אור ברסלב

חבצלת השרון מהדורא תנינא· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד

סימן ח

סימן ז

ב"ה לעזין.

שוכט"ס לכבוד תלמידי היקר החו"ב מו"מ בתו"י צמ"ס מאוד נעלה כמר ישראל אלימלך נ"י מוויען

מכתבך קבלתי עוד בשבוע העבר וכבר כתב לך גיסי החו"ב נ"י מהעג"נ שהי' לנו מזה"ת וגיסי שיחי' שהי' חולים על חולי הגריפע השוררת פה ר"ל תלי"ת ששבו לאיתנם השית"ב יציל אותנו מכל חלאים ופגע ר"ל וישלח לי מהרה רפו"ש שאזכה במהרה לשוב לביתי ברפ"ש כי כבר קשה כח הסבל השית"ב ירחם:

ועתה באתי על ח"ת שכתבת הנה מה שכתבת בענין התו' מנחות לא אוכל להשיבך עד שאשיג ההעתק ממכתבי הראשון כי אינני זוכר מ"ש שם ומ"מ בדרך כלל לא אבין דבריך דאטו מי יש חולק בזה דלענין אכילה לא הותרה טומאה דהא כל הקרבנות הבאין בטומאה אין נאכלין בטומאה ולא הותרה טומאה רק מה שנוגע להכשר הקרבן זריקה והקטרה ולא לאכילה כמו ציץ דאף למ"ד ציץ מרצה על אכילות דהוא רק לקובען בפיגול או לאפוקי מיד מעילה ולא להתיר לאכול בטומאה דענין אכילת קדשים בטומאה אין לו שייכות עם הכשר קרבן דאף תרומה שאינה קרבן מ"מ כיון דאיקרי קודש אסרה תורה לאכלה בטומאה ואמנם כל זה היכא דהאכילה אינה מעכבת הכשר הקרבן אבל היכא דמעכבא כמו בפסח ודאי כמו דטומאה הותרה לכל עבודות הקרבן הותרה נמי לאכילה מדאורייתא כיון דאמרינן דמשמעות דמועדו הוא דהותרה בציבור מנ"ל לחלק מדעתנו כל שאין לימוד ע"ז וכמ"ש התוס' ביומא גם לענין אילו של אהרן דמדאורייתא א"א לנו לחלק בין קרבן לקרבן ומתוס' מעילה שהבאת אין זו ראי' של כלום דשריפת בשר פרים הנשרפים שאינה עבודה שעל המזבח לא עדיפא מאכילת בשר של ק"צ הנאכלים דאף דאכילת בשר היא ג"כ מצוה וכתיב ואכלו אשר כיפר בהם אפ"ה כיון שאינה עבודה של מזבח לא הותרה טומאה בשבילה ה"נ שריפת בשר תרים הנשרפים אף שהיא מצוה כיון שאינה עבודה של מזבח ושריפתן כשירה בזר כמבואר ברמב"ם ה' עבויוה"כ וגם אין לענבים הכשר הקרבן לא הותרה טומאה אצלם כלל וכשנטמא יש להם דין כל קדשים פסולים דנשרפין אבית הדשן ולכן לא אוכל להודות כלל לדבריך:

ונ"ל ראי' גמורה לזה מהא דפסחים (ד' פ"ד) לענין שב"ע דקאמר פסח הבא בטומאה א"ב משום שב"ע למ"ד כשר הי' פסול וכתב רש"י משום דטומאה דחוי' אלא שכאן גזיה"כ לפוטרו ולדבריך לענין אכילת בשר לכ"ע הוי רק דחוי' אלא בע"כ דז"א כלל. ומה שכתבת לתרץ קושיתי על התו"י יומא (דנ"א) שכתבו דאינו יכול לצאת חובתו בתמורה משום דדבר שבחובה אינו באה אלא מן החולין מהא דכתב רש"י מעילה (ד"י) וכן הש"ס גופי' תמורה (כ"א ע"ב) דמשו"ה תמורת חטאת ואשם אינה קריבה משום דאין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה והא בלא"ה א"א להתכפר בתמורה משום דהוי דבר שבחובה וכתבת לחלק דרק בתמורת פסח כתבו כן הת"י דאף אם לא יצא בו חובתו עומדת להקריב ושלמים אינו יכול לפטור עצמו בממון גבוה אבל תמורת חטאת ואשם דאם לא יתכפר בו אינם עומדים להקרבה הוי כדבר של חולין ויוכל להתכפר בו עכת"ד. ולתירוץ זה כיון ג"כ ב"א החריף ובקי כמר אברהם נ"י באב"ד כעת בלונדון לא הועלתם בזה כלום חדא דשם בתמורה (כ' ע"ב) קאי הש"ס על וולד תמורת אשם והרמב"ם פסק שם כר"נ אמר רב"א דוולד תמורת אשם לאחר כפרה הוא עצמו מקרב עולה וא"כ עומדת להקרבה לעולה אם יתכפר באחרת ודמיא ממש לתמורת פסח ואפ"ה אמר רבא שם דלא יקרב לאשם משום דא"א מתכפר בדבר הבא בעבירה ואמאי לא קאמר משום דאינו בא אלא מן החולין וגם כל תמורת אשם גופי' מדאורייתא קריבה עולה כמ"ש התוס' בזבחים (ד"ו) וכמה מקומות בשם ר"ת ורעי' היא רק דרבנן וא"כ איך יכול לצאת מדאורייתא הא עומדת לעולה וגם לכ"ע רעי' היא רק לכתחלה ולאחר שניתק לרעי' אם הקריבו לעולה כשר וגם רעי' גופי' היא רק עד שיסתאב ואז נקרבו דמיו לעולה וא"כ הוא ממון גבוה ואיך יכול לפטור עצמו ולהקריבנו לאשם לדברי התו"י הנ"ל:

ומה שהבאת קושית הקרן אורה בכריתות דכ"ז דילפינן מקרא דאין אדם מתכפר בחטאת שהפריש אביו ומת והא בלא"ה הא אינו באה אלא מן החולין הנה אף שהבעל קרן אורה הי' זקיני מ"מ תורה אמת כתיב בה וא"א לישא פני גבר דלפענ"ד לק"מ דבתמורה (דט"ו ב') קאמר הש"ס דבציבור ליכא חטאת שמתו בעלי' ופריך הש"ס מנ"ל לר"פ הא אילימא משום דכתיב תחת אבותיך יהי' בניך א"ה אפילו יחיד נמי וקשה אה"נ אמאי לא קאמרינן ג"כ כן גבי יחיד הא קרא כתיב וגם הא קיי"ל בב"ק ר"פ הגוזל ומאכיל כרבא דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי ולא הוי שינוי רשות דברא כרעא דאבוה א"כ ה"נ נימא כן אך זהו באמת מאי דקאמר הש"ס בכריתות (דכ"ז) דילפינן מקרא דקרבנו דאינו מתכפר בקרבן אביו וא"כ גילה קרא דבחטאת ל"א תחת אבותיך וכו' וא"כ בציבור ג"כ נימא כן וא"כ אין כאן התחלה לקושית זקיני הגאון בעל קרן אורה הנ"ל דאי לאו קרא דקרבנו הו"א דהוא עומד ממש במקום אביו כמו דמצינו לענין יעוד ושדה אחוזה וא"כ כמו דאביו הי' מתכפר בקרבן זה שהרי הביאו מהחולין ה"נ בנו יורש את זכותו ומתכפר בו וזה ג"כ כוונת השטמ"ק דאי לאו קרא ל"ה חטאת שמתו בעלי' משום דברא כרעא דאבוה ועומד במקומו ומתכפר בו שהוא תחת אביו ועיין רפ"ק דזבחים (ד"ו) דיורשים מתכפרים מקופיא בקרבן של אביהם וקרוין מתכפרין לענין תמורה והא דלא מתכפרין מקיבעא י"ל דזה ילפינן מקרא הנ"ל מקרבנו דכתיב גבי חטאת דבעינן כפרה קבועה דאינו מתכפר בקרבן אביו כנ"ל. ומ"ש לפלפל על הא דקאמרינן לענין חטאת ואשם דאינו מתכפר בדבר הבא בעבירה ובעולה ושלמים לא והא הוי מצהב"ע תמהתי עליך שלא שמעת ממני כ"פ שמרגלא בפמ' תמיד לפרש לתלמידי דאף דעיקר מהב"ע בעולה הוא דכתיב כדילפינן בסוכה (ד"ל) מקרא דשונא גזל בעולה מ"מ בכאן אין כלל מצהב"ע כמ"ש התוס' שם ד"ה משום לענין לולב של אשירה דל"ה מצהב"ע משום דאין העבירה מסייעת להמצוה כלל דבלא"ה הי' יכול לצאת בו ה"נ עבירת התמורה לא מסייע לי' כלל שהי' יכול להקדישו בלא תמורה ולכך בעולה ושלמים כשר אבל בחטאת ואשם קאמר הש"ס דאינו מתכפר בדבר שהי' בו צד עבירה בעולם משום דאין קטיגור נעשה סניגור ובחיבורי בסוף חלק אה"ע בדרוש לנשואין (בדקי"ב ע"ב) הקשיתי ע"ז קושיא מושכלת בסוגיא דחטאת גזילה עיי"ש. ומ"ש לפלפל לענין אדם מתכפר בשבח הקדש תאמין לי כי זה הי' אצלי במושכל הראשון דדברי התו"י תלוים בדין אדם מתכפר בשבח הקדש אך מה שכתבת דכיון דבא בעבירה השבח לכ"ע אינו מתכפר והבאת דברי הש"ס כריתות כ"ז ע"ב דרב מנשיא בכינוס חומשין ולדעתי דמית בזה לעורבא דהביא נורא לקיני' דאדרבא משם ראי' להיפך דאל"כ ל"ל לרב מנשיא לומר משום דלא קטרח וכו' עיי"ש אמאי ל"ק דכינוס חומשין של מעילה בא ע"י עבירה של מעילה לכך אינו מתכפר ואין לומר משום דמעילה היא בשוגג דא"כ גם תמורה משכח"ל בשוגג דתמורתו תמורה ויהי' חילוק לענין תמורת חטאת ואשם בין שוגג למזיד וזה לא שמענו ועיין במעילה (ד"ט ע"ב) ובכריתות כ"ז הנ"ל וברמב"ם פ"ד מה' מעילה ה"ו ובמשל"מ שם באריכות דלפעמים מתכפר בשבת שבא ע"י מעילתו אף דבא בעבירה. ואמנם בגוף דברי התו"י הנ"ל ראיתי אח"כ שהיא מחלוקת קדומה בתוס' פסחים צ"ו ע"ב ד"ה קמ"ל דלדעת רש"י תמורת פסח ראוי' לפסח עצמו ולדעת ר"י אינה ראוי' לפסח עיי"ש ומה שהבאת בשם הב' כמר שמואל ראי' להתו"י ממס' מנחות (ע"ט ע"ב) ופ' שם דלא הזכיר הש"ס רק חליפי תודה וולד תודה דיש חילוק בין קודם כפרה לאחר כפרה דקודם כפרה צריכין לחם ולא הזכיר תמורת תודה ש"מ דא"י להתכפר בתמורת תודה הנה העלמתם עין מדברי רש"י שם במקומו (דע"ט ע"ב) ד"ה אבל לפני כפרה שכתב להדיא אם הקריב לוולדות ולתמורה וחליפין טעונין לחם ואמנם כבר כתבתי דרש"י לשיטתו דסובר להדיא בפסחים דתמורת פסח ראוי' לפסח ופשטות דברי הש"ס יוכל להיות כדברי התו"י אך אינו מוכרח דנ"ל דהש"ס לא נקט תמורה כמ"ש התוס' בפסחים (צ"ו) הנ"ל בראש דבריהם דסתמא דמילתא אין דעתו אתמורה הואיל ובאיסור הוקדשה אך הראי' שהבאת אתה (מד"פ ע"ב) תודה שנתערבה בתמורתה דאין לה תקנה וקאמר הש"ס אי דקאמר עלי יכול להביא אחרת ולחמה ולהתנות ומה צריך לכ"ז הא יכול להקריב התמורה עצמה לשם תודתו ותהא צריכה לחם זה לכאורה ראי' חזקה:

אכן אחר הישוב נראה דלק"מ ומתוך דברינו יתבאר לנו כל חמירא בזה דתמיד הוי קשיא לי ע"ד רש"י מעילה (י') הנ"ל שכתב בטעמא דתמורת חטאת אינה קריבה משום דבאה בעבירה והא תמורת חטאת היא מה' חטאות המתות דהלכתא גמירי לה כמבואר שם בתמורה דט"ז ואטו רש"י טעמא דהלכתא צריך לאשמעינן אך ז"ל רש"י שם במעילה (י' ע"ב) ד"ה וולד חטאת וכו' דהני הוא מה' חטאות המתות והנך ג' מתות לעולם בין לפני כפרה בין לאחר כפרה וולד חטאת להכי מתה שהרי אינה ראוי' לכפרה שלא הפרישה מתחלה לכך ותמורת חטאת וכו' שהרי באה בעבירה וכו' וחטאת שמתו בעלי' וכו' דאין כפרה למתים דמיתתן כיפרה עליהן עכ"ל רש"י ז"ל מבואר מדבריו דנתן טעם רק על לפני כפרה דההלכה היתה רק על לאחר כפרה דאם כבר נתכפר וחטאת אינה באה נדבה דאז כיון דאלו אינם ראוים להקרבה גילתה ההלכה דבחטאת מתה ואשם רועה אבל אם עדיין לא נתכפר ואלו ראוין לכפרה ע"ז לא ניתנה ההלכה כלל והי' הדין ניתן דאם ירצה יוכל להתכפר בהן ע"ז כתב רש"י טעם דבאמת אינן ראוין לכפרה דולד חטאת לא הופרש מתחלה לכך וחמורה משום דבאה בעבירה וחטאת שמתו בעלי' משום דכבר כיפרה מיתתן וכיון דאינם ראוין עוד לכפרה ע"ז ניתנה ההלכה דלמיתה אזלין:

ובמ"ש רש"י הטעם דולד חטאת לא הופרש מתחלה לכך מצאנו ישוב נכון לקושית התו' מנחות (ד"פ א') ד"ה מאי קמ"ל דהכריחו מקודם דאף אם אדם מתכפר בשבח הקדש מ"מ זה רק בולד תודה אבל לא בולד חטאת משום דלמיתה אזלי והקשו ע"ז אח"כ בסה"ד מהא דלקמן (דפ"א א') בהפריש חטאת מעוברת דקאמר די"ל דר"י ס"ל שיירו אינו משויר אלא דאדם מתכפר בשבח הקדש עיי"ש שהניחו בקושיא ולדברי רש"י הנ"ל נכון הכל מאוד דבאמת אם אדם מתכפר בשבח הקדש והי' יכול להתכפר בולד לא הי' הדין דמתה קודם כפרה אך כיון דלא הופרש מתחלה לכך אינו יכול להתכפר בה דבחטאת בעינן שיפריש לשם אותו החטא וכדקיי"ל דאינו יכול להביא על חלב שאכל היום החטאת שהפריש על חלב שאכל אתמול אך זה שייך בהפריש חטאת ואח"כ נתעברה אבל בהפריש חטאת מעוברת דלקמן נהי דשיירו אינו משויר ולא הוי כשני חטאות אבל מ"מ כיון דבשעת הפרשה הי' כבר הולד וכמ"ש רש"י להדיא שם (דפ"א א') ד"ה מאן לימא לן בסה"ד וז"ל אלא ה"נ דר"י דאמר רצה בולדה מתכפר משום דאדם מתכפר בשבח הקדש בולד דכי הפרישה מעוברת הי' דעתי' אכל שבחא עכ"ל רש"י שם והיינו דאזיל לשיטתו במעילה הנ"ל דאם לא הופרש מתחלה לכך לא יוכל להתכפר בחטאת אבל בהפריש חטאת מעוברת דדעתו הי' ג"כ על הולד וראוי' לכפרה אין זה כלל בכלל חטאות המתות ואם רצה מתכפר בה או באמה ואני שמח כמוצא שלל רב על ישוב זה לקושית התוס' שהוא אמת בעזה"י:

ויצאתי קצת מענין לענין דזה ג"כ שיטת רש"י בתמורה דכיון דכתיב והי' הוא ותמורתו קודש נתנה תורה לשניהם קדושה בשוה ואי לאו דאין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה הי' יכול להתכפר בה או בתמורתה ולכך בתודה ס"ל לרש"י באמת דלפני כפרה רצה מתכפר בתמורתה ומביא לחמה דנהי דגלי קרא דתמורת תודה א"צ לחם היינו אם באה בתורת תמורה דהיינו לאחר כפרה אבל לפני כפרה יכול להתכפר בה ומביא לחמה אמנם כ"ז אם עומדות שניהן או שלא אמר עלי ומתה או נאבדה התודה אבל אם אמר עלי ואם לא הי' ממיר הי' מחויב להביא תודה אחרת גם עתה שהמיר ויש לו תמורה כיון דאמרה תורה והי' הוא ותמורתו קודש הרי ברצון התורה הי' שיהי' שניהם קדושים ולא שתפקע קדושה מהראשונה וכיון דהראשונה היתה באחריות שאמר עלי ואם מתה או נאבדה צריך להביא אחרת תחתי' גם עתה שהמיר בה א"א לפטור מחיובו וצריך להביא אחרת ליתכפר באיזו שירצה והאחרת יקריב בלא לחם וא"כ שפיר פריך הש"ס בחודה שנתערב בתמורתה או דאמר עלי בע"כ צריך להביא אחרת ג"כ ויוכל להביא לחם ממ"נ אבל באמת אם השני תודות עומדות או אפילו מתה או נאבדה הראשונה רק שאמר הרי זו ולא נתחייב להביא אחרת ודאי יכול להביא תמורתה לשם תודה ולהביא לחמה דכלל גדול אמרה תורה בתמורה ששניהם קדושים ויוכל להתכפר באיזו שירצה ומיושבים דברי רש"י והרמב"ם מקושי' הרש"ש שהבאת אך זאת תמוה לי מאד על דברי הרמב"ם פי"ב מפסהמ"ק ה"ח הנ"ל שכתב דלפני כפרה שניהן טעונין לחם וזה נגד ממשמעות הש"ס דקאמר יכול תהי' השני' צריכה לחם ת"ל יקריבנו א' ולא שנים אלא דלפני כפרה נעשה החלופין או התמורה והולד עיקר הקרבן וצריכין לחם והאחרת שמקריב אח"כ א"צ לחם. וכפי שיטת רש"י הנ"ל דאם מקריב התמורה לפני כפרה צריכה לחם יתיישב ממילא קו' התו"י ביומא הנ"ל (ד"נ ב') על הא דקאמר הש"ס חומר בזבח מבתמורה שהתמורה א"ד שבת וטומאה והא לפעמים משכחת שהתמורה דוחה שבת וטומאה כגון בתמורת פסח ונאבד הפסח והקריב התמורה במקומו דדוחה שבת וטומאה ומזה הוכיחו דבריהם הנ"ל דא"י לצאת י"ח בתמורה וא"כ קשה על רש"י דס"ל בפסחים (צ"ו) הנ"ל דתמורה ראוי' לפסח א"כ משכחת דדוחה שבת וטומאה דז"א דהנה חזינן דילפינן שם במנחות ע"ט ע"ב מקרא דתמורה א"צ לחם ואפ"ה אמרינן דלפני כפרה צריכה לחם ובע"כ כשמקריב התמורה לשם גוף הזבח אין שם תמורה עלי' ולכך טעונה לחם וא"כ שפיר קאמר הש"ס דחומר בזבח מבתמורה דתמורה א"ד שבת דאם הקריבה לשם פסח אז אין שם תמורה עלי' רק שם גוף הזבח כמו דצריכה לחם מה"ט:

וע"ד קונטרסך בשופר של עולה הנה הארכת מאוד וקשה עלי להשיב על כל פרט ופרט אך בעיקר קושיתך ע"ד התוס' בכורות דכ"ו דצמר והקרנים הוי כבע"מ מעיקרו וא"צ העמדה והערכה והא קיי"ל בזבחים (פ״ו) דמחוברים יעלו וא"כ מתחלה להקרבה היו עומדים ונהי דפרשו נפסלו ולא יעלו עוד מ"מ דמי לתם ונעשה בע"מ והנה זוכר אנכי שגם אנכי הרגשתי בזה ומה שכתבת די"ל דמחוברים דיעלו אינו מכח שנחשב הקטרה רק דאינו מחויב לטרוח לחלצם מהבשר נ"ל להביא ראי' מחולין (ד"צ ע"א) דאינו כן דקאמר שם דלרבנן מחוברים א"צ קרא מידי דהוי אראשה של עולה ופירש"י שם דראשה על עולה צריך להיות שלם ואסור לחתכו להסיר העצמות שבתוכו כמבואר בחולין די"א ואם איתא כדבריך דמחוברים אינם בר הקטרה רק דילפינן מקרא דא"צ לחלצם א"כ מאי קאמרי רבנן דילפינן מראשה של עולה הא אין דנין אפשר משא"א ובשלמא העצמות שבתוכו דאסור לחתכו דצריך להיות שלם לכך א"צ לחלצם אבל העצמות שמבחוץ כמו הקרנים או שאר העצמות המחוברים לגוף דאיפשר לחלצם אפשר דבאמת צריך לחלצם א"ו דאין זה סברא כלל דהתורה תשרי להקטיר על המזבח דבר שאינו בר הקטרה ומדאמרה תורה להקטיר הראש שלם עם בעצמות ש"מ דבני הקטרה נינהו אלא כשהם בפ"ע בלא בשר אמרינן הקריבהו נא לפתתיך דאין דרך ליתן לפני שר עצמות בלי בשר אבל עם הבשר יחדיו בעודם מחוברים דרך כל העולם כן ולכך מחוברי' יעלו ובני הקטרה נינהו דהאש אוכלת העצמות כמו הבשר:

ומ"ש לפרש בזה פלוגתת רבה ור"א בזבחים (דפ"ו ע"א) דר"א סובר דפירשו לאחר זריקה אין מועלין בהם משום דס"ל דלאו בני הקטרה נינהו לכך לא קבעתן זריקה להקטרה ורבה ס"ל דבני הקטרה נינהו לכך פירשו לאחר זריקה מועלין בהם לדבריך אין אנו מבינים טעמו דר"א דלפני זריקה אם פירשו מועלין בהם והלא הדברים ק"ו אם לרבה דס"ל דבני הקטרה נינהו אפ"ה אם פירשו לפני זריקה אין מועלין בהם כיון דבשעת זריקה לא הי' מחוברין מכ"ש לר"א דלאו בני הקטרה נינהו ואפילו כשקבעתן זריקה מנ"ש כשפירשו קודם זריקה ודאי דצריך להיות שאין מועלין בהם ואיך אפשר דאמוראים יחלוקו בסברות הפוכות כ"כ:

והנלע"ד בישוב כ"ז וליישב ג"כ קו' הכ"ת שהבאת דהנה לכאורה קשה לי לפי"מ דאיתא בריש מעילה גבי ק"ק ששחטן בדרום דכל קדשים שנפסלו שדינם שאם עלו ירדו אין מועלין בהם משום דלאו קדשי ד' נינהו ולקדשים שמתו דמי א"כ כיון דהעצמות שפירשו ירדו א"כ דין לפני זריקה כלאחר זריקה ואין מועלין בהם דהא תו לאו קדשי ד' נינהו וזה הערה חזקה מאוד לדעתי אך נלע"ד לפי"מ שאמרתי לך בע"פ בהיותך פה בישוב דברי הש"ס זבחים (דק"ג ע"א) לענין מתפים עולה לבד"ה דאף למ"ד לא תפסי הנ"מ בשר אבל עור תפיס וברש"י שם ד"ה אלא פירש משום דעור לאו ממון מזבח הוא וכהנים אכתי לא זכו בי' תפוס וכ"כ רש"י ג"כ בחולין (דקט"ז ע"ב) סד"ה הרי ז"ל דאין קדושה חלה אלא על הראוי ממנה למזבח מידי דהוי אעור של עולה שהוא מתחלק כהנים (וכמדומה שאתה בעצמך הראית לי אז דברי רש"י אלו) וקשה מהא דפסחים (דל"ג א') דמועלין בגיזי עולה אף דאין ראוי למזבח וכן מהא דזבחים (ק"ג ע"ב) דמבואר להדיא דאין העור יוצא מידי מעילה רק ע"י זריקה כשירה עיי"ש ברש"י ד"ה מני ראבר"ש היא שכתב כגון אם נפסל הבשר ואין הדם מרצה עלי' אף העור לא יצא מידי מעילה להיות היתר לכהנים אחר הפשיטן עכ"ל וגם לרבי שם דס"ל דדם מרצה על העור בפ"ע עכ"פ ריצוי דם בעינן אבל קודם זריקה מוכח להדיא מכל הסוגיא דהעור קדוש ומועלין בו עיי"ש ועיין בחיבורי הבה"ש חאו"ח סי' ג' ד"ו ע"א וב' מזה ואמרתי לך אז דבאמת בכל קרבן בשעה שמקדישו הוא מקדישו בין לגופו להקריבו בעצמו בין לדמי' דמה"ט אם נפל בו מום מוכרין אותו ולוקחין בדמי' קרבן וא"כ נהי דנתפוס כרש"י דהעור אין בו קדוה"ג דאינו ראוי למזבח מ"מ אם הי' נופל בו מום בחייו הי' מוכרו עם העור וליקח בדמי' קרבן א"כ העור קדושת דמים יש בו עכ"פ ומועלין בו ורש"י בחולין לענין קיבת עולה שפיר מייתי ראי' מעור דאין בו קדוה"ג כיון דל"ח למזבח ונהי דבעור אית בה קדושת דמים משום דבשעה שמקדיש דעתו ג"כ על העור למוכרו אם יפול בו מום מ"מ על החלב שבקיבה ודאי אין דעתו דאינו בעולם בשעה שמקדישו וכמו חלב מוקדשין דאין מועלין דאין דעתו על החלב שיבוא אח"כ עיין רשב"ם ב"ב קכ"ח ע"ב ד"ה ובנכסים דחלקי למ"ד אדם מקנה דשלבל"ע היינו במפרש אבל בסתמא אין דעתו על דבר שיבוא אח"כ וניחא הא דפסחים דמועלין בגיזי עולה דעל הצמר שהוא מחובר בגופו ודאי דעתו כמו על העור ויש בו קדושת דמים ואמנם הא דכתב רש"י (דף ק"ב) הנ"ל בזבחים דמקדיש עור לבד"ה תפוס משום דאכתי כהנים לא זכו היינו משום דהא דכשנשחט הקרבן תו ליכא קדושת דמים בהעור דס"ל קדושת דמים שבו הי' רק משום דאם יפול בו מום ימכור גם העור ליקח בדמי' בהמה אחרת אבל לאחר שכבר נשחט הקרבן בהכשר אינו עומד העור עוד למכור רק ליתן לכהנים אחר זריקה כמצות התורה א"כ אזלא כל קדושת דמים שבו וכהנים אכתי לא זכו בי' כמ"ש רש"י הנ"ל לכך אם עמד והקדיש העור לבד"ה תפוס דאף דהקדישו מחיים מ"מ כיון ששחטו אח"כ נפקע קדושת דמים שבו וחל קדושת בד"ה דמתלי תלוי וקאי ולא הוי דשלבל"ע כיון דבידו לשוחטו בכ"ע שירצה ושפיר כתב רש"י דהעור תפוס והיינו לאחר שחיטה קודם זריקה שאז עדיין לא זכו בו הכהנים וניחא ג"כ הא (דדק"ג ע"ב) שם דאם אירע פסול קודם זריקה מועלין בהעור היינו כיון דאירע בו פסול קודם הזריקה וצריך להביא קרבן אחר א"כ מן הדין הי' יכול למכור העור ולהביא מדמי' אחר ועדיין קדושת דמים עלי' אלא דרבנן גזרו בו שריפה משום דדמי לקדשים פסולים אף דאין בהעור קדוה"ג ומדאורייתא אינה בת שריפה מ"מ לא גרע מחשב"ע דאף למ"ד לאו דאורייתא מ"מ מדרבנן גזרו בהו שריפה דדמי לקדשים פסולים כמ"ש רש"י קידושין (דנ"ח) ד"ה ישרפו אפ"ה ס"ל לרש"י דמועלין בהם כיון דמה"ת בר פדי' היא אין כח לאיסור דרבנן להפקיע מעילה שבו דאף דהתוס' פסחים דכ"ט ע"א ד"ה אין פודין כתבו דאף דרק מדרבנן אין פודין או ליכא מעילה כיון דלא שויא מידי מ"מ לא גרע ממקדש באיסור הנאה דרבנן דיש חילוק בין איסור דרבנן שיש לו עיקר מה"ת כגון חמץ בשעות דרבנן ובין חשב"ע דלמ"ד לאו דאורייתא מקודשת כמ"ש התוס' קידושין (נ"ח א') ד"ה כיון דליכא כלל דאורייתא עיי"ש אף דג"כ לא שויא מידי ה"נ ס"ל לרש"י כאן בשריפת העור דהוא רק גזירה דרבנן בעלמא אין בה כח להפקיע מעילה דאורייתא ותלוי בא"ר דרבנן אם הוי א"ר מדאורייתא דכבר איפלגו בי' תנאי ואמוראי כמ"ש במלוא הרועים עיי"ש:

וא"כ לפי"ז מיושבת קושיתי הנ"ל דאמאי עצמות שפירשו אין מועלין בהם הא כיון דפירשו ירדו ולא מיקרי קדשי ד' כמ"ש בריש מעילה דז"א דשם כתב רש"י הטעם דקדשים שמתו אין מועלין בהם משום דלא חזי לדמי ג"כ דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים או משום דבעינן העמדה והערכה וכאן שכבר כתבתי דבכל קרבן איכא קדושת דמים ג"כ ואין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ל"ש רק בדבר שאסור באכילה כמו קדשים שמתו שאסורים משום נבילה או קדק"ד ששחטן בדרום שאסורים משום פסוהמ"ק וכאן בקרנים ועצמות ליכא כ"ז דהעצמות האיסור מותרין והעמדה והערכה ג"כ לא בעינן כמ"ש התוס' בבכורות הנ"ל דעצמות וקרנים כבע"מ מעיקרו דמי וא"כ נהי דלמזבח תו לא חזי מ"מ לדמיהן עדיין חזי מדאורייתא ולכך יש בהו מעילה אלא שעדיין קשה קושיתך כיון דמחוברין יעלו א"כ מתחלה הי' ראוין למזבח והי' בהם קדוה"ג ואמאי כבע"מ מעיקרו דמי לזה י"ל דהנה לפי"ז הא דאמרינן דצריך העמדה והערכה נמצא מזה קולא בכאן דאם לא הי' צריכין העמדה והערכה נהי דקדוה"ג שבהם פקע כיון שפירשו ושוב לא יעלו ואין ראוין עוד למזבח מ"מ קדושת דמים שבהן קיימת וראוין לדמיהם אלא כיון דא"א לפדותם משום דצריכים העמדה והערכה פקעה קדושת דמים שבהם כמו גבי חמץ של הקדש בפסחים דכ"ט ע"ב והנה רש"י כאן בזבחים (פ"ו ריש ע"א) ד"ה יכול לחלוץ כתב יכול מצוה מוטלת עלי' לחלוץ ת"ל והקטיר הכל משמע מזה דלכו"ע אין כאן מצוה ג"כ שלא לחלצם ולהקטירם מחוברים אלא שאין מצוה לחלצם ג"כ והרשות בידו לעשות כמו שירצה או להעלותם מחוברים או לחלצם וא"כ בשלמא בקדשים שמתו שבעודם חיים ותמימים הי' עומדים ודאי להקרבה חל עליהם חיוב העמדה והערכה בודאי ותו לא פקע אבל בקרנים ועצמות די"ל דלא הי' מעולם כלל קרבים מחוברים רק הי' חולצם ולא הי' עומדים למזבח כלל כמו שהוא האמת שהרי איירי בפירשו ומן הדין בקדושת דמיהן עומדים שכל שלא הי' עומד למזבח א"צ העמדה והערכה איך אפשר להקל מספק ולומר דילמא הי' עומדים למזבח שעי"ז תצמח קולא שתופקע קדושתם לגמרי דקדושת מזבח שבהם כבר פקעו כיון דפירשו ודינם שירדו הוי כקדק"ד ששחטן בדרום דפקעה קדושתן למ"ד ירדו אלא דעדיין יש בהן קדו"ד איך ניקל מספק ולומר דילמא הי' עומדים למזבח וצריכים העמדה והערכה שעי"ז תופקע גם קדושת דמים שבהם ויש להסביר עוד הדבר יותר עפי"ד הש"ס חולין (י"ד א') דקאמר בהמה בחיי' עומדת לאכילה ועומדת לגדל נשחטה הוברר דלאכילה עמדה אלא דפריך ע"ז הש"ס הא לית לי' לר"י ברירה וא"כ לפי"מ דקי"ל דבדאורייתא אין ברירה ומדרבנן יש ברירה ודעת הרבה מהאחרונים משום דהוי ספק כידוע ממחלוקת היש"ש והפנ"י בסוף ביצה וא"כ ה״נ כאן בעצמות העומדות לכך ולכך ועתה פירשו דהוברר הדבר דלא הי' עומדת למזבח אמרינן אדרבא לחומרא דיש ברירה ואין צריכין העמדה והערכה ולכך עדיין קדושת דמים עליהם וצריכין פדיון דאם נאמר דאין ברירה וצריכין העמדה והערכה א"כ אדרבא פקעה קדושתן לגמרי כמו קדשים שמתו דמותרים לגמרי מדאורייתא בלא פדיון כלל ועיין תוס' קידושין (נ"ז ב') ד"ה מה וא"כ שפיר כתבו התוס' בבכורות הנ"ל בענין שופר של עולה דא"צ העמדה והערכה ויצא ע"י מעילה לחולין דאם נאמר דצריכין העמדה והערכה א"כ מותרים לגמרי ובלא"ה יצאו לחולין מדאורייתא כיון דפירשו ואין ראוין עוד לא לגופם למזבח ולא לדמיהן ומיושבת קושיתך הנ"ל:

ומעתה נבוא ליישב קושית הכ"ת והתוס' הנ"ל דהנה לפי"ז יש להסביר טעם פלוגתת רבה ור"א בדפ"ו הנ"ל שלכאורה סברתם הפוכות זה מזה דהנה לפימ"ש הטעם דפירשו מועלין בהם הוא משום דהעצמות עומדים לכך ולכך כשפירשו הוברר הדבר דלאו למזבח קיימא ונשאר קדושת שבהן דלא פקעה אך די"ל דזה רק כשפירשו קודם זריקה דאז לא הגיע עדיין זמן הקטרת אימורין דאז הוברר הדבר דלאו למזבח עומדים אבל אם בשעת זריקה הי' מחוברין שאז הגיע זמן הקטרת הבשר וכשלא חלץ מקודם העצמות ודאי הי' דעתן שלא לחלצם והוקבעו להקטרה בשעת זמן הקטרה אז אף אם פירשו אח"כ צדקו דבריך בזה דתו לא הוי כבע"מ מעיקרו דהא כבר היו ראוין למזבח והוקבעו למזבח אלא שנפסלו אח"כ לא יצאו מכלל העמדה והערכה וא"כ שפיר קאמר ר"א דפירשו לאחר זריקה לא נהנין ולא מוענין דדמי ממש לקדשים שמתו ולקד"ק ששחטן בדרום דלמזבח לא חזו עוד דהא אם פירשו ירדו ולדמיהן ג"כ לא חזו דא"א לפדותן דבעינן העמדה והערכה וא"צ למ"ש רש"י שם דר"א ס"ל דרשא דר' ישמעאל דלו יהי' הוא כשפירשו לאחר זריקה דהא ר"י ס"ל דשרי לעשות מהם קתא דסכיני משמע דאף מדרבנן מותר דכיון דיליף מקרא דלו יהי' דכתיב גבי עור דגם העצמות הוי מתנה להכהן מה"ת וגזרו רבנן להפסיד לכהנים וגם ר"א לא הזכיר כלל בדברי' דרשא דר"י וגם הש"ס לא הזכירה בדר"א רק בדרבה וקאמר סתם ופליגא דר"א וטעמא דר"א הוא בפשיטות דכיון דפירשו לאחר שכבר הוקבעו בזריקה למזבח נעשו כקדשים שמתו דלא נהנין ולא מועלין אמנם רבה דס"ל דרשא דר' ישמעאל דלו יהי' דילפינן מאשם וכמו דהעור הוא לכהן ה"נ העצמות ס"ל שפיר דזה רק כשפירשו קודם זריקה דהוברר הדבר דמעולם לא הי' עומד למזבח כמש"ל שפיר דמי להעור שאינו עומד ג"כ למזבח והוי מתנה לכהן אבל כשפירשו לאחר זריקה שכבר הוקבעו למזבח להקטרה אין דומים לעור ואין בהן היתר לכהנים אלא דעדיין קשה א"כ כשפירשו שדינם שירדו כקדשים שנפסלו דמי כמו קדק"ד ששחטן בדרום דפקעה קדושתם ולא הוי קדשי ד' וקדו"ד ג"כ פקעה כיון דבענין העמדה והערכה מחמת שכבר הוקבעו למזבח והי' עומדים להקטרה לאו כבע"מ מעיקרו הוי אך רבה לשיטתו דס"ל בריש מעילה דקדק"ד ששחטן בדרום ירדו ופריך עלי' הש"ס ממתניתין דשחטן בדרום מועלין בהן ומשני מאי מועלין מדרבנן וס"ל דאיכא מעילה מדרבנן ה"נ הא דקאמר רבה פירשו לאחר זריקה מועלין בהם היינו מדרבנן כמו שפירש הוא גופו מתניתין דמעילה ואתיין כמין חומר פלוגתתם דרבה ור"א:

וא"כ אזלא להו קושית הכ"ת חדא מה שהקשה אמאי צריך לאוקמי בשתלשו מחיים ולא אוקי בפשיטות כרבה דפירשו לאחר זריקה מועלין בהם דז"א דכבר כתבתי דהאי מועלין לאחר זריקה דרבה הוא רק מדרבנן כמו בקד"ק ששחטן בדרום ומדאורייתא פקעה קדושתן לגמרי וא"כ ממ"נ אי חייש האי תנא לאיסור דרבנן דגם באיסור דרבנן הוי מצהב"ע א"כ מדרבנן אינו יוצא לחולין כלל אף לאחר מעילה כיון דליכא קרבן במעילה דרבנן כדאיתא שם בריש מעילה וגם פשיטא דמדרבנן טעונין שריפה ככל פסוהמ"ק שנפסלו לאחר שחיטתן בעזרה ואם לא חייש לאיסור דרבנן א"כ אמאי קאמר אימת מעל לכי תקע כי חקע באיסורא תקע הא מדאורייתא ליכא בהו איסורא כלל ככל קדשים שמתו וגם קושיתו השני' שהקשה למה צריך לומר כשתלשו מחיים ולא קאמר לאחר שחיטה וקודם זריקה וקושיא זו הקשו גם התוס' זבחים (פ"ו א') ד"ה אתיא. אך לפימש"ל נכון דרש"י לשיטתו אזיל בזבחים (ק"ג) הנ"ל דבעור העולה ליכא מעילה כלל דקדשים כשרים לאחר שחיטה ומהאי טעמא יכול להתפיסו לבד"ה וכמש"ל באריכות וא"כ רבה דסובר דרשא דר' ישמעאל דהעצמות הוי ג"כ מתנה לכהן כמו העור ובפירשו לפני זריקה שכתבתי לעיל דאמרינן הוברר הדבר שלא הי' עומד להקטרה מעולם א"כ דמיא לעור דגם קודם זריקה ליכא מעילה בקדשים כשרים דלאחר שחיטה אינם עומדים עוד לדמיהם רק ליתנם לכהן וליכא בהו קדושת דמים כלל כמש"ל אלא דכהנים ג"כ לא זכו בהו רק לאחר זריקה כמ"ש רש"י בדק"ג הנ"ל ואף דלחומרא קיי"ל אין ברירה מ"מ כאן ממ"נ אין בהם מעילה דאם לא אמרינן הוברר הדבר אלא דאמרינן מעיקרא להקטרה קיימי א"כ אין דינם כבע"מ מעיקרו וצריך העמדה והערכה ועכשיו שפירשו שדינם שירדו הוי כקדק"ד ששחטן בדרום שנפקע קדושתן לגמרי מדאורייתא ואם אמרינן הוברר הדבר א"כ לא קיימן להקטרה מעולם רק ליתנם לכהן ולית בהו מעילה בקדשים כשרים אלא דלמצוה לא זכתה להם התורה לכהנים רק אחר זריקה אבל מעילה לית בהו דמה"ט אם החפיסה לבד"ה תפוס כן ס"ל לרש"י אליבא דרבה ור"א דקאמר לפני זריקה מועלין בהם היינו כמש"ל דר"א לא ס"ל כלל דרשא דר' ישמעאל או כמ"ש רש"י בזבחים (פ"ו הנ"ל) דפירש דדרשא דר' ישמעאל קאי רק על פירשו לאחר זריקה דבעינן דומיא דאשם ואשם פירשו לאחר זריקה הוא ע"ש וא"כ כיון דפירשו קודם זריקה לא איתקש לעור ולא הוי מתנה לכהונה א"כ הדרא קדושת דמים שבהו למקומם כמש"ל דכל קרבן קדוש בין לגופו בין לדמי' והעצמות שפירשו דלא חזו לגופן חזי לדמיהן כיון דלא הוי מתנה לכהן ואף שכבר נשחט הזבח מ"מ הוי כמו מותר עולה דמקריבין בהם עולה אחרת כמו הפריש מעות וקנה עולה ונשתייר מהדמים דאזלו ג"כ לעולה ולכך שפיר ס"ל דמועלין בהם אבל רש"י לא רצה דר"ה לאוקמי שלא אליבא דהלכתא דקיי"ל כדרשא דר' ישמעאל וכרבה ולכך לא משכחת כלל מעילה רק בתלשו מחיים שיש בהם קדושת דמים וכמש"ל:

ולפי דרכי זה מיושב ג"כ מה שציין הגרע"א במעילה (ד"ב הנ"ל) ברש"י לענין קדשים שמתו שכתב הטעם שאין פודין הקדשים להאכילן לכלבים וציין ע"ז לדברי התוס' בב"ק (ע"ו) דמום שע"י מיתה לא חשוב מום לפדות על ידו והיינו משום דס"ל דהא דכתב רש"י הטעם דאין פודין הוא משום דס"ל דקדשים שמתו הוי כבע"מ דמועל לו פדיון אי לאו שאין פודין להאכילן לכלבים ולכך ציין שהתוס' ס"ל דמום שע"י מיתה לא חשיב מום:

ולפימ"ש י"ל דרש"י אינו חולק כלל על תוס' ומודה ג"כ דמום שע"י מיתה לא חשוב מום רק דהוי קשיא לי' לרש"י נהי דכשמתו לא חזו תו למזבח ולא מקרי עוד קדשי ד' כמו קדק"ד ששחטן בדרום כיון דאם עלו ירדו מ"מ לפימ"ש דכל קרבן יש בו קדושת דמים ג"כ נהי דבמה שמתו פקעה קדוה"ג שבהם כיון דלא חזו לגופן להקרבה מ"מ קדושת דמים שבהן להיכן הלכה ויכול למוכרם ולהקריב מדמיהן קרבן דאף דלית בהו מום היינו היכא דיש בהו קדוה"ג אינם נפדים בלא מום אבל כאן שקדוה"ג שבהן כבר נפקע ע"י מיתה וליכא רק קדושת דמים ולמה לא מהני פדיון ולכך הוכרח רש"י לומר משום דאין פודין הקדשים להאכילן לכלבים ודמי לחמץ של הקדש בפסחים דכ"ט הנ"ל דמשום דאין פודין וכו' פקעה קדושת דמים שבהם דאין יכולים לעשות מהם דמים כנ"ל נכון ויותר לא אוכל להאריך בכל פרטי דבריך:

ולא אמנע מלכתוב לך מה דתמוה לי בדברי הרמב"ם פ"ו מה' פסהמ"ק ה"ד שכתב הרי אלו לא יקרבו עד שיתן כ"א חלקו במתנה לחבירו ומאי מהני מה שיתן במתנה הא קיי"ל המוכר עולתו ושלמים לא עשה ולא כלום ועיין בצל"ח בפסחים ד"ל וכמדומה ג"כ בפנ"י כ"כ דאף למ"ד קק"ל ממון בעלים הדין כן אליבא דרבא כיון דצריך להקריב לשמו והוקבע לשמו א"י למכרו לאחר עיי"ש וצ"ע:

תוכן העניינים

חבצלת השרון מהדורא תנינא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה