אור ברסלב
חבצלת השרון חלק ב שו"ת חו"מ › השמטות

חבצלת השרון חלק ב· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד

שו"ת חו"מ · השמטות

מפתחות לחלק חו"מ

מחמת שהשגתי השאלה הזאת בגמר הדפסת הספר ע"ב נדפסה שלא במקומה בסוף הספר:

ב"ה עש"ק תצא תרצ"א פה מרחץ קריניצא.

כוח"ט וכט"ס לכבוד אהובי ידידי הה"צ החסיד הגדול בתורה ויראה חריף ובקי משנתו זך ונקי בנש"ק מגזע תרשימים כקש"ת מו"ה שלום שליט"א אבד"ק אפטא יצ"ו:

יקרתו במועדו לנכון הגיעני. ואולם הייתי טרוד אז בנשואי נכדתי ה' ת' ואח"כ הוכרחתי לנסוע לכאן ופה אנכי מחוסר ספרים וקשה עלי להשיב. ואמנם למען כבודו וכבוד בית אביו זצוקללה"ה הוכרחתי ליקח לי פנאי לעיין בדבריו. ע"ד שאלתו באחד שצריך לחלוץ ליבמתו והוא עצמו פנוי ורוצה לישא אשה וכבר הי' לו מוכן שידוך מקודם רק שלא עשה עדיין מעשה התקשרות וכבר עשה כתה"ר פשרה בין החלוץ והחלוצה לענין הירושה אך עתה כשנודע להאשה שהוא לא יוכל לישא עד שיחלוץ לה הסיתו אותה שתשמיט מעשה החליצה לצער אותו או להוציא ממון ממנו והוא בא בימים ורוצה לישא אשה, וגם שמע כת"ה שעתה עשה התקשרות גמור עם המשודכת שלו אחר שהשמיטה החליצה. והנה עיני כתה"ר שפיר חזו דברי החת"ס שהביא הפת"ש באה"ע סי' קנ"ט סט"ו דאם אחר התראת בי"ד משמטת החליצה היא בכלל מורדת ויכול ליקח אחרת. אך מה שהביא כתה"ר מדברי החת"ס סי' א' שהביא הפת"ש בסי' א' סקט"ו באם עבר ועשה שידוך מותר לישא משודכתו. הנה החת"ס אינו תח"י אבל בפת"ש שם מביא בשמו להתיר רק בהתראת ב"ד אם אינה רוצה לעמוד בד"ת עיי"ש ואדרבא מביא שם בפת"ש בסי' א' הנ"ל למעלה מזה בשם התשו' אבן שהם ותשו' ב"א דרק אם עשה שידוך בהיתר כגון קודם שהגדיל או קודם שנבדק אם הביא שתי שערות אבל אם עשה שידוך באיסור ודאי ל"מ דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן אם לא אחר התראת בי"ד מטעם מורדת. וגם מ"ש כתה"ר לצרף דעת הסוברים דביבמה אין שייך חדר"ג אינו ענין לכאן דשם איירי אם כבר נשא אשה ונפלה לפניו אשת אחיו ליבום ס"ל דבמקום מצוות יבום לא תיקן ר"ג אבל כאן אדרבא שהיבמה נפלה לפניו מקודם אין שייך להתיר לישא אחרת משום מצוה דמה מצוה יש כאן. ואמנם בגוף הדבר תמוה לי דמה צריך הרמ"א בסי' קנ"ט ס"ה הנ"ל לומר הטעם דקודם חליצה אסור לישא אחרת משום חדר"ג ושיהי' שייך לומר דהיכא דהיא ממאנת לחלוץ הוי מורדת כמ"ש החת"ס והא בלא"ה איכא איסור לפי"ד הרא"מ הובא בב"ח סי' קס"ה דהיכא דהאחד מהאחים נשוי אשה אסור לו לחלוץ אם לא שיתירו לו חדר"ג דאל"כ הוי חליצה פסולה משום חדר"ג ודכירנא שכן פסק בתשו' בד"ח הלכה למעשה באם גדול האחים הוא נשוי יחלוץ הקטן משום דחליצת הגדול הוא ח"פ כיון דא"י ליבם משום חדר"ג ומבואר ברש"י יבמות (מ"א ע"ב) ד"ה אלא וד"ה והרי קטנה דכל היכא דאפשר להשהות החליצה עד שתהא ראוי' ליבום משהינן ועיין פת"ש סי' קנ"ט סק"ח בשם תשו' מנחת עני דגם בימי עיבור והנקה צריך להמתין עם החליצה מה"ט עיי"ש. וא"כ הכא איך מתירין לו לישא אשה קודם חליצה הא גורם לעשות לכתחילה חליצה פסולה דהא לא תהי' ראוי' אח"כ ליבום משום חדר"ג. והרי הדברים ק"ו אם משהינן לכתחילה החליצה לעשותה לאחר זמן כדי שתהי' חליצה כשירה אף דבכל דוכתי קיי"ל שהויי מצוה לא משהינן מכ"ש היכא דאפשר לעשות עתה חליצה כשירה איך מתירין לכתחילה לישא אשה ולגרום לעשות אח"כ ח"פ וזה דבר התמוה באמת ואין לי פה ספרים לעיין אם לא הרגישו מי בזה:

אמת שלולי דברי רש"י הנ"ל הי' אפשר לפרש הסוגיא באופן אחר משום דלפרש"י דרק לכתחילה קאמר כיון דאפשר להמתין לאחר ג"ח ולעשות חליצה כשירה א"כ מאי פריך הש"ס מהא דספיקות חולצות ולא מתייבמות והא אינו עולה ליבום וכו' ומאי קושיא הא שם אין לו תקנה לעשות חליצה כשירה. ומה שפרש"י ד"ה שקידש שהקושיא היא דלמה לא תמתין עד שיבואו עדים ויבררו איזה מהן קידש הוא דחוק מאד בתכלית הדוחק דמה דמיון לתוך ג' דהוי רק מחו"ז דיכול להמתין על לאחר ג' אבל כאן דלמא עידי הקידושין עצמם הן בכאן ואומרים דאין יודעין איזה מהם קידש ועדים אחרים לא היו בשעת קידושין וא"כ לא יתברר הדבר לעולם. וכי תמתין עד שיבוא אלי'. ובפרט לפי"מ דקיי"ל דקידושין שאמ"ל הוי קידושין משכח"ל דאמר לשני אחיות אחת מכם מקודשת לי דאז שניהם מקודשות מספק. וספק זה לא יתברר לעולם רק ע"י אלי' וא"כ מאי תקנה יש להמתין. לכן הי' נראה לפרש באו"א ולישב קו' הב"מ בס' צלעות הבית בהתירת דברי הש"ס מכאן לב"ב דפ"א דכאן קאמר הש"ס דספיקות מיקרי ראוי ליבום משום דאם יבוא אלי' וכו' ושם קאמר הש"ס לענין קונה שני אילנות דאינו ראוי לקריאה מחמת ספק דילמא לא קנה קרקע אלמא דס"ל דא"ר מחמת ס' הוי א"ר ול"א דילמא אתי אלי' והובא דברי הש"ס הזאת לפסק הלכה בדברי התוס' זבחים (ע"ה ע"א) וגיטין (כ"ח ע"ב) ועוד כמה דוכתי דא"ר מחמת ספק הוי א"ר, ולענ"ד נ"ל לישב דהנה ביבמות (כ ע"א) יליף הש"ס מקרא דחייבי לאוין וחייבי עשה עולין לחליצה אעפ"י שאין עולין ליבום ולא ממעטינן רק חייבי כריתות וכדומה דאין להם זיקה כלל והנה הס"ד דהש"ס כאן (דמ"א) הוי ס"ל דכל שאינו עולה ליבום מחמת ספק הוי כוודאי אינו עומד ליבום ולאו בת חליצה היא כלל ולכך ס"ל דתוך ג' דהוי ספק דילמא היא מעוברת והוי ספק גמור דילמא היא אשת אח שיש לו בנים דאינה זקוקה כלל לכך אינה עולה לחליצה ג"כ, ואף דיעבד אינה בת חליצה ופריך שפיר מהא דהספיקות חולצות ולא מתייבמות דאיירי בספק איזה מהאחיות קידש דהוי ספק אחות אשה שהיא חייבי כריתות שאינה עולה לחליצה ג"כ, אם נאמר דספק כוודאי משווינן לה ואמאי חולצות. ומשני הכי השתא התם אם יבוא אלי' ויאמר דהא קידש בת יבום היא והיינו עפי"מ שהבאתי בתשובותי כ"פ מה שהראה לי תלמידי בס' יראים דהא דספיקא דאורייתא מן התורה לחומרא הוא מקרא דובחרת בחיים דהוי רק מ"ע וא"כ א"א לדמות ס' לוודאי דוודאי הוי ח"כ דילפינן מקרא דאינו עולה ליבום משא"כ ספק מדאורייתא י"ל דבת יבום היא דקמי שמיא גליא דאם יבוא אלי' ויאמר דהא קידש בת יבום היא וזקוקה לו מאי אמרת השתא מיהא אינו יכול ליבמה דעדיין לא בא אלי' ואסורה לו מחמת ספק ז"א דכל איסור מחמת ספק הוא רק איסור עשה וחייבי עשה ילפינן מקרא דלעיל דאף שאינה עולה ליבום עולה לחליצה ולא קשה קו' הבי"מ מב"ב (דפ"א) דשם אינו ראוי לקריאה מדאורייתא מחמת ספק דילמא לא קנה קרקע ומיחזי שיקרא אם יאמר האדמה אשר נתת לי מאי אמרת אם יבוא אלי' השתא מיהא לא אתא אלי' ואסור לו לקרות מספק נהי דספק אסור רק באיסור עשה מ"מ מחמת איסור עשה הוי ג"כ אינו ראוי שפיר קאמר הש"ס דמיקרי אינו ראוי אבל כאן בחליצה דבפירוש ריבתה תורה דחייבי עשה עולין ליבום לכך שפיר הספיקות עולין ליבום אמנם תוך ג' דאסרו חכמים מכח וודאי ולא מכח ספק ושווי' רבנן כאשת אח שיש לה בנים וס"ל דא"ר מדרבנן הוי א"ר מדאורייתא לכך שפיר בתוך ג' אינו עולה לחליצה כלל כיון שא"ר ליבום ואף דיעבד י"ל דל"ה חליצה דמדרבנן הוי כאשת אח שיש לה בנים מכח וודאי דאינה עולה לחליצה ג"כ וא"כ אין ראי' מזה לאיסור חדר"ג דאיסור חדר"ג לא עדיף מחייבי לאוין ועשה דעולין מדאורייתא לחליצה דילפינן לה מקרא ושפיר הוי חליצה כשירה וא"צ לעשות תקנה שתהי' חליצה כשירה דאף שיטת רש"י והרמב"ם דגם מחמת ח"ל הוי ח"פ שצריכה לחזור על כל האחין ואינה פוטרת צרתה היינו משום דלא אלימא חליצה גרועה להפקיע זיקת שאר האחין או צרתה דאלימא זיקתן אבל לפטור נפשה י"ל דגם חליצה כה"ג פוטרת כיון דאין לנו ראי' לזה מש"ס הנ"ל דלפי"מ שפירשתי ד' הש"ס כאן הוי חליצה פסולה לגמרי אף דיעבד אך כ"ז רק בדרך שקליא וטריא אבל לדינא חלילה לנו לזוז זיז כ"ש מדברי רש"י הנ"ל שפירש דברי הש"ס כפשטן, דמחמת ספק לא הוי חליצה פסולה ובדיעבד הוי שפיר חליצה וכדיעה הראשונה שהוא ג"כ דעת המחבר בסי' קס"ד ס"א ואפ"ה לכתחילה כל היכא דאפשר שהחליצה תהי' בעת שראוי' ליבום עבדינן א"כ הדק"ל איך יכול לישא אשה קודם חליצה הא אח"כ תהי' אסורה ליבום משום חדר"ג:

אך אפשר לומר דבאמת הני תרי דיעות שבסי' קס"ד ס"א הנ"ל פליגי בהא דדעת הרמ"א בשם הגמ"ר דס"ל דאף בדיעבד הוי ח"פ מפרשים דברי הש"ס כמו שפירשתי דתוך ג' הוי ח"פ אף בדיעבד. ודעת המחבר הוא כדעת רש"י וטעם מחלקותם נראה דהנה לכאורה תקשי למ"ד דאף בדיעבד ל"ה חליצה תוך ג' א"כ מאי מהני לאחר ג' הא גם לאחר ג' תהי' אסורה דכל שאין אתה קורא בה בשעת נפילה יבמה יבוא עלי' הרי היא כאשת אח שיש לה בנים דאסורה לעולם, אך צ"ל דהא קאמר הש"ס (בדכ"ז ע"ב) דה"מ היכא דקאי באפה איסורא דאורייתא. אבל היכא דאסירה רק מדרבנן אינה אסורה לעולם. וה"נ אינה אסורה תוך ג' רק מדרבנן. אך באמת ז"א דהש"ס קאמר שם דרב ס"ל כן אבל ר' יוחנן ס"ל דאף מחמת איסור דרבנן אסורה לעולם וקיי"ל שם כר"י והדק"ל. אמנם בתוס' שם בד"ה אבל הביאו פר"ח הנ"ל שפירש דרב לטעמי' דס"ל אין זיקה לכך קאמר הש"ס דהוי רק איסור דרבנן אבל ר"י ס"ל יש זיקה כמ"ש התוס' שם ד"ה איתבי' וא"כ י"ל דתרוויי' ס"ל דמחמת איסור דרבנן אינה אסורה לעולם, רק ר"י ס"ל דיש זיקה והוי דאורייתא אבל בתוך ג' דלכ"ע הוי רק דרבנן אינה אסורה לאחר ג', וא"כ מעתה בהא פליגי, רש"י ס"ל כפשטות הש"ס שם (דכ"ז), דר"י ס"ל דגם באיסור דרבנן אסורה לעולם לכך הוכרח רש"י לפרש דל"ה חליצה פסולה כלל, ורק לכתחלה ממתינין עד לאחר ג' ולכך ל"ש לומר דכל דלא חזיא בשעת נפילה אסורה לעולם, חדא דכל שאסורה רק לכתחלה מחמת איסור דרבנן ובדיעבד כשר הוי ראוי כמ"ש התוס' בכתובות (ד"ל). ועוד דאם נאמר דתהי' אסורה לעולם עי"ז. א"כ גם לאלתר תשתרי דהא רש"י קאמר דרק לכתחלה כיון דאפשר להמתין ממתינן אבל אם נאמר דעי"ז אסורה לעולם גם לאלתר שרי. אבל דיעה השני' שברמ"א הנ"ל דס"ל דגם בדיעבד פסולה דהאי חליצה פסולה גמורה מדרבנן, ס"ל כפר"ח הנ"ל דכל היכא דרק איסורא דרבנן קאי קמי' לא מתסרי לעולם וא"כ לדידהו י"ל דהא דתוך ג' אינה חולצת היינו משום דמדרבנן עשאוה כוודאי אשת אח שיש לה בנים דאינה עולה לחליצה כמש"ל אבל היכא דאסורה משום חדר"ג דלא הוי יותר מח"ל וח"ע דעולים מדאורייתא לחליצה אף אם נאמר דגם מחמת ח"ל וח"ע הוי ח"פ לענין שצריכה לחזור על כל האחין כשיטת רש"י והרמב"ם עי' תוס' (כ"ו ע"ב) ד"ה וחליצה. היינו אם יש עוד אחין או צרות, לא אלימא חליצה גרועה להפקיע זיקה אלימתא אבל למיפטר נפשה היכא דליכא אחין וצרות אליבא דכ"ע פטרה וא"צ להמתין שתהי' ראוי' ליבום כמש"ל וא"כ מיושבת קושיתי הנ"ל דה דיעה שהביא הרמ"א סי' קנ"ט דאסור לכתחלה לישא אשה קודם חליצה רק כשהוא משודך הוא הגמ"ר כמ"ש הרמ"א והגמ"ר לשיטתו אזיל שהוא דיעה השני' שברמ"א הנ"ל סי' קס"ד ס"א דחלצה תוך ג' אף בדיעבד פסול כמש"ל משום דהוי כאשת אח שיש לה בנים אבל משום איסור חדר"ג לבד שפיר חולצת כמש"ל. וא"כ לדינא כיון דאיכא שני דיעות בדין זה וגם יש מחלוקת הפוסקים אם חדר"ג נוהג במקום יבום כמבואר בסי' א'. ולמ"ד חדר"ג אינו נוהג ביבום כלל הרי היא ראוי' ליבום ג"כ. וגם דיש לישב גוף קושיתי הנ"ל עפ"י מחלוקת הרז"ה והרמב"ן לענין אשתפך חמימי דאמרינן דלע"ע עומד לפנינו מצות מילה מלין את התינוק. ואם אח"כ יהי' צריך לחלל שבת משום פק"נ לא איכפת לן, ה"נ לע"ע עומד לפנינו מצות פ"ו שצריך לישא אשה היכא דגוף הנשואין אין בהם איסור משום תקנת רגמ"ה כגון במורדת להחת"ס הנ"ל. ואמרינן לו דישא אשה. ואי דאח"כ לא יוכל ליבם משום תקנת רגמ"ה ויהי' החליצה חליצה גרועה משום דל"ח ליבום מ"מ אין משגיחין בזה דעכשיו רמיא עלי' מצות פ"ו מוכרח לקיים. ואח"כ יהי' דינה ככל חייבי לאווין מריבוי דקרא הנ"ל. וא"כ נלע"ד דלדינא אין לזוז מפשטות דברי הרמ"א הנ"ל בסי' קנ"ט דליכא איסור רק משום חדר"ג והיכא דהיא מורדת מתרינן בה ואח"כ מתירין לו לישא אשה אחרת כדברי החת"ס הנ"ל. ומחמת עסקי פה ברפואות לא אוכל להאריך יותר:

והנני בזה ידידו דוש"ת באה"ר ואה"ע מברכו בכוח"ט וכט"ס דוד מנחם מאניש באבד אבדק"ק טארנאפאל. הב"ש בסי' כ"ח ס"ק נ"ב הניח בצ"ע אמאי באיה"נ דרבנן שאין להם עיקר מקודשת הא מ"מ אינו שוה אצלה כלום ובמאי מקדשה ונלע"ד לישב דידוע קושית התוס' בע"ז וכ"מ אמאי אינה מקודשת עם האפר היכא דשוה פרוטה ותירץ הריטב"א דהאפר הוא הפקר ואינו שלו וכל הקודם זכה ולכאורה אינו מובן הא מ"מ ההנאה באה לה על ידו שממציא לה האפר במה שנתנו לידה ונהנית בש"פ ולא גרע משחוק לפני וכו'. אך צ"ל עפי"ד הש"ס ב"ר (ד"ע ע"ב) גבי עקוץ תאנים מתאנתי וכו' דכל היכא דא תבעה לי' קמן בדינא ל"א לי' זיל שלים לאו מכירה היא אם לא היכא דמחויב לצי"ש כמו גבי אתנן עיי"ש בתד"ה אילו הרי דמעות אינו קונה רק היכא דאם לא יתקיים המקח יוכל לתבעו לחזור לו הכסף וא"כ הכא דכיון דהאפר הוא הפקר ואם תרצה שלא להתקדש לא יוכל לתבעה להחזיר לו האפר דתוכל לומר מהפקירא קזכינא כסף כזה אינו קונה ואינו דומה לשחוק לפני וכו' דשם אם לא תרצה להתקדש לו תהי' מחויבת לשלם לו שכרו כפועל אבל כאן אינה מחויבת לו האיה"נ שנתן לה דתאמר מהפקירא קזכינא אך קשה לפי"ד הט"ז ביו"ד סי' ש"ו סק"ג דאם מכר בשר בכור שנשחט שלא ע"פ מומחה יקבר ויחזיר להלוקח הדמים היינו שאם המוכר אומר אנא בעינא למיעבד מצוה לקוברו מחויב הלוקח ליתנו לו כדקאמר הש"ס ב"ק (דצ"א) שורי הרגת וכו' וקטעין לי' אנא בעינא למיעבד מצוה עיי"ש וא"כ גם במקדש באיה"נ אם לא תרצה להתקדש לו יוכל לתבעה בדין החזיר לי האיה"נ דאנא בעינא למיעבד מצוה לשורפם ותהי' מחויבת להחזיר לו לפי"ד הט"ז הנ"ל וכשתתן בידו לשורפה יזכה הוא בעצמו בהאפר מתורת הפקר כיון שהוא תח"י וא"כ אמאי אינה מקודשת הא יכול לתובעה בדין אם לא תתקדש וממונא מעליא יהיב לה אך צ"ל דהא דיכול לתובעה אנא בעינא למיעבד מצוה אף דנמצא שנהנה מאיה"נ במה שמקיים המצוה אינו אסור משום דמלל"נ וא"כ כ"ז בדינו של הט"ז דאיירי בנקברין וליכא הנאת הגוף בהדי המצוה אבל בנשרפין דאפרן מותר ואם הוא יתבע לשרפו יהי' לו גם הנאת הגוף בהדי המצוה דיזכה באפרה וכל מכירה וזכי' באיה"נ אסור אף קודם שנהנה כמו שהאריך בתשו' ב"ש או"ח ובס' ישרש יעקב ביבמות (דק"ג ע"ב). וא"כ לא יוכל לתבעה בדין להחזיר לו האיה"נ לשורפה דנמצא שנהנה מאיה"נ ולכך אינה מקודשת עם האפר דתוכל לומר מהפקירא קזכינא ואף אם יתבע אותה בדין להחזיר לו האיה"נ ויאמר דאינו מכוון ליהנות מהאפר רק לעשות מצוה מ"מ כיון דבע"כ נהנה מהאפר אם נאמר דעי"ז תתקדש והוי פסיק רישא דאסור. אך כ"ז באיה"נ דאורייתא אבל באיה"נ דרבנן דקיי"ל פסיק רישא מותר כמ"ש התה"ד הובא בט"ז ומג"א ה' שבת. שפיר מקודשת עם האפר דהא יכול לתובעה בדין להחזיר לו האיה"נ לשורפה דיאמר דאינו מכוון ליהנות רק לקיים המצוה ופ"ר בדרבנן מותר וכל דיכול לתובעה בדין ואינו תובעה ומניח בידה הוי שפיר כסף להתקדש בו כמש"ל. ומיושב קושית הב"ש הנ"ל:

התב"ש בסי' ט"ו מביא דעת הרשב"א בתה"א דאפרוח קודם שיצא לאויר העולם אינו אסור מדאורייתא משום נבילה רק מדרבנן ותמה הוא מ"ש מבן ח' בבהמה דאסור מדאורייתא משום נפל. ונ"ל לתרץ דלכאורה צריך להבין אמאי באמת בן ח' בבהמה אסור מדאורייתא משום נבילה הא כתב הרמב"ם בפ"ד מהמ"א ה"ב דאין איסור נבילה אלא בדבר הראוי לשחיטה ובחולין (דע"ה ע"א) דתלש חלב מבן ח' ואכל פטור דחדשים גרמו וכתבו התוס' ר"פ ג"ה ד"ה בוולדות דהטעם משום דכתיב כל חלב שור וכשב וכו' וכל שלא כלו חדשיו לאו שור וכשב הוא וא"כ ה"נ לענין שחיטה דכתיב וזבחת מבקרך וצאנך כל שלא כלו חדשיו לאו בקר וצאן הוא ואינו טעון שחיטה ואמאי אסור משום נבילה ובפרט לפימ"ש התוס' שם (דק"ג ע"א) דאיסור חלב דגם איסור טריפה ואיסור אמ"ה אינו חל במעי אמו דשום איסור אינו חל במעי אמו א"כ אמאי חייב על בן ח' משום נפל אך י"ל עפי"ד הש"ס ס"פ אלו טריפות דקאמר דרני דבישרא אסורי דכוורי שריין וכו' וקאמר הטעם דבהמה דבשחיטה משתריא הני דלא מהני להו שחיטה באיסוריי' קיימי ועיי"ש ברש"י ד"ה בשחיטה שכתב וז"ל ואלו שגדלו בתוכה עד שלא נשחטה באו מאיסור אבמ"ה ושחיטת הבהמה לא אהניא לדידהו שהרי יש להם חיות לעצמן ואע"ג דשליל מותר בשחיטת אמו מכל בבהמה תאכלו נפקו אבל הני ובאיסרייהו קיימי עכ"ל והיינו כדאיתא בירושלמי בהמה בבהמה כתיב ולא שרץ בבהמה עכ"פ היוצא מזה דדרני מש"ה אסירי משום דנולדו מבהמה דטעונה שחיטה אסורין עד שישחטו ושחיטה ל"ש בהו מ"ה אין להם תקנה ואסורי וא"כ מש"ה נפל שלא כלו לו חדשיו אסור משום נבילה משום דנולד מהאם שטעונה שחיטה ושחיטת עצמם ל"ש בהם דבשחיטה בקר וצאן כתיב וכל שלא כלו חדשיו לאו בקר וצאן היא ולכך אסורים משום נבילה כמו האם ואין להם תקנה כמו דרני דבישרא משא"כ אפרוח שנוצר מהביצה שאין בה איסור אבמ"ה דמי לדרני דכוורי דשריין כיון דנוצרו מדבר שאינו טעון שחיטה ושפיר כתב הרשב"א דלית באפרוח מדאורייתא איסור נבילה דמחמת עצמו אינו טעון שחיטה עד שיצא לאויר העולם ויהי' נגמר צורתו כמו בבהמה אלא דבהמה אסירא משום לתא דאמו שבא מכח איסור אבמ"ה ושאינו זבוח משא"כ עוף שנוצר מביצה שהתירתה רחמנא לא חל עלי' איסור נבילה עד שתוגמר יצירתו ויצא לאויר העולם שאז יתחייב בשחיטה מצד עצמו ויהי' בה איסור נבילה ג"כ ומיושב קושית התב"ש הנ"ל. וזה לדעתי דבר אמת לאמיתתו של תורה בעזה"י:

ובזה נראה לישב קושית התוס' (בדק"ג ע"א) ד"ה דאיסור שהקשו על הא דקאמר הש"ס דכשנטרפה עם יציאת רובה חייב ג' דכולהו בהדדי קאתיין והא ר"י ס"ל דתלש חלב מבן ט' חי חייב דחדשים גורמים א"כ איסור חלב קדים ואיך חל עליו איסור אמ"ה וטריפה. ולהנ"ל י"ל דלכאורה קשיא אמאי דקאמרי התוס' דאיסור אמ"ה ליכא קודם שנולד והא כבר הוכחתי לעיל מהא דדרני דבישראל דגם תולעים שבמעי בהמה שנוצרו מאיסור אבמ"ה אסורים דגם ולד במעי אמו אסור א"כ איסור אבמ"ה חל ג"כ עוד במעי אמו ואיך חל עליו אח"כ איסור חלב כשנעשה בן ט' וכן איסור טריפה והא אסורה משום איסור אבמ"ה עוד קודם שכלו חדשיו אך צ"ל דהא דאסורה משום לתא דאם דהוי כאבר מן האם הוא רק קודם שנולד שאין לה עדיין חיות ושם בהמה לעצמה. אבל כשנולדה ונעשה בהמה לעצמה ויש לה חיות בפ"ע פקע האיסור שהי' לה קודם משום שהיתה אבר מן האם וחל עלה איסור אבמה"ח של עצמה לכך קאמר הש"ס דכשנולדה כולהו בהדדי קאתיין וא"כ מיושב קושית התוס' שהקשו לר"י איסור חלב קדים שחל במעי אמו ואיך חל עליו איסור טריפה ואמ"ה ז"א דבמעי אמה היתה אסורה משום לתא דהאם עוד קודם שכלו חדשיו ולא הי' יכול איסור חלב לחול עליו אח"כ כשכלו חדשיו. רק אח"כ כשנולדה דפקע איסור של לתא דאם אז חלו כולהו בהדדי. ובהכי ניחא הא דקאמר ר"י שם דע"ה הטילה נפל חלבו כחלב בהמה דחדשים גרמו ולא קאמר חייב על חלבו דבאמת חיוב ליכא דלא אתי איסור חלב וחייל על איסור אבמ"ה דלתא דאם דקדים לו רק איסורא איכא כדקאמר הש"ס ביבמות (דל"ג) נ"מ לקוברו בין רשעים גמורים וכו' כנלע"ד נכון:

בפמ"ג סי' מ"ט ועוד שאר מקומות מביא דברי השבות יעקב בעגל דק"ק מיץ שהתיר בספק טריפה שנמלח עם בשר כשר בקליפה משום ס"ס דילמא אינה טריפה ודילמא כהראבי"ה דמליחה סגי בקליפה ואף דהוי ס' אחד בגוף ואחד בתערובות מ"מ כיון דעכשיו אין דנין רק על הבשר הכשר דהס"ט הוא ניכר ועל הבשר הכשר באין שני הספיקות ביחד כ"כ בשמו הפרמ"ג בסי' ק"י. ולכאורה אינו מובן הא באנו לדון על הבשר הכשר משום ציר טריפה הנבלע בו משום דכשאוכל הבשר אוכל ומרגיש טעם הציר ג"כ וא"כ אנו דנין על הציר של ס"ט והוי ס' אחד בגוף וכו'. ומ"ש אם חתך קצת חתיכה מהס"ט ונפלה לקדירה או נסחט ממנו ציר ונפל לקדירה. ונ"ל לישב דהנה הטעם של הר"י שאוסר ס' אחד בגוף וכו' הוא משום דכיון דנולד הספק בגוף בפ"ע ובו ליכא רק חד ספק ואוסרין אותו נעשה כוודאי כמ"ש הר"ן בתשו' דמחמת ספק חשבינן לי' כאלו חל האיסור בוודאי אף לקולא דמתירין לו נדרו. וא"כ תו לא מצרפינן לי' לס"ס כמבואר בב"י סי' נ"ז בשם המ"כ ובט"ז סי' ק"י ובאחרונים. והנה הבאתי כ"פ מה שהראה לי תלמיד אחד בס' חרדים דהא דאסרינן ס' איסור תורה הוא מקרא דראה נתתי לפניך את החיים והטוב וכו' ובחרת בחיים ונמצא דהוא מ"ע ומעתה כל ס' איסור דאורייתא הוא ס' לאו וודאי עשה וידוע שיטת הראב"ד דחלב אדם מש"ה מותר משום דבשר אדם הוא רק עשה והטמאים לאסור צירן ורוטבן באיסורי לאווין הוא דכתיב ולא באיסור עשה וא"כ שפיר מובנים דברי השבו"י דספק אחד בגוף דאינו מצטרף לס"ס הוא משום דכבר אסרתו התורה ונעשה כוודאי אבל זה רק איסור עשה כמש"ל ואינו אוסר הציר היוצא ממנו במליחה כמו בגדים טמאים אלא דאיכא ג"כ ספק לאו דטריפה אבל כיון דאינו אסור רק משום ספק מצרפינן לי' לס"ס ולכך מותר במליחה ע"י קליפה משום ס"ס מאי אמרת הא כבר נאסר הספק ונעשה וודאי ז"א דמשום וודאי אינו אסור רק באיסור עשה והציר היוצא ממנו אינו אוסר כלל מדאורייתא כנ"ל:

בט"ז יו"ד סי' צ"ח מביא. דברי הת"ח דבשר עוף בחלב שנשפך וא"י אם יש ס' אסור אף דהוי רק ספיקא דרבנן ותמה הט"ז דמ"ש ממין במינו ונשפך דאזלינן בספיקא לקולא משום סד"ר ונ"ל ליישב דהנה הכו"פ הקשה שם על הא דאמרינן שם דלשיטת רש"י דטכ"ע ל"ד גם באינו מינו ונשפך אזלינן בספיקו לקולא דהוי סד"ר והא אפשר לברר האיסור שיתן לקפילא לטעום וכל דאפשר לברר האיסור מחויבים לברר גם בסד"ר. אך אפשר לומר דהנה הב"י שם מביא דיעות בטעם שאינו נרגש לרוב בני אדם רק לקפילא אם אוסר. ונ"ל דבאיסור דרבנן לכ"ע מותר דהנה הא דאיסורי שנפל להיתר דאוסר גם ההיתר אף דיכול לומר דאינו מתכוון לאכול רק ההיתר ולא האיסור ודשא"מ מותר בכל האיסורין מ"מ כאן אסור מתרי טעמי חדא דמתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה ועוד דהוי פסיק רישא ואמנם לפי"ז בטעם שאינו נרגש לכל אדם רק לקפילא ליכא למימר שכן נהנה דהרי הוא אינו נהנה כלל דחיך אוכל יטעם והוא אינו מרגיש את הטעם ואינו נהנה ממנו וליכא למימר רק הטעם השני משום פסיק רישא. והנה התה"ד הובא בט"ז ומ"א בה"ש דפסיק רישא באיסור דרבנן מותר וא"כ באיסור דרבנן י"ל דכ"ע מודו דאם הטעם אינו נרגש לכל אדם אינו אוסר דליתנהו להני תרתי טעמי דלעיל וא"כ מיושבת קו' הכו"פ הנ"ל דהא ידוע דא"צ לברר האיסור רק כשיתברר הכל וכאן אם נצטרך ליתן לטעום בע"כ צריך ליתן לקפילא דוקא דנאמן משום דלא מרע אומנותו וא"כ לא יתברר הדבר בכולו דאף אם יאמר הקפילא דמרגיש הטעם מ"מ דילמא סתם בני אדם לא ירגישו הטעם ונאסור בחנם למ"ד טכ"ע לאו דאורייתא כמש"ל ומש"ה מותר בנשפך וא"צ ליתן לטעום אך כ"ז בשאר איסורין אבל בב"ח דהבשר אסור כמו החלב דשניהם אסרה תורה לא שייך בזה דשא"מ דכל מה שאוכל הוא האיסור וא"כ גם טעם שאינו נרגש לכל אסור כיון דהקפילא טועמו. וא"כ שפיר כתב הת"ח דנשפך אסור בבב"ח ול"א סד"ר לקולא דהא אפשר לברר האיסור ע"י קפילא כקושית הכו"פ הנ"ל:

סוף הספר

תוכן העניינים

חבצלת השרון חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה