חבצלת השרון מהדורא תנינא· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד
סימן ז
ב״ה ב' ויחי תרצ"ה פה לעזין.
שוכט"ס לכבוד אהובי תלמידי הבהור כהלכה החריף ובקי צמ"ש מופלא ומופלג בחו"י מאד נעלה כמר ישראל אלימלך ג"י מוויען.
ע"ד קושיתי שהקשיתי ע"ד התוס' יומא (י' ע"ב) ד"ה אמר ר"ת שכתב וישב הסתירה דכאן ס"ל לרבא טומאה הותרה ובזבחים דל"ב לענין רובן טמאי מתים ונעשו זבים קאמר רבא דהואיל ואישתרי ל"א רק הואיל והודחה וטומאה דחוי' עיי"ש וכתבו התוס' דבפסח כיון דלאו כל ישראל מייתי חד פסחא הוי לי' כקרבן יחיד דאף דזמנו קבוע ודוחה טומאה דמי לאילו של אהרן דהוי רק דחוי' עכת"ד התוס':
והקשיתי ע"ז דהרי התוס' עצמם שם (ד"ז ע"א) ד"ה כיון דיחיד כתבו דגם אילו של אהרן מדאורייתא הותרה רק דרבנן גזרו דליהדרו אטהרה וא"כ לא הועילו כלום בתירוצם. דכיון דרבא ס"ל דהואיל ואישתרי ל"א דלהא אשתראי ולהא לא אישתראי איך מיקל ע״ד תורה ואמר דרובן טמאי מתים ונעשו זבים עושים בטומאה דכיון דטומאה דחוי' מה לי חד דחוי' מה לי תרי והא מדאורייתא פסח אינו דחוי' כלל רק הותרה ולהא לא אשתרי וכתבת דמצאת קושיא זאת בספר גבורת ארי על יומא נהניתי מאד שכוונתי לדעתו וידוע לך שספר הזה אינו נמצא אצלי וכתבת אתה לתרץ דהתוס' ס"ל דבפסח גרע מאילו של אהרן כיון דאיכא שיריים לאכילה והבאת דברי התוס' מנחות (דט"ו ע"א) ד"ה ר"י שכתבו כן והביאו ראי' מיומא הנ"ל גבי מנחת העומר עכת"ד:
והנה מלבד שד' התוס' יומא א"א כלל לפרש כן שהרי כתבו להדיא הטעם דכיון שכל ישראל לא מייתי חד פסחא הוי לי' כקרבן יחיד כמו אילו של אהרן ולא הזכירו כלל מאכילה ובאילו של אהרן גופא כתבו דהוי רק דרבנן אך גם דברי התוס' עצמם במנחות תמוהים כמ"ש בשם השעה"מ דמאי ראי' ממנחת עומר דשם אם יביא בטומאה לא יאכלו השירים דכל ק"צ הבאים בטומאה אין נאכלים בטומאה ויתבטל מ״ע של אכילת שיריים שפיר אמרינן דמצוה לאהדורי אטהורים לקיים מ"ע של אכ"ש. אבל פסח הבא בטומאה נאכל בטומאה וכיון דטומאה הותרה גם האכילה הותרה אף דאכילה בטומאה הוא בכרת. כמבואר להדיא בפסחים (דע"ט ע"א) דקאמר ר"ח דמוטב יאכל בטומאת בשר בלאו ואל יאכל בשר בטוה"ג שהוא בכרת וקאמר הש"ס ע"ז אלמא סבר ר"ח טומאה דחוי' הוא בציבור. משמע דאם טומאה הותרה א"צ לאהדורי אטהרה אף לענין אכילת בשר שהוא בכרת. עיי"ש ברש"י דיה טומאה דחוי' וזה סתירה גדולה לד' התוס' מנחות. ואין פה אתי הס' שעה"מ לעיין אולי גם הוא מביא דברי הש"ס אלו:
ומה שהבאת מד' רש"י יומא (מ"ו ע"א) ד"ה מאי אינו דוחה דרק זריקתו דוחה ולא הקטר חלבים עיי"ש משם ראי' להיפך דהרי שם ע"ב קאמר הש"ס הטעם משום דטומאה דחוי' תחילתו דעיקר כפרה דחי סופו דלאו עיקר כפרה לא דחי משמע הא אם טומאה הותרה אף סופו דהקטר אימורין דלא מעכבי כלל הותרה ומכ"ש אכילת פסחים דמעכבא:
ובישוב דברי התוס' מנחות הנ"ל נלע"ד דהנה צריך להבין כוונתם במ"ש דאם הותרה בציבור א"צ לטעם אין ק"צ חלוק דבלא"ה יכולים לעשות כולם בטומאה מאי כוונתם בזה אם לענין שאם שבט אחד טמא במת יביאו ק"פ זה וודאי א"א דנהי דהבאת ק"פ הותרה בטומאה אבל הרי מדחים עצמם מחנינתם למ"ד כולם תשלומים דראשון כמבואר בפסחים (ד"פ ע"א) דמדחי אותו מחגיגתו עיי"ש. ואין לומר דאם יהי' כולם טמאים גם החגיגה הותרה בציבור כיון דאין לה תשלומים חלילה לומר כן. דילפינן מקרא דובאת שמה והבאת דטמא פטור מראי' וחגיגה איתקש לראי' כמ"ש התוס' בפסחים שם ד"פ ע"א ד"ה אתה עיי"ש וכיון דפטור ואינו בכלל חיוב כלל א"א לומר דהותרה טומאה אצלו דאל"כ גם יחיד שנטמא בראשון שאין לו תשלומים יביא בטומאה דגם קרבן יחיד שזמנו קבוע שאין לו תשלומים דוחה טומאה וז"פ מאד ואם נאמר דכוונתם דמטמאים עצמם בשרץ תינח למ"ד אין שוחטין וזורקין על ט"ש דאז כיון דיחיד נדחה ציבור עבדו בטומאה וא"צ לטבול עצמם כדאיתא שם בפסחים (דס"ט ע"ב) לענין ט"מ בשביעי שלו דא"צ להזות על עצמם וט"מ בשביעי שלו וטמא שרץ שמין עיי"ש דרש"י ד"ה וכל שביחיד עיי"ש אבל למ"ד שוחטים וזורקים על ט"ש דאז כיון דיחיד אינו נדחה רק טובל א"ע ועושה פסחו גם ציבור אין עושים בטומאה וצריכים לטבול ומכ"ש שאין יכולים לטמא עצמם לכתחילה. ובע"כ שכוונת התוס' שכתבו דטהורים עושים ג"כ בטומאה היינו בכהנים טמאים או בכ"ש טמאים. או שיטמאו עצמם בשרץ ואליבא דמ"ד אין שוחטין וזורקין על ט"ש דאז ציבור עבדי בטומאה וא"כ י"ל דר"י ס"ל כר"נ דאכילת פסחים לא מעכבא ובעינן רק גברי דחזי לאכילה ואף טמא שרץ מקרי גברי דחזי לאכילה כיון דיכול לטבול ולתקן א"ע כמבואר שם (בדס״ט ע"ב) הנ"ל לענין ט"מ בשביעי שלו עי"ש בתוס' ד"ה אכילת פסחים לא מעכבא וא"כ אף אם נאמר דטהורים עבדי בטומאה אבל אינו נאכל בטומאה כיון דאכילת פסחים לא מעכבא דמי לכל ק"צ שקרבין בטומאה ואין נאכלים בטומאה וא"כ שפיר כתבו התוס' דדמי למנחת העומר דצריך לאהדורי אטהרה כדי לאכול הבשר דאם יעשו בטומאה לא יאכלו בטומאה וזה נכון בעזה"י בכוונת דברי התוס' מנחות הנ"ל:
אך זאת אינני מבין מנ"ל להתוס' הא מילתא דלמ"ד הותרה א"צ לטעם אין ק"צ חלוק ואם שבט אחר טמא עבדו כולם בטומאה. מ"ש ממחצה טהורים ומחצה טמאים בפסחים (דע"ט) הנ"ל דלרב הללו עושים לעצמם והללו עושים לעצמם בטהרה אף דמחצה ע"מ כרוב. ור"י דס"ל שם ד"פ ע"א דעושים כולם בטומאה הוא רק משום דאין ק״צ חלוק ויותר מזה ס"ל לר"כ התם דע"י דאין ק"צ חלוק הטמאים אין עושים כלל. משום דלא אפשר דהטהורים יעשו בטומאה כיון דאין רוב טמאים עי"ש בתוס' (ע"ט ע"ב) ד"ה וטמאים ולא אשתמיט כלל לומר דמשום דהותרה לטמאים יהי' גם הטהורים עושים בטומאה אף שאין הטמאים הרוב וצ"ע אצלי ואולי מדבר גם מזה השעה"מ שם ומה אעשה שאין תח"י שום ספר לעיין בו:
ואמנם בישוב קושיתי הנ"ל שהוא קושית הגבורת ארי וגם ליישב קושית השעה"מ על התוס' הנ"ל מסנהדרין (די"ב) דפריך הש"ס לר"י דס"ל מעברין את השנה מפני הטומאה אלמא טומאה דחוי' והא ר"י קאמר הנח לכה"ג ביוה"כ דטומאה הותרה. ומאי קושיא הא בפסח לכ"ע דחוי' לד' התוס' הנ"ל וגם לדידי קשה לי ע"ד התוס' הנ"ל מפסחים (ד"פ ע"א) דפליגי ר"ה ור"א ב"א אם יש תשלומים לפסח הבא בטומאה ורצה הש"ס לומר שם דפליגי אם טומאה דחוי' או הותרה הרי דלמ"ד הותרה גם בפסח הותרה. ונלע"ד לישב כ"ז באופן פשוט ומרווח דהנה עיקר טעמם של התוס' יומא הנ"ל שכתבו דגם אילו של אהרן מדאורייתא הותרה רק דרבנן גזרו בו. הוא משום דהקשו שם כיון דכל הקרבנות שדוחין טומאה ילפינן מקרא דוידבר משה את מועדי ד' הכתוב קבע מועד אחד לכולם מ"ש דיש מהם שהותרה ויש מהם שדחוי' עיי"ש בתוס' ד"ה כיון דיחיד:
והנה בתוס' פסחים (דס"ו ע"א) ד"ה מה מועדי הקשו דשם משמע דממשמעות דמועדי לא ילפינן דדוחה טומאה ופסח דדוחה טומאה הוא מקרא דאיש נדחה ואין ציבור נדחים ובפ' כיצד צולין (דע"ז) ילפינן מקרא דוידבר משה לכל הקרבנות דכתיב בהו מועד וגם פסח בכלל ועיי"ש שכתבו דתנאי הוא:
והנה שם (ד"פ ע"א) פליגי רב ושמואל ברובן זבין ומיעוטן טמאי מתים רב ס"ל דטמאי מתים אין עושים לא בראשון ולא בשני בראשון לא עבדי דמיעוטא לא עבדי בראשון ובשני לא עבדי דכל היכא דלא עבדי ציבור בראשון לא עביד יחיד בשני ואמר לי' שמואל ויעשו את הפסח במועדו מאי עבדית לי' וא"ל רב כי הוי כולהו זבין מה עבדית לי' עיי"ש. וצריך להבין ס' רב ושמואל במאי פליגי דאטו שמואל קטלא קניא והרי שפיר קאמר לי' רב כי הוי כולהו זבין מאי עבדית לי', ונ"ל דפליגי בהא דהנה בכל הני דילפינן ממועדו אין חילוק בין יחיד לציבור רק בקביעות זמן תליא מלתא כמבואר בתמורה (י"ד) וכ"מ בש"ס ובפסח יש חילוק דיחיד אינו מביא בטומאה וציבור עבדו בטומאה ובפשיטות מובן החילוק דפסח של יחיד לא קביעא לי' זימנא דהא יש לו תשלומים בשני משא"כ ציבור דלא עבדו בשני קרבן שלהם קבוע לו זמן. אמנם רב דס"ל ברובן זבים ומיעוט ט"מ דלא עבדי מיעוטא לא בראשון ולא בשני. דכל דלא עבדי ציבור בראשון לא עביד יחיד בשני. א"כ הרי גם הפסח של היחיד אין לו תשלומים בשני. וקבוע לו זמן ואמאי אינו מביא בראשון הא כללא הוא דכל קרבן הקבוע לו זמן בין ביחיד בין בציבור דוחה את הטומאה. ובע"כ צ"ל דרב ס"ל דזה רק בהני דילפינן ממועדו דמשמע דבקביעות זמן תליא מילתא דמוכרח לעשות במועדו אף בטומאה. אבל בפסח ס"ל לרב כהאי תנא דלא יליף כלל ממועדו רק מהפסוק דאיש נדחה ואין ציבור נדחין וא"כ לאו בקביעות זמן תליא מילתא רק גזיה"כ הוא דיחיד לא עביד בראשון וציבור לא עבדו בשני. ולכך ס"ל ברובן זבין ומיעוט ט"מ דלא עבדו לא בראשון ולא בשני וע"ז פליג שמואל וקאמר ויעשו את הפסח במועדו מאי עבדית לי' דהיינו דהוא ס"ל כתנא דפ' כיצד צולין דילפינן גם פסח ממועדו. ותלוי בקביעת זמן בין יחיד בין ציבור א"כ כיון דאמרת דהיכא דלא עביד ציבור בראשון לא עביד יחיד בשני א"כ גם הפסח של יחיד אין לו תשלומים בשני. ובע"כ מביא בראשון דכיון דקבוע לו זמן אין חילוק בין יחיד לציבור וזה כפתור ופרח בעזה"י בדברי שמואל. ורב השיב לו אליבא דנפשי' דפסח לא ילפינן כלל מהאי קרא אלא דתיקשו ממשמעות היכן מקיימין קרא דויעשו את הפסח במועד ע"ז שפיר קאמר היכא דלא אפשר שאני כמו אם היו כולם זבין:
ומעתה נ"ל דגם ס' התוס' יומא הנ"ל בהא תליא דלרב דס"ל דפסח ילפינן מכל הקרבנות משום דלא ילפינן ממועדו ופסח של יחיד אינו דוחה טומאה אף היכא דקביעא לי' זימנא משום דילפינן מאיש נדחה ואין ציבור נדחין הרי דבפסח בקושי נדחה טומאה ולא נדחה רק בשביל ציבור כמו דמצינו בשאר דוכתי דמצוה דרבים עדיף ועשה דרבים דוחה גם ל"ת ועשה עיין מג"א סימן תמ"ו מזה מוכח דבפסח הוי רק דחוי' ולא הותרה אבל לשמואל דס"ל כמ"ד דילפינן ממועדו ואין חילוק בין יחיד לציבור כלל והיכא דאין תשלומים ליחיד בשני עביד גם הוא בראשון א"כ הוי ככל הקרבנות דילפינן ממועדו דאמרינן בהו טומאה הותרה ואילו של אהרן רק מדרבנן גזרו כמ"ש התוס' הנ"ל. וא"כ מעתה רווחא שמעתתא ומתיישבין כל הקושיות הנ"ל דבסנהדרין רוצה הש"ס לישב גם אליבא דשמואל דהוא אמורא וס"ל דפסח דינו כשאר קרבנות דמדאורייתא הותר היכא דקביעא לו זמן בין ביחיד בין בציבור ולכך פריך לר"י דס"ל הותרה אמאי מעברין מפני הטומאה וכן בפסחים הנ"ל דרוצה הש"ס לומר דר"ה ור"א ב"א פליגי בהא אם דחוי' או הותרה היינו ג"כ אליבא דשמואל דאין חילוק בין פסח לשאר קרבנות. ומיושב ג"כ קושיתי הנ"ל שהוא קושית הגו"א דהתוס' שם ביומא י"ל דס"ל דמדחזינן דבאילו של אהרן דהוא קרבן יחיד מהדרינן אטהרה ש"מ דהסברא שבחוץ אומרת דלא הותרה טומאה לגמרי רק בשביל רבים דמצוה דרבים עדיף רק דבאילו של אהרן א"א לומר כן מדאורייתא דכיון דילפינן כולהו ממועדו הרי הוקשו כולם זל"ז וא"א שבאחד יהי' הותרה ובאחד יהי' רק דחוי' כמ"ש התוס' הנ"ל. אמנם בפסח י"ל דרבא ס"ל כרב דלא ילפינן כלל ממועדו שפיר הדרינן לסברא שמבחוץ דבקרבן דיחיד לא התירה התורה לגמרי ולכך שפיר כתבו התוס' דבפסח כיון דכל ישראל לא מייתי חד פסחא הוי רק כקרבן יחיד דמצד הסברא גם מדאורייתא הוי רק דחוי' כיון דליכא היקש דבמועדו גבי פסח כנ"ל נכון בעזה"י:
ושגב חביבותך גבאי אכתוב לך איזו הערות שנולדו לי בעת הזאת בלימודי מס' יומא ורמב"ם בה' מעה"ק:
א) ביומא (ד"נ ע"ב) חומר בזבח שדוחה שבת וטומאה משא"כ בתמורה והקשו בתוס' שם הא משכח"ל בתמורת פסח שחל בשבת והקריב התמורה לשם פסח דדחיא שבת וטומאה ותירץ דאין יכולים להקריב התמורה לצאת בה ידי חובת פסח דכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין ואין לה דין פסח אלא שנאכלת כדין פסח אבל א"י בה יד"ח עיי"ש וק"ל מדברי רש"י מעילה (ד"י ע"ב) ד"ה וולד שכתב דמש"ה תמורת חטאת מתה משום שבאה בעבירה ואין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה וכן איתא בתמורה (ד"כ ע"ב) ובתמורת אשם נקיבה דאינו מתכפר בוולד תמורה אף קודם כפרה משום דאין מתכפר בדבר הבא בעבירה וכן ברש"י שם ד"ה אימא מודה שכתב באה"ד וז"ל אתי לטעות וכו' והתמורה לאשם וכו' והוא לא נתכפר עדיין דתמורה לא כיפרה לו דאין דבר הבא בעבירה מכפר. וכן בתוס' שם ד"ה אבל לפני שכתבו וז"ל וי"ל דשמא ס"ל דתמורת אשם כיון דנקיבה היא שפיר קריבה אשם לפני כפרה עכ"ל (וכוונתם לדמי' דאשם אינו בא נקיבה) ומה צריך לכל הני טעמא ואמאי דמי' קריבים לאשם לדברי התוס' הנ"ל הא כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין ובע"כ דאמרינן דבשעה שהמיר הי' כוונתו שיוכל להקריב לחובתו איזו שירצה או את הראשון או את התמורה והוי כמפריש שנים לאחריות וא"כ גם בתמורת פסח ואילו של אהרן נמי וצ"ע אצלי:
וכן ביומא (דע"ג א) דתניא דברים שבין כה"ג לכהן הדיוט פר כהן משיח ופר הבא על כל המצוות וברש"י שם ד"ה פר כתב דל"ג דהיינו פר הבא על כל המצות כהן משית שחטא בהעלם דבר ועשה וכו' עיי"ש ומשמע דמש"ה ל"ג פר הבא על כל המצוות של העלם דבר של ציבור דשם אין שייכות לכ"ג בגווי' וקשה דהרי רש"י עצמו בקידושין (דל"ו ע"ב) על הא דקאמר הש"ס אי בפנים משיח כתיב בה פירש"י בד"ה אי בפנים היינו הזאה דפרוכת ומזבח הזהב האמורים בפר כהן משיח ופר העלם דבר של ציבור המשיח כתיב בהו למעוטי הדיוטים דלא כשר להקריבם רק כהן משיח עיי"ש וזה שלא כדברי התוס' יומא (נ"ז ע"א) ד"ה אני עיי"ש עיין מזה באריכות במל"מ פ"ה מה' מעה"ק הט"ו ועכ"פ לרש"י לשיטתו לא הי' צריך למחוק הגירסא דשפיר גרסינן פר כהן משיח ופר הבא על כל המציות של ציבור דבתרווייהו בעינן כהן משיח להקרבה וצ"ע:
וברמב"ם פ"ג מה' מעהמ"ק ה"ג פסק דבשר ואימורין של פרים הנשרפים שיצאו בין לפני זריקה בין לאחר זריקה נפסלו ונשרפים בפנים ככל פסה"מ ובלח"מ שם הביא שהקשה הר"י קורקוס הא איבעיא בש"ס שם זבחים דק"ד הוא רק למ"ד עדיין לא הגיע זמנו לצאת אבל הרמב"ם דפוסק בפ"א מה' מעה"ק הל"ב כר"י דבשר קק"ל שיצא לפני זריקת דמים כשר כיון דסופו לצאת כאן נמי כשר. ועיי"ש בלח"מ שהאריך בזה:
ולענ"ד נ"ל לישב דהנה שם בזבחים (פ"ט ע"ב) גבי פלוגתא דר"י ור"ל קאמר הש"ס קודם אמר רבינא ב"ש אימורי קדשים קלים שיצאו לפני זריקה פסולים וברש"י שם ד"ה פסולים כתב ואע"ג דלענין מעילה לפני זריקת דמים לא קדושי לענין יוצא קדשי קדשים נינהו וקאמר הש"ס נימא מסייע לי' בשר קדשים קלים שיצא לפני זריקת דמים ר"י אמר כשר ר"ל אמר פסול וכו' עד כאן לא פליגי אלא בבשר אבל באימורין לא ודחי הש"ס ה"ה דבאימורין נמי פליגי והא דקמיפלגי בבשר להודיעך כחו דר"ל דאפילו בשר דסופו לצאת פסול משום דעדיין לא הגיע זמנו לצאת וברש"י שם ד"ה ה"ה כתב וז"ל ה"ה דבאימורין מכושר שזריקה עושה אותו קדשי קדשים והא דפירש משום דסופו לצאת הש"ס קמפרש לי' ולא מילתא דרבי יוחנן הוא עכ"ל המתבאר מכ"ז לפי פירושו של רש"י בש"ס דזה ס"ל לכן מונח דרק כשנעשה קדשי קדשים מיפסלי ביוצא חוץ לעזרה רק דרבינא ב"ש ס"ל דאף דקדשים קלים לפני זריקה אף האימורין לא קדשי קדשים נינהו לענין מעילה מ"מ לענין יוצא קדושי ורצה הש"ס להביא סיוע לזה מפלוגתא דר"י ור"ל דל"פ רק בבשר ולא באימורין ודחי הש"ס דה"ה דפליגי באימורין וטעמו דר"י לאו משום דסופו לצאת אלא דזריקה הוא דמשוי קדשי קדשים גם לענין יוצא כמו לענין מעילה ור"ל פוסל בין בבשר בין באימורין:
ולכאורה לפי שיטת רש"י טעמו דר"ל דפוסל גם בבשר אינו מובן כלל דבשלמא באימורין י"ל דס"ל כרבינא ב"ש דלענין יוצא גם לפני זריקה קדשי קדשים נינהו כיון דסופן להיות קרב ע"ג מזבח. אבל בשר קדשים קלים בוודאי לאו קדשי קדשים נינהו מ"ט מיפסלי ביוצא חוץ לעזרה אך נלע"ד דהנה עיקר פסול יוצא ילפינן מקרא דבשר בשדה טריפה דכל שיצא חוץ למחיצתו אסור וזה כולל בין בחולין כגון לענין עובר שהוציא ידו בשעת שחיטת אמו דכיון דלענין היתר שחיטה מחיצת הוולד אמו הוא כשיצא חוץ למחיצת אמו נאסר וכן בקדשים כל שיצא חוץ למחיצתו בין בקדשי קדשים כשיצא חוץ לעזרה בין בקדשים קלים כשיצא חוץ לירושלים נפסל עיין מזה בחולין (דס"ח ע"ב) וברש"י שם ד"ה הכל הי' וזה אליבא דר"י ועולא דס"ל דאבר עצמו מותר אבל עולא אתותב התם מברייתא דלאו דוקא חטאת אלא כל שיצא חוץ למחיצה הוא כטריפה דאין לו תקנה חוץ ממע"ש וביכורים עיי"ש היטב וברש"י שם (ס"ח ע"א) ד"ה ובשר וזבחים (פ"ב ע"ב) ותוס' שם ד"ה כיון ודו"ק:
והנה בש"ס שם פ"ט מייתי ע"ז פלוגתא דר"א ור"י אם זריקה מועלת ליוצא אף בדאיתנהו מאבראי ולמ"ד אין זריקה מועלת ליוצא א"כ גם בשר קדשים קלים דבלא זריקה וקודם זריקה אסור באכילה וצריך זריקה להתירו באכילה והזריקה אינו מועלת כשאינו בפנים בשעת זריקה הרי בשר קדשים קלים יש לו מחיצה לפני זריקה דצריך שיהי' בפנים למ"ד אין זריקה מועלת ליוצא וא"כ ממילא כשיצא לחוץ נאסר משום בשר בשדה טריפה ואין לו תקנה עוד כמו בעובר שהוציא ידו דמחיצת האם הוא רק להתירו בשחיטת אמו וקיי"ל דד' סימנים אכשר בי' רחמנא ונותר בשחיטת עצמו ג"כ לפעמים. אפ"ה כיון דמהני מחיצת אמו להתירו באכילה בשחיטתה הוי מחיצה גם לחומרא דאם יצא קודם שחיטה נעשה טריפה ואין לו תקנה עולמית ה"נ בבשר קדשים קלים דמחיצת העזרה מהני לה שיהי' ניתר בזריקה הוי מחיצה ג"כ לחומרא שאם יצא קודם זריקה נאסר לעולם משום יצא חוץ למחיצה אבל למ"ד זריקה מועלת ליוצא אף בדאיתנהו מאבראי א"כ בשר קדשים קלים מחיצת העזרה לאו מחיצתה כלל לשום דבר שאף אם מונח חוץ לעזרה ניתר בזריקה ל"ש בהם פעול יוצא כלל כשיצא חוץ לעזרה וא"כ ממילא רווחא שמעתתא די"ל דר"ל ור"י בהא פליגי ר"ל ס"ל דאין זריקה מוטלת ליוצא כלל וא"כ מש"ה ס"ל דבשר קדק"ל שיצאו לפני זריקה אסורים וסברא דסופו לצאת לא ס"ל כלל כיון דעדיין לא הגיע זמנו לצאת ור"י ס"ל דזריקה מועלת ליצא וא"כ ל"מ בשר קדק"ל שיצא מותר דהעזרה לאו מחיצה היא כלל לקדק"ל אלא אף אימורין קדק"ל קודם זריקה לא הוי קדשי קדשים קודם זריקה כמו לענין מעילה. וקדשים קלים אין העזרה מחיצה להם כלל למ"ד זריקה מועלת ליוצא ולפי"ז אין טעמו של ר"י כלל משום דסופו לצאת אלא או כמ"ש רש"י דלאו ר"י קאמר לה או דלרווחא דמילתא אמר כן ולהודיעך כחו דר"ל דאף בכה"ג אסור:
ומיושבים ממילא דברי הרמב"ם הנ"ל מקושית הר"י קורקוס הנ"ל דלעולם בפרים הנשרפים דהוי קדשי קדשים דקדשי קדשים מחיצתן תמיד בעזרה איידי דחמירא קדושתן אלא דיש טעמא דסופן לצאת זה איבעיא לי' לש"ס בדף ק"ד אם מהני סופו לצאת ואזלינן לחומרא אבל בקדשים קלים דהרמב"ם פוסק להדיא דזריקה מועלת ליוצא א"כ מותרין גם בלאו סופן לצאת אלא דלרווחא דמילתא קאמר ר"י דסופן לצאת ומדוקדק היטב לשון הרמב"ם פ"א מה' פסהמ"ק הל"ב שכתב שסוף בשר לצאת והזריקה מועלת ליוצא וכו' עכ"ל. הרי דארכבי אתרי רכשי ועיקר הטעם משום דזריקה מועלת ליוצא ואין לקדק"ל מחיצה כלל בעזרה וסופן לצאת נקט רק לרווחא דמילתא כדנקט הש"ס דהרמב"ם דרכו תמיד שלא לשנות מלשון הש"ס וראי' גדולה ומוכרחת לזה דהרי סיים תיכף בהל"ג דגם אימורי קדק"ל שיצאו לפני זריקה לא נפסלו והא באימורין אין סופן לצאת אלא בע"כ דפסק כר"י וכדמוקי הש"ס פלוגתיי' גם באימורין משום דס"ל אימורי קדק"ל קודם זריקה אין בהם קדושת קד"ק לענין יוצא כמו לענין מעילה ודלא כרבינא ב"ש כנ"ל נכון בישוב דברי הרמב"ם בעזה"י:
שם בפי"ג מה' מעה"ק וקומץ שחלקו בשני כלים אינו קדוש וחוזר ומקדש ובמל"מ שם הקשה ע"ז דאמאי מהני אם חוזר ומקדש הא כיון דלא קדוש מתחילה הוי כשפך מהצוואר על הרצפה ואספו דפסול עיי"ש ולפענ"ד דהדין עם הרמב"ם דבמנחות (ד"ח ע"א) איתא הפריש חצי עשרון ודעתו להוסיף רב אמר אינו קדוש ור"י אמר קדוש וא"כ קשה לרב אין משכחת לה כלל קבלת הדם בהכשר כיון דקיי"ל כשקיבל פחות מכדי הזאה לא קדושי וא"כ מתחילה כשנפל מעט מהדם פחות מכדי הזאה בהכלי לא נתקדש אליבא דרב אף שדעתו להוסיף ומה מהני מה שנתוסף אח"כ לשיעור הזאה הא כבר נפסל הדם מתחילה כשהי' פחות משיעור ואין לו תקנה עוד לדברי המל"מ הנ"ל דהוי כנשפך מהצוואר על הרצפה ואין לומר דקבלת הדם אינו כשר כלל רק כשמקלח בלי הפסק ז"א חדא דלא מצינו ד"ז כלל בש"ס שאם הפסיק בינתיים פסול ועוד דא"כ מאי איבעיא לי' להש״ס שם (ד"ז ע"ב) קיבל פחות מכדי הזאה בכלי זה ופחות מכדי הזאה מכלי זה בדם מאי צריך לאיבעי בשני כלים ליבעי באותה כלי גופה אם הפסוק בינתיים אע"כ דזה פשיטא דכשר וא"כ קשה לרב אמאי כשר לדברי המל"מ הנ"ל. א"ו כדעת הרמב"ם דמהני כשחוזר ומערבן ולא דמי כלל לנשפך מהצוואר על הרצפה משום דהרצפה אינה ראוי' לקדש כלל דלא הוי כ"ש אבל כשנפל בכ"ש פחות מכשיעור כיון דראוי לקדש כשיהי' שיעור לא נפסל כלל ומהני כשמוסיף או מערב אח"כ ואף דר"י פליג על רב דס"ל דכשדעתו להוסיף ראשון ראשון קדוש מ"מ מדרב נשמע לר"י דבהא לא אשכחן דפליג כנ"ל נכון:
שם פי"ד הל"ג פסק הרמב"ם דהניח מנחה לשני בניו ומת הרי אלו מביאין אותה ותמה הלח"מ עליו דהא הש"ס שם בזבחים (ה' ע"ב) פריך דמדקריבה בע"כ דלא קניא להו דאל"כ הוי של שותפין ומנחה אינה באה בשותפות וא"כ אמאי קאמר ר"י הניח בהמה לשני בניו קריבה ואין ממירין בה כיון דלא קניא להו לא הוי של שותפין ואמאי אין ממירין. ומשני שם ביורש אחד אמר קרא ולא בשנים ואמנם הרמב"ם פ"א מה' תמורה כתב הטעם דאין ממירין משום דהוי של שותפין ובע"כ דס"ל דקניא להו וא"כ אמאי פסק כאן דמנחתם קריבה הא במנחה נפש כתיב ולא שותפין עכת"ד הלח"מ. ונלע"ד לישב דלכאורה צריך להבין כיון דז"פ לי' להש"ס דיורש מביא קרבן אביו כדקאמר שם הש"ס מצינו בבאין לאחר מיתה וכדקאמר הש"ס בקידושין האשה שמתה וכו' יביאו יורשין עולתה וא"כ מאי מסתפקא לי' להש"ס אם קניא להו הא וודאי כל יורש יורש את זכות אביו וקונה כל זכות שהי' לאביו בזה אך ז"א דיורש אינו יורש רק זכות ממון ובגיטין (ל"ח) קאמר הש"ס דאיסורא לברי' לא מורית וכן בטוה"נ פסק הרמ"א בה' נחלות דלמ"ד טוה"נ אינה ממון אין היורש יורשה וא"כ זה מספקא לי' להש"ס אם מה שנתכפר בהקרבן הוי זכות ממון והיורש יורשה או הוי רק כטוה"נ או מצוה בעלמא ואין היורש יורשה אמנם נראה דהדבר תלוי במחלוקת שבש"ס חולין מ' אם אמרינן כיון דקניא לכפרה כדידי' דמי ויכול לאוסרה עיי"ש (בד"מ ע"ב ומ"א ע"א) ובתוס' שם ד"ה כיון דקניא ולמ"ד כדידי' דמי הוי זכות ממון ממש והיורש יורשה:
וא"כ מעתה קשה בכאן קושיא עצומה דמאי פריך הש"ס ממנחה אבהמה אדרבא כיון דעיקר הקנין שיכול לירש הוי רק אם מתכפר בה וכפרה הוי זכות ממון ובמנחה אם נאמר דקניא להו לא יתכפרו בה כלל דבמנחה נפש כתיב ואינה באה בשותפות וכיון דא"א שיתכפרו בה אין להם זכות בה כלל ואינם יכולים לירש אותה ונשארה ממילא ברשות אביהם כמו שהיתה לכך שפיר קריבה אבל הניח בהמה לשני בניו דמתכפרין בה דבהמה באה בשותפות וכיון דמתכפרין בה קניא להו דכפרה כדידי' דמיא והיורשין יורשין אותה והוי של שותפין ולכך אין ממירין בה ודו"ק בזה כי היא קושיא מושכלת ובע"כ צ"ל דהסוגיא דכאן אזלא אליבא דמ"ד דמחמת כפרה לאו כדידי' דמי וכסוגית הש"ס זבחים (דקי"ד ע"א) עיי"ש בתוס' חולין הנ"ל וא"כ דאין הקנין תלוי בכפרה כלל שפיר פריך הש"ס ממנחה אבהמה אבל הרמב"ם י"ל דס"ל כסוגיא דחולין דקנין כפרה כדידי' דמיא וא"כ שפיר פסק במנחה דקריבה כיון דאינה באה בשותפות א"א להם שיתכפרו בה וממילא לא קניא להו ובבהמה דבאין בשותפות אמרינן דמתכפרין בה וקניא להו וממילא הוי של שותפין ואין ממירין בה כנ"ל נכון:
והנה אתה יודע שאני כותב כאן בלי ספרים ולכן אם תמצא איזו משגה בדברי תתלה בחסרון ספרים כ"ד רבך חפץ בהצלחתך בתורה וי"ש וכל ענינך מצפה לישועת ד' ולרפ"ש מהרה: