חבצלת השרון מהדורא תנינא· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד
סימן טז
ב"ה פה מיקוליטשין תרצ"ג.
שלום אשיב לכבוד תלמידי הבחור החריף ובקי מופלא ומופלג כמר יהושע פישלער נ"י מבעלז
מכתבו עם חד"ת נכון הגיעני והנני להשיב בקצרה. את אשר כתבת באות א' ליישב דברי התוס' זבחים (נ"ט ע"ב) בסה"ד שכתבו דהא דהיכא דבפנים אם עלה לא ירדו חייב בחוץ הוא רק בהעלאה שכבר היתה השחיטה כהלכתה אבל בשחיטה עצמה אינו חייב כה"ג. והוא תמוה שזה נגד דברי הש"ס בכורות (ט"ז ע"א) דהשוחט בע"מ בחוץ לדברי ר"ע חייב כיון דבפנים א"ע לא ירד:
הנה כל דבריך באות א' אינם אלא תימה דהיכן נמצא במשנה דמזבח מקדש דר"ש ור"ע פליגי אם בעינן לענין אם עלו לא ירדו תרתי למעליותא היינו הכשר במק"א וקידוש כלי. דר"ש ס"ל דבעינן תרתי למעליותא ולר"ע שני בהכשר במק"א. במזבח מקדש אין רמז לזה כלל שם פלוגתתם רק לענין מנחה עיי"ש בדפ"ג ע"ב ולא בדבר אחר. וגם בדברי התוס' דס"ח ע"ב ודפ"ב ע"ב מבואר דאין פלוגתתם כלל בזה. ולכ"ע פסולי בקודש מיקרי בחדא מיניי' היינו או הכשר במק"א או לאחר קידוש כלי ופלוגתת ר"י ור"ש היא רק בהנך ג' מילי יצא דמה ונשפך דמה ונשחטה בלילה ולפי"ד התוס' שם ס"ל לר"י דלענין פסולי דם לא ילפינן רק משלא מהכשירו עיי"ש. ואיך אפשר לומר דר"ש ס"ל דבעינן תרתי. א"כ נשחטה בלילה אמאי ס"ל דאם עלה ל"י. הא נפסל עוד בתחילת השחיטה קודם שנתקדש בכלי. וגם א"י מה ענין זה לדברי התוס' הנ"ל. ואיך תלוי זב"ז ואינו מבין כלל מה שכתבת. ומ"ש בשם הטה"ק אינו נמצא תח"י שאוכל לעיין בו. ובישוב דברי התוס' הנ"ל. כבר אמרתי בזה כ"פ. אך עתה נ"ל לומר ישוב פשוט וברור לנקודת האמת:
דלכאורה קשה על מה שחילקו התוס' בין שחיטה להעלאה דהרי מפורש בש"ס שם דק"ז דילפינן לכל מילי שחיטה והעלאה מהדדי משום דעירוב פרשיות כתיב כאן או מגז"ש דשם שם או הבאה עיי"ש. ועיין ברש"י שם (ק״ח ע"ב) ד"ה אלא ל"ה דמגמר גמירי מהדדי לכל מילי לבד מתרי מילי דמתניתן שם משום דמפרש קרא עיי"ש וא"כ איך אפשר שם שבהעלאה חייב ובשחיטה פטור. אך ד"ל דזה רק בפסולים ששייכים בין בהעלאה בין בשחיטה אז היכא דחייב על השחיטה גם על העלאה חייב וכן להיפך. משא"כ בשלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל דפסול גם בדיעבד אבל העלאה קודם דלתות ההיכל אין פסול, וגם קודם שחיטת התמיד הוי רק לכתחילה אבל בדיעבד כשר כמבואר בתוס' מנחות (נ"ט ע"ב) דהוי רק למצוה יעיין תוס' עירובין (ב' ע"ב), ולכך שפיר כתבו התוס' דשלמים ששחטו בחוץ קודם פתיחת דלתות ההיכל פטור. דאין שייך שם לומר כיון דחייב על ההעלאה חייב גם על השחיטה. הא על העלאה אין שום פסול בפנים ולכך חייב בחוץ משא"כ בשחיטה שפסול בדיעבד בפנים נהי דאם עלה ל"י מ"מ בשחיטה ל"מ ה"ט כס' התוס' וכמו שאסבור לקמן. וא"כ ל"ק כלל מבכורות לענין בע"מ דשם כמו דבע"מ פסולין לשחוט כמו כן פסולין בהעלאה כמבואר בתמורה (ד"ו ע"ב) דאיכא לאו מיוחד לענין הקטרת אימורין כמו בשחיטה לכך כיון דחייב על ההעלאה בחוץ משום דאם עלה ל"י כיון דכשר בעופות. א"כ בע"כ גם בשחיטה דמגמר גמירי מהדדי דכל שחייב על ההעלאה חייב על השחיטה:
ועוד י"ל בישוב דברי התוס' דהנה צריך להבין טעמם של התוס' דמחלקי בין העלאה לשחיטה. אך יובן היטב עפי"ד רש"י (דק"ט ע"א) ד"ה מנין לרבות פסולים וד"ה ת"ל לעשות שמתבאר דגם הני דאם עלו לא ירדו לא מרבינן מלא יביאנו דהא אינם ראוים להביא לכתחילה וזה כדברי התוס' כתובות ר"פ אלו נערות לענין (בעולת) עצמו בכה"ג דאף דאם כנס אינו מוציא מ"מ כיון דמדאורייתא אסור לישא לכתחילה מיקרי שאינה ראויה לקיימה ע"ש. אלא דמרבינן כאן הני דאם עלו ל"י שיתחייב עליהם בחוץ מקרא דלעשות משמע אחר שכבר הוא בפנים יש בו עשיי' שצריך להקריבו ולהקטירו. והני דאם עלו ל"י כשהם על המזבח הכהן נזקק להפך בהם בצינורא או להעלותן מהמזבח להמערכה ראויין לעשות קרינין בהו עכת"ד רש"י עיי"ש ומוכח דכוונת רש"י שהעיקר דהיכא שהי' יכול לעשות לכתחילה הדבר הזה במקדש חייב כשעושה אותה בחוץ וא"כ שפיר כתבו התוס' דזה ניחא לענין חיוב העלאה שכבר העלה אותו דבר בחוץ. אז שייך לומר דאם הי' עושה כה"ג ממש אותו דבר בפנים דהיינו שהי' מעלה אותו דבר על המזבח בפנים הי' קרינין בי' לעשותו דמחויב לכתחילה להעלותו על המערכה או להפך בצינורא ושם קרבן עליו חייב גם עתה על העלאתו בחוץ אבל בשוחט בחוץ דבר שהי' פסול אם הי' שוחטו בפנים כגון קודם פתיחת דלתות ההיכל דאם הי' שוחט כה"ג בפנים לא הי' יכול לעשות בו שום מעשה לכתחילה דהרי לכתחילה אסור להעלות האימורים או לזרוק הדם כיון דהקרבן נפסל. רק אם הי' מעלה בדיעבד הי' דינם דלא ירדו מ"מ כיון דלכתחילה אסור לעשות כן מן התורה לא קרינן בי' לעשותו כמש"ל דהא אסור לעשות כן כס' התוס' כתובות הנ"ל. וא"כ לכך פטור על השחיטה. ודו"ק היטב בזה. כי הוא סברא ישרה בכוונת דברי התוס':
וא"כ מעתה י"ל דברי התוס' הנ"ל בשני דרכים דהנה למ"ד כלי שרת מקדשין פסולין לכתחילה ליקרב כמ"ש הרמב"ם. א"כ בשוחט בחוץ לתוך כלי דאם הי' עושה כן בפנים הי' מחויב לזרוק הדם לכתחילה א"כ קרינן בי' לעשותו. והי' צריך להיות חייב בחוץ בכה"ג אך כ"ש הא אין מקדשין שלא בזמנן וא"כ קודם פתיחת דלתות ההיכל גרע כיון דמחוסר מעשה. כמ"ש התוס' שם בדקי"א ע"ב ד"ה השוחט. אין כ"ש מקדשין אז ליקרב ואסור לזרוק הדם לכתחילה ולא קרינן בי' לעשותו משא"כ בשוחט בע"מ בחוץ אליבא דר"ע דאם הי' עושה כה"ג בפנים שהי' שוחט כעין שחיטת קדשים לתוך כלי הי' הכ"ש מקדשין הדם לזרוק לכתחילה וקרינן בי' לעשותו. ושפיר קאמר הש"ס בבכורות דמשכחת לר"ע בשחט בחוץ בע"מ שקדם הקדישו למומו שפיר חייב זה דרך אחד בישוב דברי התוס':
ועוד דרך אחר עפ"י הנ"ל דלכאורה קשה לפי"מ דקיי"ל דמבטלין איסור לכתחילה היא רק דרבנן ומדאורייתא יכול לבטל ברוב לכתחילה וא"כ גם כשנפסל הקרבן בשחיטה שלא כהלכתו. עדיין שייך לעשותו מדאורייתא דהא יכול לבטל הדם והאימורין ברוב ולזרוק ולהקטיר, א"כ אמאי פטור בחוץ. אך באחת ז"א כלל דאטו כשיבטל ברוב כשירים יהי' נחשב כאלו קרבן הזה הפסול היא כשר. הא אמרינן רק דהפסול נחשב כאלו אינו כלל או דנעשה הכל כמבטל דנהפך למבטל ומותר לזורקו ולהעלותו עיין בזה ברש"י זבחים (דע"ח ע"א) ד"ה א"א שלא ירבה ובתוס' שם ד"ה הפיגול ובתוס' מנחות (כ"ב ע"א) ד"ה והן בולעות. שיש פלוגתא בזה בין רש"י לתוס' ודו"ק. אבל לכו"ע לא נחשב כאלו הקריב את הפסול וא"כ לעולם לא יהי' על הפסול שם קרבן אף ע"י תערובות. לכך פטור בחוץ משא"כ בבע"מ י"ל דר"ע ס"ל כר"א שם דע"ז ע"ב גבי איברי בע"מ דדריש ר"א בם הוא דלא ירצו הא ע"י תערובות ירצו וא"כ שפיר קרינן מדאורייתא לעשותו דהא יכול לערבו ברוב אברין כשרין ואז גם בע"מ עצמן מרצין ולכך חייב בחוץ. ואין להקשות לפי"ז דא"כ ל"ל טעמא משום דבפנים אם עלו ל״י מחמת דכשר בעופות והא בלא"ה חייב משום דמפנים קרינין בי' לעשותו ע"י תערובות. ז"א דכיון דאינו מרצה רק ע"י תערובות, א"כ מתחיל הריצוי שלו רק אחר שנתערב אבל בשעה ששחטו דעדיין לא הי' מעורב אז הרי שחיטתו בפסול ומבואר בריש מעילה גבי קדק"ד ששחטן בדרום דאם נאמר דאם עלו ירדו כמאן דחנקינן דמי וכקדשים שמתו עיי"ש, וא"כ לא הי' יכולין להקטיר האימורין או לזרוק הדם גם ע"י תערובות. דאף דמהתערובות נפקע פסול דבע"מ מ"מ הרי לא נשחט כהלכתו. אבל מאחר דמהני השחיטה לענין אם עלה ל"י כיון דכשר בעופות דמטעם זה קיי"ל שם דיש בו מעילה דלא הוי כמאן דחנקינן דמי אלא דיש בו רק פסול דבע"מ בזה מהני התערובות מדאורייתא להקטירו ונהי דמדרבנן יש איסור לבטל לכתחילה מ"מ כיון דבדיעבד שרי והאיסור דלכתחילה היא רק מדרבנן בכה"ג לכו"ע הוי ראוי לעשות מדאורייתא ושפיר חייב משום ש"ח כנ"ל נכון:
ולא אמנע מלכתוב לך מה שאיני מבין שאנכי לומד עתה ג"כ סוף מס' זבחים ושם בדקי"א ע"ב קאמר הש"ס קבלה בכלי חול איכא ביניי' יעיי"ש ברש"י ד"ה וכן המקבל בכ"ח ל"ת וכ"כ עוד התוס' להדיא שם בדק"ח ע"א ד"ה שחיטת לילה, וקשה הרי התוס' בעצמם כתבו לעיל דפ"ד ע"ב ד"ה הניתנן למעלה כי שמא ר"ש בשביל שחיטה עצמה לא אמר שלא תרד רק אם גם הקבלה נעשה בהכשר עיי"ש ואם פסולין קבלו את הדם ל"א ר"ש שלא תרד עיי"ש א"כ ה"נ בקבלה בכלי חול אמאי קאמר הש"ס דר"ש לא תרד וזה לכאורה סתירה גדולה לדברי התוס' ואין פה בידי ס' טה"ק וגם ש"ס ווילנא אין כאן לעיין אולי הרגיש מי בזה. ואולי י"ל דבלא"ה לכאורה קשה לפימש"ל בשם התוס' דר"ש ס"ל דגם בפסול דם ילפינן מבמה והא בבמה לא הי' כ"ש וגם כהונה וכל הפסולין כשרות יעיין בש"ס הנ"ל דקי"א ע"א דלמ"ד קרבו נסכים במדבר גם בבמה קטנה קרבו נסכים ובבמה כ"ש ל"ה לכך גם בלא קידש בכ"ש אם עלה ל"י כמ"ש שם באריכות ברש"י ד"ה דקרבו נסכים וא"כ איך כתבו התוס' דקבלו פסולין גם לר"ש תרד. ובע"כ צ"ל דאיירי בקדשים שלא קרבו בבמה קטנה כגון חטאות ואשמות דאינם באים בנדר ונדבה ובהא כתבו התוס' דמודה ר"ש דתרד אבל בש"ס הנ"ל גבי קבלה בכלי חול איירי בנדרים ונדבות הקרבין בבמה קטנה ובהא גם בקדשו פסולין או קבלו בכ"ח לר"ש ל"ת:
ומ"ש באות ב' בישוב קושית הקרן אורה גם כל מ"ש באות זה הוא בלא עיון דהנה בענין מעילה יש ב' ענינים מעילה של שינוי הרשות דהיינו שמתכוין להוציא מרשות שהוא עתה בו לרשותו או לרשות אחר ובזה חייב מעילה אף בלא נהנה עדיין כלל וגם יש מעילה בנהנה ש"פ. ובזה לא בעינן בעינן שיכוון להוציא מרשות לרשות כמבואר כ"ז במעילה (די"ח) והנה בחלק הראשון דשינוי רשות בהא אמרו דהגזבר כיון שהוא מונח ברשותו ואם הוא שוגג בהקדש ואינו יודע שהוא של הקדש הרי הוא סובר דהוא שלו כיון דמונח ברשותו. וא"כ כשמגביהו להשתמש בו ליכא מעילה דהא לא נתכוין להוציא מרשות לרשות ודומה לעודר בנכסי הגר וכסבור שהיא שלו דל"ק ולכך ליכא מעילה עד שישתמש בו ויהנה בש"פ. או עד שיתנה לאחר שמכוין להוציא מרשותו לרשות אחר כ"ז במעילה (ד"כ ע"א) עיי"ש. וא"כ מעתה תראה ותבין שאין התחלה כלל לפלפולך. דמה שהקשית איך מועלין בפרה אדומה הא הוי של כל ישראל מה בכך הא כיון שנקנית ממעות הקדש והוי כקדשי בדה"ב א"כ משכ"ל בכמה גווני. או היכא שהיא עומדת ברשות מי שהוא ובא אחד שלא ידע שהיא הקדש והי' סבר שהוא של אותו שעומדת ברשותו ונתכוין להוציאה מרשות זה ולהכניסה לרשותו או אפילו הי' גזבר עליו אלא שנתנה לאחר או שנהנה ממנו ש"פ שבכל אלה איכא מעילה כמש"ל. וגם לא קשה מב"מ גבי רבית דהקדש דשם כיון דהלוה הגזבר המעות לאיש אחר שפיר מעל כיון דהוציאם מרשותו לרשות אחר. וגם ל"ק מה שהקשית איך משכח"ל בשוגג מעילה הא הוי כעודר בנכסי הגר ול"ק כלל דאיירי שסובר שהיא חולין ושהיא של אחר ונתכוין להכניסה לרשותו בזה מעל שפיר אמנם היכא דהי' סובר שהיא שלו באמת אינו מועל עד שיתנם לאחר וה"ט דגזבר כמש"ל. ובגוף קושית זקיני הגאון בעל קרן אורה נ"ל בפשיטות דכוונת התוס' כאן למה שכתבו בב"ק (דע"ז ע"ב) ד"ה אומר הי' ר"ש דפרה לאחר שנשחטה בהכשר לשמה מדאורייתא אין לה פדיון דאז היא כקרבן ויש לה קדוה"ג שאין לה פדיון ואז יש מועל אחר מועל. ולזה כיוונו התוס' במנחות הנ"ל דזה נלמד מקרא דחטאת מלמד שמועלין בה וז"ב אצלי בכוונת התוס' שכתבו דהוי כבהמה ופ"ש:
ומה שהקשית מהא דבשוגג יצא לחולין אמאי ל"א אעל"מ. הנה ל"מ לס' המהרי"ט דבעינן שיתוקן האיסור דכאן אף אם לא יצא לחולין מ"מ איסורא עביד במעילה והראי' דבמזיד איכא לאו או מיתה במעילה אף דבמזיד אינו יוצא לחולין אלא אף אם נאמר דאין ס' המהרי"ט מוסכמת לכ"ע דהא אדרבא דעת הט"א הובא בישרש יעקב יבמות (ק"ג) להיפך דהיכא דיתוקן האיסור גם אביי מודה מ"מ בשוגג כ"ע מודי דבעינן שיתוקן האיסור דטעם דאעל"מ היא או משום קנסא כמ"ש הפמ"א או כדי לתקן האיסור וא"כ אלו ואלו דא"ח דבמזיד שייך קנסא ואז ס"ל להט"א דגם כשלא יתוקן האיסור ס"ל לרבא דאעל"מ כדי לקנסו. אבל בשוגג דקיי"ל דל"ק שוגג אטו מזיד אז בעינן שיתוקן האיסור ואז ס"ל להט״א דגם אביי מודה דכיון שהוא בשוגג חשה התורה לתקנתו ואמרה דלא יועיל מעשיו כדי להצילו מאיסור כמ"ש הרשב"א גבי שופר של עולה. ולא קשה משתה קושית הישרש יעקב. על הט"א דהט"א קאי שם על הרשב"א הנ"ל. דאיירי בשוגג וס"ל להט"א דפלוגת אביי ורבא הוי רק במזיד דרבא ס"ל אעל"מ י"ל מתרי טעמי או משום קנם אף דלא יתוקן האיסור. או רק היכא דיתוקן האיסור דהתורה חשה לתקנתו גם במזיד להצילו מהאיסור. ואביי י"ל דחולק בתרתי דקנס לא ס"ל. וגם להצילו מהאיסור ס"ל דבמזיד ל"ח לתקנתו להצילו מאיסור אבל בשוגג. גם אביי מודה דחשה התורה לתקנתו שלא יועילו מעשיו כדי להצילו מהאיסור וא"כ כ"ז היכא דיתוקן האיסור אבל במעילה דלא יתוקן האיסור וגם בשוגג דא"ש קנסא אז בין לאביי בין לרבא א"ע מהני כנ"ל נכון:
ומה שהקשית מהא דמע״פ אינו גובה מהלקוחות. הנה קושיא זו נאמרה בהשכל אבל אינה אמת. חדא דבחוב כשנעשה הפקר מצד המלוה זכה הלוה תיכף בנכסיו כמבואר בש"ך חו"מ סי' ס"ו סקכ"ז ובסי ע"ב סל"ז גבי משכונו של ישראל ביד גר. וגם כיון דהנכסים הי' מתחילה של הלוה אלא דהריט"א מפרש דבשעת הלוואה נעשה כאלו מכרם להמלוה. וא"כ כיון דחכמים הפקיעו הקנין מהמלוה ולא קנה אותם המלוה נשארו ממילא הנכסים של הלוה כמסקנת התוס' ב"ב (דקל"א ע"א) ד"ה כאן עיי"ש, ועוד הא קיי"ל כרבא דבע"ח מכאן ולהבא גובה. וא"כ הקנין של הלוקח שפיר חל דבשעה שקנה הי' עדיין הנכסים של הלוה וקנין המלוה מתחיל רק בשעת הגבי' וא"כ הלוקח שפיר זבין וקנייתו קני' מעליותא. והמלוה אינו יכול לגבות מהם דחכמים הפקיעו זכותו ואף לאביי דס"ל למפרע גובה זה רק כשבא לידי גבי' לבסוף וכאן א"א לבוא לידי גבי' דהא חכמים אין מניחים אותו לגבות וממילא נשארו הנכסים בחזקתן וכ"ז ברור. וביתר הדברים אין לי עתה פנאי לעיין מחמת עש"ק ולאחר השבת אסע אי"ה לביתי ועוד חזון למועד ומחמת שאין לי פה מי שיעתוק לי מכתבי לא הנחתי לי העתק לכן ישלח לי מכתבי או ההעתק בחזרה:
נ"ד רבו מברכו בכוח"ט ושיעלה ויצליח בתורה ויר"ש דוד מנהם מאניש באבד אבד"ק טארנאפאל.