חבצלת השרון מהדורא תנינא· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד
סימן יב
ב"ה.
שלמא רבא להני גברי רברבי ויקירי הרבנים הגדולים. מאורי התורה והוראה עומדים לנס עצתם. גודרי גדר ועומדים בפרץ. ה״ה הה"צ החסיד בנש"ק מוהו"ר שלום מאשקאוויץ שליט"א. ואתו עמו אחוזת מרעהו הרבנים הגדולים חברי ועד הרבנים דק"ק לונדון איש איש כערכו ומהללו. ד' עליהם יהי' !
יקרת מכתבם במועדו לנכון הגיעני. ולדאבוני לא יכולתי להשיב תיכף מסיבת אי בריאתי על כאב העינים. ואתם הסליחה. והנה אם כי לא אדע מה מצאתם בי. כי מרחוק פניתם אלי. בדברים העומדים ברומו של עולם. ומה כחי להכרים ביניכם. ומה אדע אשר לא תדעו. אך אחר אשר כבר באתם אלי במכתבכם. חלילה לי לסרב לגדולים כמותכם. ומוכרח אנכי לחוות דעתי הקלושה. ויהא רעווא משמיא שישפע עלי רוח ממרום. ללמדני דעת ותבונה. דעת להשיב דבר אמת לאמיתו. כתורה וכהלכה. ויצילני משגיאות:
בדבר אשר עורר ד' את לבבכם. לחשוב מחשבות. להרים קרן התורה והיראה אשר בעוה"ר ירדה פלאים. ועופר בעפר קרנה. וקמתם לתקן בעירכם חדרים ללמוד בהם נערי בנ"י תורה ומצוה. ונולד חילוקי דיעות ביניכם. קצתם אומרים שסדר הלימוד יהי' כמנהג אבותינו ואבות אבותינו הקדושים מימי קדם. וקצת אומרים. שאולי כדי להמשיך לבם של רחוקים שכבר נתרחקו מדרכי התורה והיראה כדאי לוותר על מנהגי אבותינו. ולבחור הרע במיעוטו. זאת היא תוכן הויכוח שביניהם:
ואנא זעירא דמן חבריא. מוכרח אנכי לאמר שלענ"ד וקט שכלי. הדין עם הראשונים דהנה נלע"ד דסדר לימודינו עם התינוקות הוא נהוג עוד מימי הש"ס. וילמוד סתום מן המפורש. דמנהגינו עד עתה להתחיל ללמוד חומש עם תינוק בפ' ויקרא. ובמדרש פ' צו אמר ר' אסי מפני מה מתחילין עם תינוקות מח"כ ואין מתחילין בבראשית אלא שהתינוקות טהורין וכו'. משמע שהי' אז דבר קבוע בישראל לעשות כן וראינו שדבר זה נוהג ע"ע בכל תפוצות ישראל. א"כ מסתמא גם שאר מנהגינו בסדר הלימוד עמהם כמו לפרוט את האותיות במילואם אלף בית עם שמות הנקודות קמץ אלף וכו' ולא א ב. הוא עוד מימים קדמונים מימי הש"ס או עוד מקודם. ומדקאמר ר"א מפני מה מתחילין ולא קאמר מפני מה נהגו להתחיל מוכח מזה כדעת זקיני הגאון בתבואות שור סי' ל"ה שכתב וז"ל ואי משום שהדינים אלו לא נזכרו בתלמוד אפילו ברמז. תמהני אטו מי קאמר רב אשי דתני ולא שייר מידי. הרי יש כמה דינים ומנהגים דלא הוזכרו בש"ס. ואזכיר מהם הא דקיי"ל וכו' וכהנה רבות נהגו בדיני תפילין עפ"י שימושא רבא ולא נזכר כלל בש"ס וכו'. אלמא דר"א לא יסד בגמ' כ"א מה דאצטריך לי'. ואם יש שום דבר מקובל אצל גדולי ישראל אעפ"י שלא נתבאר בש"ס תורה היא ונקבל וכו' וכבר העיד הרא"ש וכו' וז"ל כי אני מחזיק המסורת שלנו וקבלת אבותינו חכמי אשכנז שהתורה ירושה להם מאבותיהם וכן קבלת אבותינו רבותינו שבצרפת וכו' עכת"ד זקני הגאון בתב"ש ז"ל שהעיד עליו הגאון בנוב"י בתשו' מהדו"ת חיו"ד שהוא ממש יחיד בדורו. וא"כ ה"נ בנ"ד כיון דנראה דהי' נוהג כן עוד מימים קדמונים. י"ל דדינא הוא ולא מנהגא בעלמא. ומסתמא תקנה קבועה היתה מאיזו טעם שהי' להם. ואף אם הי' רק מנהג. מ"מ ידוע מדברי הרשב"א בתשו' הובא בתשו' ארי' דבי עילאי שמנהגי ישראל אף מנהג נשים זקינות אין כח בס"ר אותיות לדחותם. כי מנהגי ישראל הם למעלה מהשכל עיי"ש:
וא"כ מעתה נחזי אם יש רשות לעקור תקנות קבועות פן יצילו בזה איזו נפשות מחטא. והנה בש"ס כתובות ד"ג ע"ב קאמר הש"ס דמפני הסכנה נהגו לכנוס בשלישי ולא מיחו בידם חכמים. ופריך מאי סכנה אילימא דאמרי וכו' תיהרג נהגו לגמרי ניעקרי' אלא דאמרי תיבעל תחילה להגמון ולדרוש להו דאונס שרי. איכא פרוצות ואיכא נמי כהנות ופירש"י איכא פרוצות דעבדי ברצון ואיכא כהנות דנאסרות באונס ומסרו נפשיי' לקטלא. ופריך הש"ס וליעקרי'. ופירש"י הואיל וזימנין דאתו לידי סכנה. וקשה לכאורה מי הכריחו לפרש דהקושיא וליעקרי' הוא משום סכנה דצניעות דוקא. והא גם משום תקנתא דפרוצות איכ"ל דפריך הש"ס וליעקרי' כדי להציל אותם מחטא גדול ביאת א"א. אלא ודאי דהא פשיטא לי לרש"י דכדי דהציל פרוצות מחטא לא עקרינן תקנתא דרבנן. אבל משום סכנה הוי ס"ד דהש"ס לעקור תקנה. ומשני ע"ז דגם משום ספק סכנה לא עקרינן תקנתא דגזירה עבידא דבטלה וכו' עיי"ש. וא"כ ה"נ בנ"ד אין לנו לעקור תקנות קבועות בישראל כדי שמא יצילו בזה איזו עוזבי תורה וקלי דעת. ואין לומר דהילדים שבזמנינו נחשבו כאנוסים דהוי כתינוק שנשבה לבין העכו"ם דז"א דמשום אונס וודאי לא עקרינן תקנתא דרבנן כדקאמר הש"ס שם ולדרוש להו דאונס שרי שמותרין לבעליהם ולא ימסרו נפשיי'. וקשה דאדרבא נועקרי' כדי להציל אותם מאיסור ביאת א"א באונס אלא וודאי דגם משום זה לא עקרינן תקחז"ל כדי להציל נפשות העושות עבירה באונס:
ואין להקשות מהא דאמרינן בגיטין דל"ח גבי האי אמתא דעבדי בה איסורא בכפו את רבה לשחררה והקשו בתוס' שם דמ"א ע"ב ד"ה כופין והא היכא דעבדי בפשיעה ל"א חטא בשביל שיזכה חבירך. ותירצו דכיון דמשדלת אחריהם לזנות הוי כאנוסין או משום מצוה דרבים שאני ה"נ אמאי ל"א חטא בעקירת תקנתא דרבנן כדי לזכות הני ילדים דמיחשבו כאנוסין. או משום מצוה דרבים. דז"א דיש חילוק בין לעשות איסור לפי שעה או לעקור תקנתא דרבנן לעולם. ומנא אמינא לה מהא דאמרינן ביבמות ד"צ ע"ב ת"ש אליו תשמעון אפילו אומר לך עבור על אחת וכו' כגון אלי' בהר הכרמל שומעין לו הכל לפי שעה שומעין לו וכו'. ולגמור מיני' מיגדר מילתא שאני ופרש"י שם ד"ה מיגדר וכו'. שהשיבן ע"י כן מלעבוד ע"ז. הרי דאף דעשה כן להשיבן מע"ז מ"מ רק לעשות איסור לפי שעה כמו שם שהקריב בחוץ בשעת איסור במות אבל לעקור מצוה לדורות אין שומעין לו אף למיגדר מילתא כמבואר להדיא ברמב"ם פ"ט מה יסה"ת ה"ג וד' דאף המוחזק בנביאות כאלי' בהר הכרמל רק לפי שעה שומעין לו ולא לעקור מצוה לדורות עיי"ש. והמעלה דהי' מוחזק בנביאות מהני רק דעי"ז אנו יודעים שבוודאי יהי' כדבריו בירידת האש ויתקדש ש״ש. וישובו מע"ז ויהי' מוגדר מילתא כמ"ש התוס' שם ד"ה ולגמור הרי אף דשם הוי המוגדר מילתא וודאי. כיון דאמר כן בנביאות ואפ"ה דוקא לפי שעה שומעין לו ולא לדורות. מכ"ש בנ"ד שאין זה וודאי שיועיל לקרבם למקום. וודאי לא עקרינן תקנתא לדורות. ואף דיש חילוק בין עקירה בקו"ע לעקירה בשוא"ת. דבשוא"ת גם לדורות עוקרין ד"ת כמו שיפר ולולב בשבת. מ"מ חדא זה ג"כ אין יכולין לעשות רק חכמי הש"ס. ואחר חתימתו הש"ס אין בידינו כח לחדש שום דבר לעקור ד"ת. ובוודאי אם יעמוד מי מחכמי תורה. וירצה לעשות תקנה בזה"ז לעקור ד"ת אף בשוא"ת היינו משמתין אותו באלפי שיפורי. ועוד דכאן הוי בקו"ע שילמדו כדרכי הגוים שלא כמנהג ישראל מאז ומקדש וברמב"ם הנ"ל בהלכה ד' מבואר דגם אם יאמר נביא לעקור מה שלמדנו מפי השמועה אין שומעין. וכאן במנהג קדום כהאי כדברים שלמדנו מפי השמועה דמי כמש"ל:
ובפרט מנהג קדוש כהאי שהרגלנו התינוקות להזכיר מילואי האותיות והנקודות בפיהם. והזכרה בפה לאו מילתא זוטרתא היא כמבואר בש"ס עירובין שיננא פתח פיך וכו' חיים הם למוצאיהם בפה. ומילואי האותיות שבח הוא להאותיות הקדושות שלנו. שבזה יש הבדל בין אותיות הקדושות שלנו לאותיות שלהם כמבואר בס' בני יששכר שהאותיות שלהם הם ריקות ואריכות מכל קדושה. ואותיות שלנו מלאים בקדושה. ובכל קוץ וקוץ יש תילי תילי של הלכות ובהם נבראו שמים וארץ ונארגה בהם תורתנו הקדושה, והאותיות הם שמותיו של הקב"ה כמבואר במהרש"א בח"א שבת ק"ד ע"א ד"ה אתו דרדקי ועיי"ש שכתב ונ"ל כי אותיות התורה הן הן שמותיו של והקב"ה וכו' ויש בהם סודות בצורת הכתיבה ובהקריאה עכ"ל. הרי דגם בקריאתם יש סודות. ואיך יזיד איש לשנות בקריאתם והעושים כן לדמות לכל הגוים מחללים את הקודש ועושים מקודש חול ואומרים ככל הגוים בית ישראל ח"ו אוי להם ולנפשותם ולולי דמסתפינא הייתי אומר שהן אפיקורסים וכופרים גמורים ואין להם חלק בד' ובתורתו. אם לא נלמד עליהם זכות שאין בהם דעת ותבונה. וכסיל לא יבין זאת שיש בתוה"ק נגלה ונסתר. חיצוניות ופנימיות. כידוע מס' הזהר שמקלל מי שאומר שאין בתוה"ק רק פשטיות ח"ו. ואם בענינים גשמיים אנו רואין שמתגלה בכל עת חכמות ופליאות יוצר בראשית. עאכו"כ ברוחניות ובתוה"ק שהיא נובלת חכמה העליונה שבוודאי יש בהם חכמות עמוקות ונפלאות. ואנו מתפללים עי"ז שיתקיים במהרה ומלאה הארץ דעה. והנה אנו רגילים לומר ביהי רצון שלאחר אמירת תהלים בזכות אותיותיהם ונקודותיהם וכו' יתכפר לנו עוונותינו ופשעינו. ואיך לא נבוש להקל בקדושתם. ולנהוג בהם מנהג הגוים. ויהי' סניגור נעשה קטיגור ח"ו:
וגם מבואר בש"ס דאף לימוד תוה"ק שלא לשמה מאור שבה מחזירו למוטב. הרי שיש אור סגוליו בתורה שמסוגל לתקן ולזכך את נפשותינו. וכל דבר שהוא בסגולה מי יודע באיזו אופן היא הסגולה יותר מאבותינו הקדושים שמקובלים מאבותיהם ואבות אבותיהם עד הנביאים ועד מרע"ה שקיבל תורה מסיני. ואיך יהין אדם דל השכל ונבזה כמוני לשנות דבר מסדר שסידרו לנו בדרכי לימוד תוה"ק:
ובפרט שזה גורם ליקח מלמדים שחבקו חיק נכרי' וכל יראת ד' אין בהם. שזה איסור גמור בש"ס וש"ע שילמדו אצלם תינוקות כמבואר בש"ס חגיגה ט"ו ע"ב דרמי הש"ס קראי אהדדי דכתיב ושפתי כהן וכו'. אם הרב דומה למלאך וכו' ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו והכתיב הט אזניך וכו' ולבך תשית לדעתם ולא לדעתם וכו' ומשני הא בקטן הא בגדול. הרי דקטנים אסורים ללמוד תורה מאדם שאינו הגון והובאו דברי הש"ס אלו בטור יו"ד סי' רמ"ו. וכן בסי' רמ"ה כתב הטור וז"ל לפיכך אינו ראוי להושיב מלמד אלא בעל יראה עי"ש:
והנה גוף השיטה החדשה שנתחדשה בזה"ז אצל כמה בני תורה שנכון לוותר קצת ממצות התורה. כדי לקרב בזה את אלה הרחוקים שפרקו עולה מעליהם זו שיטה חדשה שלא מצינו אותה בש"ס שהיא המקור שאנו דולים ממנה חוקי ומשפטי התורה. ויש בה כל דרכי התורה והיראה והמוסר. ואחר חתימת הש"ס אין לנו רשות לחדש שום דבר אם לא נמצא ע"ז איזו מקור בש"ס. וכאן אדרבא מצינו להיפך שדרכי התנאים והאמוראים הי'. שאם הי' רואים שהחלו לפרוץ גדרי התורה היו מוסיפים לגזור ולהחמיר ולעשות גדר לגדר כדאיתא בחולין ק"י ע"א רב בקעה מצא וגדר בה גדר ופירש"י ראה שהי' מזלזלים באיסור בב"ח והחמיר עליהם לאסור גם כחל. וכן בעירובין (ק' ע"ב) רב איקלע לאפסטיא ואסר בגדודא משום דבקעה מצא וכהנה רבות. ואמרינן בש"ס יבמות (כ"א ע"א) דגזרו על שניות משום דכתיב ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי. וקאמר שם משל למה"ד דומה לאדם שמשמר את פרדיסו משמרו בחוץ כולו משתמר עיי"ש. אבל להיפך לתקן במה שנוסיף להקל ולוותר קצת מד"ת. זה לא מצינו והיא שיטה חדשה לא שערום אבותנו ולא ממקום קדוש תהלך. ואם מצינו בש"ס ברכות עת לעשות לד' הפרו תורתיך הרי כבר פירש שם רש"י (בדס"ג ע"א) ד"ה מסיפי' דזה רק כאלי' בהר הכרמל שהקריב שעת איסור הבמות. וכבר הבאתי לעיל דברי הש"ס והרמב"ם דזה רק לפי שעה ולא לעקור לדורות כמש"ל. ואני אומר שהבא לתקן תקנות לזכות את הרבים צריך להיות מקודם בטוח. שלא יוכל לצמוח שום הפסד ותקלה לדת תוה"ק ואז אם יעלה בידו איזו תיקון מה טוב ומה נעים אבל להכניס א"ע בדבר שיש בו ספק נזק וקלקלה לאלו שמשמרים את הד"ת. מי נתן לו רשות להכריע. ואין אתה יודע מתן שכרן של מצות. לידע אם לא יצא שכרו בהפסידו. וידוע מדרכי המלחמה ששר הצבא המשובח הוא שמפלס דרכו לשמור קודם את חילו ולהגן עליהם מחרב אויביהם ואח"כ הוא מנסה ליפול על אויביו. להרוויח במלחמתו וכלל גדול היא שמירת הנזק וההפסד הוא קודם לשאיפת השכר הריווח. בא וראה לשונו הקדוש של הרמב"ן הובא בב"י או"ח סי' תרצ"א וז"ש רואה אני דבריך נכונים וטובים שאפילו בעסקי העולם כל משכיל בוחר לנפשו הדרך היותר בטוח והמשומר מכל נזק ומכשול ואפילו באפשר רחוק עאכו"כ שיש לנו לעשות כן בדרכי התורה והמצוה שהם כבשונו של עולם והאיך נניח הדרך אשר דרכו בה אבותינו הקדושים ונכונים עצמנו במקור צר ומשעול הכרמים עכ"ל הקדוש והדרך הנ"ל לצאת קצת מגדר התורה כדי להגיע ולתקן ולהרוויח קורא אני עליו כל הדרכים בחזקת הכנה. שענין כל דרך הוא שהולך מביתו לעיר אחרת שבשעה שיושב בביתו הוא בטוח ומשומר ועל הדרך כמה פעמים יש סכנה. ומיחו לשמור א"ע שלא ילך רק בדרך שהוא בטוח ומשומר מכל סכנה. כן הרוצה לצאת מקיר וחומת תוה"ק החוצה כדי להשיג ולבוא לאיזו תכלית טוב מחויב הוא לשמור א"ע היטב היטב שלא יהי' שום חשש נזק ומכשול ותקלה בדרכו:
וכשאני לעצמי גם גוף אלו החדרים שלומדים בהם תורה. ולשונות העמים לא יתכנו בעיני ותערובות קודש וחול. טומאה וטהרה. געלה בזה נפשות רבותנו הקדושים ומי שיש לו דיעה טהורה ירחק מזה וזה שלשה שנים שהייתי בצוותא חדא עם הרב הגאון הישיש בעל חפץ חיים בווארשא שמעתי מפיו שאמר על החדרים שנוסדו שם בזה הלשון. ״ד' חדרים זענין אויך טריפה״ ושמעתי מפי אחד שהי' בקאטאוויץ בעת האסיפה שהי' שם עוד קודם המלחמה ועלה ת"ח אחד מריגא על הבימה. איש זקן גדול מאד תלמידו של הגאון ר' יוקל עטלינגער מהאמבורג. ופתח ואמר במה שאיתא בחזקי' שנעץ חרב בביהמ"ד. ואמר מי שלא יעסוק בתורה ידקר בחרב זה. שקשה לכאורה מה הי' לו לנעוץ החרב הזה בביהמ"ד. הלא מי שכבר בא שם וודאי בא ללמוד. והי' לו לנעוץ החרב בבתי הטריטאות וקרקסאות או בהגימענאזיומם. ולומר מי שלא ילך לביהמ"ד ללמוד ידקר בחרב. אלא שזאת ידע חזקי'. שמי שכבר יצא לחוץ מחומת התורה לו לא יועיל מאומה. אך עכ"פ רצה לפעול ששם בביהמ"ד יעסקו רק בתורה ולא בדברים אחרים. ולכן נעץ חרב בביהמ"ד. שעכ"פ בביהמ"ד לא ועסקו רק בתורה. ואמנם ע"ז לא נשאלתי מאתכם. אך לשנות מסדר ולימוד תוה"ק ולדמות לדרכי לימוד אומות העולם איסור גמור הוא לדעתי. כנלפענ"ד הקלושה, והשי"ת יאיר אור על דרכיכם וינהל אתכם בדרך הטוב והנכון שתזכו להיות ממזכי הרבים והמועילים ומשפיעים טוב לישראל:
כאות נפשכם ונפש הדוש"ת מוקירכם ומכבדיכם כערכיכם הרב כ"ה שבט תרצ"ג.