חבצלת השרון מהדורא תנינא· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד
סימן יז
ב"ה טאטארוב.
שלום אשיב לתלמידי הבחור הנבחר החריף ובקי מופלא ומופלג מאד נעלה כמר שלום באראש נ"י
מונטרסו מגילה עפה במועדו הגיעני ולא מהרתי להשיב יען שהוא בענין ישן עדל"ת ומוגמר בעתיקא קשה מחדתי. אך בבוא מכתבו שנית שראיתי שהוא חושב. שאינני חש להשיבו. אמרתי ליקח לי מועד להשיבו. אך בשבוע העברה הייתי מוכרח להשיב שתי תשובות הלכה למעשה ועכשיו אבוא לעיין בדבריו:
הנה אשר חקר בהא דאפשר לקיים שניהם, אם הכוונה היכא דיכול לקיים גם העשה ול"ת בלא דחי' או אפילו אפשר רק לפטור עצמו מהעשה אינו דוחה והביא מהא דכתובות מ' א"א לא בעינא וכו'. הנה הי' לו להביא יותר מש"ס מפורש שבת (קל"א ע"ב) דלר"א דס"ל לולב וכל מכשירי' דוחין שבת וכו' אפ"ה מזוזה וציצית אינו דוחה אף למ"ד חובת מנא משום דבידו להפקירן עיי"ש ברש"י ד"ה הואיל שכתב וז"ל ונפקי מרשותי' ולאו עליו רמיא חובתי'. עכ"ל. הרי דאף דבזה לא יקיים המצוה אפ"ה אינו דוחה דמכתובות הנ"ל אין ראי' כ"כ דהא קאמר הש"ס בב"מ ל' ע"א לענין אבידה והיא בביה"ק דלא דחינן איסורא מקמי ממונא. הרי דכבוד שמים ומצוות שבין אדם למקום. אין נדחין מפני מצוה שהיא בין אדם לחבירו וא"כ היינו דקאמר הש"ס א"א לא בעינא מי איתא לעשה ש"מ דהמצוה היא רק לטובתה ולפייסה דאם הי' זה מצוה כלפי שמיא לא הוי מהני הא דאמרה לא בעינא. וכיון דהוא רק מצוה לטובת חבירו אין נדחה מפני זה מצות ל"ת שהיא חטא כלפי גבוה. ואינו דומה למצוות כיבוד או"א. דשם אי לאו המצוה דכבד את אביך. לא הי' חיוב על הבן בדיני אדם לכבד את אביו. דאי משום שהיא מצוה שכליות מפאת הנימוס א"כ למה נאמרה בסיני ובעשרת הדברות ש"מ דהיא מצוה חשובה לפני המקום ככל המצוות שאין אנו יודעים טעמם. משא"כ מצוות ולא תהי' לאשה דאונס דהוא ממש תשלומין תחת אשר עינה אותה בצירוף החמשים שקלים. והיא דבר שהב"ד כופין ע"ז בדיני אדם. וודאי לממון דמיא דלא דחינן מקמה מצוה ואיסור שכלפי שמיא:
וגם מ״ש דכלאים בציצית הוא הותרה. ועדל"ת דעלמא היא רק דחוי' וע"ז בנית כל יסוד קונטרסך אני תמה והא הא דעדל"ת ילפינן מכלאים בציצית וא"כ ניליף הא גופי' דעדל"ת יהי' הותרה כמו כלאים בציצית ואם יש לכלב"צ איזה עדיפות. א"כ האיך ילפינן עדל"ת מכלב"צ הא איכא למיפרך מה לכלב"צ דעדיפא. אמת היא שכ"כ התוס' במנחות ד"מ ע"א ד"ה כיון לחד תירוצא אך לפי תירץ הזה לא קאי על כלב"צ לחוד רק על כל מימרא דר"ל דאר"ל כ"מ שאתה מוצא עול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם וכו'. שאין זה רק מדרבנן. ומ"ש התוס' ברכות (כ' ע"א) גבי עדל"ת לשון דחוי'. חדא י"ל דלתירוצא קמא דתוס' מנחות הנ"ל אזלי התם. ועוד דלשון דחי' שכתבו התוס' שם לאו דוקא ולשון מושאל היא דלא נחתי התוס' התם לחילוק שבין דחי' להותרה רק לדחות דברי רש"י שכתב דגבי מ"מ וטומאת קרובים לא נאמר הלאו כלל. ונ"מ דגם באפשר לקיים בניקל כמו איכא טהורין באותו בית אב א"צ לאהדורי. ע"ז קאמרו התוס' דאינו כן דא"כ גם בכל עדל"ת נימא כן ואמנם בגוף החקירה שלך וכל דברי קונטרסך וכל אריכות דבריך שיצאת לבאר כל הפרטים בזה רואה אנכי שלא מצאת לך לנכון לעיין גם בספרי אולי תמצא מה בזה. ואתה משליך אחרי גיויך את ספרי שיגעתי בו והכונותי' לצורך התלמידים. ואתה שואל מדוע השבתי מלעזין לאיזו תלמידים ולך לא השבתי. המה באו עלי מכח ספרי שמיגעים עצמם בו והי' לי חיוב להשיב להם. והנה אם היית מעיין בספרי היית מוצא מקור נפתח לחקירתך. עיי"ש בחיו"ד תשו' ס"ב בדף ע"ט ד"ה והנה עד סוף התשובה לענין עשה דפשיעה לישב שם קושית השעה"מ והש"א על התוס'. שכתבתי שם דענין עשה דפשיעה תליא בשני הטעמים דעדל"ת. דחד טעמא היא דאף דל"ת חמיר דלוקין עליו מ"מ כיון דאם נקיים העשה כמצוות התורה. לא יהי' לו עונש על עבירת הלאו. דהרי אנוס הוא עפ"י התורה. ואונסא כמאן דלא עביד ושכר העשה שיקיים יהי' בידו. משא"כ אם לא יקיים העשה. יאבד שכר העשה. דאף דאנוס הוא. מ"מ אונסא כמאן דעביד לא אמרינן. ולפי טעם הזה עשה דפשיעה אינו דוחה. דכאן לא יהי' לו טענות אונס על עבירת הל"ת דהא הוא עצמו בפשיעתו הביא עליו את זאת. אמנם לטעם השני דעדל"ת הוא משום דעשה חמור וחשוב יותר מל"ת כדעת הרמב"ן על התורה. א"כ מה בכך דפשע מקודם. מ"מ עכשיו עומדים לפנינו העשה והל"ת וכיון דעשה חמור וחשוב יותר וודאי דדוחין הקל מלפני החמור וכתבתי שם דפליגי תנאי בהא. וא"כ גם לענין חקירתך היכא דיכול לפטור עצמו מהעשה שלא יהי' מחויב. אם מיקרי אפשר לקיים שניהם. שאינו דוחה. תלוי ג"כ בזה. דלהטעם דהוי אונס על הל"ת מחמת שמחויב לקיים העשה. בזה דיכול לפטור עצמו מהעשה שלא יהי' מחויב בה עפ"י התורה א"כ אינו אנוס כלל על הל"ת ואינו יכול לדחותה דאם יעבור עלי' יתחייב אמנם לטעם דקיום העשה חשוב יותר לפני המקום מביטול ל"ת. וודאי דעדיף יותר שיקיים העשה שחשובה לפני המקום. משיעשה פעולה לפטור עצמו ממנה שלא יקיים אותה ותלוי ג"כ במחלוקת הנ"ל. והנני מוסיף עתה דתלוי ג"כ בהא דש"ס. נזיר (דף נ"ח) מהיכן ילפינן דעדל"ת דלמ"ד שם דילפינן מכלאים בציצית בזה א"א לומר בשום אופן דיהי' לו טענת אונם דהא אף אם ציצית חובת מנא מ"מ בידו להפקירן כמש"ל. ובע"כ הטעם רק משום דמ"ע חשובה יותר. וא"כ ילפינן גם בעלמא מכאן דעדל"ת אף אם יכול להפקיע עצמו ממנה. והא דשבת (קל"א) הנ"ל דקאמר דמשום דיכול להפקירן אינו דוחה שבת היינו משום דשבת הוי עשה ול"ת שיש בה כרת וסקילה. וליכא למ"ד דעשה יהי' חמור מהם. אלא דר"א יליף מקרא דלולב וכל מכשורי' דוחה שבת ופריך הש"ס אליבא דר"א דנילף ציצית ומזוזה מלולב וסוכה עיי"ש בתוס'. ומשני הש"ס שפיר דא"א ללמוד דשאני מזוזה וציצית הואיל ובידן להפקירן דבכאן דל"ת דשבת וודאי חמורה. וא"א לומר הטעם דלולב דוחה שבת רק משום דיהי' אנוס על פי הדיבור של תורה א"כ בציצית דאינו אנוס. דיכול להפקירן אינו דוחה. וכ"ז למאן דיליף עדל"ת מכלב"צ אמנם למאן דיליף שם בנזיר מראשו דנזיר ומצורע לא מיבעיא למאן דיליף ממצורע דהמצוה עליו בהכרח שפיר י"ל דהטעם דעדל"ת הוא משום אונס אלא אפי' בנזיר דמעצמו קיבל עליו נזירות מ"מ כיון דאיכא נזירות דמצוה כהא דשמעון הצדיק וידוע מחלוקת הרמב"ן והרז"ה. היכא דאיכא עכשיו מצוה עליו אף דאח"כ יצטרך לדחות איסור עי"ז לא איכפת לן דבתר השתא אזלינן א"כ ה"נ כיון שקיבל עליו הנזירות ברשות עכשיו שצריך לגלח ראשו בהכרח עפ"י התורה. אנוס הוי ופטור. וא"כ לא ילפינן מזה בעלמא דעדל"ת רק בעשה חיובית. אבל עשה דיכול לפטור עצמו ממנו אינה דוחה באופן דחקירתך הנ"ל במחלוקת היא תלוי' כמש"ל:
ועל הראי' שהבאת לד"ז מהא דיבמות (דכ"א ע"א) דקאמר אליבא דר"ל דמש"ה ביבום דח"ל עדל"ת אף דאפשר בחליצה משום דחליצה במקום יבום אינו מצוה. ואם איתא דאף אם יוכל לפטור עצמו מהמצוה אינו דוחה א"כ אף דחליצה אינו מצוה. מ"מ נפטר הוא מיבום ע"י חליצה עכ"ד. הגה מלבד מ"ש דד"ז במחלוקת תלוי. וא"כ איכ"ל דר"ל ס"ל כמ"ד דילפינן מכלב"ל ואז אף אם יוכל להפקיע עצמו מהמצוה דוחה כמש"ל. גם אינו דומה כלל מצות יבום לכל הנ"ל דבכל הני לא מצינו דהקפידה תורה להדיא על זה כגון בהא דאי אמרה לא בעינא דאין שום קפידא ע"ז מהתורה. אם תאמר לא בעינא. וכן בציצית ומזוזה. לא הקפידה תורה ע"ז כלל שלא יפקיר ממונו ולא מצינו בקרא כלל שיהי' מחויב שיהי' לו בית וכסות בת ד' כנפות. משא"כ ביבום דכתוב הדר הוא יקום ע"ש אחיו שלא ימחה שמו ואם לא יחפוץ וכו' ונגשה יבמתו וחלצה וכו' וירקה בפניו לאמר ככה יעשה וכו' אשר לא יבנה וכו' הרי כמה מהגנאי גינתה תורה למי שאינו רוצה ליבם עד שציוותה לרוק בפניו ולאמר ככה יעשה וכו' ורואין אנו שרצון התורה יותר ביבום מבחליצה. ולכך אמרו רז"ל שמצוות יבום קודמת וכו'. וא"כ מה"ט אין זה קרוי אפשר לקיים שניהם במה שיעשה נגד רצון התורה וז"ב:
אך י"ל קושיתו גם בדרך הפלפול קצת דהנה צריך להבין מה דקאמר האי מ"ד דביאת כ"ג אינה פוטרת צרתה אף באלמנה מאירוסין ול"א עדל"ת משום דאפשר בחליצה והא קיי"ל דכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה דהא בע"כ האי מ"ד לית לי' הא דאמר לעיל דף כ' דילפינן מקרא דועלתה יבמתו דחייבי לאווין עולון לחליצה ואינם עולים ליבום. דאל"כ ל"ל הטעם דל"א עדל"ת משום דאפשר בחליצה והא האי תנא מקרא יליף לה דאינו עולה ליבום. ועוד דהא אתותב לעיל האי מ"ד. וא"כ הדק"ל הא כל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה ואין לומר דא"א לומר שלא יעלה לחליצה. דא"כ כיון דא"א בחליצה. שוב א"א לקיים שניהם. וראוי ליבום מחמת עדל"ת. וממילא ראוי לחליצה ג"כ דז"א דנהי דהא לא קשיא אמאי לא תתייבם לכתחילה משום דמהדרינן לעשות בהיתר בכל כה"ג כמ"ש הט"א בפ"ק דחגיגה. לענין חגיגה ביום ראשון שחל להיות בשבת. למ"ד תשלומין דראשון. ודלא חזי בראשון לא חזי בשני. והי' נותן הדין דלא יקריב חגיגה גם בשאר הימים. כיון דבראשון לא חזי משום דאינו דוחה שבת. אפ"ה לא אמרינן כן. משום דכל הטעם דחגיגה אינו דוחה שבת. משום דאין זמנו קבוע דיכול להקריב בשאר ימים ואם נאמר דבחל יום ראשון בשבת אינו יכול להקריב בשאר ימים שוב הוי זמנו קבוע ודוחה שבת. כיון דיכול להקריב בשבת שוב הוי ראוי בראשון. ומקריב בשאר הימים וכיון דזה תלוי בזה וזה כרוך בזה אמרינן דיעשה בהיתר ולא יקריב בשבת רק בשאר הימים. אף דא"א לזה בלא זה. אפ"ה אמרינן דיעשה בהיתר. ה"נ ממש דכוותה. דאם נאמר דיבום אסור לכאורה א"א גם בחליצה דכל שאינו עולה ליבום וכו' אלא דאם תאמר דא"א בחליצה, שוב עלה ליבום מחמת עדל"ת. כיון דא"א לקיים שניהם. כיון דעולה ליבום שוב עולה לחליצה ג"כ ואמרינן הכא ג"כ כמו בחגיגה דלא יעשה איסור ליבם אלא יחלוץ. וניחא מה דאינו מיבם לכתחילה אך הא קשיא דא"כ מאי פריך עליו הש״ס מהא דאם בעלו קנו. ומאי קושיא הא כיון דכל הטעם רק כיון דאפשר לומר כן ואפשר לומר להיפך מהדרינן שא בהיתר. א"כ כ"ז לכתחילה אמרינן לי' שלא יעשה אסר ולא יבעול. אבל אם כבר בעל ואיסורא דעביד עביד. א"כ יותר נכון לומר דמה דעביד שפיר עביד וקנה. ויתוקן האיסור. כעין שכתב הרשב"א גבי שופר של עולה. ובידינו לומר כן עפ"י הדין דהא אם נאמר דלא קנה דאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה ג"כ וא"א לקיים שניהם וממילא עדל"ת ועולה ליבום. וביאתו קונה וזה עדיף יותר ממה דנאמר דלא קנה ועביד איסור בביאתו. ודוק היטב בזה:
אך נראה לישב דהנה צריך להבין במאי פליגי הני אמוראי דחד אמר אפשר בחליצה. וח"א חליצה במקום יבום לאו מצוה. אך הנה בירושלמי יבמות (ס"ו פ"א ה"א) איתא שם פלוגתא בחליצה אי הוי קנין או פטור. ובש"ס דילן מצינו ג"כ בדמ"ד דר"ע ס"ל דאחות חליצה דאוריתא משום דהכתוב קראו ביתו עיין מזה בספרי חבה"ש חאהע"ז תשו' ע"ט. נראה דמאן דס"ל דחליצה היא קנין הוא משום דבחליצה ג"כ נקנית קצת להיבם. ונקראת ביתו והנה ביבום גופי' דאמרה תורה שיבנה בית אחיו אין הכוונה דוקא שיהי' לו זרע ממנה. דהא חזינן דבח"ל לא הותר רק ביאה ראשונה ובהעראה סגי. ש"מ דהעיקר היא שיקנה אשת אחיו וזה היא בנין בית אחיו. שאין אנו מבינים טעמי התורה וא"כ למ"ד חליצה הוא קנין ונקראת ע"ז ביתו. היא קצת מעין מצוות יבום אף דיבום עדיף טפי ומה"ט קודמת לחליצה. מ"מ גם חליצה היא מצוה קצת. ומעין יבום. ואולם מ"ד חליצה במקום יבום לאו מצוה היא. הוא ס"ל דחליצה אינה קנין רק פטור ואינה מעין יבום כלל וכלל וא"כ מעתה הכל על מקומו יבוא בשלום. דהנה לפי"ז למ"ד דחליצה היא קנין ל"צ קרא כלל. לרבות חייבי לאווין לחליצה. ולחלק בין ח"ל לחייבי כריתות דהחילוק הוא פשוט דכיון דחליצה היא קנין ודומה קצת ליבום וקידושין לכך חייבי כריתות דאין קידושין תופסין בהם. אין עולין לחליצה. אבל ח"ל דקידושין תופסין בהם עולין לחליצה והא דצריך הש"ס לעיל קרא לח"ל דעולין לחליצה היינו משום דשם אזיל לתרץ למ"ד דאמרינן בהא עדל"ת אמאי אינה עולה ליבום. וא"כ בע"כ דס"ל דלא מיקרי אפשר לקיים שניהם והיינו משום דחליצה במקום יבום לאו מצוה היא וא"כ ס"ל דחליצה לא הוי קנין וא"כ אין שום טעם לחלק לענין עולה לחליצה בין ח"ל לח"כ. והוצרך ללמוד מקרא, משא"כ כאן דאזיל למ"ד דמיקרי אפשר לקיים שניהם ע"י חליצה, ובע"כ ס"ל דחליצה היא ג"כ מצוה משום דאית בי' קנין ובנין בית אחיו מעין מצות יבום. וא"כ בלא קרא שפיר ידעינן מסברא דח"ל עולין לחליצה משום דקידושין תופסין בהם ומיושבת קושיתי הנ"ל דשפיר פריך הש"ס על מאן דס"ל דלא דחי משום דאפשר לקיים ע"י חליצה א"כ בעלו אמאי קנו הא מדאורייתא אינה בת יבום מאי אמרת א"כ אינה עולה לחליצה ג"כ ושוב א"א לקיים שניהם, ז"א דהא להאי מ"ד בלא"ה עולה לחליצה משום דחליצה היא קנין ולא גרעי מקידושין דתפסי בחייבי לאווין, וא"כ ממילא מיושבת גם קושיתו שהקשה למה דנאמר דגם אם יכול להפקיע עצמו מהמצוה. הוי כמו אפשר לקיים ואין העשה דוחה ל"ת, א"כ מאי בכך דחליצה במקום יבום לאו מצוה היא, הא מ"מ נפטר ע"י כך מיבום. דז"א דבאמת הא גם האי תנא מודה דאסור ליבם לכתחילה, וי"ל דהוא מה"ט, משום דאפשר לפטור עצמו ע"י חליצה אלא דאפ"ה בדיעבד אם בעלו קנו ופוטרת צרתה. כיון דהאי מ"ד ל"ס דחליצה היא קנין, דנאמר דבח"ל תפוס כמו קידושין וא"כ שוב קשה הא כל שאינו עולה ליבום עולה לחליצה דהא ילפותא דקרא לית לי' דאל"כ ל"ל הטעם דאפשר לקיים שניהם וכמש"ל, ובע"כ צ"ל כמש"ל דאדרבא אם נאמר דאינה עולה לחליצה, א"כ א"א לקיים שניהם, ושוב עולה ליבום, וכבר כתבתי דכל כה"ג דומה לדינו של הטורי אבן, דלכתחילה מהדרינן בתר התירא שלא תתייבם אבל בדיעבד אם בעלו קנו דאדרבא בזה יתוקן האיסור, ושפיר ס"ל להאי מ"ד דביאתה פוטרת צרתה משום דבדיעבד אם בעל קנה דיבום מעליא היא וכמש"ל:
ובזה יתיישב ג"כ לנכון קושית התוס' (בד"כ ע"ב) ד"ה מיתיבי' ואם בעלו קנו שתמהו דלעיל רבא גופי' מותיב מהך ברייתא והשתא אתותב מינה, ולפי הנ"ל ניחא שפיר דלעיל שפיר מותיב רבא על מאן דס"ל דילפינן מקרא דחייבי לאווין אינם עולים ליבום ולא משום דאפשר לקיים שניהם, פריך שפיר דאי הכי אם בעלו אמאי קנו הא מדאורייתא אינה עולה ליבום, אמנם אח"כ דרבא לא ס"ל כן אלא דס"ל דמש"ה אינו עולה ליבום ע"י עדל"ת משום דאפשר בחליצה, הוי ס"ד דרבא כקושיתי הנ"ל דאם נאמר דאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה ג"כ ולא הוי אפשר לקיים שניהם, ושוב צריך להיות הדין דלכתחילה לא תתייבם ובדיעבד הוי יבום כמש"ל, ולכך הי' ניחא לי' הברייתא דאם בעלו קנו ואפ"ה לא ניחא לי' לסוגיא דש"ס בהא. והיינו דס"ל כתירוצי הנ"ל דמאן דס"ל אפשר בחליצה בע"כ דס"ל דחליצה הוי קנין ומעין יבום, ומצד הסברא עולין לחליצה, משום דאף קידושין תפסו בח"ל וא"כ שוב קשיא אם בעלו אמאי קנו. הא מדאורייתא אינו עולה ליבום ריון דאפשר בחליצה. כנ"ל נכון ע"ד הפלפול:
ולכאורה קשיא על הא דפריך הש"ס כ"כ בפשיטות כמה זימני. ואם בעלו אמאי קנו. והא כיון דלא הוי רק חייבי לאווין מדפריך וניתי עשה ולידחי ל"ת. ש"מ דלא אמרינן בהא אהדרי' לאיסורא קמא דליהוי באיסור אשת אח. וא"כ כיון דלא הוי רק כח"ל גרידא הא קיי"ל קידושין תופסין בח"ל ואין לי פה שום ספרים לעיין אולי מרגיש מי בזה ואולי י"ל. דהנה בהאי ברייתא קתני פ"ד וכרות שפכה ולא מחלק בין אם הי' פ"ד וכ"ש קודם נשואי אחיו או נעשו אח"כ ובנעשו אח"כ לא חל איסור פ"ד על איסור אשת אח דבכרת אף ע"י כולל דהוי קל על חמור וא"כ אימתי חל איסור פ"ד. רק בשעת יבום דתיכף בשעת העראה פקע איסור אשת אח דנעשה אשתו לכל דבר כמ"ש רש"י לקמן ביבמות נ"ב ע"א בד"ה נתן לה עיי"ש ודו"ק. וידוע סברת התוס' בקידושין דנ"א ע"א דהא דח"ל לא הוי קידושין שאין מסורין לביאה משום דהאיסור אינו בא ע"י הקידושין וא"כ כאן דאי לאו הקידושין דהיינו הביאה שהוא במקום קידושין ביבם כמ"ש רש"י הנ"ל לא הוי חל כלל איסור פ"ד על איסור אשת אח רק דבזה שהערה בה וקנאה ונעשת כאשתו פקע איסור אשת אח וחל איסור פ"ד שאסור לבוא עלי' עוד ואף גמר ביאה אסור כמ"ש התוס' בד"כ ע"ב ד"ה אטו ב"ש. וא"כ הוי קידושין שאין מסורין לביאה ולכך פריך אם בעלו אמאי קנו כנ"ל ע"ד החידוד:
והנה זאת תדע שאנכי כותב כ"ז. בלי עיון בספרים שאין לי פה ספרים לעיין בהם. ולכן לא יהי' חידוש בעיניך אולי תמצא איזו סתירה לדברי בראשונים או באחרונים ועכ"ע חזי' לחדודי וקב"ה חדי בפלפולא דאורייתא. ואמנם יתר אין בכחי להאריך. ואתה חזק ואמץ ועשה חיל בלימודך וסוף הכבוד לבא:
כ"ד רבך מחכה שתעלה מעלה מעלה בלימודך מברכך בכוח"ח וכט"ס דוד מנחם מאניש באבר אבד"ק טארנאפאל.