חבצלת השרון מהדורא תנינא· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד
סימן י
ב"ה לעזין.
שלום אשיב לכבוד הבחור הנעלה החריף ובקי מופלא ומופלג בתורה כמר שמחה עלבערג מווארשא כעת במאנטרעה.
מכתבו עם ח"ת לנכון הגיעני. ואמת כי קשה עלי להשיב מפה הן מחסרון ספרים והן מתשות כחי. ע"כ אמרתי להשיב לו בקצרה כמה דאיפשר. מ"ש לישב דברי רש"י בפסחים (ס"ט ע"ב) ד"ה בזמן. ממה שעמד עליהם התוי"ט דפתח בשבת וטומאה ומסיים בשבת לבד דחגיגה לא דחיא שבת וכתב כ"ת דטומאה בלא"ה לא דחיא לפימ"ש התוס' בשם הירושלמי דטעמא דחגיגה דבעינן שהפסח יהי' נאכל על השובע כדי שלא יבוא לידי שב"ע. ובפסח הבא בטומאה. איכא למ"ד דס"ל לקמן (פ"ד) דאין בו משום שב"ע. וא"כ א"צ חגיגה כלל. עכת"ד:
א"א להעמיס זאת בכוונת רש"י דהירושלמי אזיל למ"ד חגיגת י"ד לאו חובה היא. דהא דפסח נאכל על השובע הוא רק מדרבנן כמ"ש התוס'. וטעמא דמתניתין דבזמן שבא בשבת ובטומאה אין מביאין עמו חגיגה הוא ג"כ משום דחגיגת י"ד לאו חובה היא כדקאמר ר"א. וא"כ בשלמא אם הי' איפשר לומר דבפסח הבא בטומאה. אף אם חגיגת י"ד חובה. מ"מ בטומאה אינו מביא שפיר אפשר לפרש דמש"ה נקיט רש"י רק דשבת לא דחיא משום דלאו חובה היא. אבל על טומאה א"צ לאשמעינן כלל דבלא"ה. אף אם חובה היא אינה באה בטומאה:
אמנם באמת אין הדבר כן. דאם הי' הדין דחגיגת י"ד חובה היא מדאוריתא. היתה באה בטומאה ג"כ כדקאמר רב אשי בהדיא. דאז לא הי' הטעם משום שב"ע אלא דהמשנה באה להשמיע דקיי"ל חגיגת י"ד לאו חובה היא וא"כ מאותו הטעם גופי' דאינו דוחה שבת פשיטא דאינו דוחה טומאה ג"כ כיון דאינה חובה מדאורייתא. וא"כ כיון דבע"כ צריך טעמא דמתניתין דאינה חובה לענין טומאה ג"כ. דאם היתה חובה היתה באה בטומאה ג"כ א"כ מאי מרוויח רש"י בזה דהשמיט טומאה שהוא רק לחד מ"ד דס"ל בו בכשר ולא בפסול לדברי כ"ת. והא בלא"ה פשיטא דפשיטא הוא כמו דאינה באה בשבת אינה באה בטומאה כיון דאינה חובה. ול"ל להפריד בין הדבקים ולשנות מלשון המשנה. כיון דבע"כ צריך לטעם המשנה גם לענין טומאה. וז"ב מאד:
ואמנם בגוף הדין שחידש דלדידן בלא"ה פסח הבא בטומאה א"צ חגיגה כיון דאין בו משום שב"ע אין הדבר מוכרח. ובצל"ח מבואר להיפך שכתב דפסח הבא בטומאה היכא דהבעלים טמאי מת ב"ז שלהם לדעת הרמב"ם אז מביאין חגיגה דחגיגה הוא כשאר קרבן דערל וטמא משלחין קרבנותיהם ויכולין לטבול ולאכול בלילה מהחגינה. אף דהפסח באה בטומאה מגזיה"כ עיי"ש:
ולדברי כ"ת כיון דהפסח בא בטומאה ואין בו משום שב"ע. א"צ לחגיגה כלל וגם גוף הסברא אינה מוכרחה. דלכאורה יש להבין מאי צריך הירושלמי לטעם דשב"ע ואמאי לא ניחא לי' לומר בפשיטות. כיון דאכילת פסח מ"ע היא צריך שיהי' נאכל על השובע כדי שיהי' כוונתו לשם מצוה ולא לשבור רעבונו. אלא דא"כ יהי' גם בשאר קדשים הדין כן. ובע"כ צ"ל דלאכילת מצוה א"צ כוונה כמ"ש רש"י בר"ה (כ"ח ע"א) ד״ה מהו בתימא. דכמו דלענין חיוב אמרינן מתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה ה"נ לענין מצוה עיי"ש. אמנם כ"ז באכילת מצוה דהתירא אבל בפסח הבא בטומאה דאי לאו דהתירתו התורה שיהי' נדחה מפני המצוה הי' לוקה על אכילתו דכל שבקודש פסול הוא בל"ת ומבואר ביבמות (ל"ט ע"ב) דקאמר אבא שאול דהכונס יבמתו לשם נוי או לשם אשות. כאלו פוגע בערוה. ואף לרבנן דלית להו דא"ש היינו ביבום שהותרה כמ"ש הראשונים ובפסח הבא בטומאה למ"ד דהוי רק דחוי' י"ל דגם רבנן מודו דאם מכוון לשבור רעבונו או להנאת אכילה ולא לשם מצוה. הוי כאוכל קדשים פסולים ולכך י"ל דבכה"ג גם להירושלמי א"צ לטעם דשבירת עצם רק דמש"ה צריך להיות נאכל על השובע כדי שלא ואכל לכוונת הנאת אכילה רק לשם מצוה. וא"כ ממילא נסתר כל דינו של כ"ח. דגם בפסח הבא בטומאה שאין בו משים שב"ע מ"מ צריך חגיגה כדי שיהי' נאכל לשם מצוה ולא להנאת אכילה. ומלבד כ"ז א"א כלל לומר דכוונת רש"י הוא דלענין טומאה א"צ כלל הטעם שאינה דוחה טומאה רק משום דא"צ לחגיגה כלל. דלפימ"ש המל"מ פ"ו מה' כלי מקדש דהחגיגה היתה קריבה קודם לתמיד של בין ערבים. והפסח אחר תמיד של בה"ע. א"כ מי לא משכח"ל דבשעת שחיטת וזריקת החגיגה הי' כל הכהנים שהי' במקדש טמאים. ואם הדין דחגיגה באה בטומאה. היתה קריבה בטומאה כמבואר בפסחים (דע"ט ע"א) ואח"כ בשעת שחיטת הפסח באו לעזרה כהנים טהורים דאז הפסח בא בטהרה דוקא. ויש בו משום שב"ע וצריך לחגיגה ואי לאו הטעם דחגיגה אינה באה בטומאת עצמה. הי' צריך להביא חגיגה. ולמה השמיט רש"י עיקר הטעם דלא ליפוק מינה חורבא. א"ו דליתא לכ"ז:
ומה שדחה כ"ת תירוצו של התוי"ט. שתירץ דהו"א דרק תרוויי' שבת וטומאה לא דחי. אבל חדא דחי. וכתבת דלא מצינו לחלק בזה. לדידי איפכא קשיא לי. דהא בנזיר (דמ"ח ע"ב) איפלגו בהא ר"ע ור' ישמעאל בכ"ג ונזיר דלר"ע צריך קרא להא דכ"ג והוא נזיר שיטמא למ"מ. ולא אמרינן מה לי חד לאו מה לי תרי לאוין. ולר"י א״צ קרא להא דאמרינן מה לי חד לאו וכו' עיי"ש בתד"ה ולאחותו ל"ל. וא"כ לר"ע דהלכתא כוותי' אמאי לא אמרינן ג"כ בק"צ דלא לידחי רק חדא או שבת או טומאה. כיון דליכא קרא מיותר לזה. ובשלמא למ"ד בפסחים (דע"ז ע"א) דילפינן ממשמעות דמועדו. דאפילו בשבת ובטומאה וכמ"ש רש"י שם ד"ה במועדו דמשמע לא יעבור זמנן ואפילו הן טמאין ואפילו בשבת. א"כ תרוויי' ג"כ שמעינן מינה דמועדו משמע דבע"כ לא יעבור זמנו. אבל למ"ד שם (בדס"ו ע"א) דלא ילפינן ממשמעות דמועדו רק ילפינן בג"ש פסח מתמיד דדוחה שבת כדכתיב ע"ש בשבתו על עולת התמיד ותמיד ילפינן מג"ש דפסח דדוחה טומאה מקרא דאיש איש נדחה ולא ציבור עיי"ש בתד"ה מה מועדו דהוי פלוגתא דתנאי עיי"ש, א"כ אליבא דר"ע כיון דליכא קרא מיותר נימא דכל חדא וחדא לחודי' דחי' ותרוויי' יחד לא:
אך צ"ל די"ל דעד כאן פליג ר"ע על ר"י אלא בדבר שהוא רק דחוי'. וא"כ כיון דהאיסור במקומו עומד רק שנדחה מפני המצוה. י"ל דחד איסור בכח המצוה לדחות ולא שנים משא"כ בדבר שהותרה. כיון דהיתר הוא מ"ש חדא ומ"ש תרתי ומודה בהא ר"ע לר"י דאפושי פלוגתא לא מפשינן. וא"כ כיון דשבת הותרה היא בקרבנות כמבואר ביומא (מ"ו ע"ב) נהי דטומאה דחוי' מ"מ כיון דאיסור שבת אזיל לי' ונשאר רק טומאה. וחדא מדתינא מפני המצוה. וא"כ מעתה נוכל לישב דברי התוי"ט הנ"ל, דעיין בתוס' פסחים שם (ד"ע ע"ב) ד"ה מ"ט הביאז פרש"י דאף לבן תימא דחגיגת י"ד דאוריתא והוקשה לפסח מ"מ שבת לא דחיא ודחקו התוס' לומר הטעם משום דילפינן מחגיגת ט"ו דלא דחי שבת וסברא היא להשוות החגיגות אהדדי עיי"ש:
ולכאורה קשה למה לא כתבו די"ל דבן תימא ס"ל דפסח גופי' ילפינן רק מתמיד בג"ש ואיכא למ"ד בזבחים נ' ע"א דדבר הלמד בג"ש אינו חוזר ומלמד בהיקש עיי"ש בתד"ה אמר אמרה וא"כ א"א ללמוד חגיגת י"ד מהקישא בפסח שידחה שבת. דהא פסח גופי' מג"ש דתמיד ילפינן ודבר הלמד בג"ש אינו חוזר ומלמד בהיקש לחד מ"ד. ואמנם לענין שידחה טומאה שפיר נוכל ללמוד מפסח בהיקש. דהא טומאה בפסח גופי' כתיב. וא"כ אף לדעת התוס' יומא (נ"ז ע"א) ד"ה חוץ דזה לא מיקרי הימנו וד"א. וגם למ"ד הימנו וד"א הוי היקש. מ"מ כיון דטומאה שפיר ילפינן מהיקש דפסח דדחי טומאה שוב ילפינן ג"כ שידחה שבת מק"ו דטומאה. דמה טומאה שרק דחוי' היא בציבור. נדחית בחגיגה. שבת שהותרה בציבור לא כ"ש. אלא כיון דאמרינן די' א"כ גם שבת לא תהי' הותרה בחגיגה רק דחוי'. והיינו אומרים דחגיגת י"ד עכ"פ תדחי שבת אלא שתהי' דחוי'. ולכך הוצרכו התוס' לומר דילפינן מחגיגת ט"ו דלא תדחה שבת כלל. וא"כ נכונים דברי התוי"ט. דאי לאו דקאמר רש"י דגם חדא לא דחי. היינו אומרים דחגיגת י"ד מחגיגת ט"ו לא ילפינן. אלא ילפינן מהיקשא דפסח דדחי. אלא דלא הוי רק דחוי' גם בשבת וכיון דלא הוי רק דחוי'. שוב אמרינן כר"ע דחדא היא דדחי ולא תרתי. והו"א הכי ג"כ דתרתי לא דחי הא חדא דחי. ולכך הוצרך רש"י לומר דגם חדא לא דחי. והיינו או כסברת רב אשי דהאי תנא ס"ל דחגיגת י"ד לאו חובה היא ולא דחי כלל. או כס' בן תימא אליבא דרש"י הנ"ל דילפינן מחגיגת ט"ו דלא דחי שבת. וכיון דלא דחי שבת טומאה ג"כ לא דחיא כמ"ש הש"ס שם בפסחים שם דע"ו ע"ב לענין חגיגה דמדשבת לא דחיא טומאה נמי לא דחיא. והתבונן היטב בכ"ז ותמצא שהוא נכון:
ומ"ש לדחות מ"ש בספרי חבה"ש יו"ד ס' לפשוט הפיקו של הבי"צ הא דאזלינן בתר רובא אם הוי דחוי' או הותרה. דאם לא הוי רק דחוי' אמאי לוקה בשובר עצם בפסח ודילמא טריפה הוי דבמקום נקב קשחיט. ואי דאזלינן בת"ר. אם זה לא הוי רק דחוי' קרינן בי' בכשר ולא בפסול לפי"ד רש"י בפסחים (דפ"ד) למ"ד דחוי'. עכת"ד. וכתב כ"ת דכיון דכבר החזיק הקרבן לכשר בכל עבודותי' איתחזיק הרוב. אין זה דיחוי של כלום דהא דעשה כל עבודות הקרבן הוא משום דחוי'. דהתורה דחתה ספק פסול הבא מכח רוב משום הקרבת הקרבן אך לא איתחזיק שיהי' הותרה. שיהי' שייך בו איסור שב"ע וכ"ת שימש בס' ההפלאה ספ"ק דכתובות לענין קנס דבתולה דאף שאין הולכין בממון אחר רוב מ"מ כיון דכבר הוחזק מקודם הרוב לשאר דברים. גם לענין ממון אזלינן בתרי'. ואין זה ענין כלל לכאן דשם דאנו דנין למשל אם היא בת ישראל ומגיע לה קנם. או דילמא היא ממיעוט עכו"ם דאין לה קנם. שפיר אמרינן כיון דהחזקנו אותה כבר לבת ישראל משום רובא. אף אח"כ דאנו דנין לענין ממון. מהני מה שהוחזק כבר הרוב לשאר דברים משא"כ כאן דלכל מילי אזלינן בת"ר רק דאמרינן דהוי רק דחוי'. א"כ מתחלתו עד סופו לא הוי רק דחוי' וז"ב מאד:
ומה שהביא דברי הדעת זקנים עה"ת בפ' יתרו בקרא דלא תגע בו יד. כי סקול יסקל. שפירש דקאי על ההורג את הנוגע שלא יקרב ליגע בו להרגו, שלא יהי' גם הוא נוגע בהר. אלא יסקלנו מרחוק. ותמה ע"ז דאטו החיוב להרגו אצל ההר דוקא. וגם הא צריך לדונו. הנה מתחילה חשבתי לומר דאולי גילה כאן קרא שדינו כמו בקנאים פוגעים בו. שהורגים אותו דוקא בשעת מעשה ובלא דין. וכן כהן ששימש בטומאה דאמרינן הכהנים פוצעים את מוחו בגזרין:
אך הזכירני הבחור החריף ובקי כמר הילל לנדא מריגא שהוא עתה פה שש"ס מפורש היא בסנהדרין (ט"ו ע"ב) דשור סיני דנין אותו בב"ד של כ"ג עיי"ש. אלא דעכ"ז איפשר לדחוק כדקאמר הש"ס בב"ב (דקע"ה ע"ב) וערכין (ד"ז ע"א) דיתבי דייני אפומא דבירא ודנו וחייבו אותו עיי"ש אלא דבאמת א"צ לכ"ז והדברים כפשטן. דכיון דכל ישראל הוזהרו על שמירת ההר. א"כ אם רואין שור או אדם שהוא נוגע בהר וא"א להפרישו ע"י גערה. הזהירה תורה שלא יקרב להפרישו ע"י הריגתו ביד דאז יגע גם הוא בהר. אלא יסקלנו או יורה בו חץ מרחוק. וכה"ג מצינו ברוצח דאם אין יכולין להמיתו במיתה הכתובה בו ממיתין אותו בכל מיתה שאיפשר כגון אם הוא בורח מורים בו חצים מרחוק עיין סנהדרין (מ"ה ע"ב) וכ"מ. אך שם איירי בנגמר כבר דינו. היינו משום דכבר איתעביד איסורא. משא"כ כאן דהוא הולך וחוטא עדיין שהוא רועה שם או נוגע בו. אז מחמת גודל קדושת ההר הוזהרנו להפרישו אף ע"י הריגתו. כמו ברוצח ונערה המאורסה שניתן להצילו בנפשו קודם שנעשה מעשה. והא דאמרינן דשור סיני נידון בכ"ג. היינו שכבר פירש מההר מעצמו או ע"י גערה אז על העבר דנין אותו בב"ד של כ"ג כמו בשור הנסקל וכדומה. וז"פ:
ומה שפלא בעיניו דברי הר"א שהביא בדעת זקנים בפ' משפטים שפירש קרא דל"ת כצאת העבדים דאינו יכול לכופה לעשות מלאכה בחוץ כמו עבדים רק בביתו. והוא פלא בעיניו פליאות כאלה ימצא הרבה במפרשי התורה הקדמונים. אך באמת זה אינו פלא כ"כ כיון דהוזהרנו שלא לעבוד בעבד עברי עבודת פרך ועבודת עבד. וכיון דאשה כל כבודה בת מלך פנימה. אינו יכול לעבוד בה מלאכת חוץ שלא לרצונה:
ומ"ש בדברי המבי"ט בקר"ם שכתב דערים המוקפות חומה יש להם קדושת ירושלים לענין אכילת קק"ל. אלא שא"א שהרי נפסלו ביוצא משיצאו מירושלים וכתב דמשכח"ל בשעת שילה שנאכלין בכל הרואה. ואם היתה עיר המוקפת חומה סמוך לשילה שעד החומה רואין את שילה, ולא נפסל ביוצא ובגוף העיר אף ששם אין רואין עוד את שילה. מ"מ שם יש קדושה כמו ירושלים הנה דבר זה תלוי במציאות דכיון דבעינין מוקפות חומה מימות יב"נ וכל ערים המוקפות חומה ידועות לנו עיין עירוכין (דל"ב) וא"כ מ' יאמר דהי' הדבר כן שהיתה עיר מוקפת חומה מיב"נ מצומצמת וקרובה לשילה בתוך הרואה:
ויותר הי' נראה לומר דהנה ס' המבי"ט לכאורה יש לה מקור מדברי רש"י שבתוס' ערכין (ל"ב ע"ב) ד"ה וקידשו. דקידוש המוקפות הי' ע"י לחמי תודה כמו חומת ירושלים. ובשבועות (דט"ו) מבואר דלא הי' מקדשין רק בדבר הנאכל בתוכה וכשיוצא ממנה נפסל. ועיי"ש בע"ב בתד"ה אמא להכי דבפנים הי' מהלכין שלא יפסלו ביוצא. ועיי"ש בע"א בתד"ה אין עזרה דהכל בא בב"א הקידוש והעשי' ודוק וא"כ לכאורה איך איפשר זה בקידוש המוקפות דהרי החלות כבר נפסלו ביוצא כשיצאו מירושלים:
אך י"ל דהא מבואר שם בערכין (ל"ב הנ"ל) דיהושע קידש המוקפות וזה הי' לאחר שעברו את הירדן ובשעת כיבוש ואז הי' היתר הבמות כמבואר במשנה דזבחים (קי"ג ע"ב) וא"כ היו יכולים להקריב תודה בכל מקום. ואף דאז נאכלין בכל מקום ואין בהם פסול יוצא ולענין קידוש בענין דבר היוצא ממנו נפסל כמבואר בש"ס שבועות הנ"ל, יהי' מוכרח מזה דבר חדש. דבשעת היתר הבמות שהי' יכולין להקריב קדשים בכל מקום שירצו. אם הי' עושין במה בעיר המוקפת חומה כיון שיש להם קדושה כמו בירושלים. לא הי' הקדשים האלה שהוקרבו בתוכה נאכלין רק בתוך החומה. וכשיצאו לחומה נפסלו. וא"כ שפיר הי' יכולין לקדש ע"י חלות תודה שהקריבו בתוכה. ונתקדשו בזה הערים המוקפות. כיון דנאכלין בתוכה וכשיצאו נפסלו וא"כ שפיר משכח"ל ד"ז במוקפות חומה שיהי' נאכל בתוכה קק"ל בשעת היתר הבמות. ועיין זבחים (קי"ח ע"ב וקי"ט ע"ב) דתרומת לחמי תודה אין נוהגין בבמה. משמע דלחמי תודה נוהגין בבמה. רק דתרומה אין בהם. וא"כ שפיר משכחת קידוש המוקפות ע"י חלות תודה בשעת היתר הבמות, אלא דכ"ז הוא דבר חדש. וגם משמעות המשנה דכלים פ"א מ"ז ומ"ח הוא דלא כהמבי"ט דמבואר דירושלים נאכלין בתוכה קק"ל הוא משום קדושה יתירה שיש בה יותר ממוקפות עיי"ש ודו"ק:
כ"ז אמרתי להשיבו בטורח גדול. ובתנאי כפול ומכופל שישלח לי מכתבי זה תיכף בחזרה אחר שיעתיק לו אם ירצה. כי לא הי' איפשר לי להניח לי העתק ממכתב זה מפני הטורח. ואנכי אקוה ליסע מכאן אי"ה בפ' ויק"פ לכן ישלח לי תיכף מכתב זה בחזרה:
כ"ד המחבב שוקדי על דלתי התורה דוד מנחם מאניש באבד אבד"ק טרנאפאל.
פ"ש וברכת שמחת פורים להר"מ ידידי הרב הה"ג מוהר"א באטשקא נ"י ולכל התלמידים.