אור ברסלב
חבצלת השרון חלק ב שו"ת אה"ע › סימן א

חבצלת השרון חלק ב· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד

שו"ת אה"ע · סימן א

שו"ת אה"ע

שלמא רבא לגברא רבא כבוד הרב הגאון הגדול מעוז ומגדול. נודע למשגב. לשם ולתפארת. רבים יהנו מאורו. מאיר עיני דורו. עה"י פ"ה ח"ה כש"ת מוהר"ר אברהם מנחם מענדיל הלוי נ"י אבד"ק בראדי יצ"ו ינון הודו:

אחדש"ה כראוי. הנני בזה ע"ד מכתבו עם הקונטרס הנדפס אשר הגיע עדי מאת הדר"ג לבוא עה"ח להצטרף בצירופא דרבנן להתיר להאברך ר' אהרן בר"י שלאססער לישא אשה על אשתו. והנה אם כי גדר גדור בעדי בענין הזה. ועוד לא חתמתי על היתר כזה מעודי זולת אשר אירע בעירי. עכ"ז אדעתא דגברא רבא וכו' ולעשות רצונו חפצתי. ולכן לקחתי לי מועד לעיין בדבריו הנעימים למען לא אלך כסומא בארובה. וגם הי' לי לשעשועים לפלפל באמרותיו היקרים:

א) ואבוא על סדר דבריו. ר"ד הביא הדר"ג דברי הגהות נח"י דאף אם גזר רגמ"ה גם במקום מצוה מ"מ יכולים חכמים לעקור גם ד"ת היכא דאיכא טעמא במילתא כמ"ש התוס' (ביבמות פ"ח) וחזיתי' לדעתי' דהוא מדמה תקנת ב"ד לד"ת ולדעתי אין הדבר כן. דא"כ תיקשי קושיא עצומה דמאי פריך הש"ס בריש מגילה א"א דכנה"ג י"ד ט"ו תקנו איך יכולין ב"ד לבטלו וכו' ומאי קושיא והא בשב וא"ת גם ד"ת יכולין לעקור ודילמא מתניתין דעדיות דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול וכו' איירי בקו"ע. אבל כאן שלא לקרות בי"ד וט"ו הוי שוא"ת. וזה יכולין לעקור גם בד"ת. וגם בש"ס גיטין (ל"ו ע"ב) פריך הש"ס מעיקרא על פרוזבול ומי איכא מידי דמדאורייתא משמט ואתו רבנן ותיקון דלא לישמט ומשני דהוי שוא"ת או מחמת הפקר ב"ד. ואח"כ בעי הש"ס אי הילל לדרי עלמא תיקן למאי נ"מ לבטולי דאי לדרי עלמא תיקן אין ב"ד יכולין לבטל וכו'. הרי אף דלעקור ד"ת כבר משני הש"ס דבממונא משום הפקר ב"ד יכולין לעקור ד"ת מ"מ לבטולי תקנת הילל אינם יכולים גם במילי דממונא. דמ"ש להפקיר ממונא דלוה או דמלוה. ואף לד' המג"א בסי' תר"צ דזה הוי כאיסורא דימנעו מלהלוות. מ"מ הוי רק שוא"ת ובשוא"ת יכולים לעקור ד"ת. ובע"כ דאין לדמות כלל תקנת ב"ד לד"ת. דהתורה נתנה כח לחכמים לעשות סיג וגדר אף לבטל ד"ת. אבל תקנת ב"ד מאי אולמא דהאי ב"ד מהאי. ואף בשוא"ת אין יכולין לבטל ובטעמא דהא מילתא נ"ל דהנה יש להסביר הטעם בהא דיכולין ב"ד לעקור ד"ת בשוא"ת ולא בקו"ע עפ"י הבנת הרמב"ן והמגילת אסתר בשיטת הרמב"ם ריש ה' ממרים דבכל תקנות ב"ד איכא מ"ע ול"ת דל"ת (ולא כהבנת המרגניתא טבא דרק בתקנת ב"ד הגדול שבירושלים) והוי דאורייתא ממש עיי"ש. והיינו דהתורה נתנה כח לחכמים שיגזרו גזירות על הציבור ושיהי' החיוב לקיים דבריהם כד"ת ממש ככל מ"ע ול"ת אבל עכ"פ יותר מדברי תורה לא הוי רק שקולין הם כד"ת. וא"כ בבוא לפנינו תקנת ב"ד והיא נגד ד"ת. הוי ממש כשני איסורי תורה הבא לידינו המתנגדים זל"ז. דא"א לקיים אחד רק בעבירת חבירו דאסור לעשות מעשה בקו"ע לעבור על אחד מהם דמאי אולמא וכו' רק מוכרח להיות שוא"ת כדקאמר לי' ר' יהושע לר"א בפלוגתא דמתן ד' כשנתת עשית מעשה בידיך וכו' וא"כ אין יכולים לקיים תקנות ב"ד לעקור ד"ת בקו"ע רק בשוא"ת. דאז אדרבא כשירצה לקיים ד"ת יעבור בקו"ע על לאו דלא תסור. וא"ל כיון דאיכא גם מ"ע בדברי חכמים כנ"ל א"כ ליתי עשה ולידחי ל"ת דד"ת. ז"א דעשה דיכולין לבטלה. כגון אותו הב"ד גופי' או ב"ד גדול מהם. אינו דוחה ל"ת כמ"ש הראשונים גבי אי אמרה ל"ב (בכתובות מ'). ובזה נכון להבין הא דש"ס (פסחים צ"א) מימרא דרבא ערל והזאה ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת. אונן מצורע וביה"פ לא העמידו דבריהם. ובאו"ח שם תמה דמ"ש הני מהני ובאמת לא ראה עוד דברי ר"ח הנדפסים עתה בש"ס ווילנא במקומו שם דפירש החילוק דבהני יכול לבוא לאיסור דאורייתא ולא בהני אבל מ"מ אינו מובן מ"ש במקום כרת או במקום לאו כידוע דברי הש"ס יבמות מ"ש איסור לאו מ"ש איסור כרת. אבל לפי הנ"ל ניחא. דבאמת הא דהעמידו דבריהם לעקור מ"ע בשוא"ת כמו בשופר ולולב. ולא אמרינן ניתי עשה ונדחי לאו דל"ת היינו משום דבתקנת ב"ד איכא עשה ול"ת כמש"ל. ואמנם הא התוס' (בזבחים ל"ג) כתבו דעשה שיש בו כרת דוחה ל"ת ועשה שוב תקשי האיך העמידו דבריהם במקום כרת. ולכן שפיר כתב ר"ח דרק בערל הזאה ואיזמל דיכול לבוא לידי איסור כרת ומיתה כמו אם יאכל לשנה הבאה קדשים בטומאת הגוף או יעביר ד"א ההזאה ואיזמל בר"ה א"כ אין עשה דפסח דוחה אותם דבהו ג"כ שייך כרת. אבל אינך דאין יכולים לבוא לידי כרת ואיכא רק מ"ע ול"ת דלא תסור לחוד שפיר עשה דבכרת דוחה אותם כנ"ל. וזה נ"ל סברא ברורה מאד בטעמא דהא מילתא. דוודאי אין לומר דבמקום תקנת ב"ד ליכא איסור תורה כלל דחכמים עקרו ד"ת וכעין שכתבו האחרונים לענין עדל"ת דבמקום עשה ליתא לל"ת כלל. ז"א דוודאי אין יכולים ב"ד לעקור ד"ת לומר דבהא תיעקר מה"ת ואין כאן מצוה כלל דוודאי תוה"ק לא תשתנה ולא יועקר אף אות קטנה ע"י חכמי הדור ח"ו. רק דהתורה נתנה רשות לחכמים לגזור גם הם תקנות. וא"כ אם מתרחיש לפעמים דמתנגדים למצות התורה. נדחה אחד מפני חבירו בשוא"ת אבל לא בקו"ע. דמאי אולמא וכו' דגם באיסורי תורה גופי' מתרחיש כה"ג שיבואו לפנינו תרתי דסתרי אהדדי. ודוק היטב בכ"ז כי לדעתי נכון להמתבונן בדבר:

ונוכל להסביר עוד יותר עפ"י ס' הריטב"א דכל איסורי תורה איסור חפצא הם ומ"ע ולית לקיים ולשמוע תקנת חכמים הוא רק איסור גברא דהתורה חייבה לשמוע דבריהם. אבל הם אינם יכולים לסלק האיסור מהחפץ מה שחכמת התורה גזרה דרביע בה איסורא ולכך אינו יכול לעבור עפ"י תקנת ב"ד על איסור חפצא. אבל לדחות בשוא"ת איזו מ"ע דשופר ולולב וכדומה דהוי ג"כ רק איסור גברא דאקרקפתא דגברא מונח א"כ איכא כנגדה חובת גברא לשמוע תק"ח ומאי אולמא וכו' כנ"ל:

ואמנם כ"ז לעבור על ד"ת. דהב"ד בשעת הוראתם ותקנתם אין עושין עדיין שום איסור. דבהוראה בלי שגגת מעשה לא איתעביד איסורא כלל ואף בעשו הקהל ע"פ האיסור הוא רק אחר שעשו הקהל ע"פ והביאום לידי שגגת מעשה. א"כ היכא דהקהל אינם עושים איסור כגון בשוא"ת דהוי אנוסים מחמת גזירת התורה מלאו דלא תסור. גם הב"ד אינם עושים איסור בתקנתם. אבל אם יבוא ב"ד לבטל דברי ב"ד חבירו דבהוראה גופא עבדי איסורא דהא כתב הרמב"ם ריש ה' הנ"ל דלאו דלא תסור הוא ניתן לאזהרת מיתת ב"ד על חכם שמורה על דבריהם ולפי הבנת הרמב"ן והמגילת אסתר קרא זה איירי בכל תקנות ב"ד שנתפשטו בישראל ומה"ט קרי לי' שמואל לרב זקן ממרא על שרצה לחלוק על ב"ד דהתירה מישחא. וזקן ממרא חייב בהוראה רק לעשות אף שלא עשו עדיין ואלו בהורה לעבור על ד"ס לא הוי זקן ממרא. כמבואר בש"ס סנהדרין דזיל קרי בי רב הוא ולא חייבה תורה רק בחולק ע"ד חכמים שלא ירבו מחלוקת וא"כ אף בשוא"ת אין ב"ד יכולים לבטל דברי ב"ד חבירו דל"ש סברא הנ"ל דמאי אולמא וכו' דזה שייך רק על הקהל. אבל כאן הב"ד גופייהו מוזהרים שלא להורות לחלוק על ב"ד שלפניהם ועבדי איסורא בשעת הוראה ומ"ש שוא"ת או קו"ע הא והא איכא איסורא דאורייתא משא"כ לעקור ד"ת דהאיסור אין על הב"ד בהוראתם רק על העוברים ועושים מעשה והם לא עבדי איסורא כנ"ל דמצווים לשמוע דברי חכמים כנ"ל. ושלא כד' הגהות נחלת יעקב הנ"ל דמשוו להו. ולפי הדברים האלה יש עוד סברא אחרת לחלק בין קו"ע לשוא"ת דבאמת י"ל לכאורה דבכל תקנות ב"ד אם הוי לעקור ד"ת הוי האיסור על הב"ד עפי"מ דקאמר הש"ס בב"מ (צ"ו ע"ב) למעול ב"ד עיי"ש ברש"י דהב"ד בתקנתם הוי כהוציאו מעות הקדש לחולין ואף דעיקר המעשה עושה הבעל בנשואי' מ"מ כיון דבתקנת ב"ד הוא קונה הנכסים הוי כשליח דידהו ובמעילה ישלד"ע וא"כ ה"נ בכל תקנות ב"ד העושה עפ"י הוראתם הוי כשלוחם. וכל היכא דאין השליח עושה איסור ישלד"ע וא"כ מש"ה אין יכולים ב"ד לעקור ד"ת בקו"ע דכיון דהשליח לא עביד איסורא דהא עושה עפ"י הוראת ב"ד ומצווה בלאו דלא תסור א"כ הב"ד עושים האיסור דהא יש שלד"ע בכה"ג ובדידהו ליכא מצוה דלא תסור ועוברים על ד"ת. אבל בשוא"ת דבמידי דממילא ולא עביד מעשה לא שייך שליחות. ואין הב"ד כעושים מעשה רק הוראה לחוד ולא עבדי איסורא והקהל ג"כ אינם עושים איסור דהא מצווים ועומדים בלא תסור וכנ"ל:

ב) ומה שהביא הדר"ג דברי הבעל גא"ו דבעובר רק מקצת התקנה ל"ש אין ב"ד וכו' והדר"ג הקשה עליו מש"ס מגילה הנ"ל. דהא תקנתא די"ד ט"ו לא מיעקר רק לבני הכפרים ולא לבני העיירות ואפ"ה פריך הש"ס הא אין ב"ד יכולין לבטל וכו'. לכאורה נלע"ד ליישב דהא צריך להבין הטעם מה חילוק יש בין עוקר כולה למקצתה. אך י"ל עפי"מ המבואר בריש הוריות וברמב"ם פי"ב משגגות ה"ב דיחיד העושה עפ"י הוראת ב"ד פטור והנ"מ בהורו לקיים מקצת ולבטל מקצת אבל הורו לעקור כל הגוף יחיד העושה עפ"י דבריהם חייב עיי"ש. וא"כ ב"ד שאינו גדול מחבירו אם באים לבטל ולעקור כל תקנת הראשונים אם אין האמת כדבריהם רק כדברי הראשונים מביאים הקהל לידי חיוב דלא יפטרו מחמת שהיו אנוסים עפ"י הוראת ב"ד דבעקירת כל הגוף העושה עפ"י הוראתם חייב. אבל בעקירת רק מקצת שפיר יכולים לבטל דברי ב"ד חבירו. מאי אמרת כיון דאין גדולים מהם דילמא האמת כהראשונים. מ"מ ג"כ לא יביאו הקהל לידי איסור. דהא העושה עפ"י הוראת ב"ד פטור וכנ"ל. ואמנם כ"ז בעובר על ל"ת בקו"ע דפטור מטעם אונס אבל בביטול מ"ע דל"ש אונס. דהא קיי"ל אונסא כמאן דלא עביד. א"כ אינם יכולים לבטל דברי ב"ד חבירו אף בעקירת מקצתה דהא מביאין הקהל לידי ביטול מצוה מאי אמרת הוי אנוסים עפ"י הוראת ב"ד ז"א דאונסא כמאן דלא עביד דמי. וא"כ ל"ק קושית הדר"ג מריש מגילה דשם דאיירי בביטול מצוות קריאת מגילה בזמנה ג"כ בעקירת מקצת אין יכולים לבטל כנ"ל. וזה לכאורה ישוב נכון לקושית הדר"ג. אבל באמת לפימש"ל דב"ד החולקים ומבטלים דברי חבירו בהוראה לבד אינהו עבדי איסורא כמו בזקן ממרא. א"כ ל"ש כ"ז ואדרבא ביטול ועקירת מקצתה הוי יותר הוראה לחיובא. אבל מ"מ בפשיטות נ"ל לחלק בין הא דגא"י להא דמגילה דהוא לא קאמר רק היכא דבחד גברא נתקיים התקנה במקצת כעין ס' התוס' כתובות (ל"א) לענין מיתה לזה וכו' גבי הזמה כמו בת"ב שהאיסור שנשאר בו כשאר תענית נשאר לכל אדם. וכן בקטניות הדקין. אבל קריאת מגילה לבני הכפרים אחר ט"ו דלתקנת כנה"ג בני הכפרים לא יקיימו כלל מצוות קריאת מגילה בזמנה. בכה"ג וודאי הוי כעקירת כל התקנה. וא"כ ה"נ במורדת דעכ"פ באותה אשה מיעקרא כל התקנה מודה גם הגא"י כנ"ל:

ג) ומה שרוצה הדר"ג לעשות סמוכין לדברי הגא"י מדברי הירושלמי ספ"א דשבת גבי ה' חטאות המתות אם רצו ב"ד לבטלן הרשות בידן. ופירש המראה פנים שם דס"ל לירושלמי דהוי מהלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה כדקאמר בתמורה (ט"ז ע"א) וקשה לי' להדר"ג דמ"מ איך ב"ד יכולין לבטל דברי ב"ד חבירו. הנה בתוי"ט פ"א דעדיות מבואר דרק בתקנות וגזירות אין יכולים לבטל. אבל אם דרשו באחת מהמדות ועמד אחריהם ב"ד אחר ונ"ל טעם לסתור דבריהם ה"ז סותר ודן כפי מה שנראה בעיניו. וא"כ ה"נ כיון דהלכות שנשתכחו החזירן רק מפלפולן שפיר יכולים ב"ד אחר לחלוק עליהם ולבטלן. ונ"ל ראי' מוכרחת לזה מיומא (פ' ע"א) דאמר רבי אלעזר האוכל חלב בזה"ז צריך שיכתוב לו שיעור שמא יבוא ב"ד אחר וירבה בשיעורין דלכאורה קשי' האיך יכולים ב"ד לבטל שיעורין דהוי הלמ"מ אבל הדבר מבואר בירושלמי ריש חגיגה ה"ב דקאמר רבי יוחנן כדעתי' ורבי הושעיא כדעתי'. דר"י אמר כל השיעורין הלמ"מ הוי דו אמר מעה כסף ושתי כסף ד"ת. רבי הושעיא כדעתי' דאמר האוכל איסור בזה"ז צריך לכתוב שיעורו שמא יעמוד ב"ד אחר וישנה השיעורין הוי דו אמר וכו' חכמים הן שאמרו וכו'. עיי"ש במפרש שפירש דמדקאמר רבי הושעיא דהשיעורין משתנין עפ"י ב"ד ש"מ דרבנן הן השיעורין ולכאורה קשה הא בש"ס דידן יומא הנ"ל מביא ברייתא מפורשת דשיעורין הללמ"מ ואחרים ס"ל דב"ד של יעב"ץ תקנום דשכחום וחזרו ויסדום. אבל אליבא דכ"ע לא הוי דרבנן והאיך פליג רבי הושעיא על ברייתא. ובע"כ צ"ל דרבי הושעיא ס"ל ג"כ כאחרים וזה מיקרי דרבנן כיון שנשתכחו וחזרו הם ויסדום. ואפ"ה קאמר דיכול ב"ד אחר לבטל ולשנות השיעורין הרי מבואר להדיא דבהלכות שנשתכחו וחזרו ויסדום יכולים ב"ד לבטלן. ומזה נראה דדבר ד' אמת היתה בפי המראה פנים בפירוש הירושלמי ד"ה חטאות המתות דיגיד עליו רעו מהא דשיעורין אליבא דר"ה דהוי ג"כ מהלכות שנשתכחו כנ"ל:

ד) ומה שהביא הדר"ג מה שחידש דטבל אסור רק משום דצריך להפריש תרומה. הנה בעזה"י כוונתי בזה לדעתו הרמה זה כמה והכרחתי הדבר הזה מש"ס מפורש בכורות (י"ב ע"ב) דקאמר מיתיבי האוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה חייב מיתה. ואמאי כיון דאלו מטמיא בת שריפה היא לאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה עיי"ש. הרי מפורש יוצא דהיכא דאין יכול להפריש ממנה חלה אינו חייב מיתה משום טבל עיי"ש ברש"י ובתוס'. ולפלא בעיני על הדר"ג שלא הביא הראי' הזאת. ואמרתי בזה ליישב קושית הש"א על הש"ס פסחים (כ"ח ע"ב) דדריש ר"י דחמץ מו' ולמעלה אסור מקרא דל"ת עליו חמץ ואמר לי' ר"ש וכי אפשר לומר כן והלא כבר נאמר ל"ת עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות. משמע דרק בשבעה ימים אסור והקשה הש"א הא האי קרא דרשינן (בדף ל"ה) דאינו יוצא במצה של טבל דכתיב ל"ת עליו חמץ שבעת ימים וכו' כל שאינו אסור אלא משום בל תאכל חמץ יצא זה שאיסורו משום בל תאכל טבל. אך לפי הנ"ל יש ליישב דלכאורה קשה מאי קאמר הש"ס דאינו יוצא בטבל משום דאיסורו לאו משום חמץ רק משום טבל והא איתא שם (דף ל"ג) דהמפריש תרומת חמץ אינה קדושה והתוס' שם (דף ל"ב ע"א) ד"ה דבר כתבו דלמאן דס"ל דחמץ בפסח אסור בהנאה אף בהיתה לה שעת הכושר אינה קדושה. וא"כ תיכף כשנתחמצה העיסה בפסח פקע לה איסור טבל מינה דהא כיון דאם הפריש תרומה ממנה אינה קדושה. לאו בת אפרושי תרומה היא ואיננה אסורה משום טבל כבש"ס בכורות הנ"ל. ואף אם ירצה להפריש עלי' ממצה אינו יכול כמ"ש התוס' בבכורות שם ד"ה כיון ומפורש להדיא כסברתם בירושלמי פסחים פכ"ש ה"ג. והיא קושיא עצומה לכאורה. אך צ"ל דהא הש"ס מוקי לה כר"ש דאאחע"א ור"ש הא ס"ל דחמץ לאחר זמנו מותר א"כ כיון דאם ישהנה עד אחר פסח בת אפרושי תרומה היא. שפיר אסורה גם עכשיו משום טבל. וא"כ כ"ז לר"ש אבל לר"י דס"ל חמץ גם לאחר זמנו אסור א"כ שוב לא משכחת לה לחמץ שיהי' אסור משום טבל כיון דא"א לעולם להפריש ממנה תרומה וא"כ שפיר קאמר לי' ר"ש לר"י והלא כבר נאמר ל"ת וכו' שבעת ימים ול"ק קושית הש"א דלר"י א"א כלל לדרוש הקרא על מצת טבל וזה כפתור ופרח בעזה"י ופלפלתי הרבה בס' הזאת בסוגיא הזאת ואכמ"ל:

ה) ואמנם בגוף הדין מ"ש הדר"ג להתיר בתוך יב"ח מההתראה הדבר צ"ע קצת לזוז מפשטות דברי הרמ"א. ומשמע דהיב"ח צריך אחר ההתראה כמבואר בחת"ס אה"ע סי' ק"נ ד"ה אמנם שכתב וז"ל והנה קודם יב"ח אף דאיכא דיעות המקילין מה לנו להכניס עצמינו בכך ולהתלות באשלי רברבי ימתין יב"ח מיום ההתראה וכו' אך להתיר לו לישא אחרת אחר שיבורר שהתרו בה כדין וכו' ושאם לא כן הדין כמורדת ולא שמעה ומיום זה ימתין יב"ח וכו' עכת"ד עיי"ש. הרי שכפל ושלש להמתין אחר ההתראה יב"ח וטעם הדבר נ"ל דהנה הרמ"א שם בסי' ע"ז מביא מקודם דברי המהרי"ק והרשב"א בתשו' דחולקים על הראב"ן במורדת דא"כ כל איש כשתקדיח תבשילו יאמר דהיא מורדת. ובחמ"ח שם כתב דלגרש בע"כ גם הם מודים דיכול. ולכאורה אינו מובן החילוק אף דגם דעת הר"מ פדוואה הובא בחמ"ח סי' י"ט להתיר במקום מצוה לגרש בע"כ ולא לישא ב' נשים היינו מטעם שכתב שם בתשו' מהרמ"פ עיין בתשו' ד"ח דאיסור זה חמור יותר. ובמקום מצוה מתירין הקל יותר. אבל כאן דס"ל למהרי"ק דאין להתיר משום דא"כ כל איש יאמר כן א"כ אף לגרש בע"כ אמאי יכול:

אך צ"ל עפ"י דברי הר"ן בתשו' סי' מ"ח דמסתפק לומר דחרגמ"ה שלא לישא ב' נשים לא לטובת האשה לבדה נתקנה אלא גם לטובת האיש כדי שלא יהי' לו קטטה אם יהי' לו ב' נשים. אבל פשיטא דתקנתא שלא לגרש בע"כ לטובתה לבדה נתקנה. וא"כ היכא דהיא מורדת לפנינו ס"ל לחמ"ח דלא חשו חכמים לתקנתה כלל ולא גזרו משום שאר נשים דלא חשו חכמים לתקנתם כ"כ. אבל שלא לישא ב' נשים דהוא לתקנתו ג"כ. נהי דבמורדת הי' צריך להתיר כמ"ש הראב"ן דאין מן הדין שיתעגן בשבילה. אבל בשביל שלא תתבטל התקנה דלא יאמר כל אדם כן היכא שתקדיח תבשילו ויבוא לידי קטטה. והוא כיון דלא פשע חשו לתקנתו ביותר ולא רצו להתיר לישא ב' נשים משום תקנתא דילי':

אך באמת צריך להבין הא אם נתיר לו לישא אחרת שוב יהי' אסור לדור עם הראשונה כמבואר בב"ש סי' א'. דגם בנשתטית שנתרפאה צריך לגרשה שלא ידור עם ב' נשים. א"כ מאי קטטה יהי' שייך עוד. כיון דלא ידור עוד עם הראשונה רק עם השני'. אך צ"ל דלכאורה קשה בהא דכתב הב"ש כאן סי' ע"ז ס"ק כ"א דאם עבר ונשא א"צ לגרש שניהם. הראשונה לא משום דהוי מורדת. והשני' ג"כ וודאי א"צ לגרש עיי"ש. וקשה נהי דאינו מחויב לגרש הראשונה לטובתה משום דהוי מורדת. אבל עכ"פ מוכרח להציל עצמו מאיסור ב' נשים ומ"ש מנשתטית הנ"ל דכתב הב"ש דאם נשתפית צריך לגרשה מיד כדי שלא יהי' לו ב' נשים עיי"ש בב"ש סי' א' סוף ס"ק כ"ב. אך צ"ל כיון דעיקר משום קטטה נתקנה וקטטה לא שייך רק אם חייב לשניהם כל חיובי אישות ותנאי כתובה ורגילים אצלו שייך לבוא לידי קטטה ולכך בנשתפית דאם לא יגרשה וודאי חייב במזונותי' וכל חיובי אישות כיון דאנוסה הוי. לכך אם לא יגרשה עובר באיסור דתקנת ב' נשים. אבל במורדת דהראשונה כבר אבדה כתובתה ופקע ממנה חיובי אישות שוב אינו מחויב לגרשה דגם אם לא יגרשה לא יהי' באיסור ב' נשים דהראשונה אינה רגילה אצלו כיון דפקע ממנו חיובי אישות וז"ב מאד. ואמנם ז"פ דעכשיו כבר עבר יב"ח או דעדיין עומדת במרדה דאם עדיין בתוך יב"ח והראשונה חזרה בה כבר כתב הרמ"א לעיל דיכולה לחזור בה ויש לה כתובה וגם תנאי כתובה א"כ שוב שייך איסור ב' נשים ומוכרח לגרש אחת. וא"כ שפיר נכון הכרעת הרמ"א והחמ"ח דתוך יב"ח אין מתירין לישא אחרת דדילמא אחר שישא אחרת תחזור הראשונה ויהי' מחויב בתנאי כתובה ובע"כ יהי' מוכרח לגרש אחת ודילמא לא יתרצו והשני' וודאי אינו יכול לגרש בע"כ כיון דהתרנו לו לישא אותה נשא בהיתר. ובע"כ דיהי' מוכרח לגרש הראשונה בע"כ כיון דגרמה לו במרדותה לישא אחרת. א"כ יותר טוב להתיר תיכף לגרשה בע"כ כמ"ש החמ"ח מלישא אחרת דיוכל לבוא לידי כך שיהי' מוכרח לעבור על שני התקנות ולגרש בע"כ. אבל אחר יב"ח דכבר אבדה חיוב כתובתה ול"מ חזרתה עוד כמ"ש הרמ"א. א"כ שפיר יכולים להתיר לישא אחרת ול"ש תקנתא דידי' משום קטטה דז"א דלא יבוא לידי קטטה לעולם. כיון דמהראשונה כבר נפקע ממנו כל חיובי אישות ול"ש שוב איסור דב' נשים כלל כמש"ל. וא"כ מוכרח הדבר כד' החת"ס דיב"ח צריך להיות אחר התראה דאז אבדה כתובתה וכל תנאי כתובה. וברשד"ם אה"ע סי' ק"כ משמע דמהרי"ק אוסר גם לאחר יב"ח. והוא התיר רק אחר ג' או ד' שנים למרדותה דהוי מילתא דלא שכיחא עיי"ש. וא"כ מהיות טוב וכו' וודאי טוב שימתין מלישא עד אחר יב"ח מיום ההתראה. ואף דבמורדת בעינן ג"כ הכרזה בביהכ"נ ב' שבתות מ"מ כיון דלא אפשר בזמנינו מחוק המלכות אינו מעכב אבל כל מה דאפשר עבדינן. ואחר כתבי זאת מצאתי בשו"מ מהדו"ק תשו' קי"ד שכתב דלהתיר חרגמ"ה מחמת מורדת צריך כל דיני מורדת יותר מלהפסיד כתובתה כגון הכרזה וכל משפטי מורדת עיי"ש שהעיר ג"כ מסברא שכתבתי למעלה. לענין החילוק דלישא ב' נשים בין לגרש בע"כ. ועכ"פ נהי דנראה דבהכרזה א"א לעבוד כדבריו אבל שהי' יב"ח וודאי בעינן:

קיצור הדבר הנני גם אנכי להצטרף לצירופא דרבנן להתיר האיש מו"ה אהרן ב"ר ישראל שלאססער מבראדי לישא אשה על אשתו מ' מעכציא ב"ר חיים ראזענשטרייך מלבוב. לאחר יב"ח מיום ההתראה. ובזה הנני ידידו דוש"ת באה"ר ואה"ע מוקירו ומכבדו כערכו הרם כותב וחותם אור ליום ב' וישלח תרע"ד לפ"ק:

הק' דוד מנחם מאניש באבד אבד"ק טארנאפאל.

תוכן העניינים

חבצלת השרון חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה