חבצלת השרון מהדורא תנינא· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד
סימן ג
ב"ה א' בהר כ"ד למב"י תרצ"ב טרנאפאל.
שלום אשיב דכבוד ידידי הרה"ג החו"ב
מוכתר בנימוסין מאד נעלה מו"ה פרץ נ"י לאססער בעיר אנטווערפען.
מכתבו היקר השני לנכון הגיעני. ואם כי מאד אינני מופנה ועתותי בל עמדי מ"מ חשוב אצלי בראותי לעומת טרדת מסחרו עדיין ראשו שקוע בלימוד תוה"ק ולכן פניתי להשיבו במעט בקוצר אמרים למען כבודו:
הנה אשר תמה על הקושיא שהביא חתני הה"ג מו"ה יהושע העשיל נ"י בשם הח"ל (בחלק או"ח סי' ג') בשוחט של"ש שיפסול משום מהב"ע ותמה ע"ז דהרי הש"ס ריש זבחים יליף מקרא דשל"ש נדבה יהא הרי דרחמנא אכשרי'. אין הקושיא כן. רק דהא האי ענינא דמהב"ע לאו כ"ע מודו בה עיין תוס' סוכה ט' ע"א ד"ה ההוא מבע"ל ותוס' ב"ק ס"ז ע"א ד״ה אמר עולא ותוס' גיטין נ"ה ע"א ד"ה מ"ט דרצו לומר דס"ל כר' יצחק בר נחמני דל"ח למהב"ע וא"כ תקשו מכאן למאן דס"ל מהב"ע נילף מכאן מדהכשיר רחמנא של"ש מכלל דל"ח למהב"ע ואדרבא יתיישב בזה קושית התוס' שם בזבחים (ד"ד ע"ב) על הא דפריך הש"ס ואימא היכא דשחט של"ש ליפסל והא בקדשים בעינן שינה לעכב:
ולפי הנ"ל ניחא דהס"ד הי' שיופסל משום מהב"ע דזה מצד הסברא דאין קטיגור נעשה סניגור כמפורש במד"ר פ' אמור ופריך שפיר היכא דשחט של"ש ליפסל משום מהב"ע ומשני דגלי קרא נדבה תהא שכשירה וא"כ קשה להיפך ליליף מכאן דל"ח למהב"ע:
ומה שתמה על מה שלא הבאתי ד' התוס' דר"פ לולב הגזול דהיכא דאין המצוה באה מחמת העבירה ל"ח למהב"ע אלא דאח"כ כתב בשם ס' חמד"ש וס' כ"ס דהיכא דבשעת המצוה עושה העבירה אז אף דאין המצוה באה מחמה העבירה הוי מהב"ע רק שכתב דמכל המפרשים והאחרונים ל"מ כן עכת"ר. יאמין לי שלא ראיתי מעולם הספרים הנ"ל אבל אצלי מילתא דפשיטא תמיד שכן הוא שהרי הוא מפורש בד' התוס' עצמם שם במקומם בד"ל ע"א ד"ה משום שהקשו מקודם מהא דלולב של אשירה דמה צריך לטעמא דכתותי מ"ש והא בלא"ה הוי מהב"ע ותירצו דאין המצוה באה ע"י העבירה ואח"כ הקשו ממצה של טבל דאמאי צריך קרא שם ותיפוק לי' משום מהב"ע ומאי קושיא הא אין המצוה באה מחמת העבירה דאי הוי מפריש עלי' ממקום אחר הי' יכול לקיים המצוה בלא העבירה:
ובפרט לפימ"ש התוס' לקמן (ל"ה ע"א) ד"ה אתיא דאיירי כשאכל הרבה זיתים דיש כזית משלו דאל"כ בלא"ה אינו יוצא דלא הוי לכם א"כ הי' יכול להפריש מיני' ובי'. ויקיים המצוה בכזית של היתר. ואין המצוה באה כלל ע"י העבירה. אלא בע"כ כיון דבשעת קיום המצוה עושה העבירה הוי מהב"ע אפילו היכא דאינה באה ע"י העבירה משא"כ בלולב של אשירה דבשעת נטילת לולב אינו עושה שום עבירה דהא מלל"נ רק דעשה העבירה קודם. בזה לא איכפת לן. כיון דאינה באה ע"י העבירה. ובלולב הגזול ג"כ אינו עושה איסור גזל בשעה שיוצא בו דלא מידי חסרי' וע"ז אין הנגזל מקפיד והעבירה עשה קודם במה שגזלו מחבירו ולקחו ממנו בע"כ ואפ"ה כיון דאי לאו דגזלו לא הי' לו במה לצאת בו והמצוה באה בסיוע העבירה שמקודם הוי מהב"ע וכ"ז הי' אצלי תמיד דבר פשוט ופירשתי תמיד כן דברי התוס' הן בלמדי בעצמו הן בלמדי עם תלמידים וא"כ בשחט של"ש שפיר קשה כיון דבשעת השחיטה או הזריקה עושה העבירה ליפסל משום מהב"ע:
ומה שהקשה על דברי שכתבתי בתירוץ הקושיא הנ"ל דכאן א"א לפסול הקרבן ע"י מהב"ע דהא הכהן הוא דעביד איסורא ולא הבעלים. וע"ז תמה דא"כ היכא דהבעלים עצמם שחטו של"ש או כהן שהקריב קרבן שלו של"ש לפסול. ואני תמה על תמיהתו אטו הקרבן של בעלים הוא. הא הקרבן הוא של גבוה. ומהכ"ת לפסול משום שעשו הבעלים עבירה ואף בקדק"ל ולמ"ד קדק"ל ממון בעלים. מ"מ הא קאמר הש"ס בב"ק די"ב ע"ב דרק מחיים הוא ממון בעלים ולא לאחר שחיטה ואף לשיטת התוס' שם דחלק הבעלים הוא גם לאחר שחיטה ממון בעלים. וכן לפי שיטת רש"י ב"ק דע"ו דרק לאחר שחיטה וזריקה הוא ממון גבוה אבל קודם זריקה הוא של בעלים. כ"ז הוא רק לענין חלק הבעלים וחלק הכהנים. אבל החלב והדם, פשיטא דלאח"ש כשנתקדש בכ"ש וראוי למזבח ואינו יוצא מידי מזבח לעולם הוא ממון גבוה אף דמעילה ליכא גם באימורי קדק"ל רק לאחר זריקה מ"מ ממון גבוה הוא וודאי משנשחט ונתקדש בסכין. וא"כ כיון דכל הכשר הקרבן תלוי בדם. והחלב אליבא דר"י ואכילת בשר לחוד וודאי לא מעכבא וודאי לא נפסל החלב והדם של גבוה מפני שעשו בעלים עבירה:
ונ"ל לבאר עוד הדבר יותר ומתוך זה יתיישבו כמה ענינים חדא הא דאמרינן בתמורה כ' ע"ב דמה"ט תמורת אשם אינה קריבה משום דאין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה וכן מפורש ברש"י ר"פ וולד חטאת בתמורה ובמעילה דה"ט דתמורת חטאת ותמורת אשם אינה קריבה משום דבא בעבירה. משמע דבעולה לא איכפת לן אם בא בעבירה דהא תמורת עולה קריבה. וקשה הא עיקר מהב"ע בעולה הוא דכתיב כדמייתי בש"ס סוכה הנ"ל הקרא דשונא גזל בעולה:
והנה רגיל אנכי תמיד לפרש עפי"ד התוס' הנ"ל דמהב"ע לא הוי רק אם המצוה באה ע"י העבירה. ובתמורה אין העבירה מסייע לו להמצוה כלל. דהא אותה הבהמה שעשה תמורה הי' יכול להקדישה הקדש מעליא שלא בדרך תמורה. ולכך בעולה כה"ג כשירה. אבל בחטאת ואשם דבא לכפה אז בכל גווני שנעשה עבירה בקרבן הזה אינו מתכפר בו. אלא דעדיין לא נייח לי דהא עולה ג"כ בא לכפרה דמכפר על חייבי עשה כמבואר בכ"מ וא"כ נימא גם בתמורת עולה אין אדם מתכפר בדבר הבב"ע:
ואמנם לפימש"ל יתבאר הדבר היטב דלפימש"ל אנו רואין דיש שני ענינים במהב"ע. אחד הוא היכא דגוף הדבר בא בעבירה. והמצוה נעשית ע"י העבירה. והשני היכא דהעושה מצוה עשה עבירה בקיום המצוה כמו אוכל טבל. אבל גוף המצוה לא באה ע"י העבירה דהא איסור טבל לא סייע כלל לקיום המצוה דהי' יכול להפריש מקודם ולקיים המצוה בהיתר. והחילוק בין שני ענינים האלה נ"מ לענין קרבן דהנה בקרבן מצינו ג"כ שני ענינים האחד מה דהבעלים מתכפרים בו ויוצאים בו והשני הכשר גוף הקרבן שנעשה לשם גבוה. דהא מצינן בקרבנות שלא עלו לשם חובה. וקאמר הש"ס בריש זבחים דלא כיפרו על מה שבאו. ואפ"ה הקרבן כשר וזורקין הדם ומקטירין האימורים והבשר נאכל. דחלק גבוה לחוד ומה שבעלים מהכפרים בו לחוד:
וא"כ הענין כך היכא דגוף הדבר נעשה בעבירה ולא הי' יכול להקריב הקרבן בלא העבירה כמו בגזול דלא הי' יכול להקריבה אם לא הי' גוזלה. דהבעלים לא הי' מניחין אותו בזה פסול הקרבן לגמרי גם חלק גבוה דהא הקב"ה שונא גזל בעולה. ואינו חפץ בהקרבתה ותועבה היא לו. אבל היכא דגוף הדבר הי' נעשה שלא ע"י העבירה רק דהוא עשה העבירה בשעת קיומה אז רק הוא דלא יצא בזה ולא נתכפר לו ולא נחשב לו כעשה מצוה דאין קטיגור נעשה שניגור אבל לגבוה הקרבן כשר. דגוף הקרבן אינו שנוא ותועבה כלל לגבוה. כיון דלא באה ע"י העבירה. ומה לגבוה בכך שהמקריב עשה עבירה:
וא"כ מעתה הוא הדבר אשר דברנו בשוחט שלא לשמו דהמצוה לא באה ע"י העבירה רק דהשוחט עשה העבירה. אז אף אם הבעלים עצמם שוחטים ועשה העבירה מ"מ לא נפסל הקרבן בכך. רק דהוא אינו מתכפר בקרבן הזה ולא יצא י"ח. וזה בלא"ה נלמד מקרא דגם אם הכהן מקריב של"ש לא עלה לשם חובה. וא"כ מעתה ניחא בתמורת חטאת ואשם נהי דהמצוה לא באה ע"י העבירה מ"מ כיון דהבעלים עשו עבירה ואינם מתכפרים בו וחטאת ואשם אינם באים בנדבה. רק לכפר על חטא ידוע. וכיון דא"א לבעלים להתכפר לו. דאינו יכול להתכפר בדבר שעשה עבירה. גוף הקרבן פסול. כמו חטאת שמתו בעלי' או נתכפרו בעלי'. אבל תמורת עולה נהי דבעלמא עולה מכפרת על חייבי עשה וכאן לא יוכל להתכפר כיון דעשה עבירה מ"מ כיון דעולה באה בנדבה גם בלא שום חטא. א"כ שפיר כשירה להקרבה לגבוה. כיון דלא בא הקרבן בסיוע העבירה והבעלים הוא דעשו עבירה. א"כ נהי דהם אינם מתכפרים. אבל עכ"פ חלק גבוה כשר כמש"ל. ולכך תמורת עולה קריבה:
ולפי הנ"ל נוכל ליישב קושית התוס' זבחים ח' ע"ב ד"ה הנך שהקשו מנ"ל בחטאות הציבור דפסולין שלא לשמם דמשאר חטאות א"א למילף דמה להנך שכן פסולין בשינוי בעלים תאמר בק"צ דל"ש בהו שינוי בעלים עיי"ש. והנה התוס' תירצו שם דילפינן מפר הע"ד של ציבור דכתיב בי' חטאת הקהל הוא ודרשינן ממנו בת"כ דפסול של"ש. וילפינן שאר חטאות ציבור מיני'. וקשה לר"י ור"ש דס"ל בהוריות דכל שבט ושבט מקריב פר ושעיר בפ"ע א"כ משכחת בהו שינוי בעלים כגון ששחט של שבט זה לשם שבט אחר וא"כ האיך ילפינן מיני' שעירי רגלים ושעירי ר"ח הא איכא למיפרך מה לפר הע״ד של ציבור שכן שינוי בעלים פוסל בו תאמר בשעירי רגלים וכו' שהן כל ישראל ול"ש בהו שינוי בעלים כקושית התוס' הנ"ל:
אמנם לפימש"ל י"ל הכל דלכאורה קשיא ל"ל קרא דפסול של"ש הא חטאת דלכפרה אתיא אמרינן בי' אין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה ופסול לגמרי כיון דאינו מכפר כמש"ל אך צ"ל דמשכח"ל כששחט אחר ולא הבעלים. דאין שייך אין אדם מתכפר בדבר הבב"ע. דהא הבעלים לא עשו עבירה כלל. אך כ"ז בחטאת יחיד אבל בחטאת ציבור דהכל שותפין בו וכל מי ששוחט אותו בעליו הוא וכיון דעשה עבירה נפסל הקרבן על ידו דעכ"פ חלקו נפסל וממילא פסול כל הקרבן דא"א להקריב קרבן שחצי' יהי' כשר וחצי' פסול. א"כ ל"צ קרא כלל בחטאת הציבור בשוחט או זורק של"ש שיהי' פסול והא דצריך קרא בפר הע"ד של ציבור דפסול של"ש כדאיתא בת"כ הנ"ל היינו אדרבא דאזיל אליבא דר"י ור"ש דסר לכל שבט א״כ משכח"ל דשחט של"ש אחד משבט אחר דאינו בעליו ולא מיפסל משום מתכפר בדבר הבב"ע דהא הוא אינו מתכפר בזה כלל ומיושבים כל קושיות הנ"ל דאדרבא רק בהע"ד של ציבור בעינן קרא. אבל שעירי רגלים וכו' נהי דא"א ללמדם מפר הע"ד ש"צ משום פירכא דשינוי בעלים מ"מ בהו ל"צ כלל קרא לפסול דמצד הסברא פסול משום דאין מתכפרין בדבר הבב"ע. והמעיין בכל הדברים ימצא דברי נכונים בעזה"י:
ויתבאר ג"כ על נכון מש"ל דאף דקדק"ל ממון בעלים מ"מ החלב והדם הם וודאי ממון גבוה וכיון דעיקר הכשר הקרבן תלוי בחלב ודם אף דהבשר ממון בעלים לא איכפת לן מה שהבעלים שוחטים של"ש. ולכאורה קשה ע"ז מהא דזבחים דקי"ד דקאמר הש"ס לענין מוקצה ונעבד דלמ"ד קדק"ל ממון בעלים יכולים לאוסרה גם לאחר ההקדש דז"א כלל דמוקצה ונעבד שהוא פסול בגוף הקרבן כמו מום כדקאמר הש"ס בכ"מ כל מקום שמום פוסל דבר ערוה וע"ז פוסלין. א"כ כיון דיש לבעלים חלק בהבשר אוסרים עכ"פ חלקם כמו באית לי' שותפות בגווי' א"א לקרבן שיהי' קצתו פסול שלא יופסל כולו. כמו דבעינן שיהי' כולה בפנים בזבחים (כ"ו). אבל בשוחט של"ש דאין זה פסול בגוף הקרבן כמש"ל דהא אין המצוה באה ע"י העבירה דהי' יכול לשחוט לשמו. מאי אמרת דהוא אינו יוצא מצות אכילת בשר מ"מ הוי כנאבד הבשר דהקרבן כשר. דאכילת בשר לא מעכב:
וביתר אריכות דברי' לא יספיק לי הפנאי לעיין עוד אך מה שראיתי בגמר דבריו שתפס אותי במ"ש באו"ח סי' כ"ז לישב קושית השואל שם וכתבתי דל"מ שילקה על ב"י דחמץ רק אם קנה חמץ בפסח ועפי"ז ישבתי קושית השואל שם. ותמה כת"ה ע"ז דהחי מבואר ברמב"ם דמשכחת שמחמץ בעצמו דאז הוי מעשה. ידע כת"ה דלא קשה כלל דקושית השואל הי' דמשכחת נ"מ לענין אם נשבע שלא ישהה כזית חמץ דאז אם חמץ בככותבת חל השבועה דשבועה חלה על ח"ש. אמנם כ"ז הוא רק אם איסור חמץ קודם כגון שהי' כבר חמץ קודם שבועתו. אז אם הי' איסור חמץ בכזית לא הי' השבועה חלה. אבל אם מחמץ עכשיו לאחר שבועה דאז איסור חמץ והשבועה באין בב״א בשעה שמחמץ א"כ אף אם איסור חמץ בכזית הי' חל השבועה. דקיי"ל באיסור ב"א איסור חע"א. וא"כ תו לא נ"מ מידי:
ובהיותי בזה אינו מובן לי הא דכתב הרמב"ם דמחמץ בידים הוי לאו שיב"מ. אף דבשעה שמחמץ אינו נעשה עדיין חמץ עד שישהה עכ"פ שיעור מיל ואף הניח שאור ע"ג העיסה אינו מתחמץ תיכף עיין מנחות נ"ו ובתוס' שם ובע"כ הא דנחשב מעשה אף דבשעה שעובר על ב״י אינו עושה שום מעשה מ"מ כיון שמתחילתו בא ע"י מעשה הוי לאו שיב"מ כד' התוס' שבועות ע"א ד"ה או וא"כ קשה לפי מסקנת המל"מ פ"ג מה' ביאת מקדש וכ"ד השאג"א בסי' ל"ב דאף אם המעשה הי' בהיתר כמו בנטמא בעזרה מ"מ השהי' חשוב מעשה כיון דבא ע"י כניסתו לעזרה אף דאז לא הי' טמא עדיין והי' היתר גמור אפ"ה לאו שיב"מ ולוקין עלי'. א"כ איך משכחת כלל חמץ שלא ע"י מעשה הא אף אם חימצו קודם פסח דהי' עדיין היתר חשוב להמל"מ והשאג"א לאו שיב"מ כה"ג. ובוודאי דוחק גדול לומר שאיירי שנתחמץ מאליו בלי שום מעשה אדם כלל דעכ"פ לפינת המים להקמת א"א שלא ע"י מעשה. ואחאי צייר הרמב"ם רק ש במחמץ בפסח:
ואולי יש לחלק דהיכא דעצם האיסור הוא המעשה כמו בטומאה דעצם האיסור הנכתב בתורה הוא שהכהן לא יטמא א"ע כדכתיב לנפש לא יטמא או שלא יכנוס למקדש בטומאה כדכתיב לא יטמא את מחניהם. אז אף אם נכנס קודם שהי' טמא מ"מ עכשיו כששוהה שם בטומאתו אמרינן כיון דשהייתו עתה. כניסתו דמעיקרא גרמה לו. ומצינו בכמה דוכתי דגורם כעושה מעשה דמי. והוי כאלו עושה עתה מעשה בשהייתו. כיון דבא ע"י גרם המעשה. משא"כ בחמץ לענין ב"י דאין עצם האיסור שלא לחמץ ולא נכתב כלל האיסור בתורה שלא יחמץ רק שלא ישהה החמץ כדכתיב לא יראה לך. והשהי' אין בה מעשה א"כ אין שייך לומר כיון דהשהי' בא ע"י מעשה הוי כאלו עושה מעשה הא אין מעשה החימוץ איסור כלל רק השהי' והשהי' הא אין בה מעשה אלא היכא דהמעשה והשהי' באין כאחת כמו קונה חמץ בפסח אז הוי מעשה. וכן אם מחמץ בפסח.
אף דבשעה שהניח השאור לא נתחמץ עדיין מ"מ כל כה"ג בשבת בצלי או אפי' ובישול חייב על תחילתו. אף שהמעשה נגמר מאלי' בלי מעשה. כמבואר בתוס' מנחות (נ"ו ע"ב) הנ"ל ד"ה ומעשה שבת. ונחשב כאלו עשה כל המעשה בתחילה בשעת דביקח הפת בתנור. ה"נ אם מערב שאור בגוף העיסה שהי' מתחמץ כולו מאלי' הוי כאלו נתחמץ בשעה שהניח השאור (משא"כ אם הניח ע"ג העיסה דלא הי' נתחמץ מאלי' כולו עיי"ש בתוס' הנ"ל ודו"ק) כיון דבלא שום מעשה הי' נגמר כל החימוץ. וא"כ הוי כאלו בא מעשה החימוץ והשהי' בב"א דהוי מעשה כמו קונה חמץ משא"כ כשמחמץ קודם פסח דאם נאמר דמה שמשהה אח"כ בפסח הוי כאלו עשה השהי' הזאת קודם הפסח א"כ אדרבא אז הי' היתר להשהות וכ"ס הנמו"י בפ' כיצד הרגל לענין מדליק נר קודם שבת למ"ד אשו משום חציו ודוק היטב בכ"ז. כ"ד ידידו דוש"ת
דוד מנחם מאניש באבד אבד"ק טארנאפאל.