אור ברסלב
חבצלת השרון חלק ב שו"ת אה"ע › סימן כו, תק"ע.

חבצלת השרון חלק ב· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד

שו"ת אה"ע · סימן כו, תק"ע.

סימן כה תק"ע.

שלום אשיב לכבוד ידידי הרב הגדול מובחר במעלות איש תבונות כש"ת מו"ה גדלי' נ"י אבד"ק זבאראז יצ"ו:

הגיעני קונטרסו בדבר העגונה. והנה לא יספיק עמדי העת לעיין בכל דבריו. יען כי בא בארוכה מאד. ואמרתי אנקוט נפשי בקצרה לעיין בגוף הדין הנוגע להלכה למעשה. ואבוא ראשונה אל עדות הישראל ר' בנציון בר"י שהעיד ששאל לאיש חיל ישראל שעבד בלאנדוועהר רעגימענט 35 על מיודעו ר' משה צימרינג שעבד ג"כ ברעגימענט הזה. והשיב לו שר' משה צימרינג נפל במלחמה. והנה בעדות זה יש שני חששות חדא שלא הזכיר שם מקומו. וגם שלא אמר קברתיו:

ולכאורה י"ל דמה שהזכיר הרעגעמענט שעבד בו הוי כשם מקומו. אבל באמת לא דמי דהא דשם עירו סגי וא"צ לחפש בעיר אם יש שם עוד אחד ששמו כזה. הוא משום דבעיר אחת אם הי' שם עוד איש ששמו ושם אביו כן. הי' יודעים מזה והי' לו קול כמ"ש הראב"ד הובא בריטב"א ובשטמ"ק ב"מ (די"ח ע"ב) ובחי' הרמב"ן גיטין (דכ"ז) עיי"ש. וא"כ ברעגימענט ל"ש זאת דילמא באמת הי' שם שנים והי' להם קול ואנו אין יודעין מזה כיון דהיו רחוקים מאתנו ולא הי' לנו עסק בהם. ואף אם נאמר דאם איתא דשם הי' ידוע שיש שנים כאלו א"כ הי' האיש חיל הנ"ל שואל להעד הנ"ל על איזו משה צימרינג הוא שואל. מ"מ אולי רעגימענט אינו דומה כלל לעיר כיון דיש הרבה אבטהיילונגען ולפעמים אינם עומדים כלל במק"א ואין יודעים זמ"ז. א"כ י"ל דהי' שנים והאיש חיל הנ"ל לא הי' יודע מזה:

איברא דכבר ישבתי על מדוכה זו. מה שפשוט בטוש"ע סי' י"ז סי"ח דבשמו ושם אביו ושם עירו סגי ומשמע דא"צ שוב לחפש אם נמצא עוד בעיר איש כזה אף אם העיר גדולה מאד. דאם נאמר דמפשפשין עוד בעיר אם לא נמצא איש ששמו כזה. א"כ גם בשמו ושם עירו לחוד סגי. כמבואר בתוספתא הובא בהה"מ פי"ג מה"ג הכ"ז. וביותר בריא"ז שעל הרי"ף בפ' בתרא דיבמות בד"ה ואם אמרו שכתב שם דבעינן שמו ושם אביו ושם עירו. ואם הזכיר רק שמו ושם עירו לבד מפשפשין באותה העיר עיי"ש. משמע דבשמו ושם אביו ושם עירו א"צ לפשפש עוד כלל. וכן מבואר במהרי"ט ח"ב אה"ע סי' ל' ד"ה ומעתה עיי"ש וכן מבואר בקו"ע אות שס"ז ושע"ד עיי"ש. ובאמת דבר זה במחלוקת שנוי' דבתוס' גיטין (דכ"ז) ד"ה חיישינן כתבו דהא דחייש ר"ה לשני שווירי ולא חייש שמא יש באותה שווירי עצמו עוד יב"ש. דאיירי דיודעין הי' שאין שם עוד יב"ש אחר עיי"ש. וכ"כ שם גם בחי' הרמב"ן ד"ה אר"ה. וזה דלא כפירושו של הראב"ד שבשטמ"ק ב"מ הנ"ל. ובחי' הרמב"ן שם אח"כ בד"ה אר"י הביא באריכות דברי הראב"ד וחולק עליו. ופירש גם בעובדא דיצחק ר"ג דאיירי דידוע שבקורטבא לא הי' שני יצחק ר"ג וכן פירש ג"כ במלחמות ביבמות (דקט"ו) בעובדא דיצחק ר"ג הנ"ל שכתב וז"ל ולחוש לתרי יצחק ר"ג בקורטבא עצמו הדבר ידוע שאין שם אלא אחד עכ"ד וכ"כ שה אח"כ וז"ל אבל לא הי' צריך לבדוק אלא עיר נהרדעא ומוחזקין הי' בה שאין שם אנדרלאי אחר עיי"ש והרי שם הגירסא בש"ס ווילנא דוד בר אנדרולאי. דהוי שמו ושם אביו. וכן יצחק ר"ג בר אחתי' דרב ביבי דעדיף משמו ושם אביו. ואפ"ה הצריך שיהי' ידוע שאין שם בנהרדעא ובקורטבא עוד אחד ששמו כן. וכן פירש"י שם דאביי דאמר חיישינן היינו שמא יש שם בקורטבא עוד יצחק ר"ג אחד עיי"ש בד"ה מי חיישינן ובד"ה תיבדק. ואף דרבא ס"ל שם דלא חיישינן היינו בע"כ כפירושם של התוס' שם והרא"ש בגיטין (דכ"ז) דרבא סובר כרבה דל"ח רק בתרתי לריעותא דהוחזקו שני יב"ש ושכיח שיירות עיי"ש. וכן פירש"י ג"כ בב"מ (די"ח וד"כ) בד"ה חיישינן דאיירי שיודעין הי' שאין שם בשווירי שנים ששמותיהן שווים. עיי"ש. ומה שדבריו סתורים לפירושו בגיטין הנ"ל בד"ה ואפילו כבר הרגיש בזה הרמב"ן בחידושיו הנ"ל או דשם איירי אליבא דרבה. ועיין בישרש יעקב יבמות (דקט"ו) הנ"ל בד"ה בא"ד ואי שכיחי ובש"ש פ"ז וא"כ קשה מאד על מה שפשוט כ"כ דבשמו ושם אביו ושם עירו א"צ לפשפש עוד בעירו אם נמצא שם כזה אחר דאיכא כל הני רבוותא דלא ס"ל כן. ונצטערתי הרבה בזה עד שאיקלע לידי ספר בית אפרים ומצאתי שהרגיש בזה עיי"ש בתק"ע תשו' כ"ט באריכות ובתשו' ל"ב ד"ה ועוד נראה לצדד עיי"ש. ומה שתירץ שם שייך רק לשיטת הרא"ש דבעגונה הקילו כרבה דבעינן תרתי. אבל לשיטת הרמב"ן ושאר פוסקים דקיי"ל כר"ז גם בעגונה תיקשי כנ"ל:

אך נלע"ד די"ל דהא חזינן דרבה מקיל כולי האי דאף בהוחזקו שני יב"ש בעיר אחת ל"ח מטעם שכתבו התוס' בגיטין (דכ"ז) הנ"ל ד"ה כאן. דכיון דזה וודאי אבד ומהאחר לא ידעינן אם כתב גט כלל אמרינן אין ספק מוציא וכו' וכן בעגונה אף דהוחזקו מ"מ אם יודעין דזה הלך לשם והאחר לא ידעינן דהלך למקום ההוא מותר לרבה מה"ט כמ"ש החמ"ח סקל"ח עיי"ש. ואמנם היכא דאיכא תרתי כגון הוחזקו ושיירות מצויות גם רבה מודה ומטעמא דכיון דבעיר עצמה איכא שני יב"ש הוי מחצה על מחצה ושיירות מצויות ג"כ דאיכא למיחש לחד מעלמא דהוה רובא לאיסורא. לא אמרינן בהא אין ס' מוציא וכו' דרוב הוי כוודאי. וא"כ אין לנו לעשות פלוגתא רחוקה כ"כ ונאמר דאף ר"ז דחושש בחדא לריעותא. היינו בהוחזקו תרי יב"ש דהוי עכ"פ פלגא על פלגא לאיסורא. אף באין שיירות מצויות. וכן בשיירות מצויות. כיון דבעלמא וודאי איכא חד ששמו יב"ש כמ"ש החמ"ח והוי כמו הוחזקו שני יב"ש ס"ל לר"ז דאף בפלגא ופלגא כיון דאיכא חזקת איסור א"א הוי ג"כ כוודאי ול"א בהא אין ס' מוציא וכו' אבל היכא דליכא למיחש לרובא דעלמא. כגון שמעידין שהוא מתושבי העיר הזאת ובעיר עצמה ג"כ אין אנו יודעים אם יש שם עוד יב"ש אין לנו לחוש דילמא יש כאן. דהא יש כאן שני צדדים להיתר. דילמא אין כלל בעיר עוד יב"ש. ואף אם יש עוד אחד בעיר. מ"מ דילמא הגט הוא מאותו יב"ש שאנו יודעין. או זה האיש הנמצא הרוג הוא אותו יב"ש הידוע לנו. בכה"ג גם ר"ז מודה לרבה דאמרינן אין ס' מוציא וכו' וא"צ לחפש כלל. כיון דהחיפוש הוא דבר קשה וטירחא גדולה א"צ לברר כלל. או כמ"ש הבית אפרים הנ"ל ונמצא ג"כ בנוב"י בענין אחר דהיכא שלא יתברר הכל א"צ לברר כלל וכאן אף אם ימצא עוד יב"ש מ"מ לא יתברר שהוא אבד וכו'. וא"כ אין כאן סתירה כלל מהראשונים הנ"ל. דהם לא איירי שידוע שהוא מתושבי העיר כמו שם ביצחק ר"ג כפי פירושו של הרמב"ן. דאיכא למיחש לחד מעלמא. וא"כ אם לא הי' ידוע שאין בעיר עוד יצחק ר"ג. הי' לפנינו תרי חששות דילמא יש בעיר עצמה עוד יב"ש ואף אם אין בעיר מ"מ דילמא חד מעלמא אתי כאן ששמו כן. א"כ איכא שני צדדים לאיסור לא הי' מהני כלל חזקת כנכ"ה שכתב הרמב"ן וכן שם בעובדא דר"ה דשני שווירי. וכן בגיטא דאנדרולאי. דאם לא הי' ידוע שאין בעיר עוד אחד ששמו כן. איכא תרי ספיקות שמא בעיר עצמו או חד מעלמא. וזה הוי כעין שני צדדים להחמיר. כעין הא דכתובות רוב סיעה ורוב עיר שיש לכ"א שם בפ"ע. בכה"ג שפיר אית לן למיחש אליבא דר"ז. אבל באומר פלוני שהוא מתושבי העיר הזאת נהרג דליכא רק ספק אחד באותה העיר שפיר אמרינן כיון דאחד ידוע שיש כאן אמרינן דהוא וודאי אותו הידוע משום דאין ס' מוציא וכו'. א"כ לפי"ז כיון דעיקר טעמן בשמו וש"א ושם עירו לאו משום דשני יב"ש בעיר אחת קלא אית להו כס' הראב"ד. דהא הרמב"ן לא ס"ל הכי. רק משום דהיכא דליכא אלא צד ספק אחד לאיסור גם ר"ז מודה דל"ח. א"כ גם בנ"ד דהעדות הוא עכ"פ על משה צימרינג מן 35 רטגימענט שנפל א"כ אין לספק כלל על איש מעלמא רק מאותו רעגימענט. א"כ אין כאן רק ספק אחד דילמא הי' באותו רטגימענט עוד משה צימרינג אחד בכי האי הא אמרינן דגם ר"ז מודה דל"ח כמש"ל:

ואמנם אף אם נאמר דלא הוי רק כשמו וש"א. מ"מ הא החמ"ח שם בסקל"ח פירש דעת הרא"ש בעובדא דמכלוף בן מלול. דאף דבעלמא איכא וודאי עוד יב"ש. מ"מ כיון דידעינן דבעלה הלך לאותו מקום. ואחר ששמו יב"ש לא ידעינן שהלך שם ל"ח לי' עיי"ש. א"כ ה"נ בנ"ד כיון דעכ"פ אנו יודעין שבעלה של זו ששמו משה צימרינג הלך לרעגימענט הזה. ואיש אחר ששמו כן אין אנו יודעין אם הלך שם בכה"ג סגי בשמו ושם אביו לחוד לדעת הרא"ש. ואף שבקהלת יעקב מהגאון מליסא תמה שם על החמ"ח דמה בכך שידעה שבעלה מכלוף בן מלול הלך לפאס. ונמצא אחד ששמו כן הרוג שם. מ"מ כיון דשיירות מצויות לפאס מהרבה עיירות יש לחוש שמכלוף אחר מעיירות הסמוכות הלך לשם ג"כ והוא נהרג. וכל שיש לחוש מהרבה עיירות לא שייך לומר לא הוחזקו כיון דהוחזקו הרבה הולכין דשיירות מצויות עכת"ד. ונראה מדבריו שהוא תופס שזה הוי כתרתי לריעותא ש"מ והוחזקו כיון דבעלמא וודאי איכא תרי יב"ש. דבחדא לחוד לא הי' מקשה כלום דהא הרא"ש אזיל שם בשיטתו דבעגונה פסק הרי"ף כרבה. אבל באמת לא ראה דברי התשו' פנ"י שלא נדפס עדיין בימיו שהוא בח"ב בתק"ע תשו' נ"ד ד"ה ולפי"ז האריך להוכיח בראיות ברורות דכל שלא הוחזקו שנים במקום מציאות ההרוג אף שהוחזק במקום אחר מיקרי לא הוחזקו. עיי"ש בעובדא דאחד מאנשי קראקא שהלך מיערסלאב לקראקא דרך כפר גרושקא ונמצא אח"כ הרוג שם ושמו לא נודע כלל. רק שידוע שהי' מקראקא והלך דרך שם. מש"ה אף דוודאי הוחזקו כמה וכמה אנשים שיצאו מקראקא מ"מ כיון דבמקום שנמצא לא נודע מאחר רק מאיש הזה מיקרי לא הוחזקו. ולא איכפת לן מה שבמקום אחר הוחזק. וזה כעין שכתב הרא"ש בתשו' שם הובא בב"י דכיון שבוודאי לא נהרג באם הדרך דוודאי גררוהו אל הצד למקום מוצנע כדרך הלסטים ושם אין שיירות מצויות. אזלינן בתר המקום ההוא ומיקרי אין ש"מ משום דאין לנו אלא מקומו ושעתו עיי"ש. ה"נ לענין הוחזקו. כיון דעל הבעל אין לנו להסתפק ולדון דהא הוא וודאי הי' שם. אלא דאתה רוצה להסתפק דילמא גם אחר ממקומות אחרים שהוחזק שם שני יב"ש בא לכאן. מ"מ כיון דאין אנו יודעין בוודאי שבא לכאן מיקרי כאן לא הוחזקו. וא"כ ה"נ בנ"ד אף דבעלמא וודאי יש לחוש לשני משה צימרינג מ"מ כיון דברעגעמענט ההוא לא נודע לנו ממשה צימרינג אחר. מיקרי לא הוחזקו:

ובתשו' פנ"י הנ"ל הוסיף אח"כ בד"ה הנה לשיטת הרא"ש ובד"ה וברור בעיני דאף לשיטת הרמב"ן וסייעתו דס"ל דגם בעגונה קיי"ל לחומרא כר"ז דגם בש"מ לבד או הוחזקו לבד חיישינן מ"מ היכא דידוע לנו דבעלה הי' במקום הזה מותר משום כנכ"ה כמ"ש הרמב"ן במלחמות לענין יצחק ריש גלותא כיון דידוע דבעלה וודאי הי' כאן אין לנו לחוש דילמא הוא הלך למקום אחר ואחר בא לכאן ונהרג כמו דלא חיישינן שם בתרומה שמא פינן עיי"ש היטב בדבריו. וכבר ביארתי בתשו' שפירושו של הפנ"י בדברי הרמב"ן הוא שלא כמו שתפסו האחרונים הש"ש בש"ז פי"ז והישויע"ק סי' י"ז סקט"ו דכנכ"ה שכתב הרמב"ן הוא כמו הא דכתובות דאמרינן דזה שראינו יוצא מקורטבא הוא שכבר הי' שם שהוא מתושבי העיר ההיא משום דמחזקינן מזמן לזמן ול"א דאחר הוא שמקרוב בא לשם ממקום אחר. דבעובדא דתשו' פנ"י א"א לומר כן דהא שם גם בעל האשה זה מקרוב בא ועבר דרך שם ומנ"ל דל"ח דילמא אחר ג"כ עבר שמה באותו הזמן גופי' או עוד קודם לו אלא דהפנ"י מפרש כוונת הרמב"ן דענין כנכ"ה הוא כיון דידעינן דזה וודאי הי' שמה ל"א דהוא הלך לדרכו ואחר בא שמה ונהרג אלא כיון דכאן נמצא זה האיש אמרינן דזהו שידוע לנו שהלך לכאן עיי"ש היטב בדברי התשו' פנ"י הנ"ל וגם בתשו' מהרי"ט ח"ב סי' ל' הנ"ל בד"ה לכך נ"ל מבואר ג"כ ככל דברי הפנ"י הנ"ל דמפרש עובדא דמכלוף בן מלול כפירושו של החמ"ח שידוע שבעלה הלך דרך שם לפאס וכתב דההיתר הוא משום כנכ"ה כפירושו של הרמב"ן ביצחק ר"ג מוכח ג"כ שלא כדברי האחרונים הנ"ל דהא שם ג"כ אין לנו ידיעה בקדימת הזמן וכן נראה ג"כ משמעות הב"ש סקנ"ו שסתם וכתב דיב"ש הלך מכאן לאותה העיר ולא פירש דאיירי דוקא דיודעין שיב"ש הי' תושב בכאן זה זמן מוקדם ודו"ק. וא"כ נהי דלפי פירושו של החמ"ח בדברי הרא"ש בעובדא דמכלוף בן מלול משמע דלא ס"ל להרא"ש כהרמב"ן להתיר משום כנכ"ה לחוד דהא הרא"ש תלה היתרו רק משום דבעגונה קיי"ל כרבה דבשיירות מצויות לחוד ל"ח ומבואר בדבריו דלמאן דפסק כר"ז הוה חיישינן לאחר מ"מ כיון דלדברי הפנ"י הנ"ל גם הרמב"ן וסייעתו שפוסקים כר"ז מודו בהא משום כנכ"ה א"כ כיון דבין להרא"ש בין להרמב"ן לא חיישינן בהא נהי דלא שוו בטעמא לית לן בה ובפרט דלפי פירושו של החמ"ח גם הרמ"א מסיק דהיכא דיש אומדנות המוכיחין סומכין להקל כדיעה הראשונה עיי"ש:

ובפרט דלפי"מ שנראה מדברי התוס' ב"מ (ד"כ ע"ב) ד"ה איסורא בתירוצם השני דכל החשש דשני יב"ש הוא רק מדרבנן ונ"ל דטעמם הוא כיון דידעינן דהשליח הי' שם ואבד גט אלא שתרצה לחוש כיון דשיירות מצויות דילמא אתי איניש מעלמא משווירי אחרת ששמו ג"כ יב"ש ואבד כאן גט א"כ כיון דוודאי רוב העולם אין שמם יב"ש וקיי"ל כל דפריש מרובא פריש א"כ מדינא לא הי' לנו לחוש דילמא בין השיירות שבאו לכאן בא גם אחד ששמו יב"ש דנהי דבעלמא וודאי איכא עוד יב"ש מ"מ כיון דרובא דעלמא אינם יב"ש הי' לנו לומר דכל דפריש לבוא לכאן הוא מהרוב שאין שמם יב"ש ולכך כתבו דהוי רק חששא דרבנן דמשום חומרא דא"א חוששין גם למיעוטא כחו במשאל"ס או מטעם סמוך מיעוטא לחזקת א"א דהוא ג"כ דרבנן לדידן דלא קיי"ל כר"מ כמבואר בתוס' חולין (דפ"ו ובכורות דכ"א). ובזה תתיישב תמיהתו של הש"ש והקהלת יעקב על הח"צ שכתב בתשו' קל"ד דסימן שאינו מובהק דומה ליב"ש א"כ אמאי חשש דיב"ש כתבו התוס' שהוא רק דרבנן וסימנים קיי"ל דמדאורייתא אין סומכין עליהם וחיישינן דילמא אחר ג"כ יש בו סימן כזה. עיי"ש בקהלת יעקב סו"ס י"ח בד"ה עוד כתב הש"ש. ולפימ"ש לק"מ דוודאי אם נמצא הרוג אחד ששמו יב"ש או שיש בו סימן וודאי מדאורייתא לא נאמר דהוא בעל האשה ששמו כן או שיש בו סימן כזה דכיון דשכיח בעלמא אנשים ששמותיהם כן או שיש בהם סימן כזה למה לא ניחוש דילמא אחר הוא ומאי חזית לומר טפי דהוא בעל האשה הזאת מאיש אחר דאף דרוב אנשים אין שמם כן ואין בהם סימן כזה ובעלמא ל"ח למיעוטא מ"מ הא גם אם תרצה לומר שהוא בעל האשה אתה מוכרח לומר שהוא מן המיעוט ששמותם כן א"כ הרי הרוב מסולק מכאן ואי אתה דן אלא על המיעוט ובין המיעוט הזה אדרבא הבעל הוא רק יחיד ורוב מן המיעוט הזה הוא כנגדו ולכך שפיר גם מדאורייתא חיישינן. אבל היכא דידוע לנו דהבעל וודאי הי' כאן במקום הזה ואין אנו מסופקין על זה כלל רק דאתה מסתפק כיון דשיירות מצויות לכאן דילמא בין השיירות אתי לכאן גם איש ששמו יב"ש או יש בו סימן כזה על זה הדרינן לכללא דכל שיש לנו ספק בדבר אזלינן בתר רובא וכ דפריש מעלמא לבוא כאן מרובא דעלמא פריש שאין שמותם כן א"כ הרי ברור לנו שאיש אחר ששמו כן לא בא לכאן וכיון שמ"מ נמצא כאן הרוג ששמו כן בע"כ הוא הבעל דעליו אין ספק שהוא הא ידוע לנו וודאי שהי' כאן ולכך שפיר כתבו התוס' דבכה"ג חששא דיב"ש הוא רק דרבנן דחיישינן למיעוטא במקום חזקה כמש"ל וניצולים דברי הח"צ מתמיהת הקהלת יעקב הנ"ל:

ובזה יתיישב ג"כ לנכון קושית הנמו"י שם ביבמות (דקט"ו) על הרמב"ן שהתיר בעובדא דיצחק ר"ג משום כנכ"ה והא בפ' המדיר קיי"ל כרב אשי דל"א כנכ"ה ולפי הנ"ל לק"מ דהא בפלוגתא דרשב"ג ורבנן בקבר שאבד הוא שנמצא קיי"ל שם דבדרבנן אזלינן לקולא כמו שפסק הטור באו"ח סי' תל"ט דיש חילוק בין ביטלו או לאו עי"ש. וכאן החזקה דכנכ"ה דלפי פירושו של התשו' פנ"י הנ"ל הוא ממש בדומה לזהו שאבד זה שנמצא כמבואר להמתבונן לכך שפיר כאן בחששא דיב"ש דהוא חששא דרבנן כמו שכתבתי שפיר אזלינן לקולא משא"כ בכתובות לענין דאורייתא ולענין ממון ל"מ חזקה דכנכ"ה לאפוקי ממונא. וא"כ מעתה אחר שזכינו לדין דכל כה"ג הוי רק חשש דרבנן א"כ יש לנו בנ"ד פתח פתוח להתיר דהנה בכאן העיד ר' בנציון בשם איש חיל אחד שהי' ג"כ מגליל זבאראז ור' בנציון שאל אותו על מיודעו ר' משה צימרינג והשיב לו שנפל במלחמה ומוזכר בגב"ע של רב"צ שבוודאי שאל אותו על כל פרטי דברים האיך נפל ואנה נפל אך מחמת שכבר עברו שבעה שנים מאז איננו זוכר עוד הכל ולכן מצד הסברא וודאי יכול להיות ששאל אותו בפירוש על ר' משה צימרינג מגליל זבאראז כיון שגם האיש חיל הי' מגליל הזה וודאי ידע למי נתכוון אלא אף אם נאמר דהדבר ספק אם שאל אותו ע"ז מ"מ הא ידוע שיטת המהריב"ל דעמפ"ע ולא אמר הראשון שראוהו בשעתו דל"ח שמא אשתהי והקשה עליו המהרי"ט בח"א סי' קל"ט בד"ה והנה ראיתי דמה לנו אם הראשון לא ביאר דבריו להדיא או אמר בפירוש איני יודע דהוי ספק אשתהי דאזלינן לחומרא דהוי ספיקא דאורייתא עכת"ד עיי"ש. משמע מזה דהיכא דלא הוי רק ספיקא דרבנן גם הוא מודה למהריב"ל דעמפ"ע תלינן להקל א"כ ה"נ בנ"ד דהוי רק חשש דרבנן דהא כיון דידוע דמשה צימרינג הי' וודאי ברעגימענט הנ"ל אלא דתרצה לחוש כיון דהרעגימענט הנ"ל נלקט מעיירות הרבה כידוע דילמא גם משה צימרינג אחר הי' שם אבל כיון דרוב אנשים אין שמם משה צימרינג א"כ אמרינן מדאורייתא כל דפריש ובא להרעגעמענט הזה מרובא פריש והוי רק חשש דרבנן דמשום חומרת א"א חיישינן למיעוטא א"כ כיון דיש ספק בדבר תלינן ששאל להראשון בפירוש על משה צימרינג מגליל זבאראז מהכפר שהי' משם והוא השיב לו ע"ז שנפל דגם מהרי"ט מודה בכה"ג למהריב"ל דתולין להקל בדרבנן וגם איכא לצרף לזה עדות העכו"ם שכתב לב"ב שבכפר שהי' ר' משה צימרינג משם שמשה צימרינג חתן האשה סג"ל נפל במלחמה דאף דכתה"ר חשש לזה דמסל"ת בכתב ל"מ מסל"ת כס' הה"מ מ"מ הא ידוע ס' המבי"ט הובא בקו"ע אות רכ"ט דבמשאל"ס כיון דיצאה מחזקת א"א דאורייתא מהני גם עכו"ם שאינו מסל"ת עיין בתשו' זכרון כהונה מדף כ"ז והלאה שהאריך בזה א"כ ה"נ דגם ע"י עדות ר' בנציון יצאה מחשש דאורייתא מהני עדות העכו"ם לענין חשש שם עירו. ואף דהעכו"ם ג"כ לא הזכיר שם עירו מ"מ כיון שכתב לאשתו שבכפר ההוא הוי כהא דהרמב"ם שכשאמר כשתלך למקום פלוני אמור להם וכו' דהוי כאומר על האיש שבמקום הזה כמ"ש בתשו' מהרי"ק שורש קע"ד. ועיין בב"ש סקנ"ז ובפרט שהזכיר ג"כ שם חמותו שכתב המהריב"ל הובא במהרי"ט ח"ב סי' ל' הנ"ל דביצחק ר"ג הטעם כיון דהזכיר שמו וכינויו ובר אחתי' דר"ב ושהלך מקורטבא לאספמיא דכולי האי ל"ח לאחר כמ"ש המהרי"ק בשורש קפ"ה בעובדא דדוד ב"ר שלמה מרוסיא עיי"ש וה"נ שצריך לחוש דילמא הי' עוד איש אחד ששמו משה צימרינג והי' חתן אשה סג"ל ועבד ג"כ ברעגימענט לאנדוועהר 35 כולי האי וודאי ל"ח. באופן דמחשש משה צימרינג אחר יצאנו ולית למיחש לה כלל ויצאה מאיסור א"א דאורייתא עפ"י עדותו של רב"צ אלא דנשאר עדיין חשש השני שלא אמר קברתיו וחיישינן לבדדמי. ונלע"ד דגם להא ליכא למיחש ומקודם נבוא לעדותה של הערלית שסיפרה להאשה העגונה הנ"ל שבא מכתב מאיש חיל לאנשי ביתו שבזבאראז ברחוב פרעראדיג וחשב שם כל אנשי צבא שבגלילות אלו שנפלו במלחמה וחשב בתוכם גם משה צימרינג חתן סג"ל:

והנה מה שהערלית אמרה להאשה עצמה יש לחוש לכאורה לדברי הנמו"י פ"ב דיבמות באומר אמרו לאשתו של פלוני לא הוי מסל"ת. אמנם מכמה טעמים אין לחוש לזה חדא דהא דעת המהריב"ל דהנמו"י לא איירי רק בישראל חשוד די"ל דמכוון להעיד ולא בעכו"ם והחזיק בדבריו בתשו' זכרון כהונה (בדי"ט ע"ב וד"כ ע"א) ועוד דכבר כתוב בתשו' מאיר נתיבים בח"א (דכ"ו ע"ב). דבאומר לאשה עצמה עדיף טפי והביא שם כן בשם תשו' מהריב"ל ותשו' סדר אלי' רבא דבבא לבית האשה עצמה וסיפר לה הוי שפיר מסל"ת וגם בנ"ד כיון דהערלית אמרה שבזבאראזו בא מכתב כזה א"כ הוא דבר שעשוי להגלות תיכף דהא הי' לה לחוש דהאשה תלך תיכף לשאול על המכתב הזה. וכבר ידוע דברי הריב"ש דעד כאן לא מהני מדאורייתא עד אחד בעדות אשה משום דלא הוי מדעל"ג כ"כ דמי יודע מתי יבוא הבעל לביתו ודילמא הרחיק נדוד אבל בדבר שעשוי להגלות תיכף לכ"ע ע"א מהני וגם עכו"ם נאמן כמו בסי' פ"ג ופ"ו באומר מדג פלוני וכו'. ועיין בתשו' מהר"ם שהובא בב"י באומר שלמה אינכם מביאים אותו לקברו והוא שוכב במקום פלוני דזה עדיף טפי דהוי מדעל"ג עיי"ש. ומה שקשה ע"ז מסוף יבמות בהא דקאמרה זה קבר שקברתיו כבר ישבתי זאת בתשו' אחת בטוטו"ד וא"כ על עדות הערלית עצמה אין להסתפק אך על עדות שבכתב עצמו וודאי יש להסתפק לשיטת הרמב"ם דבעינן שיהי' כתב ישראל דווקא ולפי"ד הה"מ שם בפי"ג מה"ג הל' כ"ח נראה דאף מסל"ת ל"מ בכתב אך בבד"ה שבב"י סי' י"ז השיג עליו וכתב שאין טעם כלל לחלק בין מסיח לפ"ת לכותב לפ"ת ובאמת דברי הה"מ מרפסין איגרי מאד דמנ"ל להה"מ דהרמב"ם איירי בכותב לפ"ת והרי איירי בנמצא כתוב בשטר ובין אם נפרש לשון שטר הוא שטר ממש ככל השטרות שהעד חותם להעיד ע אמיתות הדבר ובין אם נפרש כמו שפירש בהג"מ פ"ב דיבמות והר"ן פ"ב דכתובות הובאו בב"ח סי' י"ז אות ו' דלשון מצאו כתוב בשטר משמע שכתב אצלו לזכרון ולראי' שלא ישכח עדותו לאח"ז דלשון מצאו משמע דלאח"ז הרבה מצאו כך כתוב עיי"ש באריכות דבריהם. הרי דכוון להעיד ולכך שפיר כתב הרמב"ם דבעינן שיהי' ניכר שהוא כתב ישראל דעכו"ם המכוון להעיד אינו נאמן ומנ"ל להה"מ להוציא דברי הרמב"ם מפשטן דאיירי במסל"ת הא א"א לפרש כלל לשון שטר כדבריו:

ובאמת לולי דברי האחרונים הי' נלע"ד שגם הה"מ לא כיוון לכך ומ"ש הח"מ בשמו שלא הוכשר כותי אלא מל"ת ולא כותב לפ"ת. השני תיבות האחרונות לא נזכר כלל בדברי הה"מ. וכוונת הה"מ נ"ל דהנה ידוע מ"ש המהרי"ק בשרש קכ"א ברוצח שהודה שהרג את היהודי אף דלא הוה מסל"ת שהא הודה ע"י שאלה מ"מ כיון דמוכח דקושטא קאמר דאל"כ לא הי' מחייב ראשו למלך משיאין האשה עפ"י דבריו. ובב"ש ס"ק מ"ט מביא חולקין ע"ז. וכן בתשו' פנ"י ח"א תק"ע סי' ס"א מביא בשם תשו' מהר"ל מפראג שחולק ע"ז וטעם מחלוקתם נראה עפימ"ש בס' זכרון כהונה (בדל"ו ול"ז ול"ח) דהטעם שאין עכו"ם נאמן בעדות אשה במכוון להעיד אף דבשאר איסורין נאמן במדעל"ג מ"מ בעדות אשה דהוי דשב"ע ובעינן עדות והתורה אמרה אל תשת רשע עד ואף אם ידענו דקושטא קאמר מ"מ כיון שמכוון להעיד התורה אסרה שלא לקבל עדותו אם לא במסל"ת דאינו מכוון להעיד ואין מקבלין אותו בתורת עד עיי"ש ובחת"ס אה"ע ח"א סי' מ"ו ד"ה אבל משמע ג"כ שדרך בדרך הזה. וסברא זו מרומזת ג"כ בתשו' פנ"י הנ"ל בסי' ס"א שכתב שם וז"ל דאין לתרץ דאם ראינו דמתכוון להעיד אע"ג דקושטא קאמר לא סמכינן עלי' דאינו בר עדות וכו' דז"א דלא פסלו במתכוון להעיד אלא משום דמשקר אבל אי קושטא קאמר סמכינן עלי' דמ"ש מאשה ועבד וקרוב דגם הם פסולים וסמכינן עליהם עיי"ש באריכות דבריו. הרי דגם הוא רצה לומר כס' הזכרון כהונה אלא שדחה הסברא הזאת. משום דאין לחלק בין פסולו דעכו"ם לפסול אשה ועבד ושפחה:

ומעתה י"ל דבזה פליגי ג"כ המהרי"ק והמהר"ל מפראג. המהרי"ק ס"ל כס' הפנ"י דהיכא דליכא חשש משקר גם עכו"ם נאמן בעדות אשה. ומהר"ל מפראג ס"ל כס' הז"כ והחת"ס הנ"ל דבעכו"ם אף דקושטא קאמר היכא דמכוון להעיד פסלה התורה עדותו. וא"כ מעתה י"ל דזה הוא דהוה קשי' לי' להה"מ בדברי הרמב"ם דגם הוא מפרש לשון מצאו כתוב בשטר כמו שפירשו הר"ן והג"מ והב"ח הנ"ל שאיירי שכתב עדותו אצלו לזכרון כדי שלא ישכח לאח"ז והי' הסברא נותנת להאמינו דעד כאן אין מאמינים להעכו"ם היכא דמתכוון להעיד הוא רק משום דחיישינן דמשקר וזה וודאי דאין אדם עשוי לשקר בחנם רק היכא דיש לו איזו טעם בזה כגון שרוצה שיחזיקו לו טובה בעבור עדותו או משום שרוצה לעשות טובה להאשה דהוא אינו מאמין בחוקי ישראל וסובר דמעגנים את האשה בחנם. לכך הוא רוצה לעשות לה טובה ולהעיד וכדומה. אבל בכותב אצלו לזכרון ואינו מוסר הכתב לשום אדם מה שייך לומר בזה דכותב אצלו לזכרון כדי שלא ישכח אח"כ לשקר. דממ"נ אם כל הדבר שקר ובדוי מלב הלא שקר יוכל לבדות תמיד מלבו. ואם רוצה לעשות לה טובה ולשלוח לה עדותו בכתב הי' שולחה לה תיכף. וגם הי' כותב בלשון העדאת עד כדרך שמודיעין לאחרים ולא בנוסח שכותבים אצלו לזכרון שאינו בנוסח למסור עדותו לאחרים. וגם הוכיח סופו על תחילתו שהי' נמצא אצלו לאח"ז רב כמ"ש הב"ח הנ"ל שלא הי' דעתו גם מתחילה למסרו לה כדי להעיד לה עדות שקר. אע"כ מוכח מזה הוכחה גמורה דהמעשה הוא אמת. והוא רוצה להעיד על אמיתות הדבר כשיהי' לו הזדמנות לזה. וירא שישכח אח"כ המעשה לכך כותב אצלו לזכרון כדי שיזכור להעיד אח"כ המעשה כהוויתה. לא כן אם כל הדבר שקר. וודאי אין אדם כותב אצלו לזכרון מה שבודה מלבו כדי שלא ישכח דאם דעתו לומר שקר בכל עת יוכל לבדות מלבו שקר כאשר ירצה וזה דבר ברור מאד שיודה בזה כל הבלתי מתעקש. וא"כ הי' הס"ד של הה"מ להאמינו בזה כס' המהרי"ק הנ"ל. דהיכא דאיכא הוכחה דקושטא קאמר אף אם מכוון להעיד נאמן. דגם זה לפ"ת מיקרי דענין לפי תומו הוא שעושה בתמימות לא לשום הערמת שקר. וע"ז קאמר הה"מ דבמה שכתב הרמב"ם דבעינן שידעו שהוא כתב ישראל בא להוציא מס' הזאת והטעם לפי שלא הכשירו אלא משיח לפ"ת. דלשון משיח הוא שאומר בדרך שיחה כדרך המשיח ומספר שמועות. אבל לא כתבו דכיון שכתב כן בכתבו לזכרון אצלו בע"כ דמכוון להעיד. וא"כ אף דאיכא הוכחה דקושטא קאמר כמש"ל מ"מ בא הרמב"ם ללמד כס' המהר"ל מפראג וס' זכרון כהונה הנ"ל. דכל עכו"ם שמכוון להעיד פסלה התורה לקבל עדותו אף דקושטא קאמר. כנ"ל נכון בכוונת הה"מ. דאם כפי שפירשו האחרונים דבריו. דגם במסל"ת ממש בכתב כגון בכותב דרך סיפור ג"כ ל"ח כיון דהוא בכתב מלבד שאין טעם לדבר כמ"ש הבד"ה אך גם מהיכן למד זאת הה"מ מדברי הרמב"ם הא וודאי לשון נמצא כתוב בשטר מורה להדיא דכתב כן בשטר לזכרון עדות וא"כ נמצא דהיכא דכתב בדרך סיפור כנ"ד שכתב הערל לאשתו אגרת וסיפר בתוך מכתבו מכל האנשים שמגליל זבאראז שנפלו במלחמה דהוי מסל"ת גמור י"ל דגם הה"מ מודה דמהני. ואף להגמ' שבב"ח הנ"ל שכתב דבכותב לזכרון ל"מ עמפ"ע דלא הקילו תרי קולות להכשיר עמפ"ע ומפי כתבם. עיין ב"ש ס"ק כ"ז. מ"מ זה דווקא בישראל שמכוון להעיד ובעדות אמרה תורה על פי עדים ולא עפ"י כתבם וגם לא עמפ"ע. לכך גם בעדות אשה לא הקילו תרי קולות. אבל בעכו"ם מסל"ת שאינו מכוון להעיד. ואינו נאמן מתורת עדות כלל רק הוכחה בעלמא דבתורת עדות אסור לקבל עדות עכו"ם כלל כמ"ש בס' ז"כ הנ"ל. וא"כ ל"ש לומר כלל בזה תרי קולא לא מקילינן. דמפי כתבם הוא רק גזיה"כ בעדות וכן עמפ"ע אבל כל שאינו בתורת עדות רק מתורת אומדנא מה לנו אם אומר בע"פ או בכתב או אם אחר אומר משמו וז"ב מאד בסברא:

איברא שבפ"ת סקנ"ג מביא בשם הלבוש שכתב שטעמו של הה"מ שאינו מכשיר כותב לפ"ת משום דהוי תרי קולא הרי דסובר דגם במסל"ת שייך פסול דמפ"כ אך נ"ל דגם הוא לא כתב כן רק משום דהה"מ אזיל לפרש דברי הרמב"ם שם ולכן י"ל דהרמב"ם לשיטתו דס"ל דמדאורייתא נאמנים הכל משום מדעל"ג והא דעכו"ם פסול במתכוון להעיד הוא משום אל תשת רשע כמ"ש החת"ס בסי' מ"ו ד"ה אבל הנ"ל. וכמ"ש ג"כ בס' ז"כ הנ"ל. אלא דצריך להבין כוונתו דא"כ אמאי במסל"ת ל"ש הטעם דאל תשת רשע דמ"ש הז"כ דמסל"ת אינו בתורת עדות. לכאורה צריך טעם. דאי משום דנאמן מצד הסברא ולא בתורת עדות הרי גם מדעל"ג סברא הוא להאמינו ואפ"ה עכו"ם במכוון להעיד פסול לדידהו משום אל תשת וכו'. אך צ"ל עפי"ד התוס' ב"ב (דקט"ו ע"א) לענין עד נעשה דיין דכל שאינו מכוון להעיד לאו עד מיקרי ומה"ט גם נמצא אחד מהם קא"פ כשאינו מתכוון להעיד כשר דלאו עד מיקרי וא"כ מה"ט גם מסל"ת כיון שאינו מכוון להעיד ל"ש בו איסור דאל תשת רשע עד. אמנם עיין שם בראשונים ובש"ע ח"מ סי' ל"ו דבחד מינייהו עד מיקרי או כשמכוון להעיד או כשמעיד בב"ד. ומשמע דכשבא לב"ד והעיד דעשה מעשה עדות אף אם לא נתכוון בשעת עדותו בב"ד להעיד רק כמספר דברים בעלמא. מ"מ עד מיקרי לדעת הפוסקים שם דבחדא סגי. דסגי או מחשבה או מעשה. וא"כ במצאו כתוב בשטר כיון דקיי"ל דשטר הוי כנחקרה עדותן בב"ד הוי כאלו העיד בב"ד. נהי דהוא לא נתכוון רק בדרך סיפור מ"מ כיון דבמעשה חתימתו נעשה עד בדבר הרי זה פסלה תורה משום אל תשת רשע עד. וא"כ י"ל דזהו כוונת הלבוש דלענין לקבל עדות עכו"ם יש שני ענינים חדא דאין לו נאמנות וגם אף אם נאמר דאינו משקר מ"מ אסור לקבל עדותו משום אל תשת וכו' אלא דבמסל"ת דאינו מכוון להעיד ליכא איסור דאל תשת אבל בשטר שוב איכא איסור דאל תשת כיון דהוי כאלו העיד בב"ד. וידוע ג"כ דברי הריטב"א ביבמות פ"ח דהא דקאמר הש"ס משום עגונה הקילו אף דנאמן מדאורייתא היינו דמשום חומרא דא"א הי' להם לחכמים להחמיר אלא משום עגונה הקילו וא"כ היינו דקאמר הלבוש דחדא קולא הקילו היינו להאמין עכו"ם אבל שני קולות דהיינו לעבור על לאו דאל תשת בזה לא הקילו ולכך בשטר דאיכא תרתי לא הקילו. אלא דלפי"ז צריך לפרש דהרמב"ם אינו מפרש נמצא כתוב בשטר כמו שמפרש הגמ' דכותב אצלו לזכרון דבזה ל"ש כמו שנחקרה וכו' אלא דמפרש שטר כפשוטו שחתם עליו ושלחו ליד אחר דכיון שיצא מתח"י נעשה כנחקרה עדותו וכו' כס' הרי"ף בפד"א. ואמנם מעתה כ"ז שייך רק לשיטת הרמב"ם אבל לשיטת שאר פוסקים דהא דהאמינו חכמים עבד ואשה וקרוב ועמפ"ע הוא רק מדרבנן משום תק"ע. א"כ כיון דחזינן במתניתין דהאמינו חכמים עמפ"ע מפי עבד ושפחה וקרוב. הרי דהקילו שלש קולות ע"א ועמפ"ע ואשה דכל אחד הוא פסול בפ"ע אין שייך לחלק ג"כ בין מפי כתבו דהוי ג"כ תרי קולי. אבל להרמב"ם דבמדעל"ג הכל נאמנים מדאורייתא. א"כ חכמים לא הקילו כלל. רק אוקמוהו אדאורייתא. אבל לקבל עדות עכו"ם בכתב דהוא פסול מדאורייתא משום אל תשת וכו' כיון דנעשה כמי שנחקרה וכו' בזה לא הקילו חכמים:

ובזה מיושב לנכון קושית כתה"ר וגם קושית המה"צ שם בפ"ת על הלבוש. דאם לא הקילו שני קולות א"כ גם כתב ישראל ששמע מכותי מסל"ת לא ליהני וכן ישראל שהעיד בע"פ ששמע מכותי מסל"ת לא ליהני. דהוה תלתא קולא ע"א ועמפ"ע ומסל"ת. אלא בע"כ דלא פלוג רבנן דהרי זה מצינו להדיא במתניתין דעמפ"ע מפי עבד ושפחה מהני דכולן חד שמא נינהו דלא חיישי רבנן בהא שישקר או מחמת מדעל"ג או מחמת דייקא ומינסבא אבל עכו"ם חתום בשטר דאיכא איסורא אחריני לקבל עד רשע זה לא התירו רבנן מעולם כלל. וא"כ כיון דלרוב הפוסקים דס"ל דכל עיקר נאמנות ע"א ועבד ואשה הוא מדרבנן. אמרינן דלא פלוג רבנן. וגם לדעת הרמב"ם הרי איכא הב"י בבד"ה שחולק על הה"מ וכתב דהרמב"ם לא איירי במסל"ת וגם איכא דעת הרבה האחרונים שכתבו דעכו"ם שכותב לחבירו בדרך מסל"ת ממש גם הה"מ מודה כמ"ש בס' ע"נ הובא בקהלת יעקב הנ"ל וכתב עליו שיפה כיוון ומצאתי ג"כ בתשו' עבוה"ג סי' קי"ב שכתב ג"כ ככל דברי הנ"ל דעכו"ם מסל"ת דאין לו תורת עדות כלל ל"ש לחלק אצלו בין בכתב או בע"פ. דמפי כתבם נאמר רק בעדים עיי"ש ופירש ג"כ דהרמב"ם לא איירי במסל"ת. אמנם כיון דהוא גופי' לא רצה לסמוך שם על דבריו נגד דברי הה"מ. וגם בתשו' מהר"ם אלשיך סי' קי"ח החזיק בדברי הה"מ וכן בתשו' מהר"ם אלשקר סי' ס"ו. וטעם דבריהם נ"ל בפשיטות דס"ל כדעת הנוב"י סי' בדברי הרמב"ם דמסל"ת ועמפ"ע וכל הני חוץ מע"א נאמנותם הוא רק מדרבנן גם לדעת הרמב"ם וא"כ ס"ל כיון דחידוש הוא שהתירו חכמים א"א דאורייתא משום תק"ע אין לך אלא מה שמנו חכמים במתניתין סוף יבמות הוחזקו להיות משיאין עמפ"ע מפי אשה ועבד ושפחה. אף דהוי תרי קולא מ"מ לא חילקו בתקנתם. וכן עכו"ם מסל"ת אף דלא הוזכר במתניתין מ"מ מוזכר בש"ס שם פונדקית עכו"ם ומסל"ת היתה. וגם במתניתין דלעיל (דקכ"א ע"ב) ובעכו"ם אם הי' מתכוון וכו' משמע הא מסל"ת נאמן. ומפי כתבם הוזכר ג"כ בירושלמי והכריעו הראשונים כמאן דס"ל התם דנאמן מפ"כ אבל מסל"ת ומפי כתבם דלא הוזכר בש"ס ס"ל להגדולים הנ"ל דאין לנו להקל במה שלא הוזכר בש"ס והבו דלא לוסיף עלה וא"כ בוודאי עפ"י כתב עכו"ם לחוד לא הי' אפשר לעשות מעשה נגד הגדולים הנ"ל:

אך יען שכבר יצאנו מחשש דאורייתא ע"י עדות הישראל נשאר לנו רק חשש קברתיו דהוא רק דרבנן כמ"ש ברמב"ם פ"ו מה' נחלות ובב"ש ס"ק קמ"ג. ובדרבנן אין זה חידוש שמסל"ת נאמן דהא בכל איסורי דרבנן מסל"ת נאמן כמ"ש ביו"ד סי' צ"ח עיין ש"ך וט"ז שם ול"ש הבו דלא לוסיף ומצד הסברא וודאי אין לחלק בין בכתב לבע"פ כמ"ש הב"י בבד"ה הנ"ל דאין שום טעם לדבר. וא"כ וודאי יש לצרף ג"כ עדותו של העכו"ם לעדותו של הישראל הנ"ל. וא"כ אף דהעכו"ם ג"כ לא הזכיר קברתיו מ"מ הא קיי"ל דבתרי ל"ח לבדדמי אף בשני פסולים כמ"ש בקו"ע אות י' ואות רל"א עיי"ש דבאחד ישראל ואחד כותי מל"ת ל"ח לבדדמי ואף לדעת הב"ש שם ס"ק קנ"ג דבעינן שני כשרים דווקא מ"מ י"ל דבעכו"ם מסל"ת מודה. דהאיכא דעת המרדכי דבמסל"ת ל"ח כלל לבדדמי עיי"ש בח"מ ס"ק ק"ד ובב"ש ס"ק קנ"ה. ועיי"ש בט"ז סקס"ז שהביא דהגאון מהר"י בר' בצלאל והרש"ל הביאו דברי המרדכי להלכה. וא"כ עכ"פ בהצטרפות עד ישראל דאיכא ג"כ דעת המהריב"ל והמבי"ט הנ"ל דגם בשני פסולין ל"ח לבדדמי וודאי יש להקל. ואף דבבה"ט ס"ק קנ"ב מביא בשם תשו' ב"י. דרק בשנים שראו בעצמם ל"ח לבדדמי אבל לא בששמעו מאחרים. וא"כ י"ל דילמא בין הישראל בין העכו"ם לא ראו בעצמם רק שמעו מאחרים או מפי אחד. מ"מ חדא דדברי הב"י סותרין זא"ז שבתשו' י"א בדין עכו"ם מסל"ת כתב להיפך דבמעיד ששמע ל"ח כלל לבדדמי. עיי"ש בסד"ה ועוד נוסף שכתב בזה"ל וכבר נתבאר שהאומר ששמע שפלוני מת או נהרג ל"ח שאמרו לו בדדמי. עיי"ש והובאו דבריו בקצרה בקו"ע אות ר"ג. וגם הא מבואר בתשו' מהר"ם מלובלין תשו' קכ"ח בד"ה אך אמנם שכתב שם דכיון שהעיד משה בר' פסח בשם שני אנשים שבאו מסטאליצע וכו' א"כ יש לתלות שאותם שני היהודים ראו ההריגה ובשני עדים ל"ש בדדמי וסיים שם וז"ל וא"כ בנ"ד נמי אין לתלות להחמיר ולומר שמא לא הי' בעת ההריגה וכו' לא תלינן לומר כך אלא תנינן להקל לומר שהיהודים עצמם ראו עכת"ד עיי"ש. וא"כ ה"נ יש לנו לתלות להקל דלא שמעו מפי אחרים רק ראו בעצמם. כיון דהוי רק חשש דרבנן. וגם האיכא דעת המהריב"ל דבעמפ"ע ל"ח לבדדמי. ותולין דהראשון אמר קברתיו או הזיזו ממקומו עיין בקו"ע אות מ' ואות מ"ח ובע"א מפי מל"ת הרבה מהאחרונים פוסקים כוותי'. עיין תשו' מאיר נתיבים סי' פ"ד. ותשו' משיב כהלכה אה"ע סי' ה'. ולכן אף אם נאמר דהעכו"ם והישראל שהעיד העד ר' בנציון בשמו שמעו מפי אחרים אף דרוב אנשי חיל היו עכו"ם. מ"מ ל"מ עכו"ם ששמע מפי עכו"ם וודאי דאמרינן דהראשון הי' מל"ת כמבואר בסט"ז ברמ"א ועיין בב"ש סק"מ. אלא אף הישראל ששמע מעכו"ם דעת הט"ז שם דאמרינן דמסתמא הי' מל"ת וכן הוא דעת המהרי"ט הובא בקו"ע אות שע"ב. ואף להב"ש שם ס"ק נ"א דחולק ע"ז מ"מ זה דווקא בידעינן דשמע מפי עכו"ם. אבל בסתמא כיון דאין דרך העכו"ם להכשיל בחנם אמרינן וודאי דשמע מישראל או מעכו"ם מסל"ת כמ"ש בתשו' ד"ח ח"א סי' מ' וכבר קדמו בזה בס' נתיבות לשבת סמ"א אות י"ח ובתשו' גבעת פנחס סי' ל"א ד"ה ונלענ"ד עיי"ש. ובמק"א הארכתי בזה לחזק דיעה הזאת דבעמפ"ע מפי מל"ת ל"ח לבדדמי. עפי"ד המהרי"ט שהבאתי למעלה שחולק על המהריב"ל בעמפ"ע ולא אמר בשם הראשון שראוהו לשעתו. שכתב המהרי"ט דהוי ס' אשתהי דאין חילוק בין אם הי' הראשון לפנינו ואמר שמספקא לי' אם אשתהי. בין אם אינו לפנינו ומספקא לן אם ראוהו לשעתו דעכ"פ מידי ספיקא לא נפקא. ואיהו ס"ל כשיטת הפוסקים דספק אשתהי הוי ספיקא דאורייתא. וא"כ קשיא מ"ט של החולקין על המהריב"ל בעמפ"ע לענין קברתיו הא חשש בדדמי לא הוי רק דרבנן כמש"ל. ובעמפ"ע דעכ"פ ספיקא הוי כמ"ש המהרי"ט הנ"ל אמאי לא נימא סד"ר לקולא. ואין לומר דס"ל דכיון דאיכא חזקת א"א אזלינן גם בסד"ר לחומרא כמ"ש הש"ך בדיני ס"ס. ז"א דהאיכא הרבה ספיקות דהא בלא"ה איכא דעת הרבה מהראשונים הראב"ד ורמב"ן דס"ל דל"ב קברתיו כלל. ולדברי שאר הראשונים לבד מהרמב"ם הוי איבעיא דלא איפשטא ומה"ט קיי"ל דלא תצא. וא"כ הוי ס"ס בדרבנן דהוי כמו ג' ספיקות בדאורייתא דס"ל להש"ך בדיני ס"ס דמהני גם נגד חזקה. אך צ"ל דכיון דכל עיקר הדין של בדדמי הוא רק בע"א. וי"ל דחששו אלו האחרונים לדעת הפוסקים הקדמונים דכל נאמנותו של ע"א בעדות אשה הוא רק דרבנן. וא"כ אף דחשש בדדמי הוא ג"כ רק מדרבנן מ"מ הם אמרו והם אמרו. דמדאורייתא בלא"ה אינו נאמן וא"כ הוי ספיקא דאורייתא ולכך אזלינן לחומרא. וכה"ג כתב הח"ס בסי' מ"ח ד"ה ברם ועיין בתשו' ברית אברהם בתק"ע תשו' כ"א באריכות מזה. אלא שבאות י"ב חולק שם דהיכא דאין הריעותא בנאמנות העד כמו במשאל"ס. דאין אנו מסופקין על נאמנות העד רק ספק מבחוץ דילמא ניצול ויצא במקום רחוק. א"כ כיון דכבר נתאמת אצלינו נאמנות העד. אז החשש דמשאל"ס הוא רק דרבנן. וכתב שם דחשש בדדמי הוא ג"כ רק חומרא דרבנן כיון דאין אנו אומרים דהעד משקר רק שאומר בדדמי א"כ כבר מאומתין אצלינו דברי העד ואין עוד חשש דאורייתא ולכך קיי"ל דאם ניסת ל"ת עיי"ש היטב:

אבל באמת בזה אין דבריו ברורין. דהא מדאיבעיא לן בש"ס בהחזיקה היא מלחמה אם מהני מיגו בע"כ דהוי חשש משקר וכמ"ש התוס' בשבועות (דמ"ו ע"ב) ד"ה מתוך. דחשדינן לי' דמשקר וטוען ברי אף דמספקא לי'. ומש"ה מהני שם מיגו. ולכך גם במלחמה הבעיא הוא כך אם החשש בדדמי אינו כ"כ שיהי' נדמה לה וודאי שמת. רק דבאמת גם היא מסופקת. אלא דמחמת ספק מורית היתר לנפשה לומר דוודאי מת. וכה"ג איתא ברמ"א יו"ד סי' קכ"ז ס"ג דבספק איסור אין אשה נאמנת דמורית היתר לנפשה ולכך היכא דאיכא מיגו אזדא לי' חשש משקר או דילמא טעמא דבדדמי גבי מלחמה הוא גרוע מהא דבעה"ב טרוד בפועליו. אלא דחיישינן לי' דחזיא דמחו לי' בגירא וכו' ונפל ונתעלף ונדמה לה וודאי שמת ואין שום ספק אצלה ואינה משקרת כלל ולכך ל"מ מיגו. וא"כ ס' הבר"א הנ"ל ל"ש רק אם החשש בדדמי הוא דאינה משקרת כלל אבל לא אם החשש הוא דמשקר. ויהי' נקל להבין בזה דעת המרדכי דס"ל דבמסל"ת ל"ח לבדדמי דהא דעת הרבה מהראשונים הם הראב"ד וסייעתו. דבע"א ל"ח לבדדמי. דרק האשה מתוך שהיא מתאווית לינשא אומרת בדדמי. אבל העד שאין לו נפקותא בדבר אינו אומר רק אם ברור אצלו. אלא דשאר פוסקים לא ס"ל כוותי'. וחוששים גם בעד כיון דעכ"פ הוא מכוון להעיד ולהתיר. חיישינן דמחמת שנראה לו שמת מורה לו היתר להעיד שוודאי מת לעשות טובה להאשה. וא"כ לפי"ז מסתברא מאד כדעת המרדכי דבמסל"ת כיון דאינו מתכוון כלל להעיד ולהתיר מאיזו טעם יוסיף לומר דבר שלא ראה אמנם אם נאמר כצד האיבעיא דל"מ מיגו ובע"כ דחשש בדדמי הוא דטועה באמת וסבור שכך הוא שמת וודאי, זה שייך גם במסל"ת דנהי דאין לו טעם לשקר מ"מ יש לחוש דגם הוא טועה בכך. אלא כיון דספיקא היא ואיבעיא דלא איפשטא א"כ בע"כ הוי ספק דרבנן. דממ"נ אם תרצה לומר דחשש בדדמי הוא משום דמשקר. ולס' הברית אברהם הנ"ל היכא דיש חשש דהעד הוא משקר אף דהחשש הוא רק דרבנן. מ"מ שוב מדאורייתא אינו נאמן כיון דכל עדותו של ע"א הוא רק מדרבנן. זה אינו שייך במסל"ת. דמסל"ת וודאי אינו מוסיף לשקר. ובע"כ דתרצה לומר דהחשש הוא דילמא טועה הוא ואינו משקר כלל. א"כ כיון דאין ריעותא בנאמנות שלו וכבר נתאמת אצלינו עדותו שאומר אמת. ואז הוי רק חששא דרבנן בעלמא לס' הברית אברהם הנ"ל. וא"כ כיון דזה גופו ספק אצלינו אם מהני מיגו דלא נפשט האיבעיא. ואם נאמר דמהני מיגו דחשש בדדמי הוא רק משום חשש משקר. א"כ מסל"ת נאמן כמו אית לי' מיגו ול"ח דמשקר כמש"ל. מאי אמרת דילמא כצד האיבעיא דל"מ מיגו. ואז גם במסל"ת שייך בדדמי. א"כ שוב הוי ספיקא דרבנן לקולא דחשש דאורייתא ליכא רק אם נאמר דמשקר ובמסל"ת ליכא חשש משקר כנ"ל. וא"כ לכאורה דינו של המרדכי טעם חזק יש לו לדידן דלא איפשטא האיבעיא ובע"כ צ"ל דדעות החולקים על המרדכי הוא או משום דס"ל דאיבעיא דלא איפשטא גם בדרבנן לחומרא. עיין בב"י או"ח סי' תל"ז ד"ה השוכר. ובד"מ סי' תל"ח אות ב'. או משום דאיכא חזקת א"א. וסד"ר באיתחזיק איסורא הוא לחומרא. וא"כ כ"ז במסל"ת בעצמו אבל עמפ"ע במסל"ת דאיכא ס' במציאות דילמא המסל"ת ראה הקבורה או הזיזו ממקומו. ובס' במציאות לכ"ע סד"ר לקולא. ומשום סד"ר במקום חזקה ג"כ ליכא לדידן דהא איכא ספיקות טובא דילמא כצד האיבעיא הנ"ל דמהני מיגו וא"כ גם מסל"ת נאמן. ודילמא כדעת הראב"ד וסייעתו דבדדמי ליכא רק באשה עצמה. ודילמא הראשון שהוא העכו"ם ראה הקבורה ובהרבה ספיקות פשיטא דאזלינן גם בא"א כיון דליכא חשש דאורייתא כנ"ל. וא"כ שפיר נכון פסקו של הס' משיב כהלכה להגאון החסיד מהר"ז פרענקיל מפשעווארסק ז"ל דבעמפ"ע מפי מסל"ת ל"ח לבדדמי. ואמנם אף להחולקים ע"ז י"ל דבנ"ד מודו כ"ע. דהנה כבר הבאתי לעיל דיעות החולקות בזה אם גם בשני פסולים ל"ח לבדדמי והב"ש בס"ק קנ"ג הנ"ל מביא בשם הרא"ש ראי' חזקה דבשני פסולים חיישינן לבדדמי מהא דקאמר הש"ס והא מאה נשים כע"א דמיין עיי"ש. וטעם המחלוקת בזה י"ל דאיכא תרי טעמי בהא דבשנים ל"ח לבדדמי. חדא טעמו של הרמב"ן במלחמות ביבמות (דקט"ו) הנ"ל דשנים כיון דנאמנים מן התורה לא דייקינן בתר סהדותיי' במ"ש שם וז"ל מאחר דהתורה האמינתם אתם מה לכם בכך. ואמנם טעם זה ל"ש רק בשני כשרים ולא בשני פסולים שאין נאמנים מה"ת עיין רשד"ם תשו' ס"ט בסוף התשובה ונוב"י מהדו"ק בתק"ט תשו' כ"ח. אמנם יש עוד טעם דשני עדים אינם מצויים לטעות. דרחוק הוא ששניהם יטעו בדבר. כמ"ש התוס' בפסחים (די"ב) דלא תלינן הטעות בשנים. וגם לענין מילתא דלא רמיא מצינו כה"ג עיין פרמ"ג יו"ד בש"ד סי' י"ח סק"ח עיי"ש. אך דיש סתירה לדבריו מש"ך חו"מ סי' ע' סק"ו. דלדעת המפרשים שם דאעדים קאי מוכח דגם בשנים אמרינן מילתא דלא רמיא וכו':

והנה הרמב"ן הנ"ל שכתב רק הטעם משום דשנים נאמנים מה"ת. בע"כ דס"ל דגם שנים מצוים לטעות דאל"כ למה צריך הטעם דנאמנים מה"ת. וא"כ תיקשי תינח למש"ל דבדדמי הטעם משום דמשקר ומיגו מהני. א"כ מכ"ש שנים דנאמנים מה"ת דעדיף יותר ממיגו ול"ח לבדדמי. אבל לטעם השני משום דטועה בדמיונו וסובר דהאמת הוא כן. א"כ כיון דס"ל דגם שנים עשויים לטעות א"כ מאי מהני מה דנאמנים מה"ת. אך לפימש"ל נכון שפיר דהא באמת מיבעיא לן בש"ס אם מהני מיגו. אם הטעם משום דמשקר או לאו. וכתבתי לעיל דמש"ה לא אמרינן סד"ר לקולא משום דכל עדותו של ע"א הוא רק דרבנן. אבל בשני עדים כשרים דנאמנים מה"ת. נהי דאיכא ספיקא דילמא טעו וסברו דבוודאי מת. מ"מ כיון דזה ספק הוא בש"ס אם חוששין לזה. וכל החשש בדדמי הוא רק דרבנן. א"כ הוי סד"ר לקולא. וא"כ מעתה י"ל דגם בשני פסולין הדין כן. דהא באמת מיד כשבא אחד מהפסולין לפנינו ומעיד שמת במלחמה נולד לנו ספק אם ע"א במלחמה נאמן ול"ח לבדדמי או אינו נאמן דחיישינן לבדדמי. לשיטת המפרשים הבעיא דע"א במלחמה בלא קברתיו. וא"כ נהי דאין מתירין מספיקא. ותופסין זה לספיקא דאורייתא כמש"ל. מ"מ כבר נעשית האשה הזאת רק ספק א"א. דאם נאמר דבע"א ל"ח לבדדמי הרי התירוה חכמים לגמרי. ועכשיו דמספ"ל אם התירוה חכמים הוי ספק א"א. וא"כ לפימ"ש הש"ך בדיני ס"ס דמש"ה מהני ג' ספיקות. משום דספק אחד מסלק החזקה. א"כ יצאה אשה זו כבר מחזקת א"א. ואח"כ כשבא עוד ע"א פסול ומעיד ג"כ שמת הבעל כבר הוא נאמן מה"ת דל"מ לדעת המהרי"ק דגם בדשב"ע נאמן ע"א היכי דליכא חזקה דפשיטא דנאמן. אלא אף לדעת הרמב"ן ביבמות (פ"ז) שם דבדשב"ע גם בליכא חזקה ע"א אינו נאמן מ"מ הא כבר כתב הט"א בר"ה (דכ"א) גבי בא א' ואמר קדשו ב"ד את החודש דמדאורייתא ע"א נאמן במדעל"ג. והא דע"א בעדות אשה הוא רק דרבנן משום דאיכא חזקת א"א. א"כ היכא דיצאה כבר מחזקת א"א ע"י הראשון. הרי השני נאמן מה"ת אף אם פסול הוא דבמדעל"ג גם עכו"ם נאמן כמ"ש ביו"ד סי' פ"ג וסי' פ"ו. וכיון דכבר נאמן מה"ת. א"כ אף אם לא אמר קברתיו. מ"מ כיון דזה היא איבעיא אם בעינן קברתיו. א"כ כאן דכבר הותרה מה"ת ע"י עד הפסול השני. וליכא רק חשש בדדמי דהוא מדרבנן א"כ הוי סד"ר ולקולא. וא"כ נדחית שפיר הראי' שהביא הרא"ש דבשני פסולים חיישינן לבדדמי. מהש"ס דמאה נשים כע"א דמיין. דז"א דבס"ד דהש"ס דרוצה לפשוט זה גופו אם בע"א חיישינן לבדדמי. מביא שפיר מהא דמאה נשים כחד דמיין. דהא בפסולין איכא חשש בדדמי דמשקר כמש"ל. אבל אנן להלכה אחר דלא איפשטא לן הבעיא. ומספקא לן אם בע"א חוששין לבדדמי. שפיר אמרינן דגם בשני פסולין ל"ח לבדדמי דכיון דע"י שני פסולין הותרה מה"ת א"כ שוב החשש דבדדמי הוי סד"ר ולקולא. וצ"ל לפי"ז הטעם של הני דס"ל דבשני פסולין חיישינן לבדדמי הוא משום דס"ל דספק איבעיא גם בדרבנן אזלינן לחומרא כמ"ש בב"י סי' תל"ז הנ"ל. וא"כ בנ"ד דאיכא חד ישראל עמפ"ע. וגם עד כותי מסל"ת. דע"י עד האחד כבר נעשית ס' א"א. ואז ע"י עכו"ם השני שמעיד בכתב הותרה מה"ת משום מדעל"ג אף אם בכתב ל"ה מסל"ת מ"מ במדעל"ג נאמן אף עכו"ם שאינו מסל"ת היכא דליכא חזקה. וכיון דכבר הותרה מה"ת הרי יש לנו ספק במציאות דילמא הראשון שהעיד העד בשמו ראה בעצמו הקבורה או הזיזו ממקומו כס' המהרי"ק. והוי סד"ר לקולא דמותר לכ"ע. ולכן מכל הני טעמי כיון דכל מה דצריך קברתיו הוא רק חששא דרבנן נלע"ד דיש לסמוך על כל הני צדדי דהיתרא ובפרט במקום עיגון גדול כזה שיושבת עגונה זה תשעה שנים יש לסמוך ע"ד הב"ח בתשו' סי' ע' שכתב וז"ל ועוד נראה עיקר וכך קבעתי הלכה למעשה בעגונה דק"ק יערסלאב והוא דכל היכא דאפשר לידע וכו' אבל היכא דא"א בעולם שיעיד עוד אחר על אשה זו ואם לא תאמין לזה לא תמצא עדות ותשב עגונה כל ימי' התם סמכינן וכו' ול"ח דילמא קאמר בדדמי וכו'. וה"נ בנ"ד דאשה זו יושבת עגונה י"א שנה וכו' דידוע דלא תמצא עדות אחרת דכשעת הסכנה דמיא דידוע דלא תמצא עדות אחרת וכו'. אבל היכא דידוע דליכא עדות אחרת ל"ח לבדדמי וכו' הלכך לא בעינן קברתיו עכת"ד עיי"ש. וה"נ בנ"ד דיושבת עגונה זה זמן רב כ"כ ולא הי' עדות אחרת וודאי לא תמצא עוד עדות שיעידו בקבורתו. ובכי הא ל"ג רבנן לס' הב"ח הנ"ל. ולכן הנני גם אנכי להסכים עם כתה"ר בשריותא דהאי איתתא א' משה צימרינג אך באופן שיסכים אתנו עוד אחד מהרבנים השנים האלו. הרב הגאבד"ק בראדי. או הרב הגאבד"ק טארנא. ואז גם ידי תכון עמו והשי"ת יצילנו מכל מכשול ושגיאה. ובזה הנני ידידו דוש"ת כו"ח אור ליום ד' וישלח תרפ"ד לפ"ק:

הק' דוד מנחם מאניש באבד אבד"ק טארנאפאל.

תוכן העניינים

חבצלת השרון חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה