אור ברסלב

חבצלת השרון מהדורא תנינא· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד

סימן ה

סימן ד

ב"ה לענין

שלום אשיב לכבוד תדמידי הבחור בהלכה החריף ובקי מופלא ומופלג בתו"י מאד נעלה כמר מרדכי דוד נ"י מפרעמישלאן:

מכתבו עם ח"ת לנכון הגיעני ומאד נהניתי ממה שראיתי שהוא שוקד על לימודו בעיון נמרץ וידיו רב לו לסלסל ולפלפל ולהוציא ציצים ופרחים בגן התלמוד וחזי מאן גברא דקמסהיד עלך הרב הגאב"ד דקהלחכם המעיד עליך שתורתך אומנתך י"ר שתזכה ללמוד תורה מתוך הרחבה ותעלה ותצליח במעלת התורה והיראה מעלה מעלה. והנה להשיב לך באריכות על כל דבריך כראוי א"א לי עתה מחסרון ספרים פה. וגם מחשות כח. אך למען הראות חבתך אצלי אשיב בקצרה ככל האפשר לי:

הנה מה שהי' לך ויכוח עם הלומדים. אם שייך חיבה"ק בתרומה כמו בקודש. הנה הראי' שהביא הרב הגאבד"ק מהא דפ' לולב הגזול דתרומה טהורה לא יטול מפני שמכשירה משמע דתרומה צריכה הכשר ול"מ חיבה"ק הנה ראי' זאת עלה ברעיוני תיכף אלא דראי' זאת יש לדחות דכיון דהיא פלוגתא דאמוראי שם ח"א מפני שמכשירה וח"א מפני שמפסידה. א"כ י"ל דמ"ד מפני שמכשירה ס"ל כמ"ד דחיבה"ק רק דרבנן שהיא ג"כ פלוגתא דאמוראי וס"ל דמטומאה דרבנן אסור לעשות טומאה דאורייתא עיין פסחים (ט"ו ע"ב) ברש"י ותוס' שם. וכאן במה שמכשירה גורם לה טומאה דאורייתא דע"י חיבה"ק לא היתה נטמאת רק דרבנן. כן אפשר לדחות אך באמת היא משנה מפורשת פ"ה דתרומות מ"א סאה תרומה וכו' ואם טהורה היתה וכו' ואם טמאים היו אותם חולין יאכלו נקודים או קליות או ילושו במי פירות וכו' עיי"ש מבואר להדיא דתרומה טהורה שנפלה לפחות ממאה חולין טמאים תאכל אותה התרומה נקודין וכו' כדי שלא תוכשר ותקבל טומאה עיי"ש בפירוש הר"מ. ואם איתא דחיבה"ק שייך בתרומה הרי נטמאה התרומה מהחולין הטמאים ואסור לאכול תרומה טמאה. ולא שייך מה שדחית עפי"ד המנ"ח בישוב דברי הרמב"ם דלענין הכשר הוי רק דרבנן וי"ל דבתרומה לא גזרו. דז"א דהמנ"ח כתב שם רק דהרמב"ם פוסק בהא כר' יוחנן דחיבה"ק הוי רק דרבנן אבל לר"ל גם לענין הכשר מהני חיבה"ק דאורייתא ואיך יפרש ר"ל שהוא אמורא סתם מתני' דתרומות הנ"ל שהיא בלי חולק. שמפורש שמותר לאכול התרומה כ"ז שלא הוכשרה. והרי הוכשרה בחיבה"ק שהיא דאורייתא אליבא דר"ל:

ואין לדחות ולומר דכאן כיון דתרומה נתערבה בחולין אף דלא נתבטלה כיון דהי' פחות ממאה מ"מ מדאורייתא חד בתרי בטל ולכך ל"ש בה חיבה"ק. ז"א חדא דכל כה"ג אמרינן כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תקנו וכיון דלר"ל בתרומה דאורייתא הוי חיבה"ק דאורייתא לדבריך א"כ גם גתרוחה שמדרבנן לא נתבטלה היו מתקנין רבנן שתוכשר בחיבה"ק ולא היו מתירין לאכלה בלי הכשר מים:

ועוד דשם במשנה ד' בסאה תרומה טמאה שנפלה למאה סאין תרומה טהורה דפליגי ב"ש וב"ה אם מהני בטול להתרומה טמאה ובע"כ איירי דהטהורין לא הוכשרו דאל"כ תיכף שנגעה בהן התרומה טמאה נטמאו כולם ומאי ביטול שייך. ואם איתא דשייך חיבה"ק בתרומה הרי המאה סאה תרומה טהורה הם בעינם ולא נתבטלו בתערובות ואמאי לא הוכשרו בחיבה"ק וליקבלו טומאה מהסאה תרומה טמאה:

ואין לדחוק ולומר דאיירי דהסאה תרומה טמאה בשעה שנפלה להטהורה לא נפלה במק"א כביצה. ולא תוכל לטמא להטהורה דז"א דהא דעת השעה"מ ה' ברכות הובא במנ"ח הנ"ל דבקדשים דשייך חיבה"ק לא בעינן כביצה לענין קב"ט ואם איתא דגם בתרומה שייך חיבה"ק היתה מטמאה אף פחות מכביצה:

וגם מדברי התוס' פסחים (כ' ע"א) ד"ה אלא שהבאת ראי' מדלא חשבו תרומה משם ראי' להיפך דהרי חשבו בכורים ובכורים דינם כתרומה ממש דיש בהם קדוה"ג ואסורים לזרים וחייבים עליהם מיתה וחומש כמבואר במס' בכורים. ואדרבה אם בתרומה שייך חיבה"ק מכ"ש בבכורים דהא בכורים טעונים הבאת מקום ותנופה והגשה ושייך בהם קדושה יותר מתרומה. והתוס' שם אזלי אליבא דר"ל דלדידי' חיבה"ק מכשיר מדאורייתא ואפ"ה כתבו התוס' דבבכורים ליכא חיבה"ק ומכ"ש בתרומה ול"ש תירוצך כיון דאזיל אליבא דר"ל כמ"ש לעיל:

ועיין תוס' סנהדרין (פ"ג ע"ב) ד"ה פרט לזו שהקשו דאמאי לא הקשו רבנן בתרומה כמו שהקשו לריה"ג בזבחים (ק"ו) דהא כיון שנגע בו טמאוה ותי' דבתרומה אפשר לומר שלא הוכשרה משא"כ בקדשים דהוכשר בחיבה"ק, ובע"כ דס"ל דחיבה"ק מכשיר מדאורייתא. דאל"כ הי' חל עליה חיוב טומאת הגוף ואפ"ה בתרומה אינו מכשיר ש"מ דל"מ חיבה"ק בתרומה כלל. באופן דהא נ"ל ברור דלענין תרומה ל"מ חיבה"ק שלא תהא צריכה הכשר בין למ"ד חיבה"ק דאורייתא בין למ"ד דרבנן כדמוכח מכל מקומות הנ"ל:

אמנם עכ"ז אמינא לאמשוכי נפשא לקיים דבריך בישוב קו' הפאר הלכה וקו' האחרונים לענין שמן שריפה הא כתמ"ש. דהנה באמת טעמא בעי כיון דתרומה קדה"ג אית בה ואכילתה מיקרי עבודה כמבואר בפסחים ע"ב וע"ג דילפינן מקרא דעבודת מתנה וכו' דעשו אכילת תרומה בגבולין כעבודת ביהמ"ק. אמאי ל"א בה חיבה"ק כמו בקודש ובשלמא למ"ד חיבה"ק דאורייתא וילפינן מקרא דוהבשר וכו' לרבות עצים ולבונה עיין זבחים (ל"ד) וכמ"ק י"ל כיון דהאי קרא בקדשים כתיב ואין לנו לא היקש ולא גז"ש ללמוד תרומה מיני' ובמה מצינו לחוד ל"מ ללמוד דאיכא למיפרך כמה פירכות דמצינו דקדשים חמירי מתרומה דבקדשים איכא כרת באוכל בטוה"ג ותרומה ליכא רק מיתה ביד"ש ומחוסר כפורים אסור בקודש ומותר בתרומה וצירוף כלי ורביעי בקודש למ"ד דהוא מדאורייתא וכהנה וכהנה דא תניהו בקודש ולא בתרומה, ואף דבזבחים (דצ"ו ע"ב) בענין מו"ש בעינן קרא דאותה למעט תרומה, מ"מ המעיין בתוס' שם ד"ה מדאיצטריך יראה דגם בלאו קרא הוי ממעטינן תרומה אלא דקרא דאותה הוא מיעוט אחר מיעוט לרבות קק"ל עי"ש. וא"כ מהאי טעמא ל"א חיבה"ק בתרומה דאורייתא. ומקדשים א"א למילף אמנם למ"ד חיבה"ק דרבנן קשה מהא דאמרינן בפסחים ל"ד ע"ב דכמו דאין זריעה להקדש אין זריעה לתרומה דכמו דעשו מעלה בקדושת כלי כן ה"נ עשו מעלה בקדושת פה דתרומה. דקדושת פה דתרומה כקדושת כלי דמי עי"ש. וא"כ אמאי לא עשו מעלה ג"כ לענין הכשר שיהי' קדושת פה דתרומה כקדושת כלי דקודש כמו לענין זריעה:

אמנם נראה דהנה הבאת בשם המנ"ח שחקר בזה דמאי ענין הכשר לחיבה"ק דעצים ולבונה דשם אף דעצים ולבונה לאו בני מיכל נינהו מ"מ חשיבת הקודש חשובי כאוכל אבל בשאר אוכלים דגזיה"כ הוא דבעינן שיבואו עליהם מים מאי שייך לזה חיבה"ק אך באמת מצינו כה"ג בחולין (דף ל"ה ע"ב) דר"ש דשחיטה מכשרת ועי"ש בתוס' ד״ה שחיטה שכתבו וז"ל וטעמא משום דמחרת בשר באכילה עכ"ל. הרי דאמרינן כיון דהשחיטה עושה פעולה להתיר בשר באכילה מכשרתו נמי לקב"ט וי"ל הטעם משום דר"ש לשיטתו דס"ל לענין קב"ט בעינן שיהי' אוכל שראוי עכ"פ להאכילו לאחרים א"כ מצינו דהיתר האכילה גורם לו טומאה ויש שייכות להיתר אכילה עם קב"ט. לכך סובר דמעשה השחיטה דמביאה לו היתר אכילה וגורמת לו קב"ט מיגו דמביאתו להיתר אכילה דגורמת ג"כ לקב"ט מכשרתו נמי לקב"ט בלא מים כדמצינו ג"כ בביצה (ד' ו') דאפרוח שנולד ביו"ט מיגו דמתיר עצמו בלידתו לשחיטה מתיר עצמו ג"כ מאיסור מוקצה. וכעין דאמרינן מיגו דהוי דופן לענין שבת וכו' וא"כ אף דפליגו רבנן על ר"ש וס"ל דשחיטה אינה מכשרת. היינו דאזלו לשיטתם דל"ב אוכל שאתה יכול להאכילו. ואין שייכות להיתר אכילה עם קב"ט אמנם בקודש דקדושת כלי גורמת לו דמקבל יותר טומאה מחולין דמחו"כ פוסל בקודש ולא בחולין ושלישי עושה רביעי בקודש ולא בחולין. שפיר גם רבנן מודו דקדושת כלי מכשרת לקב"ט וא"צ הכשר מים דמיגו דקדושת כלי הביא אותו לידי קדושה וגורמת לו קב"ט יותר מחולין מכשרתו נמי לקב"ט בלי הכשר מים כמו שחיטה אליבא דר"ש דאמרינן מיגו כה"ג ונתיישב פקפוקו של המנ"ח הנ"ל:

ולפי"ז יצא לנו דהא דאמרינן דחיבה"ק מכשיר אין הפשט דמשום שהוא קדוש חשוב אוכל בלי הכשר. דהא דומיא דשחיטה מכשרת אליבא דר"ש משום דמתיר באכילה בע"כ אין הפשט דמשום שהוא מותר באכילה א"צ הכשר דהא כל האוכלין מותרין באכילה ואפ"ה צריכין הכשר אלא הפשט הוא דמעשה השחיטה מיגו דמביאתו להיתר אכילה שגורמת קב"ט מועיל נמי שתהי' כהכשר מים להביאתו לידי קב"ט. וה"נ בקודש אליבא דרבנן אמרינן דקדושת כלי מיגו דהביאתו לידי קדושה שיקב"ט יותר מחולין מועיל נמי שתהי' כהכשר מים כמו שחיטה אליבא דר"ש:

וא"כ לפי"ז מובן שפיר הא דלא עשו מעלה בתרומה שקדושת הפה תהי' כמו הכשר מים כמו לענין זריעה ז"א דהא ידוע דעת הרא"ה דהכשר בעינן שיעשו הבעלים ההכשר. וכאן דהבעלים של תרומה הוא הכהן והמפריש התרומה וקורא עלי' שם שהוא קדושת הפה זה נעשה ע"י הבעלים ישראל א"א לומר דקדושת הפה של ישראל יהי' כמו הכשר מים דהא הכהן הוא בעליו של התרומה ולא הישראל ולא מהני ההכשר של הישראל משא"כ בקודש דקיי"ל כהנים שלוחי דרחמנא נינהו. ופיגולן פיגול מטעם שכתב הרא"ש בנדרים (דל"ו ע"א) ד"ה אא"ב וז"ל שהרי הפקיעה התורה קרבנו מרשות בעלים ונתנתו לכהן מדלא בעינן דעת בעלים עכ"ל ומהאי טעמא נמי מהני קדושת כלי של כהן לענין הכשר כמו לענין פגול ולכך שפיר עשו רבנן מעלה ואמרו דקדושת כלי הוי כמו הכשר. מים. וגם היכי דהבעלים עצמם מקדשים בכלי לפי"ד התו"י יומא (כ"ט ע"ב) דל"ב כהן לקדש בכ"ש. מ"מ בקרבן דקניא לי' לכפרה וכדידי' דמי לענין שיוכלו הבעלים לאסרו אף דא"א אוסר דשא"ש כמבואר בחולין (ד"מ ע"ב) עי"ש ה"נ יוכלו להביא לו הכשר רכדידהו דמי. דסברת הרא"ה דאין אדם מכשיר דשא"ש לא עדיפא מהא דאין א"א דשא"ש ואפ"ה בקרבן כיון דקניא לי' לכפרה כדידי' דמי לענין שיוכל לאסרו ה"נ לענין הכשר. וזה שלא כדעת הקצוה"ח לענין פרה של ז"ש ודוק. ואף דבתרומה ג"כ משכחת לפעמים דהכהן עצמו מפריש כגון בטבל שלו מ"מ כיון דכל הא מילתא הוא רק מעלה דרבנן כמש"ל וגם הא דשחיטה מכשרת אליבא דר"ש הוא רק מדרבנן כמ"ש התוס' בחולין (דע"ג ע"ב) ד"ה הוכשרו עי"ש ולכן כיון דרוב התרומות מפרישים הבעלים ישראל לא פליג רבנן במילתייהו ולא עשו מעלה לענין הכשר גם אם מפריש הכהן מטבל שלו:

ואין להקשות דא"כ אליבא דר"א דס"ל בפסחים (דמ"ו ע"ב) דעוברין בב"י על תרומה משום הואיל דאי בעי מיתשיל נימא לדידי' יהי' קדושת פה של הבעלים ישראל כמו הכשר מים משום הואיל, דז"א דאם ישאל ותצא מקדושת תרומה בודאי אין כאן היכשר כיון דאין כאן קדושת פה של תרומה כלל וכן אף למ"ד טוה"נ ממון מ"מ אין להבעלים חלק בהתרומה רק כפי שיווי הטוה"נ שבה כמו שכתב הר"ן בנדרים (דפ"ד ע"ב) ד"ה משלם ובהריטב"א הובא בקצוה"ח סי' רע"ה עיי"ש וא"כ אף אם נאמר דהבעלים הם שותפים בהתרומה מ"מ כיון דל"ש בזה דין חלוקה. ובדבר שאין בו דין חלוקה אף במטלטלין אין אחד מהשותפים יכול לאסור כמבואר ביו"ד סי' רכ"ו סעי' א' בהג"ה עיי"ש. באופן שיצא לנו מכ"ז דד"ז אמת שבתרומה לא עשו מעלה לענין הכשר משום דהכשר תליא בבעלים. וא"כ כ"ז לענין הכשר אבל לענין כתמ"ש שפיר נוכל לומר דכמו בקדשים ע"י חשיבות קדושה שבו אף דהוי כמו עפרא חשיב אוכל ה"נ בתרומה. כמו לענין זריעה הנ"ל דקדושת פה דתרומה הוי כמו קדושת כלי דקודש כיון דיש בה קדוה"ג. ומתקיימים שפיר דבריך בישוב קו' הפאר הלכה וקו' האחרונים לענין ש"ש דחנוכה. וכן מיושב בזה נמי קו' התוס' סוכה ל"ה ע"א ד״ה לפי. לענין אתרוג של תרומה טמאה עיי"ש:

ומה שכתבת ליישב קו' התוס' בסוגיא דכבתה זקוק לה. והבאת מספרי חבה"ש ח"א באו"ח סי' מ"א. דבמקום האסורים בהנאה מהני חיבה"ק לשוויין משקים. והבנת מזה דמה שאסורים בהנאה מעליותא היא דאז מהני להו חיבה"ק וכשמותרים בהנאה ל"מ להו חיבה"ק וע"ז בנית כל בנינך ביושב קו' התוס' שם תמה אני עליך איך עלה על דעתך להיות יציבא בארעא וכו' ותלית בי בוקי סרוקי. תעיין עוה"פ בספרי ותראה שאנכי לא כן אמרתי רק אמרתי שם דאף למ"ד משקין מק"ט מ"מ דם דהוי משקה הוא מדאיתקיש למים. ובהדיא מבואר בפסחים (דכ"ב) דאמרינן מה מים מותרים בהנאה עיי"ש. וא"כ י"ל דכ"ע מודו דדם האסור בהנאה לא חשיב משקה. דכיון דאסור בהנאה לאו שם משקה עליה. ובהא גרע משקה מאוכל דלרבנן דר"ש אוכל האסור בהנאה הוי אוכל וכה"ג מצינו ג"כ לענין אוכל שנסרח דעדיין שם אוכל עלי' ומשקה שנסרחו לאו שם משקין עליהם כמ"ש התוס' במנחות (דכ"ב ט"ב) בד"ה ור"י באמצע הדיבור בשם ר"ת דבמשקין א"א לבטל להיות כמבטל כמו גבי נבלה דלכי מסרתי לאו שם משקין עליהם ולא אפשר לתרומה שתעשה חולין עיי"ש. וע"ז שפיר כתבתי דכיון דס"ל להאי תנא דמשקה מק"ט רק דמשקה האסור בהנאה ל"ח משקה דאיה"נ שבו משווי אותן כעפרא ע"ז שפיר מהני חיבה"ק דחשית הקודש משוי אותם כמשקה מעליותא כמו עצים ולבונה וכמו העומד לשרף דמנחות (ק"ב ע"ב) דאף דלר"ש הוי כעפרא מ"מ חיבה"ק משוי אותם לדבר חשיב עיי"ש ותמצא כדברי, ואף דלר"ש דס"ל דאוכל האסור בהנאה ג"כ אינו מק"ט ל"מ גם חיבה"ק כמ"ש התוס' מנחות (ק"א ע"ב) ד"ה פיגול, היינו דוקא באוכל דגם ר"ש מודה לרבנן דאף שאסור בהנאה חשיבות אוכל עלי' רק דיליף מקרא דכל האוכל אשר יאכל דבעינן שיכול להאכילו לאחרים א"כ מאי מהני חיבה"ק הא מ"מ אינו יכול להאכילו לאחרים, משא"כ במשקים דהטעם הוא דמשקין גריעי מאוכל ואם אסורים בהנאה אזיל לי' חשיבות משקה דידי' ולא חשיב משקה שפיר מהני חיבה"ק לשווי' משקה כן נ"ל ברור:

ומה שפלפלת בסוגיא דגיטין (דנ"ד) בכה"ג שאמר פיגול דמהימן והבאת בשם חתני הה"ג מו"ה העשיל נ"י שהקשה על הפנ"י דפירש הכוונה דאל"כ יצא מכשול לישראל שלא יהי' להם כפרה, והא ר' יוסי דהוא בעל המימרא שם ס"ל בכריתות דכ"ד דכ"ש מקדשים פסולים לכתחלה ליקרב ויוכל שפיר להקריב הקרבן. הנה אף שהבאת זאת בשם חתני הרב נ"י מ"מ האמת אהוב יותר. דל"ק כלל דכ"ש מקדשין רק פסולין שבגופו כמו טומאה ויוצא וכדומה אבל בפיגול דאדרבה בעינן כהרצאת כשר כן הרצאת פסול ולא מיקבע בפיגול רק אחר שנזרק הדם כהלכתו וכדאמר הש"ס בזבחים (מ"ג ע"א) דקומץ פיגול שהעלה ע"ג המזבח פקע פיגולו ממנו דאל"כ לא הי' יכול להביאו אחרים לידו פיגול דבעינן כהרצאת כשר. ועי' בטה"ק, וגבי דם ס"ל להתוס' שם בד"ה הקומץ דל"ש פקע פיגולו בע"כ הטעם משום דכ"ש מקדשין דם פסול לכתחלה ליקרב כמ"ש הב"ש בה' גיטין דרק גבי דם אמרינן כן עיי"ש ועי"ז הוא נקבע בפיגול עיי"ש בטה"ק וא"כ אדרבא עי"ז דכ"ש מקדשין הדם ליקרב עי"ז הוא נקבע בפיגול אחר הזריקה. ונתפגל הקרבן וחייב כרת וכמ"ש התוס' במעילה (ד"ה ע"א) ד"ה קומץ ולדעת המל"מ גם פסול אין בו קודם זריקה וא"כ אם בכה"ג יפגל אף אם יזרוק הדם למזבח יתפגל הקרבן ואדרבא אז הוא דנקבע בפיגול ואין התחלה כלל לקו' חתני הרה"ג נ"י כד תעיין שפיר בזבחים דמ"ג הנ"ל ובטה"ק שם. ובספרי חבה"ש או"ח סי' ג' הבאתי מה שהקשה אותי חתני הרב הנ"ל בסוגיא דיומא כה"ג ביוה"כ יוכיח שנטמא בידו הא כ"ש מקדשין פסולין ליקרב שם שפיר קשה דבטומאה שפיר מהני קידוש כ"ש למ"ד מקדשין פסולין שיקרב עיי"ש משא"כ בפיגול וז"ב מאד:

ומה שכתבת דבפיגול איכא תרי פסולין דמהתמא מסיח דעתו ג"כ כיון שנתפגל ג"כ אין זה כלום דמסתמא מפגל בשוגג ובאומר מותר כדאיתא במנחות (דמ"ט) ואז אינו מסיח דעתו. שוב ראיתי שאתה בעצמך הרגשת בזה:

גם נתיישבתי דקו' חתני הרה"ג הנ"ל בלא"ה לא קשה דתינח אם פיגל בשחיטה או בקבלה אז שייך לומר דהדם שבכלי נתקדש אבל פיגל בהזאה דעבודת הזאה היא אחר שיצאו הדם מהכלי כמבואר בזבחים (ט"ו ע"א) דעד דליפוק דם לאו כלום הוא ועיקר הפיגול הוא מדפריש עד דמטי למקומו וא"כ אז כבר יצא מהכלי וליכא כלי דליקדשי' ואף אם נשאר דם בהכלי מ"מ הא מבואר להדיא בזבחים (ל"ד ע"ב) ובמעילה (ה' ע"ב) דפיגול דחוץ לזמנו וחוץ למקומו הואיל ומרצה לפיגולו עושה שירים לדם הנשאר ואינו ראוי עוד לזריקה ולאו דוקא לדם שבצוואר אלא גם לדם שבכלי כמבואר ברש"י מטילה (ה' ע"ב) הנ"ל ד"ה והיאך אמרת וז"ל שאם זרק מקצת הדם ע"מ לאכול חוץ לזמנו וכו' והשאר זרק שלא במחשבת פיגול לאו כלום היא אלא כל הדם שנשתייר נעשה שיריים ופסול וכו' הואיל וזריקת הדם חשובה כ"כ דמרצה בפיגול דקובעת בפיגול עיי"ש בשני הדיבורים של רש"י וא"כ מה יעשה כה"ג ביוה"כ אם פיגל בהזאות ובפרט בהזאות שעל מזבח הזהב דהכל מודים שהזאות דמזבח דעד דמטי למזבח לא איתעביד מצוותו ולא כלום עביד עיין תוס' זבחים (ט"ו ע"א) ד"ה אלא ודוק. אלא גם אם פיגל בשחיטה או בקבלה מ"ש למעלה הוא אמת דאסור לו לזרוק הדם אף למ"ד כ"ש מקדשים פסולים ליקרב דאדרבא בזה הוא דנגמר אז הפיגול כיון דהוי הרצאת כשר. וחייב אז משום מפגל בקדשים דאם לא יזרוק הדם לא יהי' פיגולו למפרע פיגול כיון דלא קרב המתיר כמצוותו. ואי דהדם יופסל אח"כ ממילא בלינה, מ"מ בזה הוא שב ואל תעשה ולא עביד מעשה וז"ב מאוד והתוס' בזבחים (דפ"ז ע"א) ד"ה כ"ש שנקטו בקושיתם על רש"י ממתניתין דילן ויוצא וטמא ונשחט חוץ לזמנו וכו' שיגרת לישנא דמתניתין נקטו. אבל קושייתם היא רק מלן ויוצא וטמא ולא מחוץ לזמנו כנל"ב:

ומה שכתבת אתה לישב הקושיא הנ"ל משום דאיכא תרי פיסולי דמסתמא הסיח דעתו ג"כ כיון דפיגל במזיד. ובתרי פסולי אין הכלי מקדש. א"א לישב כן דהא בעל המימרא בגיטין בשם ר' יוסי הוא ר' יוחנן ור"י ס"ל בפסחים (דל"ד) דהיסה"ד הוא פסול טומאה וביוה"כ דהוא קרבן שקבוע לו זמן וק"צ אין כאן פסול טומאה דבין אם הותרה בין אם דחוי' עכ"פ פסול דיעבד אין כאן כמ"ש התוס' יומא (ז' ע"א) ד"ה דם. וגם אתה אוחז החבל בתרי ראשין דלפי פירושו של הפנ"י משום דיהי' מכשול דמה יעשה כה"ג אם אירע לו פיגול בע"כ דהוא מפרש שפיגל בשוגג דאם פיגל במזיד לא ישגיח ג"כ ויזה הדם בפסול. ואם פיגל בשוגג אין כאן היסח הדעת וז"פ:

ומה שהבאת קושיא שאמר לך הרב הגאב"ד דקהלתכם בשם ח"א ע"ד הש"ס כריתות (י"ד) דראבר"א מחני ה' חטאות וכגון שאכל נמי כזית פיגול ופריך וניתני שש חטאות וכגון דאכל נמי כזית דם ומשני דבשתי אכילות לא קמיירי ואין בית הבליעה מחזיק יותר מב' זיתים, והקשה לפי"מ שרצו התוס' לומר בזבחים (דמ"ג ע"א) בד"ה הקומץ דעל שירי הדם יתחייב משום פיגול א"כ משכח"ל שאכל כזית משירי הדם שנתפגל דחייב שתים על כזית א' משום דם ומשום פיגול עכת"ד:

נלע"ד לישב בכמה אנפי. חדא דלשון התוס' שם הוא וז"ל ותימא הוא אם לא יתחייב בשירי הדם משום פיגול הא יש להם מתירין שהמתנות מתירין השיריים לשפוך אותם אל היסוד וקשה דמה נקטו התוס' לשון תימא נימא דבאמת כן הוא הדין כמו שרצה אותו החכם המקשה לומר דעל שיריים חייב משום פיגול. אך באמת לק"מ דשם (בדמ"ו ע"א) ובחולין (דקי"ז ע"א) קאמר דתלתא מיעוטי איכא בדם חדא למעוטי ממעילה וחדא מנותר וחדא מטומאה אבל פיגול ל"צ קרא דתנן כל שיש לו מתירין וכו' ודם גופי' מתיר הוא ובתוס' שם בזבחים ד"ה חד למעוטי מנותר תמהו דלנותר וטומאה סגי בחד מיעוט דילפינן מהדדי חילול וכו' ותירצו דאי לא הוי אלא חד מיעוט הוי מוקמינן לנותר דוקא ולא לטומאה כמו בדבר שאין לו מתירין דאינו חייב משום פיגול ומשום טומאה חייב דמרבינן מקרא דאשר הם מקדישים עיי"ש בדבריהם וא"כ מעתה מכש"כ אם היה צריכין קרא לפיגול כגון בשירי הדם לס' התוס' הנ"ל דמיקרי יש להם מתירין דהוי מוקמינין הג' מיעוטי למעילה ולנותר ולפיגול ולא לטומאה משום דטומאה חמיר דמחייב אף על דברים שאין להם מתירים מקרא דאשר הם מקדישין כמ"ש התוס' הנ"ל. וא"כ מעתה זה לא עלה ע"ד התוס' (בדף מ"ג) הנ"ל לומר דבאמת יתחייב על שירי הדם משום פיגול. דהא איכא ג' מיעוטי ואי לאו דלפיגול א"צ קרא כדקאמר הש"ס משום דפיגול אין לו מתירין הוי מוקמינן המיעוט לפיגול ולא לטומאה כמ"ש התוס' הנ"ל בדמ"ג. ואם שירי הדם יש להם מתירין הוי מוקמינן המיעוט הג' למעט שירי הדם מפיגול. ולא לטומאה. אלא דהתוס' תמהו דבאמת אמאי הוי שירי הדם אין לו מתירין הא המתנות מתירין אותם. וא"כ מאי קאמר הש"ס דל"צ קרא למעוטי דם מפיגול משום דהוא גופי' מתיר. והאיכא שיריים. דהמתנות מתירין אותם וא"כ לימא דג' מיעוטי אתי למעילה ונותר ופיגול של שירי הדם ולא לטומאה ולמה פשיטא לי' להש"ס בכל דוכתא דעל דם אין חייבין משום טומאה והוכרחו התוס' לתרץ דשיריים לא מיקרי יש לו מתירים ע"י המתנות משום דכל טיפה וטיפה ראוי לזריקה וחשיב כולו מתיר אבל שיהי' מציאות לומר שבאמת יתחייב על שירי הדם משום פיגול כדעת החכם הנ"ל שהבאת זה לא עלה ע"ד התוס' כלל וא"כ אין התחלה כלל לקושית החכם הנ"ל שהבאת וז"ב ואמת הא חדא:

ועוד אף לסברתו י"ל קושיתו דלכאורה קשה על הא דמתני ראב"א ה' חטאות וכשאכל ג"כ כזית פיגול למה דמסיק הש"ס דבחדא אכילה מיירי. וכשאכל בב"א. הא מבואר בזבחים (דע"ח ע"א) דפיגול ונותר שבללן זב"ז ואכלם ביחד פטור משום דאיסורין מבטלין זא"ז. ועיי"ש בהגהות הש"ס דגירסת רש"י ותוס' הוא שלא הי' רק שני זיתים אחד של פיגול ואחד של נותר. אלא דבשעת לעיסה א"א שלא יתערב מיעוט של אחד ברוב של חבירו כמ"ש רש"י שם בד"ה א"א עיי"ש דמש"ה הוי התראת ספק דכזית אחד וודאי נתבטל המיעוט ממנו בחברו רק דלא ידעינן איזו נתבטל עיי"ש וא"כ ה"נ איך אפשר דליתחייב ה' חטאות הרי אחד משנו הזיתים נתבטל כיון דאכלם בב"א אך צ"ל דהא שם קאמר הש"ס דש"מ מדר"ל דס"ל דאיסורין מבטלין זא"ז. וא"כ י"ל דראב"א ס"ל דאיסורין אין מבטלין זא"ז:

והנה הטעם שי"ל דאיסורין אין מבטלין זא"ז הוא עפ"י דרכו של הר"ן בנדרים (נ"ב) דחכמים דפליגי אדר"י וס"ל דמין במינו בטל הוא רק משום דנהי דשוין בעצם המין מ"מ חלוקין בזה דזה איסור וזה היתר. אבל אם גם בזה שוין דשניהם שם איסור עליהם או שניהם היתר גם רבנן מודו דאינו בטל ואף דלדברי הרי"ף שם כפי פירוש הר"ן היכי דשווים בהיתר גם אם אינם שווים בעצם המין לא בטל היינו רק מדרבנן וכמו דשיל"מ אבל מדאורייתא אליבא דרבנן דר"י בעינן שיהי' שווים בין בעצם בין בשם איסור ואז הוא דלא בטל מדאורייתא כמבואר להמתבונן בדברי הר"ן שם:

וא"כ מעתה ממילא מיושב קושית החכם הנ"ל דהא דמתני ראב"א ה' חטאות ובאוכל נמי כזית פיגול היינו בע"כ במין במינו דהיינו כזית נותר של חלב וכזית פיגול של שומן דהוי מין אחד בעצם וגם מין אחד באיסור דאף דזה נותר וזה פיגול מ"מ שניהם שם איסור עליהם ובכה"ג הוא דאפשר לומר דס"ל לראב"א דאיסורין אין מבטלין זא"ז אבל בכזית דם עם כזית חלב דהם מבשא"מ א"א לאוקמי דאז מבטלין זא"ז והא דפריך הש"ס מתחלה וליתני נמי כזית דם היינו בהס"ד דאיירי בשני אכילות ובזא״ז דאינו לועם אותם כאחת ולא שייך שיבטלו זא"ז אבל למאי דמסיק דאיירי באכילה אחת שוב א"א לאוקמי בכזית דם של פיגול דאז א"א לחייב משום שניהם משום דמבטלין זא"ז כיון דאין שווין בעצם וזה ישוב נכון לקו' החכם הנ"ל אף לפי שיטתו ואף דשם דע"ח, קאמר הש"ס אליבא דר"ל להיפך דמבשא"מ חמור היינו למ"ד טכ"ע דאורייתא אבל ראב"א י"ל דסובר טכ"ע לאו דאורייתא ולכך מב"מ הוא דלא בטל אבל מבשא"מ בטיל שפיר:

ועוד י"ל דהנה שם בדע"ח הקשה בהגרע"א על הא דקאמר שם הש"ס ש"מ נ"ט ברוב לאו דאורייתא דלמא לעולם נ"ט ברוב דאורייתא אלא דמלקות אין בו כס' הר"י דאורלינש שהביאו התוס' בכ"מ משום דילפינן מגעולי מדין וליכא רק לאו הבא מכלל עשה ור"ל הא איירי לענין מלקות אך י"ל דסוגיא דכאן אזיל בשי' הש"ס נזיר (דל"ז) מקרא דיקדש דכתיב גבי חטאת לאו להמל"מ אתי אלא לטכ"ע עי' תוס' חולין (דצ"ט ע"א) ד"ה גלי אלא דחולין מקדשים לא ילפינן וחולין ילפינן מגעולי מדין ולכך רק בחולין ליכא מלקות אבל בקדשים דילפינן מיקדש להיות כמוהו הוי כמוהו ממש בין למלקות בין לקרבן כדמוכח בזבחים (צ"ז ע"ב) ובתוס' שם ד"ה ניתי דעל בליעת נותר איכא ל"ת שיש בו כרת וא"כ ל"ק קו' הגרע"א הנ"ל דהא ר"ל איירי בפיגול ונותר שהם קדשים ואיכא מלקות ג"כ למ"ד טכ"ע דאורייתא וא"כ מיושב קו' החכם הנ"ל דלפי"ז י"ל דגם ראב"א דכריתות ס"ל דאיסורין מבטלין זא"ז ואפי"ה חייב על פיגול ונותר שאכלן כאחת די"ל דאיירי במבשא"מ דהיינו כזית חלב של נותר וכזית מנחה של פיגול כמ"ש רש"י בדע"א הנ"ל בסד"ה ש"מ נ"ט ברוב ל"ד ואיכא כרת ג"כ על הבליעה וחייב חטאת וא"כ ליכא לאוקמי בכזית דם למסקנא דאיירי באכילה אחת דהא דם הוא משאר איסורים ואינו קדשים ואין לוקין על טעמו ומכ"ש חטאת דאין בו ול"מ ו' חטאות דהא כזית דם נתבטל בכזית חלב כמ"ש לעיל:

ואשר תמהת בש"ס מנחות (דט"ז ע"א) על הא דקאמר הש"ס דלמ"ד בפר ולא בדמו של פר ל"מ שני דיעות וקשה על התו"י יומא (דמ"ט) דרק היכי דמת הכה"ג אין נכנס השני בדמו של פר אבל בנטמא נכנס השני בדמו א"כ משכחת שני דעות בנטמא הכה"ג הנה כמדומה לי שקושיא זו נזכרת בספרי אחרונים ואין לי פה ספרים לעיין בהם וכעת נ"ל דהנה בתו"י שם כתב וז"ל כיון דהראשון חי והקרבן שלו וכו' אינו אלא שליחו של ראשון עכ"ל. והנה בסוגיא זו איכא שני גירסות בש"ם דילן הגירסא יתיב רבא וקאמר להא שמעתתא וכן בכל הסוגיא והשטמ"ק גורס רבה במקום רבא ונראה לישב לשני הגירסאות לגירסת רבא י"ל דהנה דכירנא שהקשה אותי מו"ח הגאון מוהרי"מ ז"ל אבד"ק יאברוב על התו"י הנ"ל דבנטמא הוי שליחו של ראשון והא כיון דנטמא ואיהו ל"מ עביד היכי מצי משוי שליח אך י"ל עפי"ד המחנ"א דהיכי דדיעבד אהני מעשיו יכול לעשות שליח א"כ י"ל דאיירי בנטמא בטומאת מת אלא דס"ל דטומאה דחוי' בצבור ומחוייב לאהדורי אטהרה שיכנוס כהן טהור תחתיו ולכך כיון דבדיעבד אם עביד הראשון עבודתו כשרה כמש"ל בשם התוס' יומא (ד"ז) הנ"ל שפיר מצי למשוי שליח:

ולפי"ז למ"ד טומאה הותרה בצבור לא משכחת להאי דינא דהתו"י כלל. דאם נטמא בטומאת מת א"צ לכנוס אחר כלל ולא מיבעיא להאיכא דאמרי ביומא (ד"ו ע"ב הנ"ל), דאף אם איכא טהורין וטמאין בהאי בית אב עבדי טמאין דכל טומאת מת בציבור רחמנא שריא. אלא אף ללישנא קמא דאי איכא באותו בית אב טהורין. טהורין עבדי היינו בשאר קרבנות. דעבודת הטהורים חשובים וכשרים לכתחלה כמו עבודת הטמאים. אבל בעבודת יוה"כ דהכה"ג הי' צריך פרישה ז' ימים. והשני שמתקינן תחתיו לא הי' מפרישין אותו משום דהפרשה לא מעכבא. כמבואר בתו"י בריש המסכתא. וודאי דלמ"ד טומאה הותרה בציבור. לא הי' נכנס כהן אחר חחתיו. ואם נטמא בטומאת זיבה או קרי אז אין השני שלוחו של ראשון. כיון דאם עביד הראשון עבודתו מחוללת ולא מצי משווי שליח כקושית מו"ח הגאון ז"ל, ואין השני נכנס בדמו של פר גם להתו"י הנ"ל:

וא"כ מעתה לגירסא דגרסינן רבא. ורבא הא ס"ל ביומא (ד"ו ע"ב) דטומאה הותרה בצבור עיי"ש בד"ה אמר ר"ת. לדידי' לא משכחת כלל שיהי' נכנס בדמו של פר ולא משכחת שני דועות. זה לגירסא דגרסינן רבא ולמאן דגריס רבה נמי ניחא דהנה שם (ט"ז ע"ב) וזבחים (מ"ב ע"ב) פריך הש"ס על הא דאמר ר"מ פיגל בין בראשונה וכו' הוי פיגול וחייבין עלי' כרת. הא כרת לא מחייב עד שיקרבו כל המתירין וכו' והאי כיון דחשיב בפנים פסלי' כי מדי בהיכל מיא בעלמא הוא דקא מדי. אמר רבה משכחת לה בארבעה פרים וארבעה שעירים. ע"ש ברש"י בד"ה בארבעה פרים והמתבאר מדבריו הוא. דאם נשפך הדם אחר הזאה של בין הבדים מביא פר אחר ומזה על הפרוכת. ואם נשפך אחר הזאה על הפרוכת מביא פר אחר ומזה על מזבח הזהב וכן אח"כ על הקרנות. דממקום שפוסק מתחיל וכל הד' פרים כשרים ע"ש:

ולפי אוקימתא זו פלוגתא דר"מ ורבנן הוא בשפיגל בין הבדים ואח"כ נשפך הדם והביא פר אחר והזה בהיכל כמצוותו. לר"מ דמפגלין בחצי מתיר. נגמר הפיגול של הראשון. כיון דקרב אח"כ המתיר כמצוותו וחייב כרת על אכילתו, ולרבנן אם לא פיגל בכולם אין זה פיגול דאין מפגלין בח"מ. דאף דהם ד' פרים מ"מ כולם כפרה אחת נחשבים. ואין מפגלים באחד מהם לבד כיון דאין מפגלין בח"מ:

והנה לפי"ז אם פיגל בין הבדים ונשפך הדם וצריך להביא פר אחר ולהתחיל להזות בהיכל. וב"כ ב"כ נטמא הכה"ג ונכנס אחר תחתיו פשיטא דלכ"ע הפר האחר צריך להביא הכהן השני דאף למ"ד השני נכנס בדמו של פר היינו היכא דנשחט כמצוותו ואפשר לגמור בו ההזאות בכה"ג ס"ל להאי מ"ד דא"צ להביא פר אחר וגומר ההזאות בשל ראשון. אבל אם בלא"ה צריך להביא פר לגמור ההזאות שבהיכל. כגון שנשפך הדם אחר הזאות שבין הבדים פשיטא דפשיטא שהכהן השני שנכנס להקריב צריך להביא הפר משלו. אלא דלמ"ד בפר ולא בדמו של פר דש"מ דהשני צריך לעשות כל הכפרה משלו אז כשמביא הכהן השני פר שני צריך לחזור ולהזות מראש גם בין הבדים וההזאות שעשה הראשון כמאן דליתא דמי. כיון דהשני צריך. לעשות כל הכפרה בשלימות. ולמ"ד אפילו בדמו של פר. דש"מ דא"צ לעשות הוא לבדו כל הכפרה משלו. עכשיו נמי כשנשפך דם הראשון אחר ההזאות דבין הבדים. ונטמא אח"כ גם הכה"ג או שמת. כשנכנס השני. נהי דצריך להביא פר אחר משלו לגמור ההזאות שבהיכל. אבל א"צ לחזור ולהזות בין הבדים. ויוצא עם ההזאות של פר הראשון שעשה הכה"ג הראשון וגם הפר הראשון הוא כשר כמ"ש רש"י הנ"ל דכל הד' פרים כשרים. כ"ז הוא ברור ואמת:

וא"כ ממילא רווחא שמעתתא לישב הקושיא הנ"ל דהנה כבר הבאתי למעלה לשון התו"י שביומא (דמ"ט) הנ"ל. כיון דהראשון חי והקרבן משלו. השני אינו אלא שלוחו של ראשון. וא"כ אין הדברים אמורים אלא היכא דהפר הוא משל ראשון כגון שלא נשפך הדם. משא"כ כפי הסוגיא דמנחות הנ"ל למאן דגריס רבה ורבה בעצמו מוקי שם בע"ב דלא משכחת האי פלוגתא דר"מ ורבנן רק בד' פרים וכגון שנשפך הדם בין כל אחד כמ"ש רש"י הנ"ל. וא"כ א"א לאוקמי בב' דיעות וכגון שנטמא הראשון דאז כיון דלכ"ע צריך השני להביא פר אחר לגמור הזאות שבהיכל אז למ"ד ולא בדמו של פר צריך להתחיל מראש ולהזות גם בין הבדים והפר הראשון כמאן דליתא. דגם התו"י מודה בהא דאינו נעשה שלוחו של ראשון כיון דאין הפר של ראשון וא"כ לא משכחת כלל בכה"ג פלוגתא דר"מ ורבנן דנאמר דלר"מ כשפיגל בראשונה הוי פיגול כשקרב אח"כ הפר השני דכיון דצריך לחזור ולהזות מחדש למ"ד ולא בדמו של פר והזאות הראשונות כמאן דליתא והפר הראשון יוצא לבית השריפה א"כ לא קרב המתיר כמצוותו ואין פיגולו פיגול גם לר"מ ולכך קאמר הש"ס שפיר דלא משכחת בב' דיעות רק כשהכהן ראשון קיים ומקריב בעצמו ונשפך הדם בין כל אחד והביא פר אחר דאז כל הד' פרים כשרים כמ"ש רש"י הנ"ל ופיגולו פיגול לר"מ כיון דקרב המתיר כמצוותו. ודו"ק היטב בכ"ז ותמצא כי כ"ז ברור ואמת באופן שמיושבת קושיא הנ"ל בין למאן דגרסי רבה ובין למאן דגרסי רבא כמש"ל:

ומה שהקשית ע"ד התוס' חולין (י"ז ע"א) ד"ה ר"ע שכתבו דמש"ה בהכרח לומר דלר"ע לא איחסר בשר תאוה. דאל"כ איך אפשר לומר דבשר נחירה הותר להם הא בקדשים מודה דבעי שחיטה והקשית לפי"ד התוס' יבמות (ע"א ע"ב) ד"ה מ"ט דאותם שנולדו במדבר לא מלו והי' אסורים בקדשים ולהם הותר בשר תאוה, וא"כ נימא דלר"ע נמי איתסר בשר תאוה. ליוצאי מצרים. ובשר נחירה הותר לאותם שנולדו במדבר דלהם הותר בשר תאוה נלע"ד לישב דשם ביבמות איכא תרי שינוי' אמאי לא מלו במדבר ח"א מפני חולשא דאורחא ואיבע"א משום דלא נשבה להו רוח צפונית. וקאמר שם מ"ט לא נשבה להו רוח צפונית משום דנזופים היו. לרש"י משום מעשה דעגל ולתוס' משום מעשה דמרגלים:

וא"כ מעתה י"ל דהא דקאמרי התוס' דהנולדים במדבר הי' מותרין בבשר תאוה הוא רק למ"ד דמשום חולשא דאורחא לא מלו והי' אנוסים. משא"כ למ"ד דלא נשבה להו רות צפונית משום דנזופים היו ממעשה העגל או דמרגלים ובפשיעתם נעשה. אין סברא כלל לומר שיהי' חוטא נשכר ויהי' מותרים בבשר תאוה עי"ז ואי דא"כ שוב תקשי קושית התוס' איך אכלו בשר כיון דאסורים בין בקדשים בין בבשר תאוה. ז"א דהתוס' לא הקשו רק להס"ד דכל ישראל לא מלו. דאז א"א לומר דכל ישראל לא אכלו בשר דהרי כתיב הצאן ובקר ישחט להם כדמייתי מזה הש"ס בחולין (י"ז) ראי' לענין בשר נחירה. וגם הכי לחנם נעשה מזבח במשכן. אם לא להקריב קרבנות. ואם הי' כולם ערלים הי' אסורים כולם בקדשים משא"כ לפי מסקנת התוס' דיוצאי מצרים שפיר מלו. אלא דהנולדים במדבר לא מלו שפיר י"ל דהם באמת היו אסורים בבשר שלא יהא חוטא נשכר ואכלו רק המן או שלו. וא"כ ל"ק קושיתו על התוס' חולין הנ"ל די"ל דשם הסוגיא סוברת כמ"ד נזופים היו ולא נשבה להם רוח צפונית וא"כ גם להנולדים במדבר לא הותר בשר תאוה כמש"ל הא חדא:

ועוד י"ל דבאמת לענין היתר בשר תאוה לחוד ואליבא דר' ישמעאל דאזלי שם התוס' ביבמות אליבי' לא שייך כ"כ חוטא נשכר לאסור להם בשר לגמרי כיון דהם ברצונם הי' מקריבין קדשים ואוכלים. אלא דהתורה אסרתם משום דהם ערלים. משא"כ אליבא דר"ע לענין היתר בשר נחירה. דקולא היא דהקילה תורה עליהם דלא לטרוח ולשחוט כהוגן. א"כ אם נאמר דבשר תאוה אסור למולים. אלא לערלים שאין יכולים לאכול קדשים הותר בשר תאוה. א"כ הנולדים במדבר דבפשיעתם לא מלו. די' שנתיר להם בשר תאוה ע"י שחיטה. ולא להקל עליהם עוד לאכול בנחירה שיהי' חוטא נשכר לגמרי. ושפיר קאמרי התוס' בחולין דאם נאסר בשר תאוה לא הי' משכחת כלל היתר נחירה כנ"ל נכון:

והקושיא האחרונה שהקשית במעילה (י"ט) דאם הביא חטאתו ואשמו ממעות הקדש מעל כשיזרוק הדם משמע דיוצא יד"ח בזה. והא כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין. קושיא זו לק"מ דהא כשמעל ומשלם קרן וחומש יצא מעות ההקדש לחולין ומביא משלו ממש:

והנה לעיל בתירוץ השלישי על הקושיא מכריתות כתבתי משום דדם אינו איסור קדשים אין לוקין על טכ"ע דידי'. ועורר אותי באו"ג הבחור החריף ובקי מר אברהם נ"י הא חלב הוא ג"כ שאר איסורין ואיך משכח"ל סוב ה' חטאות על שני זיתי חלב ופיגול, והצדק אתו. אלא שדי בשני התירוצים הראשונים הנ"ל:

כ"ז חזיתי להשיבך למען חיבתך וי"ר שתאחז דרכך בקודש הלאה לשקוד על דלתי התורה בהרחבה והשי"ת יצליח דרכך וירום קרנך מעלה מעלה. טוב הי' שלא תקח כל העת לפלפול. ועכ"פ רוב היום תלמוד בשקידה גמ' עם תוס'. וקצת ש"ע. וקצת בפלפול ג"כ. כי קב"ה חדי בפלפולא וכו'. ואבקשך שתעתיק כל מכתבי ותשלחהו לטארנאפאל ליד חתני הרב נ"י כי אין לי העתק פה. כ"ד רבו מחכה להרמת קרנו והצלחתו בתורה וי"ש ובעושר וכבוד:

תוכן העניינים

חבצלת השרון מהדורא תנינא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה