חבצלת השרון מהדורא תנינא· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד
סימן ו
ב"ה לעזין.
שלוכט"ס לכבוד ידידי הרה"ג החו"ב עוסק בחוקי הורב רב פערים מפורסם לשבח מו״ה פרץ לאססער נ"י באנטווערפען.
מכתבו עם חד"ת לנכון הגיעני ואמת כי קשה עלי להשיב בעוד שאין ספרים ומפרשי הש"ס תח"י ועכ"ז למען כבודו אמרתי להשיב ככל אשר תשיג ידי בלי עיון במפרשים:
הנה כת"ה תמה על דברי התוס' שבת (ג' ע"ב) ד"ה הי' טעון שכתבו דע"כ איירי עומד לפוש וכו' דאל"כ לא מחייב אע"ג דעקירת גופו כעקירת חפץ דמי לא בטלה עקירה ראשונה כדאמרינן לקמן המפנה חפיצי' מזוית לזוית ונמלך להוציאם פטור שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך ע"ש בדבריהם. ותמה כת"ה ע"מ שכתבו התוס' דאם לא עמד לא מחייב אע"ג דעקירת גופו כעקירת חפץ דמי והרי אם לא עמד ליכא כלל עקירת גופו כיון דהי' מהלך וא"ל דאזלי למ"ד מהלך כעומד דמי דא"כ מאי מייתו מהמפנה חפיציו וכו' הא האי מימרא אזלא למ"ד מהלך לאו כעומד דמי כמ"ש התוס' (בדף ה' ב') סד"ה בשלמא עכת"ד כת"ה:
ולפרש דברי התוס' צריך אנכי לבאר הדבר קצת ויובנו ממילא דברי התוס' דהנה הא דבעי רב מרבו הטעינו חבירו אוכלין ומשקין והוציאם מהו עקירת גופו כעקירת חפץ דמי בע"כ כוונת הספק הוא אם בעינן דוקא שיעשה מעשה בגוף הדבר שהוא מוציא דהיינו שיעקור אותם ממקומם ויוציאם לחוץ אבל אם החפץ מונח על גוף האדם שהניח אחר עליו והוא עוקר את גופו והולך לחוץ והחפץ מונח עליו כמו שהי' קודם בזה לא מחייב או כיון דע"י עקירת גופו נעקר גם החפץ ממקומו הוי כעוקר גוף החפץ אף דלא עביד מעשה בגופו ולכאורה קשה מאי מספקא לי' לרב ואמאי לא פשיט לי' ממתניתין (צ"ג ע"ב) דמוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי וכו' ומפרש בברייתא שם דאם מוציא כשיעור חייב בין על האוכלים בין על הכלי ע"ש והרי בהאוכלין לא עשה שום מעשה עקירה רק דעקר הכלי ועי"ז נעקרו האוכלים עמה ואפ"ה חייב על האוכלין לבד ועל הכלי לבד אי לאו משום דהי' בהעלם אחד ע"ש וא"כ ליפשוט לי' מכאן כמו דעקירת הכלי כעקירת האוכלין דמי ה"נ עקירת גופו כעקירת החפץ שמונח עלי' דמי וצ"ל שמסתפקא לי' לרב אולי אין לדמות, עקירת גופו דלאו בר חיובא הוא כלל על עקירת הגוף דאם אינו טעון משא מותר לצאת ולכנוס כל היום מרה"י לרה"ר ומרה"ר לרה"י משא"כ בכלי דהכלי עצמה בר חיובא הוא דאם מוציא או מכניס הכלי בלי אוכלים חייב על הכלי לבד לכך מהני יותר עקירת הכלי לעקירת החפץ כיון דרומים זל"ז וכעין ס' התוס' ב"מ (ד"ט ע"ב) ד"ה משוך דמיבעי' לי' כיון דמשיכת הבהמה לא שייכא בכלים לא מהני משיכת הבהמה להכלים כמו משוך קופה וקני כלים שעלי' עיי"ש ודו"ק ואפ"ה פשוט לי' רבי דגם עקירת גופו כעקירת חפץ דמי:
והנה שם (דף ה' ע"ב) מביא הש"ס מימרא דרבא דאגוז ע"ג מים לאו היינו הנחתו ובעי רבא אגוז בכלי וכלי צף ע"ג מים בתר אגוז אזלינן והא נייח או דילמא בתר כלי אזלינן והא לא נייח דנייד והיינו לענין אם יטול האגוז מע"ג מים או מהכלי והוציא לחוץ אם זה חשיב עקירה וחייב כמבואר בדצ"ט ע"ב ברש"י בסוף העמוד ד"ה היינו הנחתן לד"ק ע"א ד"ה לאו היינו הנחתן דבשבת אינו חייב רק אם עוקר ממקום שהי' מונח הנחה מעלייתא ובתוס' דף ה' ע"ב הנ"ל ד"ה אגוז עמדו ע"ז מהא דאמרינן בב"מ (ד"ט) דספינה מונח נייחא ומיא הוא דקמנוטי' לי' ש"מ דהיינו הנחתן ומחלקי בין קנין לשבת עיי"ש ומביאין ראי' דלאו כמונח דמי מהא דרכוב כמהלך וגם מפ"ב דשבת דמניח עלי' כשהוא מהלכת ונוטל כשהוא עומדת ש"מ דלא חשיב הנחה והנה בע"כ אין כוונת התוס' בראייתם מהא דלא חשיב שם כמחמר ש"מ דמה שהבהמה הולכת לאו כעקירה דמיא דא"כ למה להו להביא ממרחק לחמם (מדף קנ"ג) והא שם באותו עמוד גופי' מביא הש"ס מימרא דר"י דהי' טעון אוכלין ומשקין ונכנס ויוצא כל היום כולו ואינו חייב עד שיעמוד ש"מ דבעוד שהוא מהלך לא הוי כמוצח משום דמהלך לא כעומד דמי ואדרבא דין דשם לקוח מכאן כמבואר שם (בדקנ"ג ע"ב) ד"ה מניח עלי' ברש"י שם ע"ש אלא ברור הדבר דמזה לאו ראי' היא כלל דכיון דאינו עושה עקירה והנחה בגוף החפץ ונגעה בבעי' דרב מרבי הנ"ל ונהי דפשיט רבי דעקירת גופו כעקירת חפץ דמי מו"מ כיון דעיקר החיוב בא ע"י עקירת הגוף א"כ כשהוא מהלך ליכא עקירת הגוף כלל כיון דלא נייח אבל גוף החפץ כשמונח ע"ג אדם ובהמה י"ל דכמונח דמי כמו גבי ספינה בב"מ (ד"ט) הנ"ל דאמרינן דספינה מינח נייחא וא"כ כשנטל אדם חפץ מע"ג אדם כשהוא מהלך או מניח עליו כשהוא מהלך דעיקר ומניח את גוף החפץ וא"צ לבוא להחיוב ע"י עקירת גופו י"ל שפיר דהוי עקירה והנחה מעלייתא כיון דגוף החפץ כמונח דמי ולכך מביאין ראי' מהא (דדף קנ"ג ע"ב) דשם מבואר דעוד אחרת היתה ולא רצו לגלותה דהיינו להוליך פחות פחות מד' אמות וא"כ קשה מאי מהני כשמניח עלי' כשהיא מהלכת ונוטל כשהיא עומדת נהי דמשום מחמר ליכא דליכא עקירת גופו מ"מ ליחסר משום מעשה עצמו דהרי עוקר בידים החפץ כשנוטלה מהבהמה ומניחה אח"כ עלי' ונהי דליכא ד' אמות ממקום שעמדה עד שהתחילה להלוך מ"מ גם פחות פחות מד"א לא רצו להתיר וכאן עומדת הבהמה ומהלכת כמה וכמה פעמים והוא יעשה בכל פעם עקירה והנחה וא"כ הוי ממש מוליך פחות פחות מד"א שלא רצו להתיר אלא דע"כ כשהוא מניח על הבהמה בשעה שהיא מהלכת לא הוי הנחה כלל גם לגוף החפץ דרכוב' כמהלך דמי ואין לדמות לספינה דאין לדמות קנין לשבת כמ"ש התוס' ושפיר מביאים ראי' לסברתם זאת מהא דמניח עלי' כשהוא מהלכת ש"מ דלא הוי הנחה גם לגוף החפץ יעיין היטב בדברי התוס' ויראה מלשונם שכוונתם כמ"ש:
וא"כ מעתה ימצא כת"ה פתרון נכון לדברי התוס' (ד"ג ב') שתמה עליהם דהנה לפי המתבאר יש שני עניני עקירה והנחה. עקירה והנחה בגוף החפץ ועקירה והנחה בהגוף שהחפץ מונח עלי' ולמאי דבעי רבא באגוז בכלי והכלי צף ע"ג מים דהיינו הנחתן כיון דאיכא אמצעי בין האגוז להמים האגוז כמונח דמי אף דהמים כמהלכים וא"כ ה"נ בחפץ שמונח בתוך כלי ע"ג אדם אף שהאדם הוא מהלך מ"מ החפץ כמונח דמי ולכך בהא דהי' טעון אוכלין ומשקין דהמשקין ודאי בתוך כלי מונחים וכן אם טעון אוכלין הרבה אין דרך לטעון על גוף האדם רק בתוך איזה שק או קופה א"כ הוי ס"ד לומר דאף דהאדם הוא מהלך מ"מ כיון דהאוכלין ומשקין שבכלי ע"ג כמונחים דמי כשיוצא ונכנס יהי' חייב משום עקירת והנחת החפץ וע"ז מייתי התוס' ראי' דאינו כן דא"כ בהא דמפנה חפיציו מזוית לזוית וכו' דסתמא דמילתא כשנושא הרבה חפצים נושא אותם בתוך איזו כלי וגם שם (בדף ה' ב') אמר חד אמורא משמי' דר"י לישנא דהי' טעון אוכלין ומשקין ומשקין ודאי הם בתוך כלי ואפ"ה פטור אף דמה שבתוך הכלי כמונח דמי אלא ודאי דכיון שאינו עושה מעשה בגוף החפץ אלא ע"י עקירת גופו נהי דפשיט לי' רבי דעקירת גופו כעקירת חפץ דמי מ"מ כיון דהחיוב בא ע"י עקירת גופו א"כ כשהי' מהלך דליכא עקירת גופו אינו חייב גם על החפץ אף דכמונח דמי והא דרוצה רבא לומר דאגוז בתוך כלי כמונח דמי היינו כשנוטל בידים האגוז מהכלי או שמניחו לתוך הכלי שע"ג מים דעושה עקירה והנחה כמ"ש התוס' (בדף ה' ע"ב) הנ"ל אבל אם הוא יוצא ונכנס דצריך לבוא לעקירת גופו אז כיון דמהלך וליכא עקירת הגוף לא מחייב גם על עקירת החפץ כמש"ל, יתבונן כת"ה בכל דברי אלה וימצא נוח לנפשו בהבנת דברי התוס' הנ"ל:
אלא דלא זכיתי להבין דברי התו"י שעל הגליון בתוס' (דף ה' ע"ב) ד"ה אגוז הנ"ל שכתבו וז"ל נראה דאם מהלך כעומד דמי וכלי בידו ובא א' ושם בכלי דדמי להניח בכלי וכלי צף ע"ג מים אבל רוכב ומניח ע"ג האדם דמי לאגוז ע"ג מים עכ"ל. ואינו מובן לענין מה כתבו דאם מהלך כעומד דמי דאדרבא אם מהלך כעומד דמי פשיטא דכשחניח ע"ג אף בלא כלי הוי הנחה מעלייתא ויותר מובנים דבריהם אם נאמר מהלך לאו כעומד דמי ואז אפ"ה כששם חפץ בכלי שע"ג הוי הנחה אליבא דאיבעי' דרבא באגוז בכלי וכלי צף ע"ג מים כמונח דמי ואולי יש ט"ס בדבריהם וצ"ל אם מהלך לאו כעומד דמי וצ"ע:
ואשר כתב כת"ה ליישב קו' מהרש"א בריש שבת (ד"ב ע"א) ד"ה פשט על התוס' שכתבו דהוצאה הוי מלאכה גרועה מדאיצטריך תרי קראי ותמה המהרש"א דאף אם לא הי' רק חד קרא הי' מוכח דהוי מלאכה גרועה דאל"כ למה צריך כלל דמלא תעשה כל מלאכה נפקא עיי"ש וכתב כת"ה ליישב דאי ל"ה כתיב רק חד קרא הו"א דאתי למימר דהוצאה ללאו יוצאת או לחלק כמו בהבערה עכת"ד:
הנה לפום ריהטא דבריו נכונים אך לדין יש תשובה דהא דאמרינן דהבערה ללאו יצאה היינו משום דאפקי' קרא מלאו דלא תעשה כל מלאכה שיש בו מיתה ואמרינן דלאו בכלל מלאכה היא ומה"ט רצו התוס' פסחים (דף ה' ע"ב) ד"ה לחלק לומר דלמ"ד הבערה ללאו יצאה לא מיתסר ביו"ט כיון דלאו שם מלאכה עלי' עיי"ש משא"כ בהוצאה דחד מהני תרי קראי דילפינן מנייהו הוצאה הוא מקרא דויכלא העם וכו' כמבואר בשבת (דצ"ו ע"ב) ושם בתוס' ד"ה וממאי כתבו התוס' וז"ל דהוצאה מלאכה היא דרחמנא קרי' מלאכה כדכתיב איש וכו' אל יעשו עוד מלאכה וכו' ויכלא העם וכו' אלמא קרי להוצאה מלאכה עכ"ל וא"כ שפיר קשה לי' להמהרש"א דל"ל תרי קראי הא מחד קרא דויכלא שמעינן דהוצאה מלאכה גרועה היא דליכא למימר ללאו יצאה דהא אדרבא מקרא דויכלא שמעינן דבכלל מלאכה הוא וחייבין עלי' מיתה וגם א"ל דלחלק יצאה דע"ז כבר איכא קרא דהבערה לחלק יצאה כנל"ד. ועיין תוס' ביצה (י"ב ע"א) ד"ה דילמא עיי"ש וצ"ע:
ואשר כתב כת"ה שהקשה לו ח"א ע"ד התוס' זבחים (פ"ד ע"א) ד"ה זאת שהקשו לר"י דס"ל רצפה מקדשת א"כ כולן עלו והיכי משכח"ל פסול בפגול נותר וטמא והא משכח"ל בבשר לא ידענא מאי קשיא לי' דהא התוס' קיימו על מתניתין דשם דאלו אם עלו לא ירדו הלן והטמא ושנשחט חוץ לזמנו וכו' ר' יהודה אומר שנשחט בלילה וכו' אם עלתה תרד מבואר דברישא מודה ר"י וא"כ שפיר הקשו התוס' דהיכי משכח"ל א"ע הא כולן עלו דרצפה מקדשת ואין לומר דאיירי בבשר דא"כ האיך אמר דאם עלו לא ירדו הא בבשר אף אם עלה ירד ואם נאמר דהבנת החכם דהתוס' מקשה על קרא האיך משכח"ל פסול בפיגול וכו' זה ודאי לא הי' קשה כלל דאטו בקרא פסול הקטרה כתיב הא בקרא לא ירצה כתיב וגם בכל הני דאם עלו לא ירדו ארצויי לא מרצי כמבואר ברש"י זבחים (דפ"ב ע"ב) ד"ה ואין הציץ עיי"ש ודוק. כ"ז אמרתי להשיב מפני כבודו ויותר לא אוכל להאריך כי קשה עלי טורח הכתיבה, כ"ד ידידוש"ת מברכו שיוכל לקבוע עתים לתורה הרב הרחבה וכט"ס ויצליח בכל דרכיו.