה משוי לי' וודאי דהוחזק וודאי ליגח. רק מספק החמירה עליו תורה דאף דאין מוציאין ממון מספק. היינו בעלמא אבל כאן דנולד ריעותא וספק על שורו שמא יגח הטילה עליו התורה לשמרו לסלק ההיזק וכשאינו עושה כן הוא פושע ומחויב לשלם. וא"כ אין ראי' מכל אלו שיועיל גם לקולא הוחזק ג"פ. ולכן צדקו דברי הדעת קדושים הנ"ל שגם בעובדא דפר"ח אין להתיר רק אם רוב התרנגולות שיש להם נקבים בגלגולת חי' יב"ח. ורוב הוי דאורייתא וגם בזה חולק התב"ש. וגם י"ל כמ"ש דכאן גם הפר"ח מודה משום דאין כל ההימום שווים ואין כל הבהמות שוות. ואי משום דהוחזק ג"פ לשלש מינים. כבר כתבתי דחזקה זאת אינה מועלת לקולא:
ואמנם נ"ל דכאן עדיף מהא דהפר"ח דשם הרי הריעותא לפנינו דניקב עצם הגלגולת רק דספק לנו אם יש בו כשיעור ערך סלע. א"כ אין ראי' מאלו דחי' יב"ח לאחרות. אבל כאן דכל הריעותא הזאת שנאמר דהימום עלעקטערי יש בו דין נפילה וחוששין לריסוק אברים שיער זאת הדר. ליטבען בשכלו אבל אין לנו שום הוכחה וראי' ברורה לזה וא"כ י"ל אדרבא אם עלה בנסיון אפילו רק איזו פעמים שאחר ההימום עמדו והלכו מוכח דההימום אין בו הכח דנפילה. ועיין בש"ס חולין (נ"ז ע"ב) על הא דס"ל לר"י דבעוף אם ניטלה הניצה פסולה ומביא הש"ס ע"ז עובדא דר"ש בן חלפתא שהי' עסקן בדברים והי' עושה דבר להוציא מלבו של ר"י שהי' אומר אם ניטלה הנוצה פסולת והי' לו תרנגולת לר"ש ב"ח שניטלה נוצה שלה והניחה בתנור וטלה עלי' במטלית וכו' וגידלה כנפים וכו' הרי דע"י נסיון של תרנגולת אחת הכריע דלא כר"י. ולא תהא השערתו של הדר. ליטבען אף שהוא ג"כ ירא ד' מתורתו של רבי יהודא שאפ"ה הכריע ר"ש ב"ח נגדו ע"י נסיון של עוף אחד. וודאי אם הי' הדבר בנסיון כמו שאומר הד"ר. ליעבען דהיינו שניסו איזו בהמות והמתינו אחר ההימום ולא היו יכולים לעמוד ולהלוך. אף אם נמצאו ג"כ איזו בהמות שעמדו והלכו. מ"מ הי' מקום לספק דילמא אין הימום אחד דומה לחבירו אבל אם לא נמצא כלל בנסיון שלא הי' יכולים לעמוד ולהלוך ואדרבא כל אותם שהמתינו מלשחטם עמדו והלכו. וודאי זה ראי' שאין בהימום משום ריסוק אברים דאל"כ מי לא הי' מתרחיש לפעמים שלא תוכל לעמוד ולהלוך באופן שלענ"ד כ"ז שלא נמצא בנסיון שלא תוכל לעמוד ולהלוך. וכל אלו שלא שחטו אותם תיכף עמדו והלכו אין לחוש משום ריסוק אברים. אמנם לענין חשש של שאר טריפות כמו נקובת קרום של מוח או ניתוק הסרכות וכדומה דלזה לא מהני הלכה רק שהיית יב"ח לזה אין עצה. רק אם ינסו הרבה בהמות שימתינו מלשחטם עד יב"ח, וזה א"א דהא ס' טריפה אסור להשהות יב"ח משום תקלה. ועוד כיון דכותב כת"ה שכבר נמצאו ריעותות כאלו כ"פ שניתקו הסרכות ונמצא דם במוח וא"כ אף אם ימצאו בנסיון שרוב מאותם ההימום יחי' יב"ח. מ"מ נפלנו במחלוקת של הפר"ח והתב"ש אם מהני מה שהרוב חיות יב"ח להתיר השאר וגם כבר כתבתי דבנ"ד נ"ל דגם הפר"ח מודה משום דאין כולם בסגנון אחד:
אך י"ל כיון דמחשש ריסוק אין לנו לחוש רק לשאר טריפות דמדינא מהני בהו בדיקה להרבה פוסקים והמחבר בכללם. אלא דהרמ"א פוסק כהני פוסקים דס"ל דבזה"ז לא בקיאין בבדיקה במקום שאינו ידוע. לזה אפשר לומר דזה רק בדבר הבא באקראי. אבל בנ"ד דהי' צריך לבדוק כל הבהמות שהוממו. ואם יעשו נסיון זמן מה בהרבה בהמות לבדוק כל האברים הפנימיים ויתברר בנסיון שעכ"פ הרוב מהם לא נמצא בהם טריפות שיהי' אפשר לומר שנעשה מחמת ההימום. אף דאין אנו בקיאין י"ל דזה רק פעם אחת או שתים יש לחוש דהי' נקב דק ומחמת חסרון בקיאות לא נתן לב להכיר אבל בדבר הנעשה פעם אחר פעם הרבה פעמים וודאי אין הדעת נותן שבכולם שגה הבודק ויש לחוש רק במיעוט מהם ולא ברובם. וא"כ כיון דנתברר לנו דהרוב מהני שנעשה בהם ההימום הם כשירות. שוב מדינא א"צ בדיקה יותר כמו בכל ח"י טריפות דאזלינן בתר רוב בהמות כשירות ובפרט דהא דאין אנו בקיאין בבדיקה הוא רק חומרא דרבנן דמדאורייתא אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ואין לך אלא שופט שבימיך כמ"ש רש"י בחולין. וא"כ אם אחר הבדיקה כ"פ יתברר שהרוב הם כשירות. א"כ יצאנו מידי איסור דאורייתא וא"צ עוד בדיקה כלל מדינא דאורייתא דאזלינן בתר רובא כמו בכל רוב בהמות כשרות אלא דמדרבנן יהי' צריך בדיקה דמדרבנן לא הוי רוב מעליא משום דילמא הבדיקה לא הוי מעלייתא. משום דמדרבנן אין אנו בקיאין. עכ"פ כשנתקן לבדוק הכל לעולם. וודאי בבדיקה שהוא רק דרבנן יש לסמוך ע"ד רש"י וכל העומדים בשטתו דאנו בקיאין בבדיקה, ובפרט לפי"מ שהובא בח"מ אה"ע סי' י"ז דבשעת הדחק גדול יש לסמוך ע"ד היחיד עיי"ש ואין לך שעת הדחק גדול מזה כמו בנ"ד וודאי דיש לסמוך ע"ד רש"י דאנו בקיאין בבדיקה. ואף שכתבתי בתחילת מכתבי דכאן א"א לעקור אף תקנתא דרבנן משום דגזירה עבידא דבטלה וכאן הא חומרא זו כבר נתפשטה בישראל דא"א בקיאין בבדיקה. מ"מ הנה רש"י שם בריש כתובות ובשטמ"ק שם מפרש הטעם משום דגזירה עבידא דבטלה. ותקנת חכמים אם נעקור אותה בשעת גזירה תהי' בטילה גם לאחר ביטול גזירה ואז תהי' תק"ח בטילה בחנם. אבל כאן דאם תתבטל הגזירה של ההימום לא תהי' צריכה בדיקה כלל ולא תיעקר כלל תק"ח שתיקנו שלא לסמוך על בדיקתנו. וגם מש"ל לסמוך על הרוב. אף שכבר כתבתי לעיל דזה מיקרי עושה ספק בידים ואין מבטלין איסור לכתחילה מ"מ כיון דאנן קיי"ל דאין מבטלין איסור הוא רק מדרבנן. ובדרבנן שפיר יש לסמוך על בדיקתינו כשנתקן שלא להתיר כלל בלא בדיקה ונמצא שאין אנו סומכין על הרוב כלל מדאורייתא:
ואמנם לענין החשש שאומרים הרופאים שסוף קרום המוח לנקוב לזה לכאורה אין תקנה כיון דלא מינכר בבדיקה אך לענ"ד אין לחוש לזה. דאף אם נאמין להם שיודעים עפ"י חכמת הרפואה שכן היא. מ"מ כיון דאינו ניכר שום ריעותא בגופה. ואין שום חסרון בגופה. אין זה בכלל הטריפות. ואמינא לה מגמרא ומסברא. מגמרא דא"כ מאי פריך הש"ס בזבחים (דע"ד ע"ב) האי טריפה ה"ד אי ידוע לישקלי' ואי לאו מנא ידע והוצרך לדחוק בשינוי דחיקא ואמאי לא משני כגון שנעשה בה איזו מעשה שידוע מהלכות הרופאים שסוף איזו אבר לנקוב וזה א"א להכיר בבדיקה. ומסברא דהנה אף דענין טריפה הוא שאין כמוה חי' מ"מ אין זה רק היכא שאינה יכולה לחיות מחמת חסרון הניכר בגופה אבל אם אינה יכולה לחיות מחמת איזו חולאת וכדומה. אין זה טריפה דהא אכלה סם המות דאדם ודבהמה כשירה אף דלא תוכל לחיות עוד וכן מסוכנת שריא ע"י פרכוס אף היכא דאמדוה הרופאים למות. ובע"כ כיון שאין חסרון ניכר בגופה כגון ניקב או ניטל או נשבר או נתמסמס או נשתנה מראיתה אין זה טריפה שאסרה תורה אף דאינה יכולה לחיות בוודאי. וכ"כ הפמ"ג במשבצות סי' ס' סק"א עיי"ש:
וא"כ מעתה נראה דה"ה כל הני דטריפות ע"ש סופם. כמו בסירכא שלכ"ס דטריפה משום דסופה להתפרק ולעשות נקב. וכן ניקב הטרפש משום דסוף הכבד לינטל וניקב עצם הגלגולת משום דסוף הקרום לנקוב. דטריפתן מתחיל מיד אף קודם שבא לידי טריפות ואין יכולין לחיות מעתה יב"ח כמ"ש הפרמ"ג בסי' ל' בש"ד סק"ה. בעינן ג"כ שיהי' מתחילתו טריפות הניכר כמו סירכא שלכ"ס שהסירכא ניכרת וכן ניקב הטרפש והגלגולת דאף דאין טריפותן מצ"ע מ"מ כיון דטריפתן מתחיל מיד. והם ניכרים תיכף. דאל"כ האיך אפשר שיהי' יפה כח הבן מכח האב. דכל הטריפות שהם טריפות מצ"ע בעינן דוקא שיהי' מחמת חסרון הניכר ואותם שטרפות מחמת סופם. נהי שאתה אומר שמעתה אינם יכולים לחיות עוד יב"ח ומתחיל טריפותן מיד. מ"מ אם אין בהם חסרון הניכר אין זה טריפות שאסרה תורה:
ובהכי נ"ל לישב דברי רש"י ר"פ א"ט שהביא כתה"ר שכתב על נפלה מהגג וז"ל ושחטה מיד טריפה אעפ"י שאין שבר נראה בה חוששין שמא נתרסקו אבריו ואין טעם בטריפות שהל"מ מסיני הן עכ"ל שתמהו הכל מאי קשיא לי' לרש"י על טריפות זה יותר משאר טריפות ולפי האמור ניחא דרש"י לשיטתו דס"ל דריסוק אברים אין ניכרת כלל ואפילו להרשב"א דס"ל דלאחר מעל"ע ניכר מ"מ כיון דעכשיו אין ניכר אם שחטה מיד קודם שניכר אמאי טריפה נהי שאין כמוה חי'. מ"מ לא גרע מאכלה סם המות ומסוכנת דשריא כיון שאין בהם חסרון הניכר. ולזה הוכרח רש"י לפרש דריסוק אברים הוא הלל"מ ואין טעם בטריפות וזה כוונה נכונה בדברי רש"י:
וא"כ הכ"נ בנ"ד נמי אף אם נאמין להרופאים דמחמת ההימום סוף הקרום לפסוק מ"מ כיון דבודקין אותה תיכף לאחר שחיטה ואין ניכר בה שום ריעותא. אין זה בכלל טריפה שאסרה תורה. כן הי' נ"ל לכאורה לומר:
אך אח"כ ראיתי סתירה לזה בדברי הפרמ"ג הנ"ל בסי' ס' במשבצות סק"א הנ"ל שכתב דהלעיטה קורט של חלתית טריפה משום דמינקבי ב"מ ואף אם שחטה מיד ולא ניקבו עדיין אפ"ה טריפה. והא שם ג"כ אינו ניכר עדיין שום חסרון ובע"כ צ"ל כיון דסופן להיות חסרון הניכר טריפה גם עכשיו אף שאינו ניכר עדיין. ומה שהקשיתי דאיך איפשר שיהי' יפה כח הבן מהאב דמה שטריפה מצ"ע אינה טריפה רק אם ניכר החסרון ומה שטריפה מצד סופה יהי' טריפה תיכף אף ששחטה מיד ואינו ניכר טריפתה. יש לישב דלכאורה טעמא בעי מנ"ל לרבנן הא מילתא לחלק בין טריפות הניכרת ושאינה ניכרת הא בקרא סתמא כתיב זאת החי' אכול ושאינה חי' לא תאכל. וא"כ נימא דכל שאינה יכולה לחיות כגון אכלה סם המות או שאר מסוכנת נמי תהא אסורה. אך צ"ל דהנה הא איכא מ"ד דס"ל דטריפה חי' יותר מיב"ח. ואפ"ה אסרה תורה טריפה. וי"ל הטעם כמ"ש התוס' סנהדרין (דע"ח) לענין הורג את הטריפה דפטור אף למ"ד טריפה חי' יותר מיב"ח משום דעכ"פ סופו למות מזה עיי"ש. וא"כ י"ל דמט"ז אסרה ג"כ התורה טריפה אף דטריפה חי' משום דעכ"פ סופה למות מחמת זה. אלא דקשיא כיון דאף אם ימות לזמן ארוך אסור א"כ הרי כל בע"ח סופו למות. דמי איכא בע"ח דיחי' לעולם ובע"כ הכריחו חכמים מזה דלא אסרה תורה רק מה שאינו יכול לחיות ע״י איזו חסרון בגופו. ולזה אינו עומד הבע"ח שיוולד לו חסרון בגופו שימות מחמת זה. אבל אם סופו למות מחמת איזו חולאת בלי שינוי בגופו לזה הרי כל בע"ח עומד למות ואפ"ה לא אסרתו התורה עד המיתה וכשקדם ושחטו מותר. וא"כ כ"ז כשאין סופו להיות חסרון הניכר אבל בהלעיטה קורט של חלתות דסופו לנקוב ב"מ ויהי' חסרון הניכר אף שקדם ושחטו מ"מ כבר נעשה טריפה כיון דהי' סופו למות מחמת חסרון הניכר מה שאין שאר בע"ק עומד לכך:
וא"כ גם בנ"ד אם נאמין להרופאים דמחמת ההימום סוף הקרום לנקוב הי' מקום לאסור אמת שבכו"פ סי' ס' משמע דלא כהפרמ"ג הנ"ל אלא גם בקורט של חלתות גוף הטריפות ניכר תיכף ע"י גודל החמימות וכן דעתו שם דככל הני דטריפות ע"ש סופם בע"כ מתחיל איזו חולשא תיכף:
ולפי דבריו י"ל כמש"ל דבעינן שיהי' ניכר החולשא תיכף אבל בשחטו תיכף ולא נמצא שום חולשא וריעותא אין זה טריפה. אך מי יבוא אחר דברי הפרמ"ג דלא ס"ל כן ואמנם כ"ז אם הי' הדבר וודאי שסופו לינקב. אבל השערת הרופאים יותר מספק וודאי לא הוי. וא"כ לפי"מ שהביא הב"י בסוסי' נ"א דברי הרמב"ם דאכלה ספק שנוקב בני מעיים תיבדק עיי"ש ותמה ע"ז בס' ג"ה שעל הד"ק בסי' נ"א סק"א דמאי מהני בדיקה לדעת הסוברים דקורט של חלתית טריפה אף בשחיטה מיד ולא ניכר שום ריעותא משום דסופה לינקב. וא"כ בספק סופו לינקב מה יועיל הבדיקה עכ"ד:
ולענ"ד י"ל דבאמת כל הני דטריפות ע"ש סופם. מבואר דמהני להו תקנה אם נתרפאו מקודם כמ"ש הש"ך בסי' מ"א סקי"ד ובתב"ש שם ובפמ"ג שם ובכ"מ דכלל זה דאין טריפה חוזר להכשירו הוא רק בדבר שכבר נטרף אבל מה שסופו ליטרף הוא חוזר להכשירו ע"י סתימה או שאר רפואה. וא"כ כל מה שטריפה ע"ש סופה איכא ספק דילמא יעשה לה רפואה ותחי'. אלא דאפ"ה לא אמרינן דכולהו לא הוי רק ספק טריפות משום דמוקמינן להו אחזקתי' דכמו שהן עכשיו כן יהי' ולא יתרפאו כמ"ש התוס' בגיטין (דל"ג) ובמכות (דט"ז ע"ב) דבכל כה"ג אוקמינן אחזקתה שלא יהי' נעשה מעשה חדש. ושלא ישאל לעולם. אמנם כ"ז היכא דליכא רק חד ספק אבל כאן דאיכא עוד ספק דילמא אין סופו לנקוב כלל שפיר מותר מס"ס. דילמא אין סופו לנקוב כלל ואף אם סופו לנקוב דילמא יעשו לה רפואה קודם שינקב ותהי' כשירה ואף דהוי ס"ס נגד חזקה מ"מ הא הכו"פ והרבה אחרונים הכריעו דאמרינן ס״ס ננד חזקה כדעת הרשב"א. והחוו"ד בסי' ק"ו בדיני ס"ס אות כ"ז הכריע ג"כ דרק בס"ס אם נעשה מעשה המכשיר כמו ספק אם נשחטה כהוגן ל"מ ס"ס. אבל בס' שמא ניקב הוושט מהני ס"ס עיי"ש וא"כ כאן הס' האחד דילמא אין סופו לנקוב זה הוי ספק אם יש כאן איסור כלל. ולא הוי הספק במעשה המכשיר. ואף למ"ש שם החוו"ד דזה רק היכא דשני הספיקות הם נגד החזקה. אבל אם רק ספק האחד הוא נגד החזקה הוי האי ספק כמאן דליתא ולא מצטרף להספק האחר עיי"ש היינו היכא דהספק השני הוא ספק השקול. אבל כאן דהספק דילמא אין זה נוקב כלל מסייע לו חזקת היתר דבהמה שהיתה מותרת עד עכשיו מחמת רובא ולפי"ד הש"ך בסי' נ' הי' לנו להתיר בה"מ בספק השקול אף היכא דנולד הספק מחיים אלא דסיים דיש להחמיר כדברי הרב בהגה אמנם ביש עוד ספק אחד דילמא יעשו לה רפואה קודם שתינקב יש לומר דלכולי עלמא שרי ואם כן שפיר כתב הרמב"ם דהיכא דאכלה דבר הספק נוקב תיבדק היינו דתיבדק דילמא כבר נעשה נקב אבל אם אין מוצאין עדיין נקב אלא דניחוש דילמא סופו לינקב בזה שפיר מותר מס״ס. ונהי דהב"י מסיק שם לאסור מטעם דלא בקיאין בבדיקה מ"מ הא כבר כתבתי לעיל דזה רק בדבר הנעשה באקראי אבל בנ"ד אם נבדוק הרבה בהמות ויצא הרוב בהכשר י"ל דסמכינן אבדיקה דידן א"כ מהני הבדיקה ג"כ לסלק החשש של סוף הקרום לינקב כן איפשר לומר. ובפרט דענין השערת הרופאים בזה. לא אדע אם יש לה שייכות בענין טריפות כדקיי"ל דאין מדמין בטריפות ואין לנו להוסיף על הטריפות. דאין הטריפות תלויין בדרכי הטבע כמ"ש הכו"פ בסי' מ' דאין לנו עסק בסתרי הטבע ותורה שלנו וקבלת חז"ל הוא למעלה מהטבע. וגודל האחרונים שלנו החת"ס ז"ל בחיו"ד תשו' נ"ד התיר שוורים שמתפטמים משתיות פסולת בישול יי"ש אף שהם רותחים ורבים שתו ומתו מזה לא חיישינן להשאר משום דאין לנו להוסיף על הטריפות ובש"ס תני רק נפלה לאור ולא שתו רותחין ומה שמתו הרבה מזה אמרינן אי הוי בדרו לי' סמא הי' חיין. וכן בס' דעת קדושים התיר ג"כ החלב מהבהמה ששתתה רותחין ומתה אח"כ מזה. מ"מ אמרינן דבחיי' לא היתה טריפה עי"ז רק אחר שנעשית מסוכנת ולא היתה יכולה לעמוד עיי"ש. ושני הגדולים הללו היו מפורסמים בצדקתם וחסידותם. ואפ"ה הקילו אף שמתו הרבה בהמות מזה. משום דאין לנו אלא מה שאמרו חז"ל ושתתה סם המות יוכיח דאין שום רופא בעולם שלא יאמר שבוודאי תמות ובוודאי מתחיל ג"כ תיכף חמימות וחולשא באבריו כמ"ש הכו"פ לענין קורט של חלתית ואפ"ה אינה אסורה משום טריפה ואף שאין אנו צריכים ליתן טעם למצוות התורה מ"מ בזה נ"ל ג"כ ליתן טעם לדבר:
דהנה מצינו שני ענינים. נבילה וטריפה. נבילה הוא שכבר מתה. או הני ששה דברים שמנו חז"ל ניטל הירך וחלל שלה ניכר ועשאה גיסטרא וכו' שחשובים ג"כ כאלו כבר מתה ומטמאים ואסורים באכילה וטריפה אינה חשובה כמתה. ואינה מטמאה מחיים. אף למ"ד טריפה אינה חי' עיין זבחים ע' ע"ב ברש"י ותוס' שם ואסורה רק באכילה לחוד. דאף דסופה למות אבל לע"ע תוך יב"ח עדיין הוא כחי'. אלא שאסרתה תורה באכילה. והנה נבילה הוא כולל בין שמתה מעצמה בין שנהרגה או שמתה ע"י שאכלה דברים הממיתים ואמנם נתנה תורה לזה תקנה. דאם מיתתה הי' ע"י שחיטה כמצוות התורה היא מותרת אבל לטריפה לא נתנה תורה שום תקנה דבכל ענין שנטרפה היא אסורה. דאין חילוק בין אם עשה נקב בריאה בסכין פגום או בסכין חלק ולמיתה נתנה תורה תקנה דאם מיתתה ע"י שחיטה בסכין חלק וככל הלכות שחיטה כשירה. וא"כ מה"ט בטריפה אף אם עדיין אינה עריפה רק דסופה להיות טריפה דאסרתה התורה ע"ש סופה אף אם קדם ושחטה אסורה דלטריפה אין תקנה בשחיטה. משא"כ כשאין טריפות מהע' טריפות בגופה ואין סופה להיות טריפה רק שעומדת למות כמו מסוכנת או אכלה סם המות. כיון שקדם ושחטה מותרת דהרי לכל מיחה יש תקנה בשחיטה. ודו"ק היטב בזה כי היא בעזה"י סברא דקה וזכה:
ואח"כ מצאתי תלי"ת בתורת חיים חולין ר"פ השוחט דכ"ז ד"ה בהמה אחר שהאריך בטעם מצוות שחיטה סיים שם וכתב דמה"ט מסוכנת שריא בשחיטה אף דברי לן שתמות מיד משום דמ"מ נשמתה יוצאת בטהרת מצות שחיטה עיי"ש וזה כדברי ממש ותלי"ת שכוונתי לדעת הגדול. ומדברי החת"ס הנ"ל משמע שאינו חושש ג"כ למ"ש לעיל משום דעושין הספק בידים. דהרי התיר שם הבהמות שמפטמין אותם בפסולת יי"ש רותח אף שהרבה מהם מתים אח"כ. אפ"ה אינו חושש להשאר. ושם מכניסים א"ע לכתחילה בהספק במה שמפטמין אותן ברותחין כמו בנ"ד שעושין ההימום לכתחילה:
ואמנם כל השקלא וטריא אני כותב רק להלכה ולא למעשה כי דבר ברור להתירא לא אוכל לומר. כי אף אם ירצו להתיר מוכרת לעשות בזה תקנות קבועות וחזקות. יען שהדבר לכל מסור, יוכל במשך העת לבוא לידי אכילת נבילות ממש ח"ו והי' צריך שיהי' אצל כל שחיטה דיין ומו"צ קבוע. שיעמוד אצל בדיקת כל האברים הפנימיים שהוא עיקר גדול בזה וגם שהפרכוס יהי' כדינא כי זה ג"כ עיקר ההיתר. וגם שיעשו באופן זה שלא תיפול לארץ בשעת ההימום כי בזה צדקו דברי הדר. ליעבען שזה הוי כהפילוה אחרים שלא מדעתה שאף פחות מי' אסור. וגם לנסות עוד הרבה פעמים אם אחר ההימום. אם יעמדו וילכו הילוך יפה כשימתינו מלשוחטם. ואחר כל אלה אינני מצטרף להתירא ולא יסמכו עלי מאומה ולא לימטיין אף שיבא מכשורא. ואנכי מייעץ את כתה"ר שלא לעשות בזה שום דבר עד שיאספו כל הרבנים היותר מובהקים ויראי ד' שבמדינת אשכנז מבערלין והאמבורג פ"פ דמיין וכדומה שאתם בקיאים בהם שהם ת"א מופלגים ויראי ד'. ואם תרצו לקרוא למועצה הזאת שנים או שלשה רבנים מובהקים ממדינת פולין ואונגארן ג"כ הי' נכון ואף אנכי הצעיר אם תרצו לקרוא אותי לא אמנע מליסע אי"ה וכשתהי' כנסי' לש"ש בוודאי ישפיע השי"ת עצתו מקודש שלא יכשלו בד הלכה ח"ו, והשי"ת ירחם על שארית נחלתו ויבטל מעלינו כל גזירות קשות ורעות ויוליכני מהרה קוממיות לארצינו: