אור ברסלב

חבצלת השרון מהדורא תנינא· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד

סימן יד

סימן יג

ב"ה.

שלום אשיב לכבוד הבחור הנעלה מופלא ומופלג החריף ובקי יו"ש כמר שמואל מייזעלש נ"י ממאסט גדול יצ"ו.

הנני בזה לקיים הבטחתי אשר הבטחתי לו להשיבו על ח"ת שלו. אם כי עמוס טרדות אנכי מאד עכ"ז לא אוכל לדחותו יען כי על ד"ת בא. ואלקט בין אמרים על קצת דבריו כי לעיין בכל דבריו א"א מפני טרדותי:

אשר כתב להקשות עפי"ד התוס' מנחות (ד"ט ע"א) ד"ה ומדכהונה דהא דבעינן שחיטה בפנים הוא רק משום קבלה והמציא עפי"ז דחיוב שחוטי חוץ הוא רק על הקבלה ולכן הקשה בסוגיא דרבוצה בשוחט בשבת בחוץ לע"ז דחייב ג' חטאות היכא דאמר בגמר זביחה הוא עובדה בכולהו בהדי הדדי קאתי. והא חייב ש"ח הוא על שעת קבלה וכבר נאסר בגמר זביחה משום ע"ז עכ"ד:

הנה א"א לומר כן דחיוב ש"ח הוא על שעת קבלה והרי אדרבא על השחיטה הוא חייב ואינו חייב על הקבלה בחוץ. כמבואר בזבחים דק"ז ע"א ובחולין דכ"ט ע"ב פליגי אם חייב בשחט מיעוט בחוץ משום דישנה לשחיטה וכו' או אינו חייב אלא על גמר שחיטה עיי"ש אבל על גמר שחיטה לכ"ע חייב. ול"א דלא לחייב עד שעת קבלה. והא בתורה מפורש או אשר ישחט מחוץ למחנה. ואנן ניקום ונאמר דאינו חייב על השחיטה רק על הקבלה. ועל גוף דברי התוס' הנ"ל תמה בשטמ"ק שבש"ס ווילנא שם. דהא קיי"ל דהיא מבחוץ וצווארה מבפנים פסול. אף דיכול לקבל הדם מבפנים. ולכן הוא מוחק מד' התוס' הגירסא דמשום קבלה צריך פנים ולחומר הנושא נ"ש לישב דברי התוס' דהנה ידוע דברי הש"ס סוטה י"ד ע"ב דקאמר מי סברת דם בצוואר בהמה קדיש דם סכין מקדש לי'. ועיין בתוס' ר"פ איזהו מקומן ור"פ קמא דחולין ד"ג דבעינן שהסכין יהי' כ"ש. וא"כ קשה מה קשיא להו להתוס' אמאי בעינן בשחיטה פנים. הא כיון דצריך לקדש הדם בכ"ש אם כן ממילא צריך פנים דכ״ש אין מקדשין אלא בפנים עיין תוס' זבחים פ"ח ע"א ד"ה אלא בפנים. ובפסחים (כ"ג ע"ב) ד"ה מידי:

אך צ"ל דז"א דהא הדם נתקבל אח"כ בכ"ש א"כ יכול הדם להתקדש בכלי בשעת קבלה. ושפיר קשיא להו למה צריך שחיטה בפנים ואמנם מצינו כה"ג במנחות דפ"ט דקאמר כחצי לוג נמשח לקדש השמן לכל נר ונר והקשו התוס' שם בד"ה חצי. תימא למה צריך לקדש השמן בכ"ש. ופירש שם הטה"ק דהכוונה היא למה צריך לקדש בכ"ש הא בלא"ה יתקדש השמן במנורה שהיא כ"ש. ואמנם י"ל בפשיטות כיון דעריכת הנר הוא ג"כ עבודה מעבודת המנורה צריך שיהי' השמן מקודש קודם שיתחיל ליתנו במנורה כדי שיעשה עבודת עריכת הנרות בשמן מקודש. וא"כ ה"נ כיון דהקבלה לכ"ע עבודה היא דמן והקריבו ואילך מצות כהונה א"כ צריך שיהי' הדם מקודש קודם שיתחיל לקבל כדי שיעשה כל עבודת הקבלה בדם מקודש. דאם נמתין מלקדש עד שעת קבלה היתה תחילת הקבלה בדם חול. דהא כ"ש אין מקדשין עד שיבוא לתוכם שיעור הראוי להם. ולכך צריך לקדש מקודם בשחיטה בסכין שהוא כ"ש שיהי' כל הדם מקודש קודם שיתחיל לקבל. וא"כ שפיר זה הוא שתירצו התוס' דמשום הקבלה שהוא עבודה צריכה שתהי' השחיטה בפנים כדי שתתקדש כל הבהמה בשחיטה שאינו יכול להתקדש רק בפנים וא"כ לא קשה מה שהקשה השטמ"ק מהיא בחוץ וצווארה בפנים דז"א דהא מבואר בזבחים דכ"ו ע"א בהיא בפנים ורגלי' בחוץ אם קיבל ואח"כ אתך פסול ועיי"ש ברש"י בסוף דכ"ה ע"ב ד"ה שחט. דכיון דהרגלים נפסלו ביוצא וכל דמי הבהמה יונקים זמ"ז ועלה ויצא דרך בית השחיטה ויתערב בדם המזרק ופוסלו עכ"ד. א"כ ה"נ בצווארה מבפנים וכולה בחוץ כיון דכלי שרת אין מקדשין רק בפנים א"כ מה שבחוץ לא נתקדש. והדם יונק מכל הבהמה ונתערב דם שאינו מקודש בדם מקודש ופוסלו לכך בעי כולה בפנים. כדי שבשעת הקבלה יהי' כבר מקודש כל הדם כמש"ל וא"כ גם קושיתך לק"מ דאין כוונת התוס' כמו שחשבת דהשחיטה בעצמה א"צ שתהי' כלל מבפנים רק מחמת הקבלה שמוכרח לקבל מבפנים וכיון דהקבלה היא תיכף בשעת השחיטה מש"ה צריך שתהי' גם השחיטה בפנים. ומזה הוצאת דאינו חייב על ש"ח רק בשעת הקבלה ז"א רק כוונת התוס' דהטעם שהצריכה התורה שחיטה בפנים הוא כדי שתתקדש אז הדם בסכין שהוא כ"ש כמש"ל כדי שיעשה עבודת הקבלה שהיא עבודה חשובה ובכהן בדבר שהיא כבר מקודש כמש"ל. וממילא אם שחט בחוץ נפסל דהא לא נתקדש הדם וע"ז חייבי' קרא. משום ש"ח. ואף דלא בעינן כהן בשחיטה היינו משום דלקדש בכ"ש א"צ כהן ובגד"כ, כמ"ש התוס' ישנים יומא דכ"ט ע"ב ד"ה נעשה. אבל פנים מיהא בעי דכ"ש אין מקדשין רק מבפנים:

ובזה יתיישב ג"כ הקושיא שהבאת בשם ס' תל"ג דאמאי לא תירצו התוס' דמש"ה צריך פנים דר"ל ס"ל דבשר קדשים קלים שיצא לפני זריקת דה פסול. דהנה ידוע מ"ש הריטב"א בריש חולין דאחר שחיטה קודם קבלה אינו נפסל ביוצא אלא דתמהו עלי' הכל מש"ס זבחים דכ"ו הנ"ל דמפורש דקיבל ואח"כ חתך פסול. משום דדם הרגלים והשמנונית נפסל ביוצא עיין בטה"ק ר"פ איזהו מקומן שכתב שצריך נגר ובר נגר דיפרקיני':

אמנם לפימש"ל י"ל דכוונת הריטב"א פשוטה. דלעולם היכא דנשחט בפנים ונתקדש בסכין שהוא כ"ש כהלכתו. אינו נפסל ביוצא קודם קבלה. מטעם שכתבו התוס' בזבחים ד"כ ע"ב ד"ה יציאה וכאן במנחות (ד"ט הנ"ל) ד"ה ר"ל דבכ"ש לבד קודם שנעשה כל עבודה לא מיפסל ביוצא וכיון דשחיטה לאו עבודה היא לא מיפסל רק אחר קבלה. ואמנם ברגלי' בחוץ בשעת שחיטה ס"ל להרטב"א דאין הטעם כמ"ש רש"י שם דדם פסול מחמת יוצא. רק משום דהדם לא נתקדש כלל כמש"ל דמה שבחוץ לא נתקדש. ואנן בעינן שיתקדש כל הדם בכ"ש קודם הקבלה כמש"ל והוי נתערב דם חולין בדם קדשים ואף אם דם הקדשים הוא רוב מ"מ י"ל דהוי תחילת ביאתו ע"י תערובות דלא בטל או כמ"ש התוס' שם בד"ה שחט דגוזרין גזירה במקדש. ואמנם כ"ז לאחר דקיי"ל דבעי' שחיטה בפנים דבעינן שיתקדש הדם בשחיטה קודם הקבלה. וכתירץ התוס' במנחות הנ"ל אבל בהס"ד דהתוס' שם דהא גופא קשיא להו להתוס' למה בעי שחיטה בפנים לא קשה קושית הס' תו"ג שכתבת דילמא מש"ה בעינן פנים משום דס"ל בשר קדק"ל שיצא לפני זריקה פסול ביוצא. דז"א רק אחר הקבלה אבל קודם קבלה לא מופסל ביוצא כס' הריטב"א הנ"ל:

והנה לכאורה קשה על מה שתירצתי דטעם הש"ס בזבחים הנ"ל אינו משום דמיפסל ביוצא רק משום דהדם לא נתקדש כיון שאינו בפנים והרי הש"ס קאמר שם אח"כ להדיא שמעת מינה בשר קדק"ל שיצא לפני זריקת דם פסול עיי"ש מוכח דהטעם הוא משום פסול יוצא. ואמנם באמת לק"מ דבלא"ה קשה לכאורה על מש"ל דכיון שאינו בפנים לא נתקדש דכ"ש אין מקדשין אלא בפנים דהא בש"ס פסחים (דס"ג ע"ב) בפלוגתא דר"י ור"ל בשוחט את התודה ולחמה חוץ לחומה דפירש ר"י דרק חוץ לחומת בית פאגי לא קדיש. אבל חוץ לחומת העזרה קדיש וקאמר שם הש"ס מאי דתימא מידי דהוה אכ"ש דאין מקדשין אלא בפנים היינו דבעי' שיהיו הכ"ש בפנים ואז מתקדש על ידם אף מה שבחוץ וא"כ ה"נ בצווארה בפנים ורגלה בחוץ כיון דכ"ש בפנים יתקדש גם מה שבחוץ כמו גבי לחמי תודה. אך באמת לק"מ דרש"י שם בפסחים בד"ה בית פאגי כתב וז"ל חוץ לירושלים הוא ואינו מקום אכילת קדק"ל ואם יצאו שם נפסלין התם וודאי לא מקדשא לי' שחיטה עכ"ל עיי"ש מוכח מדברי רש"י ז"ל דבמקום שנפסל שם ביוצא שם לא יוכל להתקדש כלל. וסברתו נראה דהוא כעין דקאמר הש"ס מנחות (ד"ק) ותמורה (י"ד) כל הקרב ביום קדש ביום וכל הקרב בלילה קדוש בלילה ה"נ לענין מקום בעי' הקידוש במקום שהוא קרב ולכך כיון דלחמי תודה אינם קרבים ועיקר הבאתם הוא לאכלם בירושלים וזה דרך הכשירם ולכך ס"ל לר"י דקדושתם הוא ג"כ לפנים מחומת ירושלים. ואמנם לפי"ז ר"י לשיטתו דס"ל בזבחים פ"ט ע"ב דבשר קדשים קלים שיצא לפני זריקת דמים חוץ לעזרה כשר. וה"נ בלחמי תודה א"כ אין הקרבתם כלל בפנים רק בירושלים לכך קדיש ג"כ לפנים מחומת ירושלים. אבל ר"ל לשיטתו דס"ל דבשר קדק"ל שיצא לפני זריקת דמים חוץ לעזרה פסול דעדיין לא הגיע זמנו לצאת והיינו כיון דהבשר הוא צורך הזריקה דאם אין בשר אין דם א"כ כמו דהדם קרב בפנים ה"נ בענין דהבשר יהי' בפנים עד שעת זריקה וממילא לא קדיש רק בפנים. וא"כ שפיר קאמר הש"ס בזבחים הנ"ל שמעת מינה מדפסול רגלי' בחוץ ובע"כ כמש"ל דמה שבחוץ אינו מתקדש וא"כ ממילא נשמע דאם יצא שם נפסל ולכך אינו מתקדש שם ג"כ. דאם לא הי' נפסל ביציאתו קודם זריקה א"כ הוי מתקדש שם ג"כ כמו לר' יוחנן לפנים מחומת בית הפאגי כנ"ל נכון:

ומה שכתבת לתרץ קושיתך דבשבת כיון דזר אסור לשחוט לדברי השעה"מ בפ"ו מה' ביאת מקדש א"כ בעי כהונה ולכך צריך גם פנים הא וודאי ליתא דאטו בעי בשבת כהונה משום קדושה יתירה שיש בקרבן בשבת יותר מבחוץ עיקר הטעם הוא רק דכשהותר שבת במקדש לכהנים הותרה ולא לזרים. ובדיעבד וודאי כשר גם בזר כדמפורש להדיא ביומא למ"ד שחיטת פרו בזר כשירה אף דיוה"כ דומה לשבת וכמו שוחט קרבן יחיד בשבת דכשר בדיעבד כמ"ש התוס' חולין (ד"מ ע"א) וא"כ מאיזו טעם יצטרך בשבת יותר פנים מבחוץ. ואמנם גוף דברי השעה"מ מרפסן איגרי מאד לחדש דבר כזה שלא נמצא בש"ס בשום מקום:

וחתני הה"ג מו"ה שרגא פייביל נ"י הראה לי מפורש בתוספתא דפסחים פ"ד אות י"א דבשבת הביאו ישראל סכיניהם ושחטו פסחיהם משמע דבעצמם שחטו ועיין ברש"ש ביבמות (דל"ג) שמפרש ג"כ דברי רש"י כדברי השעה"מ דאין בו משום זרות אבל משום שבת חייב. ועורר ג"כ ממשנה דפסחים הנ"ל כמעשהו בחול כן מעשהו בשבת. ומחלק בין פסח לשאר קדשים אבל זה דוחק גדול. דגם בשאר קרבנות בעינן בשחיטה שליחות בעלים כמ"ש הפנ"י והמקנה ר"פ האיש מקדש. וא"כ אמאי אין מתירין בשבת בק"צ שישחטו הבעלים בעצמם אף שהם זרים ומה שדקדקו כן מדברי רש"י יבמות הנ"ל גבי זר ששימש היאך משכחת לה אי בשחיטה הא שחיטה בזר כשירה ופירש"י ואין כאן משום זרות משמע אבל משום שבת יש:

לפענ"ד אין זה דיוק כלל דמי הכריחם לפרש דאיירי בק"צ דילמא איירי בקרבן יחיד שאינו דוחה שבת וקושית הש"ס קאי רק אזרות אמאי מחייב הא שחיטה בזר כשירה וזהו דקאמר רש"י ואין כאן משום זרות אבל משום שבת יש כאן דהא קרבן יחיד אינו דוחה שבת. ואף דלפי"מ דקרי לי' הש"ס שם לשבת איסור כולל מוכח בע"כ דאיירי בק"צ ואז הוי שבת רק איסור כולל אבל אם איירי בקרבן יחיד הוי שבת איסור מוסיף. כמ"ש התוס' ישינים שם בע"א דקודם שבת לא היתה אסורה עבודה הזאת רק על זרים וכשהגיע שבת נאסר גם לכהנים מ"מ לא הי' יכול הש"ס להקשות אשבת דדילמא באמת איירי בקרבן יחיד והוי איסור מוסיף ואפ"ה פוטר ר"ש דלית לי' גם איסור מוסיף כמ"ש התוס' בשבועות (דכ"ב ע"ב) ד"ה למאן ומה שהביאו הרש"ש והבית יצחק או"ח סי' י"כ ראי' לזה מסנהדרין (נ"א) דקאמר הש"ס כהנים אשתרי שבת אצלם והיא לא אשתראי שבת לגבה. והא אשתרי בשחיטה אע"כ דזר אסור לשחוט בשבת. נלע"ד לישב. עפי"מ שיש לדקדק במשנה דפסחים (דס"ו ע"א) דפליג ר"ע על ר"א דס"ל דמכשירין דוחין שבת ויליף ר"א מק"ו דשחיטה שדוחה שבת. ור"ע השיב לו משום דשחיטה א"א לעשותה מע"ש ואמאי לא קאמר ר״ע בפשיטות דשחיטה שהוא גוף המצוה דוחה אף אם הי' אפשר לעשותו מע"ש ומכשירין לא דחו דאשכחן כה"ג במלאכת יו"ט דמלאכת או"נ גופו מותר אף אם אפשר לעשות מעיו"ט ומכשירין לא הותרו רק כשא"א לעשותן מעיו"ט כמבואר באו"ח ס' תצ"ה ס"א ואף לדעת היש מחמירין שברמ"א שם מבואר שם במחה"ש סק"ב שהוא רק מדרבנן עיי"ש. ובשבת ר"פ ר"א דמילה פליג שם ג"כ ר"ע על ר"א דמכשירו מילה והיתה שם גירסא במשנה מילה שא"א לעשותה מע"ש דוחה שבת ובס"א נמחק מלת מילה. ולא גרסו רק ושא"א לעשותה מע"ש עיי"ש וטעמא בעי:

ולכן נ"ל דהא מבואר שם בפסחים דהא דכל ק"צ דחי שבת ילפי' מתמיד דכתיב להקריב לי במועדו וא"כ כיון דכתיב לשון תקריבו ומפורש רק כל עבודת הקרבה אבל שחיטה דלא עבודה היא ומוהקריבו ואילך מצות כהונה א"כ שחיטה לאו בכלל הקרבה היא ואינו מפורש בקרא דדחי שבת רק דממילא כיון דא"א להקריב בלא שחיטה וא"א לשחוט מאתמול דיופסל בלינה א"כ נהי דשחיטה לאו עבודה הוא אבל עכ"פ הכשר עבודה הוי ונלמד שפיר משחיטה דמכשירין דוחן שבת רק דר"א אינו מחלק בין אפשר לעשותן מאתמול או לאו דס"ל דשבת הותרה וכיון דמוכח משחיטה דגם מכשירן הותר א"כ אין חילק בין אפשר לעשות מאתמול או לאו כמו בטומאה למ"ד הותרה דא"צ לחזור אחרי טהורין. ור"ע פליג עלי' בהא וס"ל כיון דמכשירין לא מפרשי בהדיא בקרא דבקרא הקרבה כתיב. ורק דממילא מוכח דבע"כ גם שחיטה דוחה אף דהוי רק מכשירין דהא א"א לקרבה בלא שחיטה א"כ י"ל נהי דגוף העבודה הוי הותרה בשבת אבל מכשירין דאינו מפורש בקרא לא הוי רק דחוי כמו מכשירי או"נ ביו"ט ואם אפשר לעשותן מאתמול לא דחי בהו ולכך בפסחים נקט ר"ע שחיטה שא"א לעשותה מאתמול דשחיטה ג"כ לא הוי רק מכשירין ומותר רק משום דא"א לעשות מאתמול. אבל מילה דהוא גוף המצוה א"צ לטעם דא"א לעשות מאתמול ולכך נמחק שם בשבת בס"א הגירסא ״מילה״ ולא גורס רק ושא"א לעשות מאתמול ולא קאי רק על מכשירין. ומעתה יצא לנו מזה דכל העבודות הותרו בשבת אבל שחיטה דלאו עבודה היא והוי רק בכלל מכשירין לא הוי רק דחוי' ולא הותרה. וא"כ ממילא סרה קושית הרש"ש והבית יצחק הנ"ל בסנהדרין (נ"א) הנ"ל דשם רוצה לומר דבת כהן שחללה שבת בשריפה ופריך מ"ש מיני' דידי' ומישני איהו דאשתרי שבת לגבי עבודה היינו גוף עבודות שהותרו בשבת לגבי כהן כמו הקטרת אימורין והקטרת בזיכין ומנחת נסכי ציבור וחבותי כה"ג, שההקטרה בכל אלה הוא אב מלאכה והותרו בשבת אצל כהנים דהם גוף עבודה ואף אם אפשר לעשותן בלילה כמו הקטרת אימורין וכדומה הותרו בשבת כמבואר בפסחים (דס"ח ע"ב) ומנחות (דע"ב) דאר"ש בא וראה וכו' עיי"ש. אבל בת כהן דאסורה בכל העבודות נהי דבשחיטה מותרת מ"מ הא שחיטה לא הוי הותרה רק דחוי כמש"ל ואנן אמרינן רק הואיל ואשתרי שבת לגבי' ולא הודחה כדמחלק הש"ס בכה"ג בזבחים דל"ג עיי"ש ומיושב קושית הרש"ש והבית יצחק הנ"ל:

והשתא דזכינו לזה יש להסביר הטעם של השעה"מ אליבא דרש"י הנ"ל דס"ל דזר אסור לשחוט בשבת דלכאורה אינו מובן כלל הטעם ומנ"ל לרש"י הא. אטו בקרא דמועדו כהנים כתיבי הא כתיב רק דהקרבן דוחה שבת וממילא כל מי שיכול לשוחטו ולהקריבו בחול אמאי לא יוכל גם בשבת. אבל לפי הנ"ל דשחיטה הוי רק הכשר עבודה ולא הותרה מעולם רק הודחה. א"כ כמו דקאמר הש"ס במנחות ע"ב הנ"ל אליבא דראב"ש דהקטרת אימורין לא דחי רק משום שכבר דחתה שחיטה את שבת. וכן בשבת דקל"ג ע"ב לענין ציצין שאין מערבין את המילה קאמר ג"כ אליבא דר"י חוזר משום שניתנה שבת כבר לידחות אצלו. ושם (דקל"ג ע"א) לענין שני תינוקות קאמר רב אשי רישא נמי נהי דניתנה שבת לידחות גבי תינוקות דעלמא. להא גברא מיהא לא איתייהב א"כ י"ל ה"נ בשחיטה דהוה רק מכשירין י"ל נהי דניתן שבת לדחות גם אצל מכשירין היינו לגבי כהנים דניתנה שבת לדחות אצלם אצל גוף העבודה דהוי הותרה נדחה נמי לגבי מכשירין דהוא צורך העבודה אבל זרים דלא ניתנה שבח לדחות אצלם לגוף העבודה דאסורין בכל העבודות. בשביל שחיטה לבדה דהיא רק הכשר עבודה לא נתנה לדחות. וגם יש אמרו כיון דנדחה הכשר העבודה רק כדי שיוכל לעשות אח"כ העבודה הוי כמו חטא בשביל שיזכה חבירך. אבל כהנים דיכולין לעשות בעצמו כל העבודות א"כ יוכל לשחוט ג"כ דהוי חטא בשביל שתזכה דאמרי' במנחות דמ"ח דשרי ואף אם אח"כ עובד כהן אחר מ"מ כיון דבשעת השחיטה עושה בהיתר דיכול לזרוק ג"כ לא איכפת לו אם אח"כ יעשה כהן אחר גמר העבודה:

ולפימ"ש דמש"ה אסור זר לשחוט דלא אתייהב שבת לדחות אצלו. יש לישב מה שהקשו הרש"ש והב"י דבפסח אמרי' דכמעשהו בחול מעשהו בשבת דמשמע דגם זר שוחט כמו בחול. והתוספתא שהראה חתני הרב נ״י הנ"ל. דהנה הפנ"י והמקנה בר"פ האיש מקדש רוצים לומר דאף לדעת הסובר דבשחיטת קדשים לא בעינן שליחות בעלים מ"מ בפסח בעינן שליחות עיי"ש. והנה קיי"ל דכל היכא דהשליח לאו בר חיובא אמרינן ישל"ד וא"כ בפסח בשבת אם נאמר שהבעלים שהם זרים לא ישחטו בעצמם רק ע"י כהנים נהי דנאמר דלא אמרי' בזה כל מילתא דאיהו לא מצי עיבוד. דהוי רק משום אסורא דרביע עלי', או משום דבדיעבד כשר כמ"ש המחנ"א ה' שלוחין סי' ט' עיי"ש מ"מ מה דהכהן ישחוט בשבת יהי' נחשב כאלו הוא בעצמו שוחט דהא כיון דהכהן לאו בר חיובא משום דניתנה שבת לדחות אצלו א"כ המשלח חייב ואנן הא חזינן דהתורה ציוותה להקריב פסח בשבת מקרא דמועדו. בע"כ דהתירה התורה לבעלים איסור זה. וא"כ כיון דאף אם שלוחו הכהן ישחוט הוי כאלו הוא שוחט רק דנאמר דהתורה התירה לו. א"כ הרי אתייהב שבת לדחות אצלו. א"כ מותר ג"כ לשחוט בעצמו כמו שהכהן מותר לשחוט משום דאתייהב שבת לדחות אצלו בשאר עבודות וזה תירוץ נכון לדעתי בעה"י:

ומ"ש לפלפל בסוגיא בצרת הבת וכתב דמאן דס"ל צרת הבת אסורה סבור איסור חע"א עיין בתוס' ישינים דף י"ג ע"ב שכתבו דא"א לומר כלל דב"ה דאסרם צרה יהי' ס"ל אחע"א עיי"ש מ"ש שם. ומ"ש דמאן דס"ל קדושה ראשונה לא קידשה לע"ל וכתבו התוס' יבמות דפ"ב דמודה דקדושת ירושלים לא בטלה משום דירושה אין לה הפסק. בע"כ ס"ל דאי מוחזקת מאבותיהם דאליבא דידי קאמר הש"ס ב"ב (דקי"ט) דלשון מורשה היא ירושה. ודקדק בדברי התוס' שם (דפ"ב ע"ב) ד"ה ירושה שכתבו בירושלים איקרי נחלה ולכן ס"ל דקדושת ירושלים אין לה הפסק אבל בע"כ ארץ ישראל ס"ל דאינה מוחזקת מאבותיהם ומורשה אינו לשון ירושה דאל"כ גם קדושת הארץ לא בטלה. ומ"ש על הקושיא שהקושיא שהקשו על הב"ח דס"ל דחדש אינו נוהג בשל עכו"ם מהירושלמי שהביא הר"ש ע"ג דחלה דתבואה שמצאו ישראל בכניסתם לארץ היתה אסורה להם משום חדש. והב"ח תירץ הקושיא הזאת בתשובת גאוני בתראי והולדת אתה עפי"ד. ועפי"ד המל"מ קפ"א מה' חו"מ דבדבר שהי' לו שעת הכשר אין לנו לימוד שיהיו ח"ש אסור מה"ת ויצא לך מזה דלמ"ד אי מוחזקת מאבותינו לא היתה להתבואה הזאת שה"כ מעולם וגם ח"ש אסור בה, ועפי"ז תירצת שם הסוגיא. הנה תעיין בתוס' ר"ה די"ג ע"א ד"ה ולא קציר. דאף למ"ד ירושה מאבותיהם מ"מ יש להגוי חלק במה שזרע א"כ חלק הגוי היתה לה שה"כ וא"כ אף דמעורב חלק הגוי בחלק הישראל כשיטת רש"י גיטין (מ"ז) דבכל חטה וחטה יש להגוי חלק מ"מ הוי ח"ש ע"י תערובות דאינו אסור מה"ת:

ואשר כתבת בדרך פלפול ע"ד קושית הפנ"י לב"ש דאסור לגרש את אשתו אא"כ מצא בה ערות דבר א"כ ל"ל דכתב קרא לאסור גרושה לכהן הא בלא"ה אסורה משום זונה אלא דנאמר דקרא איצטריך לחייבו בתרי לאווין. וע"ז הקשה איך חל איסור גרושה על איסור זונה הקודם לו הא לא הוי כולל ולא מוסיף. הנה כבר התעורר הגרע"א בגה"ש גיטין שם ד"צ ע"א על הירושלמי דהקשה ג"כ ממחזיר גרושתו ותירץ ג"כ לעבור עלי' בב' לאווין וקשה ג"כ הא אין אחע"א:

ונלע"ד לישב דהנה הרשב"א הקשה שם על הירושלמי דמאי מקשה. הא מסיק הש"ס כאן דבדיעבד אם גירשה מגורשת אף בלא ערות דבר. וא"כ י"ל דאיצטרך קרא היכא דעבר וגירשה. ונלע"ד לישב ובהקדם קודם לישב דברי רש"י התמוהין ביבמות (מ"ט ע"ב) על הא דקאמר שם הש"ס הכל מודים דקידושין תופסין בסוטה כתב רש"י ד"ה דהא דהראי' היא מדלא פקעי קידושין הראשונים כשזינתה וצריכה גט. ש"מ דקידושין תופסין בה. והקשו שם בתוס' דמאי ראי' הוא זה הא נדה ג"כ לא פקעי קידושין הראשונים ואפ"ה איצטרך קרא דקידושין תופסין. וגם טעמא בעי איך מדמה חלות קידושין לפקיעת קידושין ראשונים שנעשו בהיתר. וניישב ג"כ קושית התוס' קידושין (דנ"א) לרבא דאמר קידושין שלא מסורין לביאה לא הוי קידושין והא כל חייבי לאווין הוי אינם ראוים לביאה. ואפ"ה תופסין בהם קידושין וגם קושית הרשב"א שם על אביי ממתניתין דמקדש שתי אחיות או אשה ואמה דאינן מקודשת הא כיון דס"ל דקשאמ"ל הוי קידושין וגם לא ס"ל דרבה דכל שאינו בזאח"ז וכו' א"כ אמאי אינן מקודשת:

ונלע"ד דהנה קשה לכאורה לפימ"ש התוס' בקידושין (ד"ז ע"א) ד"ה ונפשטו. דבקידושין דאסר לה אכ"ע כהקדש דינו כהקדש לענין פשטה קדושה בכולה ועיין פנ"י שם דאף אם אמר לשון מאורסת דינא הכי עיי"ש וא"כ מאי צריך קרא בקידושין דס"ז דאין קידושין תופסין בעריות הא בהקדש קיי"ל דמקדיש בע"מ למזבח לא חל ההקדש כלל עיין תמורה כ"ז ע"ב במשנה אמר על הבהמה טמאה ובעלת מום הרי אלו עולה לא אמר כלום א"כ ה"נ בקידושין דבשביל שקידשה אלי' נאסרת אכ"ע כהקדש עיין תוס' קידושין (ב' ע"ב) ד"ה דאסר. כמו בהקדש דבשביל שהקדישה לשמים נאסרת אכ"ע וא"כ כמו דשם היכא דאינה ראוי' לשמים לא חל ההקדש ה"נ נימא היכא דאינה ראוי' לו לא יחולו הקידושין כלל. אך צ"ל דהא שם דס"ח קאמר הש"ס דחייבי לאווין איכא קרא להדיא דקידושין תופסין מכי תהיין לאיש וכו' וא"כ הא כיון דגלי קרא דחל הקידושין בח"ל אף דאינה ראוי' לו ש"מ דלא מדמין בהא להקדש וא"כ ה"א דגם בעריות דח"כ וחייבי מב"ד הדין כן לכך איצטריך קרא דבעריות אין קידושין תופסין ואמנם עתה דגילה קרא דעריות דח"כ ומב"ד אינן דומין לח"ל שוב הדרינן לסברא קמייתא דמש"ה אין תופסין בהן קידושין משום דלא חזו לגופו והוי כמו מקדיש בע"מ למזבח והא דח"ל קידושין תופסין חידש הוא דחידש קרא בח"ל ולא ילפינן מיני' וא"כ שפיר מובן טעמא דרבא דקידש אחת משתי אחיות דהוי קשלמ"ל דלא הוי קידושין. דכיון דכל אחת אסורה לו משום ספק ערוה דאחות אישה א"כ אינה ראוי' אלי' וודאי כמ"ש הר"ן בתשו' לענין נודר שלא לשתות יין בשבת דמקרי חל הנדר בין השמשות כיון דאסור מחמת ספק דאורייתא למאן דסובר ספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא ושוב הוי כמו מקדיש בע"מ למזבח דכל היכא דלא חזי למזבח דלא חל ההקדש ולא קשה קושית התוס' מח"ל דשם חידוש הוי שחידשה תורה בח"ל ולא ילפי' מיני' כמש"ל. וניחא ג"כ לאביי משנה דמקדש שתי אחיות דאביי לא פליג על רבא רק בקידוש אחת משתי אחיות דאינה אסורה רק מחמת ספק והוא ס"ל דאינו ראוי' מחמת ספק לא הוי כאינו ראוי' מחמת וודאי' כס' הש"ס יבמות (דמ"א ע"ב) בהספיקות מיקרי עולות ליבום כיון דאם יבוא אלי' וכו' עיי"ש ועיין תוס' זבחים (דע"א ע"ב) ד"ה ובטריפה דאף מחמת תערובות טריפה אינו יכול לאוכלו מ"מ כיון דאם הי' מכירין אותו הי' ראוי לו מקרי ראוי' לו עיי"ש ודוק ועיין פרמ"ג יו"ד סי' כ"ח בש"ד ס"ק כ"ז במה שמפרש דברי הב"ח ובלב ארי' חולין (דפ"ו ע"א) ד"ה בגמרא עיי"ש ויש לומר דבס' זו פליגי אביי ורבא אביי ס"ל דאינו ראוי מחמת ספק הוי ראוי מספק ורבא ס"ל דהוי א"ר בוודאי כיון דעכ"פ אסור אבל המקדש שתי אחיות דאינם ראוין בוודאי. וודאי הוי כמקדש בע"מ דלא קדיש:

ומעתה מיושבים ג"כ דברי רש"י ביבמות הנ"ל דהנה אנן קיי"ל קדשים שמתו יצאו מידי מעילה ועיין תוס' קידושין (דנ"ז ע"ב) ד"ה מה. בשם הר"מ דפקעה קדושתן לגמרי ומותרין אף באכילה כיון דלא חזו תו לגבוה. עיין במהר"ם מלובלין שם וא"כ כיון דמדמינן קידושין להקדש שפיר קאמר רש"י דאם איתא דאין קידושין תופסין בסוטה והוא משום דטומאה כתיב בה כעריות. עיין יבמות (די"א) דמה"ט אינו עולה לחליצה א"כ גם כשזינתה לאחר הנשואין הול"ל דליפקעו קידושין כמו קדשים שמתו או שנפסלו כמו חטאות המתות דפקעה קדושתן ולא קשה מנדה שהקשו התוס' דשם כיון דעדין חזיא לו לאח"ז דומה למ"ש הש"ס בריש מעילה לענין פיגול ויוצא דכיון דאם עלו לא ירדו לא פקעו קדושתן כיון דעדיין חזי קצת לגבוה מכ"ש דאח"ז תהי' ראו' לו כתחילה אבל זינתה דנאסרה לו לעולם הי' צ"ל דפקעי קידושי' ומדחזינן דצריכה גט ש"מ דהיא בכלל שאר ח"ל או ח"ע דגילה קרא דקידושין תופסין. עיין ישרש יעקב שם:

ומעתה נבוא ג"כ לישוב דברי הירושלמי הנ"ל. דהנה י"ל עתה טעם לשבח בטעמא דקרא אליבא דב"ש דאינו יכול לגרש אא"כ מצא בה ערות דבר דכיון דמדמינן קידושין להקדש ומצינו בהקדש דמקדיש בהמה תמימה למזבח. אינה יוצאת מידי מזבח לעולם כ"ז שהוא תמימה ול"מ לה פדיון אך כשנפל בה מום דלא חזיא תו למזבח יכול להפקיע קדושתה ע"י פדיון. ופדיון עכ"פ צריכה ואינו דומה לקדשים שמתו דשם אינה ראוי למזבח לא היא ולא דמי' כמ"ש רש"י בריש מעילה משום דאין פודין קדשים להאכילה לכלבים או משום העמדה והערכה אבל בעלת מום דחזי לדמי' לא פקעה קדושתן לגמרי כיון דעדיין נשאר בו צורך גבוה רק דהקלש קדושתה מקודשת הגוף לקדושת דמים דמהני פדיון כידוע כ"ז למבין. ה"נ בקידושי אשה דמלבד קנין הגוף שבה זכתה תורה ג"כ לבעלה קנין דמים כמו שזוכה בהפרת נדרי' וירושתה למ"ד ירושת הבעל דאורייתא וכדומה נמי אמרינן בזה. כמו בהקדש דכ"ז שהיא ראוי' לו וחזיא לגופה. הוי כמו בהמה תמימה דלא מהני פדיון להפקיע קדושת הגוף שבה ה"נ לא יכול להפקיע הקידושין ע"י גט ואינו יכול לגרשה. אבל כשמצא בה ער"ד שנאסרה עלי' ולא חזיא לגופה עוד דמי' לקרבן שנפל בו מום דכל שנשאר בו עוד קדושת דמים לא פקעה קדושתן בכדי בלא פדיון. ה"נ כיון דעדין נשאר להבעל קנין דמים שבה לא פקעה קידושי' בכדי רק ע"י גט. והגט באישה הוא במקום פדיון בקרבן אבל גט מהני כיון דכבר הוקלשו קידושי' דלא חזי' תו לגופה:

וא"כ מעתה נחזה אנן איך יהי' הדין בספק סוטה שנאסרה עלי' אם יכול לגרשה ולפמש"ל הדבר תלוי בפלוגתת אביי ורבא הנ"ל דלאביי דס"ל דאינו ראי' מחמת ספק לא הוי אינו ראוי בוודאי א"כ לא פקעה קדושת הגוף שבה עדיין דשמא עדיין ראוי לו. אף דספק סוטה עשאה הכתוב כוודאי היינו לחומרא ולא לקולא כמ"ש התוס' ביבמות די"א ע"א ד"ה צרת סוטה וא"כ אסור לו לגרשה לב"ש. ולרבא דס"ל דאינו ראוי' מספק הוי אינו ראוי' בוודאי ולא חלים הקידושין כלל א"כ גם כשנעשית ס' סוטה אח"כ פקעה קדוה"ג שבה ויכול לגרשה בגט וא"כ י"ל דהא דקאמר הש"ס כאן דבעי' זנות בעדים היינו לאביי ולמאן דס"ל דמחמת ספק לא הוי אינו ראוי אבל למ"ד דאינו ראוי מחמת ספק הוי אינו ראוי בוודאי. די בקינוי וסתירה אף דאין הזנות בעדים דהוי רק ס' סוטה וא"כ מיושבים דברי הירושלמי הנ"ל ול"ק, קושית הגרע"א הנ"ל דאין איסור חל על איסור דז"א די"ל דהירושלמי ס"ל כרבא דגם ס' סוטה הוי אינו ראוי ויכול לגרשם וא"כ אצטריך קרא דמחזיר גרושתו היכא דגירשה משום ס' איסור סוטה דאף דלהחמיר עשה הכתוב ס' כוודאי כמש"ל התוס' ביבמות (די"א) הנ"ל. מ"מ כיון דלמלקות ליכא דאתיא רק מריבויא דקרא. הוי כח"ש דאסור מה"ת דאפ"ה חל עלי' איסור מלקות כמ"ש התוס' בשבועות (דכ"ג ע"ב) ועיין מל"מ פ"ו מה' יבום הי"ט ובישרש יעקב (בד"ג ע"ב ובדי"א) דלדעת התוס' והרא"ה בס' סוטה ליכא לאו וממילא חל עלי' איסור לאו דמחזיר גרושתו ואיסור גרושה לכהן ואי תקשו לש״ס דידן אליבא דאביי דס' סוטה אינו יכול לגרש א"כ ל"ל קרא למחז"ג ולגרושה לכהן כיון דליכא לתרוצי כתירוץ הירושלמי דהא בוודאי סוטה אאחע"א כקושית הגרע"א הנ"ל ז"א דכבר הבאתי קושית הרשב"א והפנ"י על הירושלמי הנ"ל דלמאי דמסיק הש"ס דאם עבר וגירשה מגורשת א"כ איצטריך קרא היכא דעבר וגירשה דהא אי דאיסורא קתני כדמביא הפנ"י מיבמות (דע"ט):

אך צ"ל דהנה לכאורה קשה מאי פריך הירושלמי ממחז"ג הא לפי סברא קמייתא של הר"ן בנדרים (דכ"ט ע"א) ד"ה א"ל אביי, דלמ"ד קדוה"ג פקעה בכדי אם אמר לאשה היום את אשתי ולמחר א"א אשתי יוצאה בלא גט א"כ איצטריך קרא היכי דקידשה ל"ל יום דלאחר ל' פקעה קדושי' ואם נשאת לאחר וגירשה אסור הראשון להחזירה אך באמה ז"א דלא אסרה התורה רק כשיצאה אשתו ע"י גט ונשאת אסור להחזירה אבל כשקידשה רק לזמן ולאחר זמן פקעה קדושי' בזה לא אסרה תורה משום מחז"ג. אך לפי"ז א"כ היכא מייתי רבא ראי' מאונס דכתיב לא יוכל לשלחה כל ימי' ובעמוד והחזיר קאי, דבע"כ דיעבד מגורשת בלא ערו"ד דאל"כ היאך יכול להחזירה כמ"ש הפנ"י. דילמא אתי קרא לאשמעינן דאינו יכול לקדשה לל' יום ולהוציא אותה בלא גט ואם עשה כן בעמוד והחזיר קאי אבל לעולם אם קידשה סתם אף בדיעבד ל"מ הגירושין בלא ערו"ד אך צ"ל דהא בעל המימרא דאונס הוא רבא. ורבא הא ס"ל שם בנדרים (כ"ט) דקדוה"ג לא פקעה בכדי. ואינו יכול לומר היום את אשתי ולמחר וכו' וא"כ ל"ק על הירושלמי די"ל דבעל המימרא הוא ר' שמלא בירושלמי שם והוא ס"ל דקדוה"ג פקעה בכדי. וגם באשה יכול לומר היום את אשתי וכו' כתירץ ראשון שבר"ן וא"כ אין ראי' כלל מאונס לומר דעבר וגירשה בלא ער"ד מגורשת. אבל הש"ס דילן ס"ל דבעינן ערוות דבר בעדים ברורים י"ל דס"ל כרבא בהא דכפי הנראה בנדרים שם אביי קיבלה מרבא וא"כ בלא"ה ל"ק ממחזיר גרושתו ומגרושה לכהן די"ל דאיירי בעבר וגירש דלדידי' מוכח מקרא דלא יוכל לשלחה דבעלמא אם עבר וגירש מגורשת כנ"ל נכון בישוב סוגית הש"ס גיטין והירושלמי הנ"ל:

ואשר הביא להקשות בפסחים (כ"ג) דקאמר הש"ס דלריה"ג ילפינן היתר הנאה מלך המיותר דשני לך כתיבי ומביא להקשות דנימא דהלך השני מלמד דשלך אתה אוכל ולא של אחרים כרב אחי ב"י:

לכאורה יש לישב דהא התוס' שם בדכ"ט קאמרי דרב אחא רק להנאה קאמר ולא לאכילה דבאכילתו קנאה וא"כ אינו יכול הש"ס לומר דלריה"ג לא יאכל ג"כ איסור הנאה משמע ולך אתו להתיר של אחרים בהנאה דז"א דאם של אחרים מותר א"כ גם שלו מותר דהא כל חמץ הוא אינו שלו משום דמחויב להשביתו כמ"ש המקו"ח בסי' ל"א אליבא דריה"ג בשלמא לרב אחא דמקיש שאור דאכילה לראי' א"כ שפיר בחמץ שלו כיון דהעמידה ברשותו לענין שיעבור בב"י עובר ג"כ באכילה. דהא אין בתורה מיותר שום מיעוט רק מכח ההיקש וא"א להיות עדיף מיני' אבל אם נאמר דאיכא קרא מיותר לך להתיר של אחרים בהנאה. א"כ גם חמץ שלו לא מיקרי לך. כיון דמחויב להשביתו ונהי דבב"י עובר דלענין ב"י אוקמה התורה ברשותו אבל לא לשאר מילי מדאינו יכול לבטלו לאח"ז איסורו ולקדש בו אשה וא"כ אף דלשון לא יאכל משמע איסור הנאה אבל קרא דלך מוכיח עלי' דאינו כולל איסור הנאה דלא הוי שלך. אלא דיש לדחות זה דהנה המקו"ח הנ"ל חולק על השאג"א דס"ל דלריה"ג יכול לבטל גם לאחז"א וכתב הוא דאף דמותר בהנאה לריה"ג מ"מ מחמת איסור ב"י הוי אינו שלו. ולאו ברשותו לבטלי'. ואמנם לענ"ד נראה כהשג"א דהנה הא דאמרינן דחמץ עשאן הכתוב כאילו הוא ברשותו י"ל דזה רק למ"ד דחמץ אסור בהנאה בין שלו בין של אחרים. א"כ גם בלאו איסור דב"י אין החמץ ברשותו משום איסור הנאה וא"כ מהכרח לומר דלענין ב"י עשאו הכתוב ברשותו דעל חמץ שאינו שלו עובר. אבל לריה"ג דחמץ מותר בהנאה נהי דמשום איסור ב"י הוי אינו שלו כס' המקו"ח הנ"ל מ"מ אינו מוכרח לומר דלענין ב"י עשאו הכתוב ברשותו. דלעולם אינו ברשותו כלל והא דעובר בב"י בע"כ הוא עובר דאם תאמר דאינו עובר בב"י ומותר לקימו א"כ הדר הוה שלו ועובר בב"י כיון דרק משום איסור כ"י לחוד אתה רוצה לומר שהוא אינו שלו. וזה כס' התוס' שם בדכ"ו לענין עלה עלי' זכר. וא"כ מעתה שפיר יכול לבטלו גם לאחז״א לענין שלא יעבור מכאן ולהבא דלכאורה איך עובר בב"י הא לריה"ג אינו שלו ולדידי' לא אוקמה הכתוב רשותו מאי אמרת אם אינו עובר בב"י הדר הוה שלו ועובר ז"א דאם הוא שלו א"כ שפיר מהני ביטול כמו קודם זמן איסורו ודוק היטב כי זה עמוק בעזה"י:

ומעתה לפי"ז הדרא הקושיא שהבאת לדוכתה דנימא דלעולם לריה"ג אסור בהנאה וקרא דלך אתי להתיר חמץ של אחרים בהנאה. מאי אמרת א"כ גם חמץ שלו לא מיקרי שלך מחמת איסור ב"י. ז"א דבין איסור ב"י בין איסור הנאה. בע"כ דחלים על חמץ שלו דאם אמרת דאינם חלים דלא מקרי שלך שוב הוי שלך דאם לא יעבור בב"י ולא יהי' אסור בהנאה הדר הוה שלו ובע"ב נאסר בין בב"י בין בהנאה דשקולים הם. ולחומרא אזלינן כמו בעלה עלי' זכר אמנם באמת ג"ז לק"מ כיון דלפי סברא זו העלית דיכול לבטלו כהשאג"א גם לאחז"א א"כ שוב א"א לפרש קרא דלא יאכל שלא יביא ממנו הנאה המביא לידי אכילה הא בע"כ יכול להביא ממנו הנאה הבאה לידי אכילה דהא יכול לבטלו וליהנות ממנו אח"כ כיון דאמרת דחמץ שאינו שלו מותר בהנאה. כנ"ל נכון ודוק היטב בכ'

מה שהקשה דנלמד דע"א נאמן מהא דל"ח דלמא כתב הגט שלא לשמו לק"מ דבדבר שאין לו הנאה ובידו לעשות בהיתר לכ"ע אמרינן אין אדם חוטא ולא לו עיין קדושין דס"ד. ויתר הדברים אין פנאי עוד אתי לעיין והשי"ת יצליחך בלימודך שתעלה מעלה מעלה:

כ"ד הכותב למען הגדל התורה והאדירה.

דוד מנחם מאניש באב"ד אבדפ"ק

תוכן העניינים

חבצלת השרון מהדורא תנינא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה