חבצלת השרון מהדורא תנינא· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד
סימן ט
ב"ה א' אמור י״ז למב"י תרצ"ב טרנאופאלי.
לכבוד האי צורב העוסק בחוקי חורב לא ידעתי אכנהו מו"ה ארי' ראזנער נ"י מקראקא.
מכתבו קבלתי ואשר תמה על מ"ש בספרי חבה"ש או"ח סי' ל"ה אות ז' סברא מחודשת דע"י מום נפקע קדוה"ג גם אם כבר נתקדש בקדושת כ"ש. ותמה ע"ז מדברי רש"י מנחות (ק"א ע"א) ד"ה דמכ"ש וכו' דאף בהמה בע"מ לאחר שקידשה בכ"ש כגון ששחט לא אשכחן בה פדיון עכת"ד:
תמהני מאד שהעלים עין ממה שכתבתי שם בעצמי דפדיון וודאי לא מהני דכיון דנשחט בעזרה טעון שריפה ככל פסה"מ ואין פודין הקדשים להאכילם לכלבים או לשורפן כמ"ש התוס' בפסחים דכ"ט דקדשי מזבח שקדם הקדישן למומן גם להסיקן תחת תבשילו אין פודין. רק כתבתי דנהי דפדיון ל"מ בהו כיון דהתורה הטעינתן שריפה אבל עכ"פ פקע קדושתן לענין מעילה כיון שנאסרו בהנאה עפי"ד התוס' כריתות (י"ג) דקדושת דמים שנאסרו בהנאה פקע קדושתן לענין מעילה. וה"נ ע"י מום פקע קדוה"ג שבהם ונעשה רק קדושת דמים וכיון דנאסר בהנאה ע"י שנשחט בעזרה שטעון שריפה וליכא בהו פדיון משום דאין פודין וכו' מש"ה פקע קדושתן לענין מעילה כס' התו' הנ"ל מש"ס פסחים גבי חמץ של הקדש דאדרבא מה"ט גופה דל"מ בהו פדיון ואין להקדש בהם שום הנאה של ממון לית בהו מעילה וא"כ מאי סתירה יצא לזה מדברי רש"י הנ"ל שם מפורש רק דלא אשכחן בהו פדין וכן הוא האמת דפדיון וודאי לא מהני בהו דכיון דנשחט בעזרה טעון שריפה ככל פה"מ איך אפשר בהו פדיון.
ותמהני מאד שלא עיין בדברי בעצמי במקומן שכתבתי כן להדיא ואדרבא עתה י"ל לקבוע מסמורת לסברתי הנ"ל דמיושב בזה קושיא חזקה של הרי"ט אלגזי בכורות פ"ה אות ל"ח בד"ה הן אמת דראיתי. שהקשה על התוס' שבת דכ"ד ע"ב שכתבו דשריפת קדשים אסור ליהנות מהם בשעת שריפתן עיי"ש והרי בתוספתא מנחות (פ"ה) לענין כ"ע ששחטן שלא לשמן בשבת דלא יזרוק הדם מפורש שם דהבשר מותר בהנאה וכ"ד הרמב"ם בפי"ד מה' שגגות ובע"כ היתר הנאה דקאמר בשעת שריפתן או קודם שריפתן דהא כלל גדול הוא דכל שנפסל בקודש טעון שריפה עיי"ש בריט"א באריכות שרוצה לעשות בזה מחלוקת בין הרמב"ם להתוס':
אבל לפי"ד הנ"ל נ"ל לישב הכל דלכאורה צריך להבין איך אפשר לומר בלא נזרק הדם דמותר בהנאה והא כתב רש"י בפסחים ע"ז ע"ב ד"ה דם וז"ל דהא תרוויי' מודו אם אין דם אין בשר דהא מתחילת הקדישן הן נאסרין וכפרה אינה באה אלא בדם וכהנים משלחן גבוה קזכו וכיון דכפרה ליתא איסורא להיכא אזיל עכ"ל ופשיטא דקדשים מתחילת הקדישן נאסרים בין באכילה בין בהנאה כדכתבו התוס' בכמה דוכתי דגם קדק"ל דלית בהו מעילה מ"מ אסורין בהנאה מן התורה אלא דלאחר זריקה משתרו לכהנים ולבעלים וכיון דלא נזרק הדם איסור הנאה שבהן להיכא אזיל ואיך אפשר לומר דבשר שלא נזרק יהי' מותר בהנאה:
אך לפי"ד יתיישב הכל דהנה העליתי שם בספרי דכל דפסול שדינו שאם עלה ירד אז השחיטה הוי מום דכיון דלא מהני כלום לקודש הוי כנחתך ראשה כמ"ש המנ"ח והנה בלא נזרק הדם הוא פליגתא דר"י ור"ש בזבחים פ"ד דר"י ס"ל דנשפך דמו הוא מהני פסולין דאם עלו ירדו:
וא"כ לפי סברא שחידשתי הנ"ל כיון דהשחיטה הוי מום פקע קדוה"ג שבו כמו כל בהמה שנעשית בע"מ דמהני פדיון אלא דכאן א"א לפדותה דכיון דנפסל בעזרה וטעון שריפה קיי"ל דאין פודין את הקדשים כדי להסיקן תחת תבשילו כמו שאין פודין להאכילן לכלבים כמ"ש התוס' פסחים (כ"ט הנ"ל) היכא דקדים הקדישן למומן דמדאורייתא אין פודין עיי"ש (בדכ"ט ע"א) ד"ה אין פודין ובע"ב שם ד"ה רב אשי אבל עכ"פ עכשיו לית בהו קדוה"ג כיון דעתה נשחט ונעשה בע"מ וכיון דא"א לפדותן הוי כקדשים שמתו דיצאו מקדושתן כמ"ש רש"י בריש מעילה דמש"ה יצאו מקדושתן כיון דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים עיי"ש (בד"ב ע"א) ברש"י ד"ה כמאן דחנקינן וכו' ומותרין בהנאה מן התורה וכס' התוס' הנ"ל בכריתות דכל דליכא רק קדושת דמים היכא דא"א לפדותן ואין להקדש שוב צורך בהם יצאו מקדושתן וא"כ שפיר קאמר בתוספתא דנשחט בשבת דאין זורקין הדם הוי כנשפך דמה דאם עלה ירד והוי השחיטה עכשיו כבע"מ מש"ה מותרין בהנאה עד שעת שריפה כמ"ש הריט"א שם ולא קשיא איסור הנאה שבהן להיכן אזיל דכיון דנעשה בע"מ ולפדותן א"א כיון דטעון שריפה משום שנפסל בעזרה הוי כקדשים שמתו שיצאו מקדושתן ורש"י שכתב שם בפסחים דאם לא נזרק הדם אסורין כמקודם או דאזיל אליבא דר"ש דנשפך הדם אם עלה לא ירד ולא הוי השחיטה מום ובקדוה"ג גם היכא דאסורין ולית בהו צורך גבוה לא פקע קדושתן כמ"ש התו"י בכריתות הנ"ל או דאיירי בלא נשפך הדם רק דעדיין לא נזרק דמו אבל עדיין הדם קיים דאז השחיטה לא הוי מום דהא מהני שחיטתה כשיזרק אח"כ ככל הקדשים ולכך כתב רש"י שפיר דאיסור שבהן להיכן אזיל ואף דקאמר שם ג"כ דם דכי ליתא מעכב הרי קאי גם אהיכא דליכא לדם מ"מ שם קאי לס"ד דלא הוי ידעינן כלל איסור על אכילת בשר היכא דלא נזרק הדם כיון דר"י לא דריש ע"ז הקרא דאת הדם תזרוק והבשר תאכל וא"כ אינו כלל תחת הסוג דכל שבקודש פסול שיהי' בשריפה ונהי דהוי ידעינן דאינו מתכפר כדקאמר הש"ס בזבחים ר"פ ב"ש דכפרה בכדי לא אשכחן והוי ידעינן ג"כ דאין האמורין נקטרין מקרא דזאת היא העולה דדריש ר"י בזבחים פ"ד דנשפך דמה אם עלתה תרד אבל מ"מ איסור על הבשר לא הוי ידעינן כלל ואינו ג"כ בשריפה שפיר קאמר רש"י דמ"מ מסברא ידעינן דאסור דאיסור שבהן להיכן הלך דנהי דכיון דאם עלה ירד השחיטה הוי מום מ"מ כיון דאין הבשר בשריפה יכול לפדות הבשר לאכילה וא"כ עדיין קדושתו עלי' דהא חזי לדמיו וא"כ לכך בלא פדיון אסור הבשר בהנאה משום איסור הקדש כמו קודם שחיטה דאיסורו להיכן אזיל אבל לבתר דידעינן מקרא דאם לא נזרק הדם דהבשר אסור והוי בשריפה כדמפרש רש"י להדיא בפסחים (כ"ד ע"א) ד"ה פסולי וד"ה כל שבקודש דנשפך דמה הוא מכלל הנשרפין ואינו ראוי לפדיון שפיר י"ל דפקע איסור הנאה שבו ומותר להנות ק דם שריפתה כדאיתא בתוספתא ואמנם כ"ז בלא נזרק הדם דלר"י אם עלה ירד אבל בשאר שריפת קדשים פסולין כגון טמא נותר ופיגול דדינם דאם עלה לא ירדו והשחיטה לא הוי מום א"כ עדיין קדוה"ג עליהם ואף לאחר שנפסלו לא פקעה קדושתן כס' התו"י בכריתות הנ"ל שפיר כתבו התוס' בשבת הנ"ל דאסור ליהנות מהן בשעת שריפתו דעדיין איסור הקדש עליהם:
ומיושב שפיר קושית הריט"א הנ"ל על התוספות מהתוספתא דבתוספתא כיון דבשבת לא יזרוק הדם ובלילה וודאי לא יזרוק דכבר נפסל בשקה"ח א"כ הוי נשפך דמה דאם עלה ירד והוי מום ופקעה קדושתה לכך מותר בהנאה וזה ראי' לסברתי הנ"ל שחידשתי. והנה אף דקדשים שמתו עכ"פ מדרבנן אסור בהנאה כמבואר במעילה די"ב היינו דוקא שם דמתו קודם שבאו לעזרה דאינם בשריפה ואם נאמר דמותר ליהנות מהם יבואו להחליף בשאר קדשים אבל כאן בפסול דלאחר שחיטה דבלא"ה עומד לשריפה רק דנ"מ ליהנות בשעת שריפתן או קודם בזה ל"ג רבנן דל"ש כולי האי וגם בדילי מיניי' מחמת שריפתן ודו"ק היטב בכ"ז:
ודע דהא דכתב רש"י במנחות הנ"ל דשחט בע"מ נתקדש בכ"ש לא מיירי שהיתה בע"מ קודם השחיטה דהא הטה"ק רוצה לומר בזבחים פ"ז דכמו דמזבח אינו מקדש רק כל שפסולי בקודש ולא בע"מ ורובע ונרבע כמו כן כ"ש אין מקדשין כל שאין פסולי בקודש ובע"כ צ"ל דכוונת רש"י שנעשה בע"מ עתה בשעת שחיטתו בעזרה כגון שהתחיל לשחוט ולא גמר השחיטה או בכל הני פסולים דאם עלה ירדו דהוי כבע"מ כמש"ל דזה הוי שפיר פסולי בקודש דנפסל לאחר שנתקדש בכ"ש ומהני קדושת כ"ש לקדשו קדוה"ג שלא יוכל לפדות כמש"ל דכל שקדם הקדישו למומו אין פודין אותו לשורפו או להאכילו לכלבים. כ"ז חזיתי להשיבו ואבקשו שאם יעיין בספרי יעיין היטב בכל דבר ולא יקשה לו מאומה:
כ"ד דוד מנחם מאניש באב"ד אבד"ק טארניפאל.