חבלים בנעימים חלק ג· רבי יהודה לייב גרויברט
אורח חיים · סימן לו
י"ג אדר תרפ"ה היום ראיתי בס' אבני נזר או"ח תקי"א מענינא דיומא, ודבריו נפלאים.
באות א' מביא שי' בה"ג מובא בתוס' מגילה ד. ד"ה נשים דנשים מוציאות במגילה רק נשים אך לא אנשים משום דחיוב נשים מפני שהיו באותו הנס אינו אלא בשמיעה אבל לא בקריאה. משא"כ אנשים חייבים בקריאה אלא ששומע כעונה:
ודאי דקשה להבין מה חילוק בין קריאה לשמיעה ולמה אין נשים חייבות בקריאה. ובדוחק י"ל משום דזילא מלתא לאשה להוציא אחרים וכמ"ש תוס' סוכה לח. סד"ה באמת או כמ"ש האשכול ה״ב סי' ט' משום קול באשה ערוה לא הוציא אנשים:
ומ"ש באות ב' לבאר שי' בה"ג דק' בסנהדרין מד: דמק' והא אסתר פרהסיא הוי ומשני דקרקע עולם היא, וק' שהרי האשה חייבת ג"כ מלקות וחטאת וע"כ משום דההנאה הוי מעשה וכמ"ש תוס' ב"ק לב. ד"ה איהו. ותירץ ע"פ רמב"ם פ"ה משבועות הכ"ב דאף שידוע לחכמים שהשמש גדולה מן הארץ ק"ע פעמים מ"מ אם א' נשבע שהשמש קטנה מן הארץ אינו לוקה ואע"פ שאין הדבר כן מפני שאין זה ידוע לכל אדם ואינו כמי שנשבע על איש שהוא אשה, הרי דמה שאינו ידוע אלא לחכמים ל"ח ניכר לבני אדם הכא נמי מה שהנאה חשובה מעשה אין ידוע רק לחכמי התורה ל"ח מעשה בפרהסיא. וה"נ מה ששומע כעונה אי פרסום נס במה שהוא כעונה כיון שזה אין ידוע לכל ואף להשומע אם אינו חכם אין ידוע ולא הוי פרסום נס, וכיון דקריאה משום פרסומי ניסא לכאורה אין שום חיוב בקריאה רק בשמיעה שאם היו חייבים בקריאה לא היו יוצאים במה ששומע כעונה. אך יש בקריאת מגילה משום זכירת עמלק כמ"ש בירו' פ"א מגילה ה"ה שהיו מצטערים על תקנת המגילה דכ' אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר עד שמצאו כ' זכרון וכן במגילה ל. כי היכי דלא תקדום עשי' לזכירה דעמלק, ע"כ אף דמגילה די בשמיעה אך לזכירת עמלק צריך קריאה ושומע כעונה. אבל נשים שאינן בחיוב עמלק כמ"ש החנוך, וחוץ מזה זכירת המן דוגמת עמלק שאינו זכירת הנס רק מה שחפץ להרע לישראל ע"כ אין לחייב נשים משום שהיו באותו נס רק משום פרסום נס ע"כ אין חייבים בקריאה רק בשמיעה עכ"ד:
והנה מה שהק' מה מהני קרקע עולם הא ההנאה הוי מעשה כתוס' ב"ק, לק"מ דרק אם היא עושה ברצונה הוי מעשה וחייבת מלקות וחטאת משא"כ באסתר דאנוסה היתה וכמ"ש תוס' סנהדרין שם ד"ה והא דמק' מיעל וכ' דא"כ דהנאה חשיבא מעשה א"כ גם באסתר הי' לו להקשות כן ועוד דנראה שיעל לא היתה אנוסה. מבואר דהטעם באסתר משום שהיתה אנוסה:
ומה שתי' המחבר דאף דהנאה כמעשה מ"מ ל"ה פרהסיא, קשה מאד דהא תו' בסנהדרין שם הקשו למה לא פריך והא אסתר ג"ע היא ותי' דקים לי' דמהני קרקע עולם לענין עריות. והא בג"ע לא בעי' בפרהסיא והדרא קו' מתוס' ב"ק:
ומ"ש לחדש דדין זה לא הוי פרהסיא, תמוה דאי נימא דדין הנאה כמעשה אין ידוע לרבים גם סברת אשה קרקע עולם אינם יודעים כלל, ואיך אפשר להעלות על הדעת דשנויי ערקתא דמסאנא הוי פרהסיא ויהרג ע"ז וחמור בעיני ההמון יותר מזנות אשה, הלא כלפי לייא, ודאי דאיסור עריות בין לאיש בין לאשה הכל יודעים וחמירא להו:
והראי' ממדת השמש אינו דמיון כלל, כי ודאי חכמת אצטגנינות ל"ה שבועת יוא כיון שאין נודע לההמון, אבל דבר שאסור מדאו' ידוע לכל וכמ"ש ה"ה ריש ה' אישות דרק אי' דרבנן לא מיזהר זהירי בי', וכמ"ש גיטין סג. אדם יודע שאין שליחות לקבלה וגמר ונתן לשם הולכה ובכמה מקומות, ובודאי דעיקר תלוי אם ידוע להמון ירמ"ש רמב"ם פי"ב מעדות ה ה"א:
והדמיון לשומע כעונה דאם הי' הקריאה מצוה ל"ה בשמיעה פרסומי ניסא. איני מבין מה אמר מר, דא"כ למה אם עיקר מצוה בשמיעה, הוי שמיעה פרסומי ניסא. ב) ודאי שאם אחד קורא והכל שומעים, הוי יותר פרסומי ניסא, מאם הכל קורים ביחד וראי' ממגילה כא: דמחדש דאפי' עשרים קורים יוצאים, אבל עדיף יותר אלו היו שומעים. ופשוט שכיון שהדין דשומע כעונה דהוי פרסומי:
ומה שמחדש דמגילה די בשמיעה אלא שבעי' קריאה משום זכירת עמלק דכ' בו זכרון זה לא שייך בנשים. תמוה מאד, דזכירת עמלק חייב רק בפ' זכור אבל המגילה אף שיש לה שייכות לעמלק מ"מ הוי רק טפל ואין זה עיקר כוונת המגילה. ב) ומ"ש דהיכא דכ' זכרון אין יוצא בשמיעה, יש ראי' להפוך משופר דכ' זכרון תרועה וכמ"ש ר"ה כח: ומ"מ עיקר מצוה בשמיעה ולכן מברכים לשמוע כמ"ש בת' פאר הדור לרמב"ם סי' נ"א. ג) וגם על קריאת מגילה אמרי' בריש מגילה ב: אתקש זכירה לעשי' וכן שם יז. מה עשי' למפרע לא אף זכירה כן, הרי דקריאת המגילה מקרי זכירה וא"כ למה יוצא בשמיעה מ"ש מזכירת עמלק, וכן שם י"ח. מדמי אהדדי זכירת מגילה לזכירת עמלק ומנלי' לחלק ביניהם:
ב) שם סי' תק"ט כ' דנשים פטורות ממצות זכירת עמלק דהוי מצוה שהזמן גרמא דאסור להרוג את עמלק בשבת ולכן פטורות גם מזכירה (עי' שם ארי' יו"ד סי' י"ד, לז. נ"ג). עי' מנחת חנוך תר"ג דזכירה אין זמן גרמא, גם מ"ש דאין כאן לאו עי' מנ"ח שם דיש לאו דלא תשכח. וגם על מחיית עמלק כ' מנ"ח תר"ד שאין הזמן גרמא. ועי' דברי ישכר סי' קמ"ט ד"ה ואפי' וד"ה ועיין דמ"ש בסוטה מד: למלחמת מצוה אפי' חתן מחדרו וכלה מחופתה, היינו שהחתן יצא מחדרו אפי' שהכלה כבר היא בחופתה אבל לא שהיא תצא למלחמה:
ג) שם סי' תקל"ה. באות א' מקשה למה מברכים על מצה ומרור על אכילת, הא הרמב"ם פי"א מברכות כתב דעל מצוה שעושה לעצמו מברך בלמד. היא קו' ראב"ד שם הט"ו:
ועיי"ש אות ב' דמק' בזבחים צד: צה. בגד שיצא חוץ לקלעים קורעו בגד אמר רחמנא דמשייר כדי מעפורת וכו' שייר בה כדי מעפורת חבור הוי מדרבנן ופרש"י אבל מדאו' טהורה ומותר להכניסה משום מצות כבוס, ותמה מר"ה לב: שופר של ר"ה אין מעבירין עליו את התחום משום דיו"ט ט עשה ול"ת ואפי' שבות דרבנן נמי כיון דבדאו' לא דחי א"כ הכא נמי כיון דאיו עשה דוחה ל"ת שבמקדש בדרבנן נמי לא ידחה ולק"מ דהטעם משום דאין שבות במקדש ואין גוזרים גזרות במקדש עי' ספרי חלק א' סוגיא נ' אות ח' ד"ה ולכאורה וד"ה אבל וד"ה וכן:
ומה שהקשה באות י"ב של מנחות ע. דאי גחין ואכיל בטלה דעתו אצל כל אדם ופרש"י ול"ה אכילה. הא בכתובות לא. אפשר לאכילה בלא הגבהה דאי בעי גחין ואכיל, ל"ק דפשוט הכוונה דדוקא אכילה במחובר ל"ח אכילה ובטלה דעתו וכמ"ש שם תלוש עבידי אנשי דאכלי הכי במחובר לא עבידי אנשי אכלי וכמ"ש רש"י שם, ומ"ש רש"י סוכה לז: ד"ה אבל דאם אכלו במחובר אין לך תלוש גדול מזה היינו דמקרי תלישה אבל לענין אכילה בטלה דעתו ילא שמי' אכילה וכמ"ש בכור שור שבת עג: ועי' מג"א של"ו סקי"א וש"ע הרב שם סט"ז ונשמת אדם ה' שבת כלל י"ב סי' א':
ועיי"ש אות י"ח י"ט דמחדש שצריך לאכילת תרומה הגבהה ואם לא היתה הגבהה כתקנה לא קיים המצוה וה"ה באכילת פסח וקדשים. ובפסחים קכ: אמר רבא אכל מצה בזה"ז אחר חצות לראב"ע לא יצא כיון דאתקש לפסח כפסח דמי ולכן גם מצות אכילת מצה מתחלת משעת הגבהה ולכן כמו בלולב מברכים בעל משום מדאגבי' נפיק בי' ה"נ במצה ומרור ופסח שא"א לברך עליהם קודם שהם בידו וכבר התחילה המצוה בהגבהה והברכה קאי גם על מה שכבר הגבי' ע"כ מברכים בעל. וכל זה מוזר מאד ולא מצאנו גם רמז דבעי' הגבהה ואף לסברתו דמצה אתקש לפסח אבל לא מרור ולמה גם מרור מברכים בעל. והדבר פלא: