חבצלת השרון מהדורא תנינא· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד
סימן ד
ב"ה לעזין.
שלוכט"ס לכבוד ידידי חרב הגאון הטובה, החו"ב משנתו זך ונקי מפו' לשבח ולתהלה כש"ת מוהר"ש שטיינבערג נ"י אבד"ק פרעמישלאן יצ"ו.
מכתבו מעולפת ספירים לנכון הגיעני והנה להשיב לאיש כמותו קשה עלי מאד מחוסר ספרים שאין לי פה ומההכרח לסמוך רק על זכרוני והוא דבר קשה ולכן דברי באו בקצרה ואתו הסליחה:
הנה אשר כתב כתה"ר לפרש דברי הש"ס סוכה ל"ה ע"ב דתרומה טהורה לא יטול מפני שמכשירה דאדרבא משם ראי' דגם בתרומה שייך חיבה"ק דאל"כ תקשי לשיטת הרשב"א בחי' חולין (ק"א) דפחות מכביצה גם מדרבנן אינו מק"ט א"כ למ"ד שיעור אתרוג כאגוז ואין בו כביצה מאי מפני שמכשירו איכא הא אינו מק"ט כלל ומכש"כ שאינו מקבל הכשר דהא דעת הר"י פורת שהביאו התוס' בפסחים (ל"ג) ובכמה מקומות דאפילו למ"ד מק"ט פחות מכביצה מ"מ הכשר אינו מקבל וא"כ מכש"כ למ"ד דאפילו מדרבנן אינו מק"ט מכש"כ שאינו מקבל הכשר. ובע"כ צ"ל כדעת הר"י אחי הטו"ז שהביא כת"ה בשם אחרונים דהרשב"א מודה בתרומה דמשום חיבה"ק מק"ט פחות מכביצה וא"כ שפיר קאמר הש"ס מפני שמכשירו במים דאף דנאמר דתרומה לא בעי הכשר משום חיבה"ק מ"מ לס' התוס' חגיגה (כ"ג ע"ב) דגם עצים ולבונה גופיי' בעי הכשר דחיבה"ק אינו עושה ב' פעולות להכשיר משום חיבה"ק ולטמא מה שאינו אוכל משום חיבה"ק וה"נ דליכא שיעור כביצה שאינו מק"ט וצריכין לבוא לחיבה"ק א"כ צריך הכשר מים עכ"פ עכת"ד כת"ה:
הנה לא אבין דברי כת"ה בזה דא"כ גם הכשר מים לא יועיל דהא בעלמא פחות מכביצה לאו אוכל חשיב ואינו מקבל הכשר כלל ורק משום דמחמת חיבה"ק גם פחות מכביצה הוי לי' אוכל ומהני לי' הכשר וא"כ תו לא מהני לי' חיבה"ק שיקבל טומאה לשי' הרשב"א הנ"ל דהא שני פעולות דהיינו לענין הכשר וגם לענין טומאה אינו עושה חיבה"ק לס' התוס' חגיגה הנ"ל:
ונסתר בזה ג"כ מה שהביא בשם הג' מהר"ם אריק בספרו שי"ט בקו"א לפ"א דמכשירין מ"א לישב קושיתו על השעה"מ בזבחים (ק"ו) משום דבקודש י"ל דהוכשר ברוק שבפיו אף דאין בו כביצה מ"מ מחמת חיבה"ק חשוב כביצה ז"א דכיון דאזיל שם בשי' התוס' חגיגה הנ"ל א"כ אם נאמר דההכשר מועיל רק ע"י חיבה"ק א"כ שוב לא יוכל לקבל טומאה פחות מכביצה ע"י חיבה"ק דחיבה"ק אינו מועיל לשני דברים לענין הכשר ולענין טומאה:
ובגוף דבר שעורר כת"ה למ"ד שיעור אתרוג בפחות מכביצה מאי מפני שמכשירו איכא לפי"ד י"ל מתרי טעמי חדא כיון דאתרוג דמצוה הוא אדרבא כיון דלענין מצוה שיעורו כאגוז מיגו דחשיב שיעור לענין מצוה חשיב שיעור לענין טומאה כמו מינו דהוי דופן וכו' ואף דמדברי השעה"מ והיע"ד שהקשו בהא דזבחים (דף ק"ו) הא שיעור חיוב אכילה בטומאה בכזית וליכא שיעור ביצה משמע דלא ס"ל הסברא הזאת דאמרינן מיגו כמו שבאמת תירצו המפ"י שהביא כת"ה מ"מ לפי המבואר בשבת דצ"א לענין כזית תרומה שזרקו לבית טמא דמחלק הש"ס בין אם בא החיוב בנ"א או לאו עיי"ש בש"ס ותוס' וא"כ באוכל כזית קודש בטוה"ג דחיוב אכילה הוא על הנאת גרונו או מע״ז ומתחיל החיוב משעה דלא יכול לאהדורה ואז כבר לאו בר קבולי טומאה דהוי בלוע או ביה"ס עי' נדה (דף מ"ב ע"ב) אלא דנטמא בשעה שנתנה בפיו ואז עדיין ליכא חיוב משום אכילה בטומאה וליכא מיגו כה"ג כדקאמר הש"ס בשבת הנ"ל לענין פסול יוצא דשהל"ח ולה"פ דמשו"ה שיעורן לענין שבת כגרוגרות ולא כזית משא"כ כאן דבשעה שהוא מחבר האתרוג והלולב ומכשירו משום לחלוחית הלולב ששרה במים אז באותו רגע יוצא משום מצוה כדאמרינן מדאגבי' נפיק בי' וא"כ שפיר אמרינן מיגו דחשיב שיעור לענין מצוה חשיב שיעור לענין טומאה כיון דבהדי הדדי קאתיין כדקאמר שם הש"ס כיון דשבת וטומאה בהדדי קאתיין שיעורן שוה וז"ב מאד:
ועוד דהא מה דקאמר הש"ס מפני שמכשירה בע"כ רק חששא דעלמא היא דאדרבא אנו רואין שמקפידין ע"ז שלא יגע האתרוג בהלולב בשעה שהוא לא מפני שהאתרוג מתקלקל אלא בע"כ דחיישינן מפני שהוא טרוד ובהול למצוותו דלמא ישכח ליגע בשעה שהוא לא ויכשירנו כדאמרינן שמא יעבירנו וכו' וא"כ ה"נ חיישינן דישכח ולא ידקדק אם האתרוג הוא פחות מכביצה או לאו ויכשירנו ויביאהו לידי טומאה וז"פ:
ולולי דברי רש"י והתוס' שמפרשו מפני שמכשירו בהכשר מים שבאמת דבריהם דחוקים מאד דאטו יש איסור שלא ללוש או לבשל תרומה במים מפני שמכשירה וההיפך מזה מצינו בכ"מ ואין לומר משום דכהנים זריזין הן ולא יבואו לידי טומאה דא"כ אמאי ל"ק הנ"מ בין למ"ד מפני שמכשירה לבין מ"ד מפני שמפסידה לענין כהנים דמ"ד מפני שמכשירה כהן יכול ליטול לכתחילה אתרוג של תרומה כדרשאי לבשל או ללוש פירות של תרומה במים ועוד דכבר כתבתי דאדרבא כל העולם נזהרין ומקפידין ע"ז שלא ליגע האתרוג בלולב בשעה שהוא לא מפני שמתקלקל כידוע:
והי' נראה לי לפרש עפי"ד רש"י בסוכה (ל"ז ע"ב) ד"ה אסור להריח שכתב וז"ל דגמרינן מסוכה דילפינן בפ"ק דחל שם שמים על עצי סוכה ליאסר בהנאה כל שבעה הואיל והוקצה למצותו עכ"ל ושם ד"ט ילפינן לה מקרא דחג הסוכות ז"י לה' מה חג לה' אף סוכה לה' ולד' רש"י הנ"ל ילפינן כל הד' מינים מסוכה א"כ אף למה דהוכחנו מכמה מקומות דבתרומה ליכא חיבה"ק דתרומה מקדשי ה' לא ילפינן מ"מ באתרוג של מצוה דאתקש לחגיגה שפיר י"ל דכ"ע מודו דשייך בי' חיבה"ק וא"כ היינו דקאמר הש"ס מפני שמכשירה היינו בזה גופי' שנוטלו לצאת בו ומקצהו למצוה בזה גופי' הוכשר תיכף משום חיבה"ק וא"צ הכשר מים כלל וכיון דאין הכל בקיאין בזה ויודעין שבזה הוכשר לענין טומאה שפיר חיישינן דלא ידע להזהר ויגע בו בידים שניות ויפסלנו:
ונרויח בזה ליישב קו' התוס' בדף ל"ה שם דמאי צריך באתרוג של ערלה ותרומה טמאה הטעם שאין לך בו היתר אכילה ואמאי לא קאמר משום דכיון דלשריפה קאי כתותי מכ"ש כמו בשל אשירה. ולפי הנ"ל ניחא דבשלמא בשל אשירה דלכתחילה לא יטול אף לאחר בישול אף דמותר בהנאה ולא קאי לשריפה משום דמאיס לגבוה כיון דהי' עלי' שם ע"ז כמ"ש התוס' שם (דל"ב) ובחולין (דפ"ט) וא"כ ל"ש הוקצה למצוה שיחיל עלי' ש"ש כחגיגה כיון דאסור לכתחילה משום דמאוס לגבוה וא"כ היכא דעומד לשריפה גם בדיעבד לא יצא משום דכתותי מכחש כיון דלית בי' חיבה"ק משא"כ באתרוג של ערלה או תרומה טמאה אי לאו הטעם דבעינן היתר אכילה הי' שרי להקצותו למצוה לכתחילה כיון דמלל"נ והי' חל עלי' ש״ש כחגיגה ושייך בי' חיבה"ק לכ"ע ול"א בי' כמכת"ש כדאמרינן במנחות ק"א לענין נותר ופיגול. כנ"ל נכון:
ולענין מ"ש כת"ה בשם התוס' מנחות דחיבה"ק ל"ש רק היכא דאיכא אכילת מזבח תמוה לי דבתוס' מבואר להיפך עיי"ש (בדק"א ע"ב) דמיירי לענין אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים אליבא דר"ש דאכילת מזבח שמה אכילה לענין זה וכתבו ותדע דהא עצים ולבונה מק"ט אליבא דר"ש ע"כ משום אכילת מזבח דאי משום חיבה"ק לחודי' הא לא מהני חיבה"ק לשוי' אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים עיי"ש בדבריהם דמפורש להדיא דלרבנן דר"ש מהני חיבה"ק לחודי' בלא אכילת מזבח אלא דלר"ש דבעינן אוכל שאתה יכול וכו' בעינן אכילת מזבח וא"כ היכא דהיתה לו שעה"כ דגם לר"ש ל"ב שיכול להאכילו כמבואר שם (בדק"א ע"ב) סגי בחיבה"ק אף דלא אכילת מזבח כמו בנותר ופרה שם (ק"ב ע"ב) דמזה דחה הצל"ח דברי בנו הגאון מהר"ש שרצה לומר ג"כ דחיבה"ק היא משום אכילת מזבח כפי זכרוני:
איברא דאפשר להמליץ על דברי הגאון מהר"ש הנ"ל דלא תקשי עלי' מש"ס דנותר ופרה הנ"ל דלכאורה י"ל מנ"ל זאת דחיבה"ק מהני אף דליכא אכילת מזבח נימא דוקא דומיא דעצים ולבונה דאית בהו אכילת מזבח אך צ"ל דהש"ס ס"ל כיון דאכילת מזבח שמה אכילה מקרא דואם האכל יאכל דיליף מזה ר' יעקב משמי' דר' יוחנן בחולין פ"א ע"ב דגם בעלמא שמה אכילה א"כ לא הי' צריך כלל קרא דוהבשר לרבות עצים ולבונה לטומאה כיון דגם בעלמא שמה אכילה ובע"כ דקרא והבשר מרבה גם כל מילי דקודש כמו נותר ופיגול דלית בהו אכילת מזבח. אמנם לרבא שם בחולין הנ"ל דפליג וס"ל דעולה לאו בת אכילה היא דלא ילפינן מפיגול ובעלמא אכילת מזבח ל"ש אכילה א"כ שפיר י"ל דקרא והבשר מרבה עצים ולבונה דוקא דעכ"פ אית בהו אכילת מזבח דלענין פיגול שמה אכילה ומה דלית בהו אכילת מזבח לא מרבינן דתפסת מרובה לא תפסת וא"כ נכונים דברי הגאון מהר"ש הנ"ל דשם במנחות בנותר ופרה דקאי הש"ס אליבא דר"ש ור"ש הא ס"ל דאכילת מזבח שמה אכילה כמ"ש התוס' הנ"ל דאל"כ עולה לא תטמא טומאת אוכלין לדידי' דס"ל דבעינן אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים ובע"כ דס"ל דאכילת מזבח שמה אכילה וא"כ מקרא דוהבשר מרבינן דמק"ט בחיבה"ק אף היכא דליכא אכילת מזבח כמו נותר ופרה אליבא דר"ש דס"ל כל העומד לשרוף וכו' דהוי כאפר אבל אליבא דהלכתא ס"ל להגאון מהר"ש הנ"ל דהלכה כרבא דהוא בתרא נגד ר' יוחנן ודעלמא אכילת מזבח לא שמה אכילה וא"כ די אם מרבינן מקרא דוהבשר דומיא דעצים ולבונה שיש בהם אכילת מזבח משא"כ היכא דליכא אכילת מזבח לא מהני חיבה"ק באמת ואף דהתוס' במנחות הנ"ל כתבו די"ל דאף רבא מודה דחשיב אוכל וכו' מ"מ ס"ל להגאון מהר"ש הנ"ל דאין זה מוכרח דהתוס' כתבו רק די"ל כן:
ויותר נכון לומר כפשטי' דתפסת מרובה לא תפסת ולא מרבינן מקרא דוהבשר רק היכא דאית בי' כילת מזבח אף דלענין או"ב הוי שא"ר אליבא דרבא ומשו"ה צריך קרא לרבות משא"כ מה דלית בה גם אכילת מזבח לא מרבינן כלל אליבא דרבא כנ"ל נכון ליישב דברי המהר"ש הנ"ל:
ונרויח בזה ליישב קו' כת"ה על הקצוה"ח דס"ל דבק"ק לא מהני הכשר דבעינן דעת בעלים מתוס' חגיגה (כ"ג ע"ב) הנ"ל דכתבו דהא דקאמר הש"ס במנחות (כ"א ע"א) דיצאו עצים ולבונה שאינם מק"ט איירי בלא הכשר והא דמרבינן לרבות עצים ולבונה היינו ע"י הכשר דוקא והא עצים ולבונה ק"ק נינהו ולא מהני להו הכשר. ולפי הנ"ל יש לישב דלכאורה בלא"ה קשה על הקצוה"ח מהא דקאמר הש"ס בזבחים דל"ד דהא דמרבינן עצים ולבונה היינו לאחר שקדשו בכלי וא"כ קשה הא קודם קידוש כלי אית בהו קדושת פה דכל כמה שלא נתקדשו קדו"ד בפה חולין נינהו ואין הכלי מקדשתן כמ"ש התוס' במנחות (ע"ט ע"ב) ד"ה וליתני ובקדושת פה לבד כבר מועלים בהם משהקדשו כמבואר במעילה (ד"י ע"א) במשנה דהקומץ והלבונה וכו' והוי כבר ממון גבוה קדם קדושת כלי וא"כ היכא עדיף הכשר דחיבה"ק דילפינן רק מריבויא דקרא ולחד מ"ד הוי רק מדרבנן מהכשר מים דכתיב בהדיא בקרא ואפ"ה לדעת הקצה"ח ל"מ בק"ק דבעינן דעת בעלים מכש"כ בהכשר חיבה"ק דנימא כן וא"כ האיך מהני הכשר דחיבה"ק הבא רק לאחר קידוש כלי וכבר נעשה ממון גבוה מקודם משעת קדושת פה וליכא ניחותא דבעלים:
אך צ"ל די"ל דהא דאחיבה"ק מכשיר אין הכוונה דהקודש מכשירו אלא דדבר מקודש א"צ הכשר כלל דנהי דבעלמא גזרה חכמת התורה דבאוכל כ"ז שלא באו עלי' מים לאו אוכל הוא לקב"ט מ"מ בקודש מחמת חשיבות קדושתו אמרה תורה דחשיב אוכל אף בלי הכשר מים וא"צ הכשר כלל לשוי' אוכלא וא"צ כלל לניחותא דהבטלים זה:
ואמנם סברא זאת אם אמרינן דהיכא דאיכא חיבה"ק א"צ הכשר כלל או דאמרינן דהקדושה מכשירתו נראה דתליא באשלי רברבי בפלוגתא דר"ש ורבנן בחולין (ל"ה ע"ב) אם שחיטה מכשרת דצריך להבין במאי פליגי ר"ש ורבנן וגם מנ"ל לר"ש לחדש הלכה כזאת אם לא הי' מוצא בדאורייתא כוותי':
והנה התוס' שם בד"ה שחיטה כתבו משום דהשחיטה מתירתו לאכילה אך מנ"ל דמכשירתו גם לקב"ט. אך נראה די"ל דר"ש ס"ל דהא דגלי קרא מקרא דוהבשר דחיבה"ק מכשיר הוא משום דמיגו דקדושת כלי מכשירתו ומקדשתו להיות ראוי להקרבה לגבוה מכשירתו נמי לקב"ט בלי ביאת מים ומשו"ה ס"ל לר"ש נמי דאמרינן מיגו דהשחיטה מתירתו באכילה מכשירתו ג"כ לקב"ט ואף דגם לר"ש הכשר שחיטה הוא רק מדרבנן כדאמר שם הש"ס (בדל"ו ע"ב) דעשאוהו כהכשר מים מדרבנן וכמ"ש התוס' שם (דע"ג ע"ב) ד"ה הוכשרו היינו דמדאורייתא חולין מקדשים לא ילפינן. אך מ"מ כיון דמצינו סברא כזאת בתורה לענין קדשים שפיר מצאו חכמים מקום לחדש גם בחולין כה"ג כסברא הזאת. אמנם רבנן דפליגי על ר"ש וס"ל דל"א דשחיטה מכשירתו היינו משום דס"ל דהטעם דחיבה"ק מכשיר היינו דדבר מקודש א"צ הכשר כלל דמחמת חשיבות קדושתו חשיב אוכל גם בלא הכשר מים וא"כ בחולין דכתב קרא להדיא כי יתן מים על זרע דאוכל חולין בעי הכשר מים אין סברא כלל לומר דהשחיטה מכשירתו דלא מצינו סברא כזאת בדאורייתא כלל. ומעתה אחר שיצא לנו דר"ש ה"ל דהא דחיבה"ק מכשיר לאו משום דקודש א"צ הכשר אלא משום דהקדושה מכשירתו כמו הכשר מים ממילא בע"כ א"א לומר כס' הקצה"ח דק"ק אין להם הכשר דבעינן ניחותא דבעלים דהא גלי קרא דחיבה"ק מכשיר אף בעצים ולבונה דק"ק נינהו ומצד הסברא בעינן קידוש כלי בע"כ דגלי קרא דתליא בניחותא דהכהנים או בהגזברים כדאמרינן בנדרי (דף ל"ו ע"א) דמה"ט יכולים הכהנים לפגל ע"ש דאל"כ האיך עדיף הכשר דקידוש כלי מהכשר מים דבעינן דעת בעלים לס' הקצוה"ח הנ"ל ול"מ בק"ק וכמש"ל. וס' הקצוה"ח א"א להעמיד רק אליבא דרבנן דר"ש דס"ל הטעם דחיבה"ק דדבר מקודש א"צ הכשר כלל וא"כ שפיר י"ל דהיכא דצריך הכשר כגון קודם קידוש כלי לא מהני גם הכשר מים כיון דהוי ממון גבוה ע"י קדושת פה ובעינן ניחותא דבעלים. וא"כ ממילא רווחא שמעתתא ליישב קו' כת"ה הנ"ל דהנה צריך להבין בדברי התוס' חגיגה הנ"ל שתירצו דהא דמנחות דיצאו עצים שאין מק"ט היינו בלא הכשר ואמאי לא ניחא להו בתירוצים שתירצו במנחות (כ"א ע"א) ד"ה יצאו דהא דאמרינן בזבחים דעצים מק"ט היינו בעצים דקרבן ואליבא דרבי וכדאמרינן במנחות דיצאו עצים שאינן מק"ט היינו בשאר עצים דהקדש דלא הוי קרבן:
אך לפמ"ש בתחלת דברי הנ"ל ניחא דלמ"ד דאכילת מזבח שמה אכילה בע"כ הא דגלי קרא דעצים מק"ט היינו בעצים דלאו קרבן דלית בהו אכילת מזבח רק בשאר עצים דהקדש ששיפן בכ"ש עיין תוס' זבחים (ל"ד ע"א) ד"ה שקדש והא דכתבו התוס' מנחות הנ"ל דהא דיצאו עצים שאינן מק"ט היינו בעצים דלאו קרבן היינו למ"ד אכילת מזבח ל"ש אכילה ואז די אם מוקמינן לקרא דוהבשר לעצים דקרבן אליבא דרבי דאית בהו אכילת מזבח וכמש"ל וא"כ משו"ה לא ניחא להו להתוס' בחגיגה בתירוצם שתירצו במנחות משום דתי' זה אזיל רק למ"ד אכילת מזבח לאו שמה אכילה ורצו בחגיגה לתרץ. גם אליבא דמ"ד אכילת מזבח שמה אכילה. ותירצו דהא דאמרינן דעצים ולבונה מק"ט היינו בהכשר דוקא ובמנחות איירי בלא הכשר:
והנה כבר הבאתי לעיל מהתוס' מנחות (ק"א ע"ב) דר"ש הוא דה"ל אכילת מזבח שמה אכילה ומשו"ה אמר הש"ס אליבי' דנותר ופרה דלית בהו אכילת מזבח אפ"ה שייך בהו חיבה"ק וכבר הבאתי לעיל דלריש חיבה"ק דמכשיר הוא משום דהקדושה מכשירתו ולא דא"צ הכשר כלל וממילא בע"כ דגלי קרא דגם בקדשי גבוה מהני הכשר דלא כהקצוה"ח וכמש"ל דס' הקצוה"ח הוא רק אליבא דרבנן דר"ש וא"כ התוס' בחגיגה דאזלי לתרץ אליבא דמ"ד אכילת מזבח שמה אכילה דהוא ר"ש שפיר כתבו דקרא דעצים ולבונה איירי בהכשר מים דלר"ש בע"כ דליתא לס' הקצוה"ח והקצוה"ח אזיל אליבא דהלכתא דקיי"ל כרבנן דר"ש ואליבא דידהו שפיר י"ל דבק"ק לא מהני הכשר מים כלל היכא דליכא משום חיבה"ק כגון קודם שקידשו בכלי וממון גבוה הוי משום קדושת פה כמש"ל כנ"ל לפום חיבת הקודש דפלפולא דאורייתא דאולי נזכה דקוב"ה יחד בהו. וממילא נתיישב ג"כ קו' כת"ה על הקצוה"ח מיבמות פ"א מחתיכת חטאת טמאה די"ל דאזיל ג"כ אליבא דר"ש:
ומ"ש כת"ה ליישב קושיתו הנ"ל די"ל דמיירי דהוכשרו במשקין טמאין דמכשירין אף שלא לרצון הנה יוקשה ע"ז קו' הש"ס האי בשר דאיטמי במאי הא משקי בי מטבחייא דכן דעצים ולבונה לאחר קידוש כלי בעזרה הם דאל"כ יופסלו ביוצא וכת"ה בעצמו דחה דבריו דטומאת מושקין לטמא אחרים הוא רק דרבנן אלא דכתב דמשכח"ל ברוקו של זב דמטמא מדאורייתא ומכשיר ג"כ:
אמנם בתוס' חולין (פ"ז ע"ב) ד"ה כל כתבו בשם ר"ת דרוקו וכל הני דמרבינן בנדה (דנ"ה ע"ב) דמשקין הן הוא רק דרבנן וקראי אסמכתא בעלמא הוא וכ"ה בתוס' פסחים (די"ד ע"א) ונהי דרוקו של זב מטמא מדאורייתא מותורת מעיין אבל שיהי' חשוב משקה לענין הכשר וטומאת משקין זהו רק דרבנן וא"כ ממילא א"א לאוקמי קרא דוהבשר לרבות עצים ולבונה דהוכשרו ברוק דלא הוי רק דרבנן:
ונתיישב ג"כ קו' הגאון ר"מ אריק שהביא כת"ה בהא דהאוכל תרומה בטוה"נ שכתבו התוס' דאיירי בלא הכשר והא הוכשרו ברוק שכפי' למ"ד דלא בעינן היפך עיין עירובין צ"ט ולשיטת התוס' הנ"ל דרוק לא הוי משקה רק מדרבנן אין זה יכול לפטרו מכרת דטוה"ג למ"ד אינו ראוי מדרבנן ל"ה א"ר מה"ת עיין מל"מ ודו"ק:
ולולי דמסתפינא דמחכו עלי הייתי אומר דאוכל תרומה שלא הוכשרה בטוה"ג לא הוכשרה באכילתו ברוק שבפי' דכיון דמטמא תרומה לוקה לחד מ"ד עיין זבחים (ל"ג ע"ב) ואף למ"ד דאינו לוקה מ"מ עשה דמשמרת תרומתי איכא וכיון דהכשר ל"מ מאלי' כמו צורם אוזן בכור ובעינן שנעשה מדעת בעלי' וא"כ כיון דהאכילה שהוא אוכל בטומאה יטמא התרומה אם נאמר דהוכשר ברוק א"כ אמרינן אעל"מ וכמאן דלא הוכשר דמי ויתוקן האיסור דמטמא תרומה. ויהי' נדחה בזה ג"כ מ"ש כת"ה ליישב דברי הקצוה"ח דאיירי במשקים טמאים דההכשר והטומאה באים כאחת דז"א דכיון דבאותה שטה מטמאה ג"כ ואיכא איסור דמטמא קודש אמרינן דההכשר ל"מ דאעל"מ אך שו"ר דז"א דכיון דמשקין טמאין מכשירין אף שלא לרצון ל"ש אעל"מ כמו בצורם אוזן בכור:
וגם במ"ש לדחות דברי הגאון מהר"ם אריק בזה יש לשדות נרגא דכיון דהש"ס קאי השתא בסברא דגם אם טוה"ג קידם נפטר ממיתה דטוה"ג משום דמחוללת ועומדת א"כ לא יתוקן האיסור דאדרבא אם אמרינן דההכשר ל"מ נהי דיתקן האיסור דמטמא תרומה מ"מ יעשה איסור יותר חמור דאוכל תרומה טהורה בטוה"נ דחייב מיתה וגם גוף הסברא הזאת דיהי' שייך בכה"ג אעל"מ לא אמירא דהחלט וצל"ע אם אין סתירה לזה ואין בכחי עתה לעיין עיון יפה ואינני כותב רק לעורר:
ואמנם אם כנים דברי אלה יהי' מקום לישב בזה דברי הריטב"א התמוהים שהביא כת"ה בעירובין (דל"א) בהא דקאמר ר' יהודא דמערבין לכהן בתרומה בקבר היכא דאזיל בשידה תיבה וכו' ופריך והא כיון דאמתא איטמי לה ומשני בשלא הוכשרה ופריך והא קמאהיל וכו' ופירש"י דהקושיא כיון דמאהיל איטמי לי' בטוה"ג ותו לא חזי לאכול תרומה והריטב"א פירש כיון דנטמא גופו חוזר ומטמא התרומה ודבריו תמוהין דהא כבר קאמר הש״ס דאיירי דלא הוכשרה ונהי דלא ניחא לי' לפרש כפירש"י דהקושיא היא דל"ח לאכול משום טוה"ג מטעם שאכתוב לקמן מ"מ משום טומאת התרומה ג"כ א"א לפרש דהא איירי בלא הוכשרה:
אך לפי הנ"ל שפיר ניחא דהנה כת"ה עורר בזה דהא יוכשר ברוק בשעה שירצה לאוכלה אך לפימ"ש ל"מ הכשר בכה"ג כיון דעביד אז איסור דמטמא תרומה אמרינן אעל"מ ואף למש"ל דרוק מכשיר רק מדרבנן מ"מ ס"ל לכמה אחרונים דגם באיסור דרבנן אמרינן אעל"מ מהא דכתובות (ק"ח) ואף להחולקין ע"ז מ"מ בנ"ד כ"ע יודו דכיון דגוף ההכשר הוא רק דרבנן א"כ הם אמרו והם אמרו דממ"נ אם אזלינן בתר דאורייתא בלא"ה אין כאן הכשר ואי בתר דרבנן א"כ איכא ג"כ איסור דרבנן ואמרינן אעל"מ ואמנם כ"ז בהס"ד דאיירי דלא נטמא גופו ומשו"ה פריך הש"ס והא מאהיל ונטמא גופו ואח"כ יטמא גם התרומה בשעת אכילה ע"י הכשר הרוק מאי א"א אעל"מ ז"א דלא יתוקן האיסור דיעשה איסור יותר חמור דעכשיו דנאמר דנטמאה התרומה הוי מחוללת ועומדת דאף אם לא נטמאה רק דרבנן מ"מ למאן דס"ל א"ר מדרבנן א"ר מה"ת פטור כה"ג כמ"ש המל"מ:
וכבר כתבו האחרונים דא"ר דרבנן אם א"ר מה"ת הוא מחלוקת ר"ל ור"י בסוכה (כ"ג) ור"י דפוסל שם במסכך ע"ג בהמה ס"ל דהוי א"ר מה"ת עיי"ש וא"כ כאן דאזיל הש"ס אליבא דר"י א"כ אדרבא יותר טוב לומר דהוי הכשר ונטמאה התרומה ויתקן בזה האיסור דטוה"ג שהוא במיתה משא"כ אם נאמר דההכשר ל"מ לא הוי התרומה מחוללת ויעשה איסור יותר חמור דטוה"ג ושפיר פירש הריטב"א דהקושיא היא מהא דנטמאת התרומה ע"י טומאת גופו ואין לדחות מטעם שכתבתי לעיל דמשקין טמאין דמכשירין שלא לדעת ל"ש אעל"מ כמו בצורם אוזן בכור דז"א דלעיל כתבתי זאת לדברי כת"ה דמוקי לה ברוקו של זב דהוי מעיין הזב והוי משקין טמאין משא"כ כאן דאיירי בנטמא משום מאהיל על הקבר וקיי"ל דמשקה ט"מ טהור עיין חולין (דפ"ז ע"ב) בתוס' ד"ה כל ודו"ק:
והא דלא ניחא לי' לפרש כפירש"י משום דנטמא גופו ול"ח למיכל בתרומה הוא משום דס"ל דכיון דחזי לטהורים הוי כמו לישראל בתרומה דמערבין ואף דכאן לא משכח"ל כלל שיאכלוהו טהורים כיון דהוי בקבר ולהס"ד בהש"ס א"א שלא יאהיל מ"מ בע"כ הטעם דמערבין בתרומה אין הטעם משום דיוכל כהן לאכלה דכי בשביל זה יקנה ישראל שם שביתתו אלא כמו שפירשו הראשונים בהא דמערבין לגדול ביוה"כ משום דהוי רק איסור גברא ולא איסור חפצא וחכמים הצריכו רק סעודה חשובה שתהי' מפאת עצמה חשובה לאכול ולא מזיק מה שהוא אינו ראוי לאכלה:
ויותר ביאר בזה המהר"ל מפראג בס' גור ארי' על עירובין דמש"ה מערבין לישראל בתרומה אף דהוא אינו ראוי לאכלה משום דאדרבא התרומה חשובה ביותר שאינו ראוי ישראל לאכלה רק כהן וישב בזה קושית התוס' שם בהא דקאמרינן דמערבין בדמאי משום דאי בעי מפקיר לנכסי' ואמאי לא אמרינן משום דחזי לעניים אלא משום דמה דדמאי חזי לעניים לאו חשיבות הוא לגבה דאדרבא גריעותא היא דאינה ראוי' רק לעניים משום דחכמים הקילו גבי' משא"כ בתרומה דחשיבות הוא לגבה דלא התירו אותה רק לכהן שהוא ג"כ קדוש ויאכל תרומה שהוא קדושה משא"כ ישראל שאינו קדוש כ"כ ואינו כדאי שיאכל תרומה קדושה ולכך שפיר סעודה חשובה היא שיתערבו בה ודבריו ראוים למי שאמרם. וא"כ ה"נ ס"ל להריטב"א דבתרומה טהורה מערבין אף לכהן טמא דאדרבא התרומה חשובה היא ואינו ראוי טמא שיאכלנה ולכך שפיר מערבין בה משא"כ בתרומה טמאה דהריעותא היא בהתרומה איננה סעודה חשובה שיערבו בה כיון דאינה ראוי' שיאכלו אותה כנ"ל נכון:
ומ"ש כת"ה לסתור דברי מפה"י שתירצו קושית השעה"מ הנ"ל דכיון דכזית חשוב ליחייב עלי' משום אכילה בטומאה חשיב נמי אוכל שיקב"ט ותמה עליהם דהא אם נאמר שיקבל טומאה תהי' מחוללת ועומדת ולא יתחייב משום טומאה ול"ש איסורו חושבו כה"ג דהא עי"ז יתבטל איסורו והוי תרתי דסתרי עכת"ד כת"ה. ואינני מבין דבריו כלל בזה דנהי דאיסור מיתה דאכילה בטוה"ג מתבטל אבל איסור דאכילת תרומה טמאה לא יתבטל דהוי ג"כ בכזית ושפיר שייך איסורו חושבו וז"פ:
ומ"ש כת"ה לסתור דברי שכתבתי בתשובתי לתלמידי החו"ב כמר מרדכי דוד נ"י לישב קו' ח"א שהביא כת"ה בכריתות (די"ד) עפי"מ שהעירותי בהא דקאמר הש"ס שם דמתני ה' חטאות נותר ופיגול בחדא אכילה והא בכה"ג אמרינן איסורין מבטלין זא"ז בזבחים (דע"ח) וע"ז דחה כת"ה דשם בזבחים דאיירי לענין מלקות במזיד שייך ביטול משא"כ בכריתות דאיירי לענין חטאת בשוגג עפימ"ש הש"ך בסי' ק"ט דבלא נודע ל"מ ביטול מה"ת הנה אין בזה כדי דיחוי כלל לדברי חדא כיון דבאכילת איסור החיוב בא ע"י הנאת גרונו או מעי' ומתחיל החיוב בשעה שכא בגרונו ואז כבר נלעס האיסור ונתבטל זב"ז א"כ א"א לחייבו משום דלא נודע לו ולא נתבטל א"כ אינו שב מידיעתו דהא אי נודע לו הי' נתבטל אז כיון דכבר נלעס ונתערב שאינו ניכר והי' רשאי לבלעו ושלא להחזירו וכל דלא שב מידיעתו ליכא חיוב חטאת:
ועוד והוא העיקר דכל הדין דבלא נודע ל"מ ביטול מוצאו מדברי הרא"ש פג"ה דמביא ראי' מזבחים (דק"ד) דנמצא טריפה לאחר ההפשט העור מותר לכהנים כיון דכבר הופשט העור אינו נפסל אף דהטריפות הי' בו עוד מחיים מ"מ כיון דלא נודע רק אחר ההפשט בתר ידיעה אזלינן ולמד מזה הרא"ש דכיון דלענין איסור אזלינן בתר ידיעה דהוי כאינו מתחיל האיסור רק אחר ידיעה ה"נ לענין היתר הביטול אינו מתחיל ההיתר רק משעה שנודע ואם אז ל"מ ביטול כגון שנתבשלו וצריך ס' לא מהני הביטול שנתבטל ביבש קודם שנתבשל כיון דלא נודע עד אחר שנתבשל הוי כאילו מתחיל היתר הביטול רק אחר שנודע לו ואז אין לו ביטול:
וא"כ מעתה זה דוקא אם אין אנו דנין על קודם הידיעה דלא נעשה בו אז מעשה של כלום רק אנו דנין רק על של עכשיו כמו שם בזבחים לענין העור דאין לנו שום נ"מ על קודם הידיעה שפיר נוכל לומר דהוי כאלו מתחיל האיסור עכשיו אחר הידיעה משא"כ כאן לענין חיוב חטאת דאנו מחייבין אותו חטאת על שאכל בשוגג קודם שנודע לו דגזיה"כ דחייב חטאת אף על אכילה דקודם שנודע לו וא"כ בע"כ אנו אומרים דהאיסור הי' גם קודם שנודע וא"כ ממילא אם נתבטל אז כמו דהאיסור הי' קודם שנודע כמו כן ההיתר דהא כל חילי' דהרא"ש הוא דילפינן ידיעת ההיתר מידיעת האיסור וא"כ היכא דאכל איסור בשוגג דאנו רוצים לחייבו על אכילתו אז ובע"כ אנו אומרים דחל האיסור גם בלא נודע אם נתבטל אז חל ההיתר גם בלא נודע דא"א לומר תרתי דסתרי וז"ב
ואמת מאד לכל מבין ומדקדק היטב דאל"כ תקשי מדברי התוס' מעילה דכ"א על הא דפרוטה של הקדש שנפלה לתוך הכיס דאם הוציא אחד מהם מעל והקשו בתוס' דליבטול האי פרוטה ברוב הפרוטות שבכיס ודחקו לישב זאת ומאי קושיא הא מעילה ג"כ ליכא אלא בשוגג ובלא נודע וליכא ביטול. ולפי האמור ניחא דכיון דאנו דנין על מעשה האיסור שעשה אז קודם שנודע שהוציא לחולין ואנו אומרים שהתחיל האיסור קודם שנודע א"כ גם היתר הביטול חל אז וז"ב:
והנה לענין מ"ש כת"ה בתירוצו על הקצוה"ח די"ל דאיירי דנטמא במעיינות הזב דמטמאין אחרים מה"ת וא"כ מכשירין גם שלא לרצון דמשמע מדבריו דפשיטא לי' דרוקו של טהור אינו מכשיר רק לרצון נזכרתי אח"כ שבתו"י כריתות די"ג מבואר להיפך עיי"ש בד"ה ועוד שכתבו וז"ל מכאן דמשקין שיש תורת מעיין עליהם מכשירין אפילו שלא לרצון ואפילו באין מאדם טהור וכו' עכ"ל עיי"ש וכן ממרוצת דברי כת"ה נראה דס"ל דמשקין טמאים שמכשירין שלא לרצון הוא מחמת איזו טומאה שיהי' ובתו"י שם מסיימו וז"ל מיהו נראה דוקא טמא הבאין מהגוף אבל משקין שנטמאו בשרץ דינם כמשקין טהורין עכ"ל. ובאמת בשעת לימודי תמהתי על ראש דברי תו"י הנ"ל ממשנה דמכשירין פ"א מ"ו הנופח בעדשים לבדקן אם יפות הן ר"ש אומר אינו בכי יותן ועיין שם בר"ש דהטעם דאף דיוצא עליהם רוק שבפיו בנפיחתו מ"מ כיון דאינו מתכוין לכך אינם בכי יותן וכן באוכל שומשמין שם עיי"ש הרי דאף דרוק מעיין הוא אפ"ה אינו מכשיר רק לרצון. וכן קשה ממתניתין דטבו"י פ"ג מ"ו שהביא כת"ה בנגס מהאוכל ונפל על ככר של תרומה בלחלוחית שברוק שבפיו דפליגי ר"מ וחכמים דר"מ אומר דמשקין של טבו"י מכשירין שלא לרצון וחכ"א אין טבו"י טמא והא רוק מעיין הוא ומכשיר אף ביוצא מהטהור לדברי התו״י הנ"ל וצ"ע:
כ"ד ידידו דוש"ת באה"ר ואה"ע דוד מנחם מאניש באבר.