חבצלת השרון מהדורא תנינא· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד
סימן ב
ב"ה בכ"ח תמוז תרצ"ב טרנאפאל.
שלום אשיב לכבוד ידידי מחו' הרב הגדול החריף ובקי משנתו זך ונקי צמ"ס בקי בחד"ת קולע אד המטרה כש"ת מו"ה יחיאל מיכל לייטער נ"י אבד"ק דונאיוב וכעת בגוי יארק.
מכתבו לנכון הגיעני ובאתי עתה להשתעשע בדבריו היקרים. אשר תמה על הקושיא שהבאתי בחאו"ח תשו' ב' דאמאי קיי"ל כר"י נגד רב ושמואל והא כתיב אח"ר להטות. ותמה כתה"ר שלא הבאתי דברי התומים קיצור ת"כ אות קכ"ג וקכ"ד ודברי הג"פ בכללים כלל ה' דל"א אח"ר להטות רק באותו הדין הבא לפניהם שחולקים הרבים עם היחיד אבל לא לקבוע הלכה לדורות שהרשות ביד ב"ד הבאים אחריהם לומר דמסתבר להם כדברי היחיד עכת"ד:
הנה מה שלא הבאתי דבריהם יעיין בספרי שכתבתי שהשואל האריך בדבר הזה מסתמא הביא גם הוא בעצמו דבריהם ואני כתבתי רק מה שהי' נ"ל בישוב הקושיא הזאת ואמנם באמת תמוה לי על דבריהם מדברי התוס' עירובין (ו' ע"ב) ד"ה כאן וחולין (מ"ד ע"א) ד"ה ור"י שכתבו דהא דמשגיחין בב"ק שיצתה דהלכה כב"ה משום עפ"י תורה דב"ה הוי רוב, והא דהי' צריך לב"ק משום דב"ש מחדדי טפי. ולדברי האחרונים הנ"ל הא ע"י הב"ק נקבע הלכה לדורות דהלכה כב"ה כדקיי"ל הלכה פסוקה דב"ש במקום ב"ה אינה משנה. וא"כ נהי דב"ה רובא מ"מ לא הי' נקבע הלכה לדורות לדבריהם. ועכשיו ע"י הב"ק נקבע הלכה לדורות ול"ל להתוס' דצריך לב"ק משום דב"ש מחדדי טפי:
וגם קשה מאי מהני הב"ק הא כתבו התוס' דמש"ה משגיחין בב"ק משום דכאן אינו נגד התורה דאדרבה עפ"י תורה הלכה כרוב ואם עפ"י תורה א"א לקבוע לדורות א"כ איך משגיחין בב"ק הא לא בשמים הוא. בשלמא לדידי שתירצתי שם דמקרא דאח"ר להטות לא הוי ידעינן בכ"מ דהלכה כרבים משום דמנא ידעינן דהם הרבים דילמא איכא בעולם הרבה ת"ח שסוברים כהיחיד כ"ז היינו רק מקרא דאח״ר אבל חכמי הש"ס כבר פסקו הלכה פסוקה בכ"מ בש"ס עיין ברכות (ט' ע"א) וכל המקומות המצוינין שם דקיי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים והם פסקו אף כה"ג דאין אנו יודעין דילמא איכא הרבה בעולם דסוברים כהיחיד וזה הוא מכללי הש"ס דהלכה כמי והם אמרו ג"כ דאין כלל זה נוהג נגד ר' יוחנן דהלכה כמותו אף נגד רב ושמואל דאין זה נגד התורה דמה"ת בלא"ה ל"ש כאן אח"ר להטות דלא ידעינן אם הם הרוב אלא מכללי הש"ס והם אמרו דנגד ר"י או נגד ר"ע ל"ש כלל הזה וא"כ שפיר כתבו התוס' דגם במחלוקת ב"ש וב"ה לא הי' צריך לב"ק דכבר הלכה פסוקה היא בש"ס דיחיד ורבים הלכה כרבים ואמאי נחלקו כאן ג' שנים ומחצה הלכה כדברי מי והוצרך לב"ק ותירצו שפיר דמשום דב"ש מחדדי טפי הו"א דבזה ל"ש הכלל דיחיד ורבים הלכה כרבים ולהכי הוצרך לב"ק
ואדרבה מיושב בזה מה דקשה דמאי ס"ד דמהני מה דב"ש מחדדי טפי הא מקרא כתיב סתמא אח"ר להטות ופשיטא דלענין סנהדרין ל"מ מה דהמועט מחודדין טפי אך כיון דמקרא אין ראי' כלל כמש"ל רק דכלל זה חידשו חז"ל מדעתם שפיר הו"א דהם לא אמרו היכא דהוי מחדדי טפי כדאשכחן גבי יוה"כ לענין נאמנות הרופאים דאזלינן בתר מופלג בחכמה ולכך הוצרך לב"ק וכ"ז לפי התירוץ שלי:
אבל לדברי האחרונים הנ"ל דכלל זה דהלכה כרבים אינו קבוע לדורות וב"ד של אחריהם יכולין לפסוק כהיחיד שפיר קשיא למה הוצרכו התוס' לומר דהוצרך לב"ק משום דב"ש מחדדי טפי הא בלא"ה הוצרך לב"ק דהלכה כב"ה לקבוע כן הלכה לדורות:
ואולי י"ל דגם הם מודים במחלוקת תנאים וא מוראים דכיון דנפסק בש"ס יחיד ורבים הלכה כרבים א"א לשנות ד"ז לעולם דאין בידינו כח לחלוק על הגמרא בכל הראיות וסברות שבעולם וכמו בשאר הלכות שאנו פוסקים הלכה כב"ה או הלכה כרבי או ר' יהודה או ר' יוחנן א"א לשום ב"ד שלאחר הש"ס לבטל דברי הש"ס כיון דאותו מחלוקת כבר הי' בימי הש"ס וחכמי הש"ס והם פסקו דהלכה כרבים שוב א"א לשנות ד"ז לעולם ולכך שפיר כתבו התוס' במחלוקת ב"ש וב"ה דלא הי' צריך לב"ק כיון דכבר נפסק יו"ר הלכה כרבים אם לא משום דב"ש מחדדי טפי והם לא אמרו רק במחלוקת הפוסקים דמחלוקת זה לא הי' בימי הש"ס ע"ז לא קאי הכלל של הש"ס ויכול ב"ד המומחה לומר דנ"ל יותר. סברת היחיד ולא אזלינן בתר רוב רק אם באותו דין שבא לפנינו נחלקו הרוב והמועט זה ילפינן מקרא דסנהדרין דבכה"ג לכ"ע אזלינן בת"ר ואף דפשט דברי האחרונים לא משמע כן דקאי רק אמחלוקת הפוסקים מ"מ שלא תקשו עליהם תמיהת הנ"ל אפשר לדחוק ולפרש כן דבריהם:
ונראה דבזה י"ל מה דקשה לי לפי"מ דהביא הח"מ בסי' י"ז סקל"א דברי המזרחי דבעגונה בשעת הדחק אזלינן בתר המקיל ממס' עדיות דקתני למה נשנו דברי היחיד שאם יראה לב"ד בשעת הדחק לסמוך עליו סומכין והוא ממס' עדיות פ"א משנה ה'. ונראה דמפרש לשון שאם יראה לב"ד היינו לצורך שעה כמו שהביא בתו"ח שם בשם התוספתא הביאה הראב"ד עיי"ש. ושם מקודם במשנה ד' ולמה מזכירין דברי שמאי והלל ללמוד לדורות הבאים שלא יעמדו על דעתם ומדלא קאמר שאם יראה לב"ד לצורך שטה כדקאמר במשנה ה' גבי יחיד ורבים משמע דרק יחיד ורבים רשות נתינה לסמוך בשעת הדחק על היחיד אבל במחלוקת הלל ושמאי אין עושין כדברי ב"ש לעולם א"כ שוב קשיא מאי הוצרך לתוס' לומר דב"ק דב"ה הי' משום דב"ש מחדדי טפי והא בלא"ה אי משום דב"ה רובא הי' מותר לעשות בשעת הדחק כב"ש אבל עכשיו לאחר ב"ק אסור לעשות כדברי ב"ש כלל:
אך לפי הנ"ל ניחא די"ל דלעולם אחר חתימת הש"ס הוחלט הדבר וקבלו עליהם שלא לחלוק על הגמ' כמ"ש הכ"מ בפ"ב מה' ממרים וא"כ על המחלוקת שהי' בימי הש"ס ונפסק אח"כ דיחיד ורבים הלכה כרבים שקאי על כל המחלוקת שהי' בימי הש"ס ונפסק אח"כ דיחיד ורבים הלכה כרבים שקאי על כל המחלוקת שהי' מקודם שנפסק הלכה כדברי הרבים וממילא א"א לומר לאחר חתימת הש"ס שיהי' היכולת ביד ב"ד לסמוך על היחיד לצורך שעה דאין בידינו לשנות מדברי הש"ס מאומה. ומה שאיתא במשנה הנ"ל למה נשנו דברי היחיד כדי לסמוך עלי' וכו' היינו רק אז בימי המשנה וימי התנאים ואמוראים דאז ניתן עוד רשות לחלוק ולשנות אבל לא לאחר חתימת הש"ס אלא דהמזרחי מביא ראי' מזה לענין מחלוקת הפוסקים שנולד המחלוקת לאחר חתימת הש"ס ולא נחלט אז כדברי היחיד רק מכח הכלל דיחיד ורבים הלכה כרבים ע"ז מביא המזרחי ראי' ממשנה דאז בימי המשנה גופי' הי' מותר לעשות כדברי היחיד אך לאחר חתימת הש"ס אין בידינו להכריע בין התנאים והאמוראים ומה שנפסק אז להלכה כדברי הרבים של אותה שעה א"א לשנות לעולם אבל במחלוקת הפוסקים דלאחר הש"ס נהי דאין אנו יכולין לחלוק על הכלל שנתנו לנו חכמי הש"ס לילך בתר הרוב אבל הם עצמם אמרו דבשעת הדחק יש לסמוך על היחיד ודוק היטב בכ"ז:
וא"כ מיושב הקושיא הנ"ל דבכ"מ הנ"ל כתב דלאחר חתימת המשנה קבלו עליהם שלא לחלוק על התנאים ולאחר חתימת הש"ס קבלו עליהם שלא לחלוק על האמוראים א"כ כיון דמחלוקת זה דב"ש וב"ה הי' בימי המשנה א"כ אף בלא הב"ק כיון דב"ה רובא טפי והי' יוצא אז הפסק דהלכה כרבים שוב לא הי' אפשר לעשות כב"ש דמה שנפסק בימי המשנה א"א לשנות לעולם והוצרכו התוס' לומר דהוצרך לב"ק משום דב"ש מחדדי טפי:
ואמנם לולי דברי התוס' הנ"ל הייתי אומר דלפימ"ש דכלל זה דיחיד ורבים הלכה כרבים בעלי הש"ס הוא שקבעו כן להלכה ולא מקרא דאח"ר כמש"ל אפשר לומר כיון שלא הוזכר כלל זה במשנה להדיא לא הוקבע אז עדיין שיהי' קבוע לדורות דהלכה כרבים רק באותו הדין שבא לפניהם והיחיד והרבים חולקים אז מדאורייתא אזלינן בת"ר כמו בסנהדרין אבל לדורות אם יראה לב"ד דברי היחיד יכולין לעשות כמותו כמשנה דעדיות הנ"ל ולכך הוצרך ב"ק דהלכה כב"ה אף דהוי רובא כדי שיהי' קבוע כן לדורות ואפ"ה השגיחו בב"ק הזה ולא אמרינן דלא בשמים הוא דאין זה נגד התורה דהא מדאורייתא הי' צריך לילך תמיד בת"ר רק משום דלא ידעינן דילמא יש ת"ח עוד בעולם דסוברים להמועט וע"ז העיד הב"ק דהלכה כב"ה דכלפי שמיא גליא דרוב הת"ח בעולם סוברים כב"ה ול"ש בזה לא בשמים כיון דאין מחדשין שום דין רק מעידים שרוב הת"ח שבעולם סוברים כב"ה ומש"ה הלכה כמותם מדאורייתא:
וראי' מפורשת לזה מדברי הש"ס נדה (נ"ו ע"א) דקאמר מעשה ועשה רבי כר"א לאחר שנזכר אמר כדאי הוא ר"א לסמוך עלי' בשעת הדחק והווינן בה וכו' אילימא שנזכר דאין הלכה כר"א אלא כרבנן בשעת הדחק היכא עביד כוותי' אלא דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר וכיון שנזכר דרבים פליגי עלי' הרי מוכח להדיא דהיכא דאיתמר הלכתא א"א לשנות אף בשעת הדחק רק היכא דיחיד ורבים חולקים הוי כמו דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר ותלוי במה שנראה לב"ד שאם נראה לב"ד כדברי היחיד סומכין עליו מוכח להדיא דבימי רבי עדיין לא איתמר הלכתא דיחיד ורבים הלכה כרבים ולכך הי' יכול לעשות כדברי היחיד אמנם אח"כ בימי אמוראים דמובא בכ"מ בש"ס בדרך כלל דיחיד ורבים הלכה כרבים שוב א"א לשנות גם בשעת הדחק לעשות כדברי היחיד:
יתיישב בזה מה שהביא כת"ה לדחות סברתי מדברי התומים שכתב ג"כ כסברתי דאין הרוב ברור דילמא איכא בעולם עוד ת"ח שסוברים כהמועט ומה"ט יכול לומר קי"ל כהמועט א"כ בכל איסורי תורה בקידושין וגירושין דהם איסורי כרת ומיתת ב"ד אמאי אזלינן בתר רוב הפוסקים. ולדידי לק"מ דאנא לא קאמינא רק דמן התורה ל"ש לומר בזה אח"ר להטות היכא דלא הוי דומיא דסנהדרין שמחולקין בדין הבא לפניהם משום דדילמא איכא בעולם הסוברים כהמועט אבל מה שקבעו חכמי הש"ס לכלל דיו"ר ה"כ זה נשאר לכלל מוחלט אף דלא ידעינן אם הם הרוב נגד כל ת"ח שבש"ס דכמו דהי' יכולת ביד חכמי הש"ס לעשות כללי הלכה למשל ר"י ור"מ הלכה כר"י ר"י ור"ש הלכה כר"י והלכה כרב באיסורא וכשמואל בדינא וכהנה וכהנה אף דאין לזה רמז בתורה ומשמים הסכימו עמהם דאסור לחלוק על הש"ס ולשנות מדבריהם לעולם כמו כן הי' יכולת בידיהם לעשות ג"כ כלל זה דיחיד ורבים הלכה כרבים לדורות אף דאין הרוב ברור ואחר חתימת הש"ס אין לנו בכח לשנות ד"ז רק מה דהם בעצמם שינו דהיינו אף דאמרו יו"ר ה"כ מ"מ אמרו דר"י נגד רב ושמואל הלכתא כר"י אף דהוא נגד רבים דהם אמרו והם אמרו:
ומעתה לפי"ז הא דיכולין לומר קי"ל אין מט"ז שכתב התומים דעתה זה בידינו לכלל ברור דיו"ר ה"כ אלא מטעמי אחריני שכתבו האחרונים או משום דאין הולכין בממון אתה"ר או טעמי אחריני אבל בכל איסורין שבתורה קיי"ל דהלכה כרוב הפוסקים:
ואולם כל דברינו אלה לא ד"ה נינהו דהרי מדברי הש"ך יו"ד סי' רמ"ב בכללי או"ה שחולק על הב"ח וס"ל דהא דכתב הרשב"א בתשו' דבה"מ סומכין על היחיד נגד הרוב הוא רק באיסור דרבנן ולא באיסור דאורייתא משום דרובא דאורייתא הוא דהא הורגין עפ"י רוב מוכח דס"ל להש״ך דלא כדברינו לחלק בין רובא דסנהדרין דהוי דאורייתא להא דיו"ר ה"כ דהוא מדברי רז"ל בעלי הש"ס:
ואמנם דברי הב"ח שם מוסכמים עם דברינו דאף שכתבתי דלאחר חתימת הש"ס שכבר הוחלט דיו"ר ה"כ א"א לעשות עוד כדברי היחיד כבר כתבתי די"ל דזה רק בפלוגתא דתנאי ואמוראי שבשעה שנאמר הכלל דיו"ר ה"כ הרי כאלו נאמר בש"ס להדיא דהלכה כאותם רבים וכבר נתבאר דהיכא דאיתא בש"ס הלכה כאותו פלוני א"א לשנות לעולם אבל במחלוקת הפוסקים שלאחר הש"ס דינם כמו שהי' בימי המשנה דביו"ר היכא דנראה לב"ד כדברי היחיד עושין כמותו וכפירוש הראב"ד דהיינו בשעת הדחק ואדרבא לפי דברינו ניצול הב"ח מתמיהת הש"ך עליו:
וגם תלוין דברינו אלה במחלוקת הרי"ף והר"ת שהביא כת"ה אם הלכה כרשב"ג לענין גוא"א בספ"ק דב"ב דהרי"ף כתב דקיי"ל כרשב"ג משום דמסתבר טעמי' והר"ח שהביא הרא"ש שם פוסק כת"ק ומסיים עלה הרא"ש דמסתבר טפי כהר"ח דכיון דקיי"ל דיו"ר ה"כ לית לן לאכריע טעמא דיחידאה מסברא דנפשין הרי דענין זה תלוי באשלי רברבי ופלוגתא דרבוותא:
ומה שחידש כתה"ר לומר דהא דאזלינן בת"ר הוא רק למי שמסופק בדבר אבל למי שאצלו אין ספק וברור לו דהדין כן יכול לפסוק כן בדין הבא לפניו אף דרוב הפוסקים לא ס"ל כן והאריך בטעמו של דבר קשה ע"ז מה דקיי"ל דטעה בשיקול הדעת היכא דסוגיא דעלמא כאידך דהיינו שרוב הפוסקים לא ס"ל כן צריך לשלם מביתו והא דקם דינא הוא רק משום קנסא וגם במומחה שפשוט לשלם הוא רק משום דאנוס הוא כמו מראה דינר לשולחני ונמצא רע דפטור במומחה לרבים אבל בלאו ה"ט הי' מחויב לשלם ואיך אפשר לחייבו הא הוא אומר אמת פסקתי ומסתבר לי כהמועט ש"מ דנגד הרוב אף למי שברור לו הדבר שכן הוא אינו יכול לפסוק כן וצריך לשלם מביתו וגם מדברי הרמ"א בח"מ סי' כ"ה ס"ד מוכח דלא כוותי' שכתב שם דבדבר שיש מחלוקת לא יאמר אפסוק כמו שארצה אלא אם הוא חכם גדול יודע להכריע מדעתו וכתב הש"ך ע"ז בס"ק ט"ז דזה רק היכא דאין סוגיא דעלמא כאידך דאל"כ וודאי אינו יכול להכריע וסוגיא דעלמא כאידך פירש הש"ך מעצמו שהוא כנגד הרבים עיי"ש בסק"ט משמע דנגד הרבים אינו יכול להכריע מדעתו וכ"מ לשון הרמ"א בעצמו דמסיים ע"ז דאי לאו בר הכי הוא לא יוציא ממון מספק דספיקא דדינא הוא ואח"כ הביא הדין דיו"ר ה"כ משמע דברישא איירא בספוק השקול אז הוא דיכול החכם להכריע מדעתו אבל נגד רבים לא ובפרט לדברי הש"ך ביו"ד הנ"ל דס"ל דגם רובא כהי"ג הוא דאורייתא כמו סנהדרין ולית לי' סברא כלל לחלק בין סנהדרין לרובא דעלמא א"כ כמו בסנהדרין אם היחיד עומד בדעתו הוא נקרא זקן ממרא אף דעומד וצווח דכן נראה לו הדין ה"נ היכא דאומר נגד רוב הפוסקים כנ"ל:
ומה שתמה כתה"ר עמ"ש בספרי חיו"ד סי' י"ז במה שאיתא גבי חנה שאלך ואסתתר כדי שיהי' להם בנים דכל שעשתה לטובת בעלה כדי שיהי' לו בנים לא הוי מעלה באשה וע"ז תמה כתה"ר דמ"מ איכא איסורא כלפי שמיא ומהרי"ק הוסיף רק דגם היכא דליכא איסורא כלפי שמיא איכא איסור משום דמעלה באישה אבל איסורא כלפי שמיא יש ג"כ:
הנה וודאי אמת היא כדברי כת"ה וחלילה לומר באופן אחר דאטו בהסכמת בעלה היא מותרת לזנות ח"ו לומר כן ואמנם כאן מילתא אחריתא היא דהא קאמר הש"ס בנזיר (כ"ג ע"ב) דגדולה עבירה לשמה ומשבח הכתוב ליעל שנבעלה לסיסרא משום דכוונתה הי' לשמים כדי להורגו א"כ ה"נ בחנה דנתכוונה כדי שתהי' נפקדת לא הי' איסורא כלפי שמיא כמו בועל דעשתה ברצון כמ"ש התוס' סנהדרין (ע"ד ע"ב) וגם לא הי' להצלת נפשות דהא אדרבא הוא ברח מהמלחמה והי' בידה כמ"ש התוס' שם אלא משום דכיוונה להרוג שונאו של מקום ולשפוך דמו של רשע הוי עבירה לשמה ה"נ בחנה היתה עבירה לשמה אלא דמ"מ איכא מעילה נגד אישה ואה"נ בחנה היתה נאסרת ג"כ לבעלה כמ"ש המהרי"ק אף דמצוה עבדה ולכן כתבתי דהיכא דעשתה גם לטובת בעלה כדי שתהי' נפקדת בבנים ליכא מעילה גם נגד אישה:
ואמנם לבאר גוף הדבר דיטל דזה ג"כ תימה שתהי' מותרת לעבור על איסור ערוה כדי לעשות מצוה להרוג אותו רשע וגם מאי פריך הש"ס גבי יעל ביבמות (ק"ג ע"א) הא מתהניא בעבירה מאי בכך הא מ"מ הוי עבירה לשמה:
ונלע"ד לבאר כל הענין עפי"ד רש"י בבכורות כ"ה ע"א ד"ה גוזז שכתב דאינו חושש משום גיזה בקדשים כיון דאינו מתכוון לשם גיזה רק לתקן והתוס' שם ד"ה גוזז חלקו על רש"י וכתבו דאין זה כשאר דבר שאינו מתכוון שבש"ס מבואר מזה דלשיטת רש"י מיקרי גם זאת דבר שאינו מתכוון כשאינו מתכוון לעבור ע"ד תורה רק אדרבה לתקן קדשים מש"ה למ"ד דשא"מ מותר ג"ז מותר ולר"י דס"ל דשא"מ אסור ג"ו אסור כמבואר שם בסוגיא והתוס' חלקו ע"ז וכ"ה ג"כ ברש"י מנחות (נ"ו ע"א) ד"ה אף נשחט וז"ל ר"ש לטעמי' דאמר דשא"מ מותר וזה לא נתכוון להטיל בו ע"מ לשחטו עלי' עכ"ל והתוס' שם ד"ה רש"א חלקו גם שם על רש"י וכ"ה בתוס' בכורות (דל"ד ע"א) ד"ה אילימא עיי"ש אלמא דשיטת רש"י דכל שאינו עושה האיסור בכוונה לעבור על ד"ת רק אדרבא להיפך כדי לעשות מצוה לרש"י מיקרי זה דשא"מ ותלוי בפלוגתא דר"י וריש:
וא"כ מעתה שפיר גבי יעל דעשתה עבירה לשמה כדי להרוג אותו רשע ולא נתכוונה לזנות ח"ו לרש"י מיקרי דשא"מ ולכך משבחה הכתוב ולהכי פריך שפיר והא מתהניא מעבירה וקיי"ל דמתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה והוצרך לתרץ דלא מתהניא דטובתן של רשעים וכו' כיון דשדי בה זוהמא דלא פסק זוהמתן כיון שלא עמדו על הר סיני ואתאן דברי הש"ס כמין חומר:
אמנם עדיין צריך למודעי דא"כ קשה לשיטת רש"י ל"ל קרא דעשה דוחה ל"ת הרי כיון דאינו עובר על הלאו רק כדי לקיים המצוה הוי דשא"מ והיכא דלא הוי כמו חלבים וטריות כגון כלאים בציצית ומילה בצרעת לישתרי ואין לומר דאי לאו קרא ה"א להיפך דמנ"ל דיאמרו לו שיעבור על הל"ת כדי לקיים המ"ע ויהי' שרי משום דשא"מ אדרבא הו"א להיפך דלא יקיים העשה ולא יעבור על הל"ת ולא יעשה איסורא במה דאינו מקיים העשה דהוי דשא"מ דאינו מתכוון לעבור רק אדרבא שלא לעבור על הל"ת. ז"א כלל דהא כתב המקו"ח בסי' תל"א בפתיחה בתחילתה גבי מוצא חמץ אצלו בשוגג דכל שהאיסור הוא אם הוא שוא"ת ל"ש ההיתר דדבר שא"מ ע"ש:
וא"כ אדרבא גם מצד הסברא הייתי אומר דיעבור על הל"ת דהוי דשא"מ לשיטת רש"י משא"כ אם לא יקיים העשה כדי שלא לעבור על הל"ת יהי' מיקרי עובר על עשה אף דלא נתכוון לעבור דכל שהוא עושה איסור במה שאינו עושה לא מהני דשא"מ לדברי המקו"ח הנ"ל וגם קשה במאי דקיי"ל דאין ע"ד ל"ת שיש בו מיתה או כרת כמו איסור שבת הא דשא"מ מותר גם באיסור שבת אף דהוא איסור סקילה עיין סנהדרין פ"ה וא"כ כיון דעובר כדי לקיים המ"ע הוי דשא"מ לשיטת רש"י:
ונלע"ד בביאור הענין דהנה מה שדחו התוס' דברי רש"י דאין להתיר בזה משום דשא"מ הנה הלא מוכח כשיטת רש"י בירושלמי פסחים הובא בתוס' שם ר"פ אלו דברים לתרץ קושית הש"ס האיך תחבו סכיניהם בצמרו של ק"פ והא הוי עובד בקדשים ותירץ הירושלמי כיון דעושה לצורך הקרבן ליכא איסורא וכה"ג איתא בס' גור ארי' להמהר"ל מפראג בסוף עירובין שטמא מותר לכנוס לעזרה להוציא טומאה מהעזרה שהוא עושה למעט הטומאה הרי מבואר כשי' רש"י דכל שעושה לצורך תיקון הקודש ליכא איסור במה דעובד עם הקודש או מטמאו וא"כ ה"נ גוזז השתי שערות שחורות כדי להכשיר הפרה ג"כ צריך להיות מותר. ואמנם לכאורה בש"ס דילן מוכח להיפך מדפריך בפסחים והא עביד עבודה בקדשים. ומשני שינויא אחריתא מוכח דאף דעביד לצורך קרבן אסור דלא כהירושלמי:
אך נלע"ד דד"ז תלוי' אם דרשינן טעמא דקרא דרש"י שם בכורות דקאי אליבא דר"ש ור"ש הא ס"ל דדרשינן טעמא דקרא וא"כ ה"נ הא וודאי מסתבר דהא דאסרה תורה עבודה בקדשים או לטמאות את הקודש הוא רק משום מעלת וקדושת הקודש הקפידה תורה שלא לזלזל ולבזות את הקודש לעבוד בהם עבודה או לטמאותם לכך אדרבא אם עושה להיפך לטובת הקודש ליכא איסורא אבל ש"ס דילן שם בפסחים י"ל דאזיל למאן דלא דריש טעמא דקרא לכך פריך והא קעביד עבודה דלית לן למדרש טעמא דקרא וכל דהתורה אסרתו אסור לעשותו:
ובזה ניחא הא דגבי נתיצת היכל ומחיקת השם קיי"ל דלצורך תיקון שרי דהא ידוע דכל היכא דמפורש הטעם בקרא לכ"ע דרשינן טעמא דקרא עיין מלוה"ר בסוף הספר אות ט' וא"כ הכא דמפורש בקרא להדיא את מזבחותם החוצין וכו' ואבדתם שמם לת"כ ל"ד וכו' הרי מפורש להדיא דהטעם שלא לבזות קודש ושלא לאבד את השם כמו שאנו עושים לע"ז לכך לכ"ע היכא דעושה לצורך תיקון ולא להשחות שרי:
וא"כ מעתה כ"ז היכא דאפשר לדרוש טעמא דקרא אבל בכלאים בציצית או מילה בצרעת דאין אנו יודעין טעמא דקרא אמאי אסרתו התורה א"א לנו להתיר לצורך מצוה כיון דאין אנו יודעין מאיזו טעם אסרתו תורה דילמא יש להתורה טעם שזה הטעם שייך גם במקום מצוה א"כ שפיר מיושב קושיתי הנ"ל דבשלמא בגוזז שתי שערות שחורות הנ"ל או במקיז במקום שעושה מום בבכור דאנו דורשין טעמא דקרא דהתורה הקפידה על כבוד דבר המקודש שלא לנהוג בו מנהג חול לגוזזו או להטיל בו מום וזה כוונת התורה לכך כשאינו מתכוון לזה רק אדרבא להיפך לצורך טובת הקודש שפיר כתב רש"י דזה מיקרי דבר שאינו מתכוון שהרי אינו מתכוון לעשות האיסור דהא האיסור הוא במה שמזלזל בקודש והיא אינו מתכוון לכך דאדרבא מתכוון לתקנו אבל בכלאים בציצית או מילה בצרעת וכדומה אי לאו דגלי קרא דעדל"ת לא הוי לנו היתר לעשות האיסור דהא אין אנו יודעין כוונת וטעם הכתוב שאוסרתו שנאמר דאינו מתכוון לעשות אותו האיסור שכיוונה התורה ולכך איכא כמה גוני דאין עדל"ת ולא שרי מטעם דבר שאינו מתכוון כשיטת רש"י הנ"ל דמנ"ל דאין עושה אותו האיסור שכיוונה עלי' התורה וא"כ מאי בכך דעושה מצוה דילמא תועבה התורה ד"ז מלעשות בו מצוה כדאשכחן דמהב"ע פסלה תורה:
אלא דא"כ לפי"ז הדק"ל מאי קאמר הש"ס גדולה עבירה לשמה ומשבח קרא ליעל בזה אטו ידעינן טעמא דאסרה תורה ביאת אשת איש דנאמר דכשעשתה זאת לשם מצוה כדי להרוג אותו הרשע הוי אינו מתכוון לאיסור ובשלמא אי אמרינן דעיקר איסור א"א הוא משום דמועלת באישה שפיר י״ל דיעל לא נתכוונה ח"ו לזה והוי דשא"מ לשיטת רש"י הנ"ל אבל א"א להכחיש מ"ש כתה"ר וכמ"ש רש"י עה"ת דאיש איש כתוב שמועלת באיש מלחמה של מעלה ואישה מלמטה וא"כ מאיזו טעם הותר לה לעבור פי ד' ומאי שבח יש לה בזה:
אמנם נראה עפי"ד המד"ר בראשית פ' מ"ד אמר רב לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהם את הבריות וכי מאי איכפת לי' להקב"ה למי ששוחט מהצוואר או מהעורף אלא לצרף בהן את הבריות ופירש שם במת"כ לזקקם ולזכותם שהש"י אומר ונעשה רצונו וכ"א באבות אמר ר"ח ב"ע רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות עיי"ש:
והנה לפי"ז אם נאמר דליכא שום טעם אחר במצוה רק שרצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך נתן להם מצוות כדי שיקיימו אותם ויעשו רצונו ואיסור הל"ת שלא לעבור על רצונו א"כ כשעושה עבירה לשמו לעשות בו רצונו של מקום אין כאן איסור לשיטת רש"י הנ"ל דהא אינו מתכוון לעשות האיסור שאסרה תורה וא"כ שפיר נהי דאיכא באיסור א"א שתי מעילות מעילה ד' ומעילה בבעלה מ"מ כשכיוונה באמת לשם מצוה ליכא מעילה נגד ד' וגם נגד בעלה אף דכפי דברי המהרי"ק נאסרה לבעלה אף כשעשתה להצלת נפשות דמ"מ נגד בעלה הוי מעילה עכ"פ איסורא ליכא רק דנאסרת לבעלה ושפיר אמרינן בזה גדולה עבירה לשמה:
אלא דצריך עדיין ליישב דא"א לומר כלל דכל המצוות הם רק שלא לעבור על רצונו של מקום בלי שום טעם דא"כ שוב קשיא ל"ל קרא דעדל"ת הא אם אינו מכוון לעבור על רצונו של מקום רק אדרבה לעשות רצונו לישתרי משום דשא"מ לשיטת רש"י הנ"ל:
ונלע"ד דבאמת מאי דאיתא במד"ר הנ"ל דהמצוות נצטוו רק לצרף בריותיו לאו כללא היא לכל המצוות דבוודאי איכא הרבה מצוות שיש בהם טעם בנגלה והראי' דהא ר"ש דריש טעמא דקרא ומתיר לחבול בגד אלמנה עשירה אף דקרא סתמא כתיב ואף למאן דלא דריש טעמא דקרא היינו לשגות בהן מפני זה דאולי דעתינו קצרה ואולי יש טעם אחר בדבר שאין אנו יודעין אותו אף אם הוא בנגלה ובנסתר לכולם יש טעם אך אותם מצוות שאין להם טעם בנגלה רק בנסתר אין לנו עסק בנסתרות להבין הטעם וע"ז אמר המד"ר דבמצוות אלו ציווה השי"ת אותנו בתורת גזירת המלך לעשות רצונו ונותן לנו שכר ע"ז דבכל הש"ס שניתן לנו לתורה שלימה לא מצינו בשום מקום טעם עפ"י נסתר דזה לא ניתן לכל אדם להשיג רק אנו מחויבים לעשות בתורת חק וגזירת המלך אבל כמה מצוות יש להם טעם בנגלה וע"ז לא נצטווינו בתורת גזירה רק מחמת הטעם שאנו משיגים בנגלה ולכן ר"ש אף דהוא ראש המקובלים ס"ל דדרשינן טעמא דקרא ורבנן דפליגי עליו הוא משום דאולי גם בנגלה יש טעם אחר שאין אנו מבינים אותו ואין לנו לשנות הדין מחמת זה:
ומעתה לפי"ז שיש שני עניני מצוות מצוות מחמת איזו טעם נגלה ומצוות רק גזירת המלך לעשות רצונו ואין לנו בתורת חיוב רק כדי לעשות רצון המלך וע"ז נאמר הרבה להם תורה ומצוות באלו שייך לומר גדולה עבירה לשמה דאם אינו מכוון לעבור על רצונו ח"ו רק לעשות רצונו הוי דשא"מ לשיטת רש"י הנ"ל אבל המצוות שיש להם טעם בנגלה אז היכא דשייך הטעם הזה אסור לנו לעבור ע"ז אף לשם מצוה אך היכא דל"ש הטעם לר"ש בלא"ה שרי כיון דדריש טעמא דקרא ולרבנן שחוששין דילמא יש טעם אחר בנגלה שאין אנו יודעין ממנו אז הכל אסור אף לשם מצוה דדילמא הטעם ההוא שייך גם במקום מצוה:
ולפי"ז הכל ניחא בס"ד דלענין עדל"ת אי לאו קרא לא הוי דתי דדילמא יש במצוות ל"ת זו איזו טעם שתועבה היא לפני השי"ת לעשות בה מצוה ולא יצא בה חובת מצוה כלל כקושית השאג"א על כל עדל"ת דליהוי מהב"ע אלא משום דגלי קרא אבל אי לאו דגלי קרא שפיר הו"א דאינו מקיים בזה המצוה כלל דשנואה הוא לפני המקום משא"כ עבירה לשמה כעין הא דיעל אף אם נאמר דיש טעם נגלה באיסור ביאת א"א מלבד דמועלת באישה מ"מ כיון דהיא מכוונת לד"א ולא לאותו דבר שנאסר בשבילו הוי דשא"מ לשיטת רש"י ז"ל. מאי אמרת שיהי' מהב"ע ז"א כלל דמה שכוונתה היתה להרוג אותו רשע בהריגה עצמה ליכא עבירה כלל אלא דהעבירה הי' מסייע לה במה שנבעלה לו דעי"ז הי' היכולת בידה להורגו בזה ל"ש מהב"ע כמ"ש בירושלמי לענין הוציא מצה ברה"ר ואכלה דאין זה מצהב"ע כיון דאין גופה עבירה אלא דהוא עבר עבירה עיין בחי' הרשב"א שבת (דק"ה) ר"פ ר"א דמביא דברי הירושלמי דמחלק בין מצה גזולה להוציא מצה בר"ה או קרע בשבת עיי"ש וא"כ ה"נ כיון דהמצוה תקיים בשלימות דלאו תועבה היא העבירה ג"כ אינה עוברת כיון דלא מתכוונת לעבור על האיסור:
ובזה נפתח לי שערי בינה להבין דברי הש"ס מנחות שאני מתקשה בזה כל ימי דמ"ח ע"א לענין שוחט ארבע כבשים דמושך שנים הראשונים וזורקם שלא לשמן כדי להכשיר האחרונים דאמרינן חטא בשביל שתזכה ונתקשיתי תמיד איכן מצינו שמותר לעבור איסור כדי שיזכה במצוה אחרת הא אין לנו רק היכא דשייך לומר עדל"ת ושם בכל הסוגיא ל"ש עדל"ת דהא כשזורק הראשונים שלא לשמן עובר על הל"ת קודם שיזרוק האחרונים ול"ה בעידנא וכן אח"כ בנתערבו אברי חטאת בעולה הוי עשה דפשיעה ול"ת דמקדש וכן לזרוק בשבת כדי להקטיר אימורין לערב אף דזריקה הוא רק שבות מ"מ הא כתב המג"א בסי' תמ"ו דגם עשה ול"ת דרבנן אינו נדחה משום עשה דאורייתא ובפרט בשבת דהוי עשה ול"ת שיש בה סקילה אם היתה דאורייתא. ובפרט יותר תמוה מה דרוצה אח"כ לומר דיטמא תרומה משום הפסד חולין משום חטא בשביל שתזכה דליכא כאן מצוה כלל רק הפסד ממון ואיך רצה הש"ס לומר דאמרינן בכה"ג חטא בשביל שתזכה:
אך לפי הנ"ל שפיר ניחא דאדרבא רק היכא דשייך לומר דהמצוה שיעשה יהי' תועבה ומצהב"ע אז צריכין לכללי דעדל"ת אבל בכל הני גווני דחשיב הש"ס שם ל"ש מהב"ע דאם יזרוק האחרונים לשמם בזה ליכא שום סרך עבירה ותיעוב כלל רק דנהסייע לזה ע"י מה שעבר מקודם איסור וזרק הראשונים של"ש כיון דהוא גופה לאו עבירה אלא דהוא עבר עבירה אין זה מהב"ע כדברי הירושלמי וכן במקטיר אברי עולה ליכא בהקטרת אברי עולה שום סרך עבירה אדרבא מצוה קעביד אלא דעושה באותה שעה עבירה אחרת וכן בזורק בשבת ואח"כ כשיקטיר האימורין הוי ממש כמוציא מצה דרך ר"ה ואוכלה אח"כ דאין בזה משום מהב"ע בכה"ג שפיר אמרינן חטא בשביל שתזכה כיון דאינו עושה העבירה כדי לעבור על רצונו של מקום רק כדי לעשות דבר של היתר ומצוה הוא דשא"מ כמש"ל:
ואף דמסיק שם הש"ס דבעינן שיזכה באותו דבר דוקא כדאמרינן חטא בחטאת בשביל שתזכה בעולה לא אמרינן היינו בכבשים למשל כשזורק הראשונים של"ש דאסרה התורה משום מטיל מום בקדשים מאי אמרת דאינו מכוון לזה הא הוי פס"ר דהא אלו השנים נשארו בפסול של"ש לכך בעינן שיזכה באותו שם קרבן כדי שיהי' נחשב כאלו מתקן אותו דבר גופו אבל כאן בעבירה דלשמה דיעל דטעם איסור זנות דא"א מבואר בחינוך דהוא משום ערבוביא של הבנים שיבואו לידי עריות כשלא ידעו בני מי הם וכן יבואו לידי מכה או מקלל אביו ואמו עיי"ש וא"כ בעילה כשמכוונה לשם איזו מצוה ולא לעבירה הוא דשא"מ ול"ה פס"ר דהא אפשר שלא יבוא כלל לידי אותו טעם איסור שאסרה תורה דהיינו שלא תלד כלל ולא יבוא לידי ערבוביא ובודאי אותה צדיקת כיוונה לכך שתקנח ותפליט הזרע שלא יהי' לה זרע מאותו רשע ולכך שפיר אמרינן גדולה עבירה לשמה אף דאין התיקון והזכות באותו דבר מ"מ מותר משום דשא"מ כשיטת רש"י הנ"ל:
ואמנם כגון דא עדיין צריכין למודעה דלאו בכל גווני שייך ד"ז דגדולה עבירה לשמה דאף שכתבתי לזה טעם עפ"י שיטת רש"י דכה"ג הוי דשא"מ מ"מ א"א לומר כן בפשיטות דא"כ הותרה הרצועה ח"ו וכ"א יכול לומר דאינו מתכוון לעבור רק לצורך איזו מצוה ולא יהרג אדם לעולם ואף דכבר כתבתי דבעריות דנהנה ל"ש לומר כן דמתעסק בחלבים ועריות חייב מ"מ בשאר איסורים דלאו חלבים ועריות או בנבעלת לעכו"ם כגוונא דיעל דקאמר הש"ס דלא הוי נהנה כיון דמטיל בה זוהמא תוכל להתנצל ולומר דעושות לשם איזו מצוה חלילה לומר כן:
ונלע"ד דכמו דאנו דנין חייבי מיתות ומלקות אף דבכל מילי אמרינן שמא הרהר תשובה בלבו ועיין בזה בנוב"י מ"מ בדבר שנמסר דינו לב"ד לא מהני מחשבתו בלבו דאל"כ לא יהרג אדם ונתקלקלה מדה"ד כמ"ש בשמחת הרגל להאזולאי עיי"ש ואין לב"ד עסק בנסתרות רק מה שעיניהם רואות ה"נ בד"ז אם עדים רואים לאחד שעבר איסור לא יועיל מה שיאמר דנתכוון לשם מצוה ואינו נאמן ע"ז אך כמ"ש הבכ"ש ביבמות דדבר שהעדים אומרים שהוא אסור מ"מ אם הוא בעצמו יודע שהוא שקר מותר לעשותו בינו לבינו כשאין אדם רואה אף דאם יעשה כן בפני עדים יהי' חייב מיתה או מלקות ה"נ הא דגדולה עבירה לשמה הוא רק דבר הנמסר ללב ואם הוא יודע בעצמו שהוא כן ועושה כן בינו לב"ע אין איסור בדבר אבל אם יעשה כן בפני עדים וודאי יתחייב דאין אנו יכולים לדון על מחשבה שבלב ואף דלענין מיתה למ"ד דצריך להתיר עצמו למיתה לומר אעפי"כ אפשר לומר דאינו מתחייב כשיאמר, שעושה לשם מצוה מ"מ לפסול לעדות ולשבועה או לכופו שלא לעשות האיסור וודאי לא יועיל מה שיאמר שעושה לשם מצוה דדבר הנמסר לב"ד לא אזלינן בתר מחשבתו אך כגון הא דיעל דלא הי' אדם רואה שפיר הותר לאותה צדיקת לעשות כן כיון דידעה בנפשה שכוונתה לשמים:
ולכן גם בעובדא דחנה שפיר כתבתי שאמרה אלך ואסתתר בהיתר דכיון שעושית לשם מצוה כדי שתזכה לבנים הוי עבירה לשמה ואינה עושית איסור. ואף דהעידי סתירה וגם הב"ד לא יאמינו לה. מ"מ מה יוכלו לעשות בעידי סתירה לבד. הדין הוא רק להשקותה. וזאת היא רוצית דהא ע"י ההשקאה יתברר שהיא נקי' ויתקיים בה ונקתה ונזרעה זרע ותזכה לבנים. ולא תמעול גם בבעלה דהא טובה היא לו שיזכה להבנות ממנה. ומ"ש כת"ה דר"ע לא ס"ל כר' יהושע דאם יש לו בנים מחויב עדיין משום לערב אל תנח ידך. לא אדע מנין לכת"ה זאת דהמעיין שם ביבמות ס"ב ע"ב יראה דר"ע לא פליג כלל על ר"י רק מוסיף על דבריו דקאי גם על תלמידים דאל"כ אמאי קאמר שם הש"ס דהלכה כר"י והא הלכה כר"ע מחביריו. וגם אמאי קאמר שם הש"ס מתניתין דלא כר"י נימא מני מתניתין ר"ע, א"ו דר"ע לא פליג בהא כלל על ר"י:
ומה שכתב כת"ה לפרש דברי חנה שאמרה אלך ואסתתר בשנים וכמאן דס"ל דבשנים כשרים ליכא איסור יחוד ושכ"כ גם החת"ס אה"ע ח"ב סי' ק"ב הנה תינח לדעת הרמב"ם דס"ל דיש קינוי וסתירה בשנים אבל להחולקים עליו מאי איכ"ל. וגם בע"כ צ"ל דתעשה איזו מעשה פריצות עם אלו השנים כדי שיקנא לה בעלה דאל"כ וודאי לא יקנא לה בעלה על יחוד עם שני כשרים שהוא בהיתר. וא"כ וודאי אף אם הכשרים ידעו מזה שכוונתה לשמים מ"מ לא ירצו הכשרים לעשות כן משום לזות שפתיים דהעולם לא ידעו מזה וגם אולי אסור לעשות משום והייתם נקיים. ולכן נ"ל יותר כמש"ל. וביתר הדברים אין לי פנאי עוד לעיין. כ"ד ידידו מחו' דוש"ת באה"ר ואה"ע:
דוד מנחם מאניש באבד אבד"ק