אור ברסלב

חבצלת השרון מהדורא תנינא· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד

סימן טו

סימן יד

ב״ה טאטארוב.

כוח"ט וכט"ס לתלמידי הבחור הנעלה החריף ובקי מופלא ומופלג בתו"י כמר מיכל צווירן נ"י מרישא.

מכתבו עם ח"ת לנכון במועדו הגיעני. ואמת כי קשה עלי להשיב עתה ובפרט מכאן שאין לי שום ספרים ואין אומן וכו' אך עכ"ז למען הפצרתו אמרתי להשיבו בקצרה הנה אשר יצא לידון בדבר חדש לומר דאפשר לקדש כ"ש ולהתנות דלא יועיל הקידוש לענין שתפסול בלינה וישב בזה דברי הרמב"ם המפורסמים שפסק דתנור מקדש ואפי"ה פוסק דשתה"ל ולחה"פ אין אפייתן דוחה שבת ועשית מטעמים לדבריך ותלית לה בפלוגתא דתנאי דבריך בזה הם דברים שא"א לאמרם כלל דהרי הוא מתנה עמ"ש בתורה התורה אמרה שכל שנתקדש בכ"ש ויש לה קדוה"ג דחמירא ונפסל בלינה והוא אומר שלא תפסל:

ועוד יוקשה לדבריך מהא דשבועות (די"א) דפריך על ברייתא דנתנה במכתשת נפסלת בטבו"י אלא מעתה תופסל בלינה אלמא תנן הקומץ והקטורת משקידשו בכלי הכשרו לפסול וכו' דהיינו הכלי שבעת הקטרה שהוא הכף. ולא במכתשת עיי"ש ולדבריך מאי קושיא נימא דמכתשת שהוא צריך לכה"ש הוא מתנה שלא תפסול בלינה. ותיתי ברייתא כהאי תנא דס"ל לדבריך שיכול להתנות כן אמנם בקידוש כף שבעת הקטרה שעומד להקטיר תיכף למה לו להתנות שלא תפסול והרי הוא כקומץ ולבונה וכל המנחות שמשקידשו בכלי נפסלין בלינה וכן יוקשה מש"ס סוכה (ד"נ) דקאמר דמש"ה בחל בשבת ממלא בע"ש בחבית שאינה מקודשת שלא תפסול בלינה. והרי יכול להביא במקודשת ולהתנות שלא תפסל בלינה. וכן במנחות (נ"א) דמביא שם מקודם סתם מתניתן דחביחי כה"ג דאפייתן דוחה שבת וקאמר רבא הטעם משום דכתוב על מחבת מלמד שטטונה כלי ואי אפי' מע"ש איפסל בלינה. ולדבריך אמאי דוחה שבת הא אית לי' תקנתא שיעשה בהיתר מע"ש ויתנה שלא תפסל בלינה. וכן מקומות עצמו מספר. ומה שהבאת דמצינו לפעמים קידוש כלי ואינו נפסל בלינה ש"מ דאין זה קדושה לחצאין, והבאת על זה דברי התוספות יומא (דף מ"ח ע"א) ד"ה מדפסיל מתירוצו של הריב"א דמחלק בין קטורת של כל השנה לקטורת של יוה"כ דלא חשוב כלי דידה דהי' טוב יותר שיעייל בחפציו אי לא דלא אפשר. ולכך לא פסלה בלינה והבנת מדברי התוס' דרק בלינה לא פסלה. אבל לשאר דברים מהני הקידוש מדאורייתא וש"מ דיש קידוש לחצאין. וחלילה דאין הפירוש בדברי התוס' כן רק דהריב"א ס"ל דבקטורת דיוה"כ לא מהני הקידוש כלום מדאורייתא כיון דהי' טוב יותר שיכנוס בחפניו בלא כלי. והא דנקטו התוס' בלשונם לינה הוא משום דהש"ס איירי שם לענין לינה עיי"ש היטב ותמצא כדברי וכן מה שהבאת מזבחים (ד"כ ע"א) דבעי מי כיור מה שיפסלו בלינה. כיון דלקידוש ידים ורגלים קאי. וקידוש יו"ר גופיי לא פסלא בהו לינה. או דילמא כיון דקדיש בכ"ש איפסל בלינה ומסיק דלמ"ד בקידוש יו"ר לא פסול לינה גם מי כיור אין נפסלין והבנת ג"כ דלשאר דברים מהני הקידוש ולא לענין לינה ואין הדבר כן דהתם פלוגתיי' במילתא אחריתא דהנה הא פשיטא דאין כ"ש מקדשין אלא הראוי לגופן למזבח שיש בהן קדושת הגוף ואם יניח בתוך הכלי דברים שאין ראוין למזבח ולקדושת גופן אין הכלי מקדשתן. לכך פליגי במי כיור דאינו עומד רק לקידוש יו"ר וזה אין קרבן רק הכשר קרבן חד מ"ד סובר דבקידוש יו"ר גופי' לא פסלה לינה משום דלא הוי קרבן ואין בהם קדושת הגוף כלל. ולכך במי כיור ג"כ לא פסול. וא דך סובר. דבקידש ידים ורגלים פוסל לינה דצורך קרבן כקרבן דמי וכן במי כיור דעומד לקידוש יו"ר פוסל לינה וא"כ אין הטעם של המ"ד דסובר דלא מיפסל בלינה. משום דהכלי אינה מקדשת לענין לינה. אלא דמי הכיור שעומדים לקידוש יו"ר אינם ראוים להתקדש בקדוה"ג כלל לשום דבר ולא שנחלק בין לינה לשאר דברים וכ"ז ברור מאד:

ואמנם בגוף ישוב דברי הרמב"ם הנ"ל אף שכבר נאמרו בזה כמה וכמה תירוצים וגם אנכי כבר תירצתי בכמה אנפי מ"מ אין ביהמ"ד בלא חידוש. ונ"ל גם עתה לתרץ דברי הרמב"ם. דהנה עיקר הקושיא על הרמב"ם הוא רק מלחה"פ. ולא משתה"ל דבשתה"ל אפשר לומר כיון דמתקדשין בשחיטת הכבשים לא נגמר קדושתן בתנור שיפסלו בלינה. כמ"ש התוס' בזבחים, (ד"נ ע"א) ד"ה יציאה ומנחות (ד"ט ע"א) ד"ה ר"ל ודמ"ו ע"א ד"ה ואיזו. וא"כ דעיקר הקושיא הוא רק מלחה"פ קשה לכאורה לפימ"ש התוס' במנחות (דנ"א ע"א) ד"ה אפי לה דלחה"פ לאחר אפייתן נתנו אותם בקערות של זהב שנתקדשו ג"כ והי' מנחות בקערות כל הלילה:

א"כ לפי"מ דבעי הש"ס בזבחים (דפ"ז ע"א) אם לינה מועלת בראשו של מזבח לשלחן מדמינן לי' דתנן אפי' הן על השלחן ימים רבים אין בכך כלום. או לקרקע מדמינן לי' ע"ש ברש"י ד"ה או דילמא שכתב וז"ל דהא רצפת בנין היא כמותה ולא כלי שרת כשלחן עכ"ל. וא"כ משמע דכ"ש שאינם בבנין לשלחן מדמינן לי'. וא"כ מאי קושיא מלחה"פ. הא כיון דמונחין בקערות שהם כ"ש כל הלילה אין נפסלין כלל בלינה. אך כבר מילתי אמורה בזה בארוכות בספרי חבה"ש חאו"ח תש"ו מ"ה בדף נ"ח ע"א ד"ה ומיושב. דלא שייך הא סברא דנעשה לחמו על שלחן רק בהני כלים דגמר עבודתן שם. וא"צ לסלקן מהם ולהעלותם למזבח או לעשות בהן עבודה אחרת וכגון בשלחן דהלחם עיקר מצוותו רק סידורו והנחתו על השלחן כל השבוע ותו אין בו עבודה אחרת בגופן. וכן המזבח כשהוא על המזבח שם הוא גמר מצוותו וכן המנורה. משא"כ כל הכלים של מנחות ונסכים שצריך להעלותן משם למזבח. וכן הכיור שצריך לשפוך משם המים על הכהנים לקדש ידיהם ורגליהם. שזה עיקר המצוה. ל"ש לומר בזה נעשה לחמו של הכלי. ושפיר נפסל בהם בלינה:

והנה ידוע דעת הרמב"ם דפסק בפ"ג מה' פסהמ"ק הי"ט דכ"ש מקדשין דם פסול לכתחילה ליקרב. ובב"ש אה"ע סי' קכ"ד סק"ב כתב דהרמב"ם מחלק בין דם לשאר דברים עיי"ש מה שדחקו לזה. אלא דמ"מ טעמא בעי מה חילוק יש ביניהם. ונלענ"ד דכיון דדחקו להרמב"ם שני הסוגיות הסותרות זה את זה מדפ"ז בזבחים למנחות ד"ו כמ"ש הב"ש לכך מצא לו הרמב"ם דרך לחלק ביניהם מסברא. והיינו דהנה הש"ס שם דפ"ז יליף מקרא דכמו שהמזבח מקדש כן כ"ש מקדשין. והנה ידוע דהא דמזבח מקדש פסולין לענין שאם עלו לא ירדו. הוא אף אם לא עלו עדיין על המערכה. מ"מ כיון שהם כבר על המזבח או אף על אויר המזבח מותר להעלותן לכתחילה על המערכה להקטירן. ואפי' מכבש למזבח כמבואר להדיא שם בדפ״ז ע"ב ובלבד שלא יסלקן מעל המזבח להחזיר להקטירן דאז אף בדיעבד אם ירדו לא יעלה. וז"פ ומבואר בכ"מ הרי חזינן דעל המזבח גופי' מותר לשנותן ממקום למקום ובלבד שלא יורידם מעל המזבח וא"כ ה"נ כשילפינן מקרא דכמו שהמזבח מקדש כן כ"ש מקדשין א"כ ה"נ אם הי' אפשר להקטיר קומץ או מנחה שנפסלה באותו כ"ש גופי' שנפסלה בהן ושלא להוציאן מהכ"ש וודאי הוה שרי כמו במזבח. אך כיון דא"א להקטירן בכלי גופה. וצריך להוציאן מהכלי ולהניחם ע"ג המערכה שוב לא הוה דומיא דמזבח. ולכך פשט ר"י לר"ל במנחות ד"ו דכ"ש אין מקדשין פסולין לכתחילה ליקרב. אמנם דם דין אחר י"ל דהנה שם דפ"ז בתוס' כתבו דכ"ש מתוך קדושתן אינם חוצצין ומבואר בדכ"ו מימרא דשמואל דילפינן מקרא דכל שהגיע הדם. על המזבח נתכפרו הבעלים בין במקומו בין שלא במקומו ועיי"ש בתוס' דאף הנתנין למטה שנתנן למעלה או להיפך דינא הכי:

וא"כ לפי"ז דם שבכ"ש אם נתנו עם הכלי ע"ג המזבח נתכפר תיכף דכיון דכ"ש אינם חוצצים הוה לי' כאלו נתנו ע"ג המזבח עצמו וילפינן מקרא דכל שהגיע הדם על המזבח נתכפרו הבעלים אפי' שלא במקומו ואפי' כ"ז שהוא בכלי. וא"כ ס"ל להרמב"ם דדם שבכ"ש שנפסל כיון דא"צ להוציאו מהכלי ולזרקו ע"ג המזבח רק גם אם מניחו עם הכלי על המזבח מכפר. א"כ דמי לאימורין פסולין שמותר להעלותן אפי' מכבש למזבח. כיון שא"צ להוציאו מהמזבח והכבש ולחוץ. אף דהוי ממקום למקום. ה"נ הדם שבכ"ש כיון שא"צ להוציאו חוץ להכלי. רק להעלותן כמות שהוא עם הכלי שפיר דמי דכ"ש יש להם דינו של מזבח ממש. משא"כ במנחות דצריך להוציאן מהכלי להקטירן אין להם דמיון למזבח ולכך שפיר פסק הרמב"ם דכ"ש מקדשין דם פסול ליקרב. ולא קומץ ומנחה שצריכין הקטרה כן י"ל. והנה לפי"ז בלהה"פ שנפסל בעודן בקערות של זהב שהם כ"ש כמש"ל שפיר יוכל להעלותן על השלחן עם הקטרות ולסדרן כך כיון דכ"ש אין חוצצין והקטרה ג"כ א"צ דמי ממש לדם דכ"ש מקדש ליקרב אליבא דהרמב"ם הנ"ל אלא דאף דהא פשיטא דאף דלהרמב"ם כ"ש מקדשין דם לכתחילה ליקרב מ"מ ארצויי לא מרצי. כמו שאכתוב לקמן דלא עדיף ממזבח גופי' דכל הני דאם עלו לא ירדו מ"מ ארצויי לא מרצי כמ"ש רש"י בזבחים (דפ"ב ע"א) ד"ה ואין הציץ עיי"ש מ"מ הא כבר הבאתי שם בספרי הנ"ל דברי האינרא רמא דטעמא דלינה אינה מועלת בראשו של מזבח משום דאף אם תפסול לא תרו כיון דכבר הוא בראשו של מזבח. לכך נעשה לחמו של מזבח. ואינו נפסל כלל עיי"ש א"כ בלחה"פ שמונח בקערות כל הלילה. כיון דאף אם תפסל צריך שיסדרנו כך על השלחן. כמש"ל דדמי לדם. א"כ נעשה לחמו של הכלי. ואין לינה מועלת בו כלל. ולא נפסל כלל וארצויי נמי מרצה כמו למ"ד אין לינה מועלת בראשו של מזבח דלא נפסל כלל וכ"ש שאינן של בנין לכ"ע לשלחן מדמינן לי' כמש"ל:

ואמנם כ"ז למ"ד כ"ש מקדשין דם הפסול ליקרב אז י"ל דגם בלחה"פ הדין כן. אבל למ"ד דגם דם אינו מקדש ליקרב. ולית לי' סברא הנ"ל פשיטא דגם בלחה"פ הדין כן. וא"כ מיושבים שפיר דברי הרמב"ם התמוהים הנ"ל. דכיון דפלוגתא הוא בכריתות דכ"ד ע"ב אם כ"ש מקדשין גם דם ליקרב דת"ק דר' יוסי ס"ל דאינו מקדש ור"י ה"ל דמקדש. והרמב"ם פוסק שם כר"י וא"כ ניחא די"ל דהסוגיא דמנחות רצה אזיל אליבא דהת"ק דר"י דאינו מקדש דם וא"כ גם בלחה"פ הדין כן. וא"כ שפיר פריך כיון דאפי' לי' מאתמול נפסל בלינה, משא"כ הרמב"ם דפוסק כר"י. דמקדש דם. וא"כ גם לחה"פ מקדש. וא"כ כיון דאף אם תפסול בלינה דינו דיסדרנו כיון דמונח בהקערות של זהב שהם כ"ש. א"כ נעשה לחמו של הכ"ש ואין לינה מועלת בו כלל. כנלפענ"ד:

והנה בזה שכתבתי דהרמב"ם מודה דאף דמקדש דם ליקרב מ"מ ארצויי לא מרצי. ככל הני דאם עלו לא ירדו. יתיישב בזה קושית הב"ש שם על הכ"מ שכתב דהרמב"ם פוסק כר"י בכריתות א"כ למה פסק שם פ"ד גבי אשם תלוי דאם נודע לאחר שנזרק שלא חטא הבשר יאכל. והא לר"י אף אם הדם בכוס הדין כן כמפורש במשנה שם:

ולפי הנ"ל נכון. דבאמת הא דכתב הרמב"ם בפ"ג הי"ט הנ"ל דכ"ש מקדשין הדם ליקרב. מ"מ ארצויי לא מרצי. והוי דינו ככל הני דאם עלו לא ירדו. וא"כ הבשר אינו נאכל כיון דהקרבן לא מתכשר. ומונח בזכרוני שכ"כ להדיא הטה"ק על התוס' זבחים פ"ז הנ"ל. ואינו עתה פה תח"י לעיין שם. וכתב שם ישוב נכון שלא יקשה ע"ז דברי הש"ס כריתות הנ"ל. דמבואר שם דלר"י אף הבשר יאכל. דבאמת הש"ס רצה שם מעיקרא לומר טעמא דר"י משום דס"ל כר"ש דכל העומד לזרוק כזרוק דמי והוי כאלו נודע אחר זריקה אלא דהש"ס דחה זאת דאימר דאמר ר"ש היכא דעומד לזרוק אבל הכא אינו עומד לזרוק. כיון דבאמת לא חטא ומשני דסבר ר"י כ"ש ומקדשין את הפסול בתחילה ליקרב. אמנם בזה לחוד ג"כ לא סגיא דנהי הדם שבכוס. קרב. מ"מ הבשר אינו נאכל כיון דאינו מרצה אלא דעתה שני התירוצים מורכבים יחד. דכיון דאף דלא חטא מ"מ הדם שבכוס קרב כיון דכ"ש מקדשתן. וא"כ הדם עומד לזרוק ושוב אמרינן כזרוק דמי אליבא דר"ש. וא"כ הוי כנודע לאחר זריקה דלכ"ע הקרבן כשר והבשר יאכל דכיפרה ספיקא והלכה לה. כ"כ שם הטה"ק לפי זכרוני ודפח"ח וא"כ נכונים פסקי של הרמב"ם. דהרמב"ם נהי דבהאי פוסק כר"י דכ"ש מקדשין פסול דדם ליקרב. מ"מ בהאי דס"ל כר"ש דכל העומד לזרוק וכו' לא ס"ל כוותי' אלא כרבנן דר"ש וא"כ נהי דהדם קרב מ"מ הבשר אינו נאכל כיון דאינו מרצה וכמ"ש הטה"ק הנ"ל. ולכך שפיר פסק בפ"ד דרק אם נודע לאחר שנזרק הבשר יאכל ולא כשהדם בכוס. כיון דלא ס"ל כר"ש דכל העומד לזרוק וכו'. ואזלא נמי בזה תמיהת הב"ש שם על הח"מ סק"א. שכתב ג"כ דלא קיימ"ל כר"ש דכל העומד לזרוק וכו' מדפסק הרמב"ם דרק נודע אחר זריקה הבשר יאכל ולא כשהדם בכוס. ותמה עליו הב"ש דאיך אשתמיטתי' להח"מ ש"ס מפורש הנ"ל דבהא גם ר"ש מודה כיון דאינו עומד לזרוק ולפי"ד הטה"ק הנ"ל לא אשתמיטתי' להח"מ כלום ודבריו נכונים מאד. דמאחר דהרמב"ם בהא פוסק כר"י דכ"ש מקדשין דם פסול ליקרב א"כ הוי עומד לזרוק ואם הי' ס"ל כר"ש הו"ל כזרוק. והי' מותר הבשר לאכול כמ"ש הטה"ק ומדפסק בפ"ה דאינו נאכל רק כשנודע לאחר זריקה ש"מ דהרמב"ם לא ס"ל כר"ש. וכדברי הח"מ הנ"ל:

ואשר כתבת לישב דברי הרמב"ם הנ"ל עפי"ד הלח"מ פ"ב מה' חגיגה הי"ג דלצורך מצוה מותר להלין ואין הלינה פוסלת וה"נ מותר להלין הלחה"פ כדי לסדרן למחר הנה אם כדבריך יהי' דברי הלח"מ מרפסן איגרי וכנגד כמה מקומות בש"ס אין מספר. כמו בסוכה הנ"ל גבי ניסוך המים דקאמר אי אייתי במקודשת איפסל בלינה. והרי הוא לצורך מצוה כדי לנסכן בשבת. וכן לענין קטורת בשבועות הנ"ל דפריך על נתנו במכתשת ליפסל בלינה והיא לצורך מצוות קטורת של כל השנה. וכן במי כיור דנפסל בלינה והיא לצורך מצוה לקיים מצוות קידוש יו"ר. וכן במנחות (נ"א הנ"ל) גבי חביתי כה"ג דאפייתן דוחה שבת משום דאי אפי לה מאתמול איפסל בלינה. ואין לך מצוה גדולה מזה להלינן כדי שלא יצטרך לדחות שבת וכהנה וכהנה, ואם תרצה לומר דשבת הותרה אצל קרבן ואין זה צורך מצוה א"כ גם בלחה"פ נימא הכי ואמאי פוסק הרמב"ם דאין אפייתן דוחה שבת:

אך האמת הברור דאין כוונת הלח"מ כן דהוא הוסיף שם בדבריו שכתב וז"ל דלא אסרה תורה אלא לינה שלא לצורך מצוה אבל לצורך מצוה אחרת לאו לינה היא עכ״ל וכוונתו בתיבות לצורך מצוה אחרת כמו שם שרוצה לעשות מקרבן תודה או מחגיגה י"ד. קרבן שמחה שזמנה בט"ו דוקא לכך אף ששחטו ב"ד מותר להלינן עד ט"ו לעשות מהם קרבן שמחה שהיא מצוה אחרת. וזמן שמחה היא בט"ו לכך הוי כמו עושה ממנו קרבן אחר. שזמן אכילתה בט"ו. ולכך כתב דלאו לינה היא אבל לצורך מצוה סתם ואינו עושה ממנה מצוה אחרת וודאי גם הלח"מ מודה דמפסל בלינה ובלא"ה דברי הלח"מ חידוש הם והבו דלא להוסיף עליי' ודברי הלח"מ יש להם קצת דמיון לדברי הר"י דאורלאניש שהביא הרא"ש בס"פ ערבי פסחים דכשחל ע"פ בשבת וחגיגת י"ד אינה דוחה שבת. מקריבין אותה בי"ג ונאכלת בליל ט"ו. דאף דחגיגת י"ד דינה כשלמים ואין נאכלת רק לשני ימים ולילה אחת. מ"מ כיון דצריכין אנו לה להיות נאכלת עם הפסח בליל ט"ו מוקמינן לילות במקום ימים עיי"ש ודו"ק:

ואשר הקשית ביבמות צ"ט בכהנת שנתערב וולדה בוולד שפחתה. דאמרינן שם ד"ק דמנחתם נקמצת והקומץ קרב לעצמו והשירים קרבים לעצמו ופריך הש"ס איקרי כאן כל שממנו לאשים הוא בבל תקטירו. ומאי קושיא לפימ"ש הפרמ"ג בפתיחה כוללות דספק עשה דוחה לספק ל״ת. ה"נ נימא דעשה דהקטרה דילמא הוא כהן לידחי ל"ת דכל שממנו וכו'. הנה אדמקשת על ספק תקשי לך על וודאי. דתנן במנחות נתערב קומצה בשירי' לא יקטיר. ונימא דעשה דהקטרה תדחה ל"ת דכל שממנו וכו' וכן בזבחים ע"ז באברי חטאת שנתערבו באברי עולה. דקאמרי חכמים דכולם יצאו לבית השריפה ונימא עדל"ת, ובשלמא בנתערב באמרי בע"מ ובאברי רובע ונרבע דשם י"ל דבבע"מ איכא ג"כ עשה דתמים יהי' כמ"ש הרמב"ם פ"ב מה' איסורי מזבח וכן באברי רובע ונרבע דקאמר הש"ס בחולין ובכ"מ דילפינן מקרא דמשחתם בהם מום בם. דכ"מ שמים פסול דבר ערוה וע"ז נמי פוסלין. איכא למימר דבהו איכא ג"ש עשה דתמים יהי' כמו בבע"מ ואין עשה דוחה ל"ת ועשה אבל באברי חטאת ועולה תקשי. ובשלמא לשיטת התוס' עירובין ד"ק דעשה דפשיעה אינו דוחה ל"ת. וכן אליבא דרבא דס"ל בזבחים צ"ז ע"ב דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש ניחא אלא לר"א שם דקאמר הטעם דיקדש הוי עשה וכו' ולדידי' אין חילוק בין עשה דפשיעה או לא כמו שהקשה השאג"א על התוס' הנ"ל וכן אינו מחלק בין עשה דמקדש לשאר עשה ול"ת. תקשי מקומץ ואברי עולה הנ"ל ואין עתה לפני שום ספרי אחרונים וגם ש"ס ווילנא אין לי פה ואולי מרגיש מי בזה:

ואולי י"ל דל"ש עדל"ת. אלא היכא דהעשה והל"ת הוא בדבר אחד דבאותו הדבר גופיי' שהוא פוגם עם הל"ת הוא מתקן עם העשה. ונתקן הקלקול ע"י התיקון שבגופו משא"כ כאן שמקלקל את השירים שעומדים למצות אכילה. והוא מקלקלם ושורפם דהקטרה דידהו דלאו מצוה הוא כשריפה בעלמא דמי ומפסיד קדשים אלא שמתקן את הקומץ ומקטירו ואין זה תיקון להקלקול גופי' וכעין דאמרינן במנחות דמ"ח ע"א דחטא בחטאת בשביל שתזכה בעולה ל"א ועיי"ש בתוס' ד"ה חטא דגם חטא בשירים בשביל שתזכה בקומץ ל"א דשני שמות הן עיי"ש:

והא דרוצה הש"ס בזבחים (צ"ז הנ"ל) לומר בשובר עצם בפסח בשביל המוח שבו. דניתי עשה ולדחי ל"ת. אף דהפגם הוא בעצם והתיקון הוא בהמות שבו. היינו משום דאיסור שבירת עצם לאו משום העצם גופי' נגעו בו, דאטו עצם קדושה אית בי'. והא אמרו הש"ס בפסתים פ"ג ע"א דהיכא דלית בהו מוח נשדינהו. ובזבחים פ"ו ע"א אמרינן דשריא למעבד בהו קתתא דסכינא. אלא דהאיסור הוא משום הפסח גופי' שהקפידה התורה שלא ישברו בו העצם והראי' דהא אין איסור שבירת עצם אלא אם יש בו כזית בשר. ולר"ל בעינן שיהי' במקום השבירה כזית בשר כמבואר בפסחים (פ"ד ע"ב) עיי"ש. וא"כ כיון דהפגם והקלקול הוא בגוף בשר הפסח. פריך שפיר דנימא עדול"ת שיתקן ג"כ בגוף בשר הפסח. וכן בהא דקאמר שם יקדש להיות כמוה שאם נבלע בו פסול שיהי' אסור לאכלו דבמה שהוא אוכל הפסול אינו מקלקלו רק הפגם הוא בנפשו שהוא אוכל דבר פסול פריך דנימא עדל"ת דיהי' התיקון ג"כ בנפשו. שמקיים מ"ע של אכילת קדשים. משא"כ בקומץ ושירים ואברי חטאת ועולה דהוא מקלקל השירים והאברי חטאת שעומדים למצוות אכילה והוא בא לשורפן שלא כמצוותן. כדי לקיים הקטרה בקומץ ואברי עולה א"כ אינו מתקן מה שמקלקל ול"א בהאי עדל"ת, ובהא דנתערב מתן א' במתן ד' דעירובין ד"ק דדעת רש"י דאמרינן בי' עדל"ת דשם ג"כ מה שמוסיף ליתן ד' מתנות אין בזה קלקול להדם. דבלא"ה הוא עומד ליתנו כולו על המזבח בתורת שירים אלא דאיסור גברא הוא משום בל תוסיף שפיר שייך עדל"ת דיתקן את נפשו במה שמקיים העשה ככל עדל"ת שבתורה כנלפענ"ד נכון:

ואמנם בגוף קושיתך נלפע"ד לתרץ בלא"ה. דהנה אינו מובן לי כלל ס' הפרמ"ג. למשל בכה"ג בנ"ד דהקומץ קרב לעצמו והשירים קריבין לעצמן איך אפשר להקריב השריים הא היא ספיקא דאורייתא ממש דדילמא לאו כהן הוא ועובר בלאו דכל שממנו וכו' ומ"ע אינו מקיים כלל. דהא בישראל ליכא מ"ע כלל להקטיר שיריים. ואין עתה ספר הפמ"ג תח"י לעיין בו איך יצוייר דינו זה דספק עשה דוחה לספק ל"ת. ואמנם אפשר לומר עפ"י המבואר בתשו' הר"ן לענין נודר שלא לשתות יין בשבת דמותר לשאול עלי' ביה"ש דמקרי חל הנדר ויכול להתירו כיון דאסור מדאוריתא לשתות יין ביה"ש מחמת ספק. הוי כוודאי איסור אף לקולא דכיון דהתורה אסרתו מחמת ספק דקיימ"ל ספד"א מה"ת לחומרא. מה לי אסרתו מחמת וודאי או אסרתו מכח ספק עכ"פ אסור הוא מדאורייתא אלא דהתורה לא חייבי מלקות על איסור כזה. ולדידן בין ספק עשה בין ספק ל"ת הם מדאוריתא חוץ מלהרמב"ם. וא"כ למשל בנ"ד בספק כהן שמביא מנחה הרי מחמת ספק רמיא עלי' חיוב לקיים מ"ע להקטיר גם השיריים. אלא דכנגד זה יש עליו ג"כ ספק איסור ל"ת דכל שממנו וכו' בל תקטירו וא"כ שפיר אמרינן דיקטירם ויקיים מספק מ"ע דהקטרה דכליל תקטר. וזה דוחה הס'. איסור ל"ת דכל שממנו. ככל עדול"ת שבתורה. ואמנם תקשי עפי"מ שהבאתי כ"פ בספרי מה שהראני תלמידי הרב החריף מו"ה שלמה אריק נ"י בספר יראים דהא שספד"א מה"ת לחומרא הוא נלמד מקרא דובחרת בחיים. א"כ כיון דבין ס' מ"ע ובין ס' ל"ת הוא נלמד מקרא דובחרת בחיים שהוא מ"ע. א"כ אין כאן עדל"ת. דבשניהם איכא עשה ואין עשה דוחה עשה:

אך צ"ל עפי"ד הרמב"ן דה"ת דס"ל דעשה חמור מל"ת, וא"כ גם כאן דהספק עשה הוא בא מכח וודאי עשה שחמורה מל"ת גם העשה דובחרת בחיים שבאה מכח העשה חמורה מהעשה דובחרת בחיים דאתי מכח ל"ת. וקיימ"ל דעשה חמורה דוחה עשה קלה עיין תוס' פסחים (נ"ט. וזה טעמו של הפרמ"ג דס"ל דספק עשה דוחה לס' ל"ת. ואמנם הנה כתבתי בספרי חבה"ש חיו"ד תשובה ס"ב דע"ט לישב קושית השג"א על התוס' עירובין הנ"ל, והעליתי שם דס' התוס' הנ"ל הוא תליא בהא אם הטעם דעדל"ת משום דעשה חמור כד' הרמב"ן הנ"ל. או דלעולם ל"ת חמור אלא מטעם אחר שהבאתי שם עדל"ת. וכתבתי שם דלהטעם דעשה חמורה. לכ"ע אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש. דל"ת דבמקדש לכ"ע חמורה מעשה דבמקדש עיי"ש ורבא ור"א בזבחים (צ"ז) הנ"ל פליגי בהני תרי טעמי עיי"ש וא"כ כאן דצריכים לבוא מכח דהעשה חמורה שתדחה עשה הקלה שבאה מכח ל"ת וודאי דל"ת שבמקדש חמורה. וכאן דאיירי במקדש לכ"ע אינו דוחה הס' עשה את הס' ל"ת שבמקדש ומיושבת קושיתך הנ"ל:

ומה שהקשית בהא דאיתא בזבחים (י"ט) דבבגדי כהונה אפילו נימא ואפי' כינה חוצצת. ובטבילה קיימ"ל דדוקא רובו המקפיד חוצץ. אין זה קושיא דרובו המקפיד הלל"מ היא והלכה הוא רק בטבילה ולא בשאר מילי, דרק מה דמצד הסברא אינו חוצץ כמו מין במינו או לח או מידי דאינו מקפיד דבטל לגבי גופי' וכדומה בזה אין חילוק בין טבילה לשאר דברים. אבל רובו ומיעוטא דהוא רק מהלל"מ למאי דאיתמר הלל"מ איתמר ולמאי דלא לא. ועיין מזה בספרי חבה"ש חיו"ד תשו' ס"ו ד"ה אבל עיי"ש.

ומה שהקשית ע"ד הסוברים דתכ"ד היא רק תקנתא דרבנן. מכתובות (ל"ג ע"א) גבי עדים זוממין. דקאמר דעדים זוממין ל"צ קרא דמשלמין ואין לוקין דלאו בני התראה נינהו ול"ש בהו מלקות. ופריך אביי ונתרי בהו תכ"ד. ואם תכ"ד הוא רק תקנתא דרבנן מאי פריך. וכי אצטריך קרא לדרבנן עכת"ד קושיתך. וגם זו לק"מ דאביי לאו אקרא קאי אלא על מתניתן שהביא שם דעדים זוממין משלמין ואין לוקין. וכיון דלרבא ליכא קרא להכי. אמאי סתם תנא לומר דמשלמין ואין לוקין. והא בזמן המשנה שכבר היתה תק"ח דתכ"ד כד"ד. משכחת לן בעדים זוממים התראה ולתני לוקין ואין משלמין. דכיון דקתנו רבנן תכ"ד בכל מילי תקני דלא פלוג כמ"ש התוס' בבא בתרא (דקכ"ט ע"ב) ד"ה והלכתא. וז"פ:

ומה שהקשית בסוגיא דרחסגה"כ בדט"ו שם בפסחים דאמרינן דמותר לטמא תרומה שכבר טמאה מדרבנן משום דבלא"ה לא חשוב לאכילה. והא לשיטת הרשב"א דאיסור דרבנן מותר לספות לקטן בידים. א"כ ראוי הוא עדיין לקטן וכדתנן בעירובין מערבין לגדול ביוה"כ משום דראוי לקטנים. משא"כ אם יטמא אותה טומאה דאורייתא. אסור לספות לו בידים. עכת"ד קושיתך. וגם זה לא קצה מידי חדא דלהרשב"א דס"ל דמותר לספות איסור דרבנן בידים. וגם איסור עשה מותר. עיין במג"א סי' רס"ט סק"א. וסי' שמ"ג סק"ג ותרומה טמאה לכהן הוא רק בעשה כמ"ש ביבמות (דע"ג ע"ב וברש"י שם ד"ה משא"כ בתרומה וברש"י שם (ד"צ ע"א) תרומה טמאה. ומה שזה סותר דברי רש"י בבכורות (י"ב ע"ב) ד"ה לשריפה כבר עמד ע"ז בהגרע"א עיי"ש. ועוד דאטו בלספות בידים דוקא תליא מילתא. והא עכ"פ אין ב"ד מצווין להפרישן וראוי אף איסור דאורייתא לקטנים, ותו לא מידי:

כ"ז אמרתי להשיבך לחזק ידי לומדי תורה ועל להבא אני מייעצך שלא תקח כל העת על הפלפול. רק תראה ללמוד הרבה גמ' ותוס' וש"ע. ותחזור על לימודך שיהי' שגור בפיך ועל פלפול די יום אחד בשבוע כמו ש"ק. והשי"ת יצליח אותך ותעלה מעלה בתורה וי"ש וסוף הכבוד לבוא. ואני שולח לך מכתבי זה בתנאי כפול ומכופל שתעתיק מכתבי זה. ותשלחהו לי בחזרה כי אין לי פה מי שיעתיקנו ותשלח לי ההעתק לביתי לטרנאפאל. כ"ד רבך דוש"ת מברכך בכוח"ט וכט"ס.

דוד מנחם מאניש באבד אבד"ק טרנאפאל.

תוכן העניינים

חבצלת השרון מהדורא תנינא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה