חבלים בנעימים חלק א· רבי יהודה לייב גרויברט
תקלה אי חוששים
ציונים ומראה מקומות
מע"ש פ"ה מ"א. שבת (יז ע"ב. כה ע"א) רש"י ד"ה מצוה ותוס' ד"ה כך. ר"ן ריש פסחים במתני'. פסחים (כ ע"ב. לג ע"ב. לד ע"א. פב ע"א. פג ע"א) ורמב"ם פ"י מק"פ ה"ב. ביצה (יח ע"א) שמא ישהה. ר"ה (לא ע"ב). יומא (סו ע"א). כתובות (יט ע"ב) בספר שאינו מונה. נדרים (ט ע"ב). ע"ז (יג ע"א וע"ב. סב ע"ב). חולין (נג ע"ב). תמורה (יח ע"א. לג ע"ב). בכורות (ג ע"ב. טו ע"ב. כה ע"ב. לג ע"ב. נג ע"א. סא ע"א). יו"ד נו סי"ח בהג"ה. סי' ס"ט סי"ב. פ"ד ט"ז סק"ז. רפ"א ט"ז סק"א ונה"כ. שו"ת חוות יאיר קמ"ב:
לא) (א) להשליך דבר איסור במקום שבני אדם ימצאוהו ודאי. אסור מדאו' כיון דודאי יגיע לידי מכשול ותקלה. שהמוצאו שאינו יודע שדבר זה אסור יאכלנו או יהנה ממנו. וזה הוא מה שאמרו בחולין (קטו ע"א קמ ע"א) ויומא (סז ע"ב) לא אמרה תורה שלא לתקלה והקשה מל"מ פ"ז ממעילה ה"ו דהא מי שימצאנה לא יעשה איסור דאזלי' בתר רובא ודייק מזה דלערב איסור בידים אסור. ונראה דאף דביטול איסור לכתחלה אינו אלא אי' דרבנן לשי' רוב הראשונים מ"מ הכא אסור מפני תקלה שאסור לגרום איסור. וכן בע"ז (סב ע"ב) אחד אבן שנסקל בה ואחד עץ שנתלה עליו וא' סייף שנהרג בו וא' סודר שנחנק בו כולם נקברים עמו ונלמד מקרא כמ"ש סנהדרין (מו ע"ב) ועי' רש"י ע"ז ד"ה כולם דכיון דאסורי בהנאה כן בעו קבורה מדאו' וכ"כ תוס' ישנים יומא (ס ע"א) ד"ה ועגלה ערופה. וע"כ צריך לומר כן דהא דהני בעי קבורה היא מדאו' משום תקלה דאי נימא דגזרת הכתוב הוא דכ' כי קבור תקברנו מה מייתי ראי' בע"ז דלקברינהו בעיניי' ובקבורה בעין לא שייך תקלה מאבן ועץ וכו' דבעי קבורה כמו שהן. הא ידוע מ"ש ט"ז חו"מ סי' ב' דדבר המפורש בתורה אין כח ביד חכמים לגזור ומש"ה כיון דהני בעו קבורה בעינם דהתורה קפדה כי קבור שיקברום כמו שהם ואם ישרפם ואח"כ יקברם לא יתקיים מ"ש תורה כי אבד שם עץ ואבן מהם ומש"ה אף דיש חשש תקלה אם יקברום בעין מ"מ אי אפשר לעקור מ"ש תורה. משא"כ בכל דוכתי דאין השריפה מתנגד למ"ש בתורה בעי שריפה מתחלה מפני חשש תקלה. אע"כ דהא שצותה תורה לקברם אינו גזה"כ אלא הוא מטעם תקלה ומ"מ לא הצריכה תורה לשרפם מתחלה ומזה שפיר דייק דבכל דוכתי היכא שיש חשש תקלה די בקבורה כמו שהוא בעין:
וקשה לי לפמ"ש רמב"ם פט"ו מסנהדרין ה"ט דמש"ה עץ ואבן נקברים משום בושה לאדם שלא יאמרו זה העץ שנתלה עליו פלוני א"כ מה מייתי ראיה דבכל אסורים די לקברם כמו שהן הא י"ל הני שאני כיון שאיני משום אי' אלא משום בזיון וגם הדרא קו' הנ"ל כיון דהתורה אמרה לקברם כמו שהן בעין לא הי' כח ביד חכמים לגזור משא"כ בכל דוכתי חיישי' שפיר ובעי שריפה לפני הקבורה:
וכן בכל הנקברים שבמתני' תמורה (לג ע"ב) דכתב רש"י ד"ה תקבר משום דאי' הנאה נינהו בעי קבורה וקחשיב עמם עגלה ערופה דמדאו' תקבר כמ"ש כריתות (ו ע"א) דכתיב וערפו שם הרי דמדאו' נקברים משום חשש תקלת רבים. וכן כתבו רש"י ותו' יומא (נט ע"ב) ד"ה והרי דמש"ה תרומת הדשן בעי גניזה משום דאסור בהנאה. וכן כ' רש"י ע"ז (נב ע"א) ד"ה מאי בהא דקאמר דמזבח טעון גניזה דה"ט משום דאסור בהנאה וכ"כ מל"מ פ"י מק"פ ה"ב במ"ש רמב"ם דשורפים עצמות הפסח בכלל הנותר כדי שלא יבאו בהם לידי תקלה והקשה למה שביק לתקלה המזומנת דבעי שריפה משים המוח שבתוכם שהוא נותר וכתב טעם אחר משום שלא יבאו לידי תקלה לשברם ותי' דאפשר לומר דרמב"ם עדיפא קאמר דמדין תורה בעי שריפה כדי שלא יבאו בהם לידי תקלה והיינו כיון דהבעלים יזרקו את העצמות יש חשש על כל המוצאים אותם שיכשלו בהם ישברו אותם:
(ב) אבל אם אין חשש מפני תקלת רבים אלא דחיישינן שמא הבעלים עצמם שיודעים עתה מהאיסור ישכחו את האיסור ויכשלו בו הוי רק חששא דרבנן כדמוכח בהרבה דוכתי כמ"ש שבת (יז ע"ב) גדולי תרומה תרומה בו ביום גזרו משום תרומה טמאה ביד כהן דלמא משהי לה גבי' ואתי לידי תקלה ופסחים (כ ע"ב) בחדש והא ראוי לישנו אתי בי' לידי תקלה ועוד שם (לג ע"ב לד ע"א) ושם (פב ע"א) בשלמא בעצי המערכה ובחצרותיהם אין שומעין להם דלמא פיישן מינייהו ואתו בהו לידי תקלה וכן ר"ה (לא ע"ב) גר שנתגייר בזה"ז צריך שיפריש רובע לקנו אמר רשב"א כבר נמנה עלי' ר' יוחנן בן זכאי ובטלה מפני התקלה שמא יבא ליהנות ממנו וביצה (יח ע"א) ר' ביבי אמר מש"ה אין מטבילים כלים ביו"ט מגזרה שמא ישהה ואחי בהו בתוך כך לידי תקלה להשתמש בהם תרומה וכן יומא (מו ע"א) גזרה משום תקלה וכן נדרים (ט ע"ב) מ"ש נודר דלא דילמא אתי בה לידי תקלה נדבה נמי לא דלמא אתי לידי תקלה ועי' ר"ן שם שפי' דהכוונה דלמא פשע בנדבה ומאחר להביאה אבל המפרש פי' דאתי לידי תקלה דגיזה ועבודה וכ"כ תוס' ד"ה אדם דהתקלה היא מחשש מעילה וכ"כ רא"ש ונ"י וריטב"א וכ"כ תוס' חולין (ב ע"ב) ד"ה אבל. וכן הוא בע"ז (יג ע"א) אין מקדישין ואין מחרימין ואין מעריכין בזה"ז וכ' רש"י ד"ה ואין מחרימין דכיון דהשתא ליכא ביהמ"ק אתי בהו לידי תקלה דמתהני מהקדש ומעילה וכן שם ע"ב ונשחטי' משחט אתו בהו לידי תקלה וחולין (נג ע"ב) בהאי שרקפא דספק דרוסות ולשהינהו י"ב חודש אתי בהי לידי תקלה. ובכורות (ג ע"ב) וכי מאחר דאסר להי בגיזה ועבודה ויהיב להו לכהנים אמאי מקנה לאודנייהי לעכו"ם דלמא אתי בהי לידי תקלה וכן שם (טו ע"ב) (לג ע"ב) ותמורה (יח ע"ב) גזרה שמא יגדל עדרים (ואתי בהו לידי תקלה לגיזה ועבודה) וכן רש"י בכורות (כה ע"ב) ד"ה וחכמים דמש"ה אוסרים צמר הנושרת מחיים מגזרה דילמא אתי לשהויי לבכור ואתי בי' לידי תקלה וכן בכורות (נג ע"א) גזרה משום תקלה ושם (פא ע"א) במעשר בזה"ז ומשום תקלה ור"ש שביעית פ"ז מ"ג ולא בבכורות כתב אין עושים סחורה באיסורים הוא משום חשש תקלה אבל מדאו' שרי וכן ביו"ד נ"ז סי"ח בהג"ה כל דבר שצריכים להשהותו יב"ח חיישי' לתקלה וכן בדרישה וט"ז יו"ד סי' ש"ו סק"ו דהבכור בעל מום נאכל בתוך שנתו ולא לאשהויי דלא ליתי לידי תקלה בגיזה ועבידה:
והא דכתב ר"ן מתני' ריש פסחים די"ל דאיסור בל יראה ובל ימצא הוא משום חשש תקלה הרי דס"ל חשש תקלה דאורייתא י"ל חמץ שאני דלא בדילי מיני'. והא דכתב רש"י פסחים (פה ע"א) ד"ה ומה דליכא לאוקמא מ"ע ואכלו את הבשר במוח וע"י גחלת דלא מצרך לי' קרא מלתא דאתי בה לידי תקלה דלמא פקע. הנה ע"פ פשוט הוא רק חשש דרבנן כמ"ש שם (פד ע"ב) משחשכה נמי נייתי גומרתא וניחות עלי' וכו' אביי אמר משום פקע רבא אמר משום הפסד קדשים מבעוד יום נמי גזרה אטו משחשכה ומשמע דכמו מבעוד יום הוא רק גזרה משחשיכה נמי רק גזרה דרבנן. ולכאורה אי ספיקא דאו' מה"ת לחומרא י"ל דמדאו' חיישינן לפקיעה אך לפ"ז לא אתי שפיר דאביי חייש לפקיעה ורבא קאמר טעם אחר והא אביי ס"ל סד"א מה"ת לקולא ורבא ס"ל לחומרא כמ"ש שב שמעתא ש"א פ"ד וגם אני חוכך כיון דאמר שמא יפקע וע"כ דאפשר שלא יפקע ע"י הגחלת א"כ אף אם יפקע למה עביד איסורא הא אינו אלא גרם בעלמא כיון דלאו פסיק רישא הוא וצ"ע כעת:
ונראה כוונת רש"י כמ"ש רשב"א חולין (צח ע"ב) ד"ה והתנן דאף דאין מבטלים אי' לכתחלה היא רק איסור דרבנן מ"מ קאמר בזרוע בשילה דחידוש היא שהתירה צויתה לעשות כן דאף דמותר לבטל מן התורה מ"מ גנאי היא וא"א לומר דמצוה היא וכ"כ ר"ן שם. ה"נ י"ל דאף דשרי להניח גומרתא מ"מ אי אפשר לומר דמ"ע ואכלו את הבשר יתקיים בכך והא דדחינן בחולין (יא ע"א) דאין ראי' דאזלינן בתר רובא מועצם לא תשברו בו משום דמנח גומרתא עלי' היינו משים דאי לא אזלי' בתר רובא אי אפשר בענין אחר רק ע"י גחלת משא"כ הכא דאפשר לקיים ואכלו את הבשר בבשר שע"ג העצם:
וקשה לי על תוס' חולין (ב ע"ב) ד"ה אבל שהקשו לר"מ דס"ל נדבה נמי חיישינן לתקלה בהנאה ומעילה א"כ איך אכלי ישראל שלמים במדבר ומה קושיא כיון דהא דחיישי' לתקלה הוא רק אי' דרבנן י"ל דבמדבר עוד לא גזרו ע"ז. ונראה שדעתם דחשש תקלה הוא מדאורייתא וצ"ע:
(ב) אף באיסור דרבנן חששו לתקלה כמ"ש ע"ז (סב ע"ב) בהאי גברא דאגר ארבי' לסתם יינם יהבו לי' חיטי באגרא אתי לקמי' דר"ח א"ל זיל קלינהו וקברינהו ולימא ליה בדרינהו אתי בהו לידי תקלה הרי אפי' בסתם יינם חיישי' לתקלה וכן בטאו"ח תרע"ז ומג"א סקי"א במותר השמן שבנר חנוכה דחוששים לתקלה אף דדרבנן הוא. וכן ביו"ד סי' ס"ט סי"ב ואין להשהות בשר ג' ימים בלא מליחה דחיישי' שמא ישכח ויבשלנו ועי' פמ"ג יו"ד סי' נ"ז ש"ד סקנ"ט סד"ה ודע שרצה מתחלה לפרש בדעת רדב"ז דס"ל באיסור דרבנן לא חיישי' לתקלה וכ"כ בח"ס יו"ד ר"ם נ"ז וס"ס ס"ה ד"ה ונצרף. אבל אי אפשר לומר כן דכ' ר"ש פ"ה דתרומות מ"א ורא"ש נדרים (נט ע"א) ד"ה שנפלה בשם ירושלמי תרומות שם משום דדמוע קיל לאנשי חיישי' לתקלה טפי מבאיסור דאורייתא וכ"כ תפארת ישראל שם אות ב' דהטעם דבאיסור דרבנן חיישי' טפי לתקלה (ועי' בגוף הירושלמי דליתא שם אותו לשון ממש) ומ"מ קשה לי ע"ז משבת (יז ע"ב) דגזרו גדולי תרומה תרומה משום תקלה ומ"מ לא גזרו בדמוע כמ"ש בתרומות פ"ט מ"ד וירושלמי שם מפני שרובו חולין:
(ג) בפסחים (כ ע"ב) מחלוקת ב"ש וב"ה אי חיישי' לתקלה וכ' תוס' שבת (יז ע"ב) סד"ה דילמא וב"ק (קטו ע"ב) ד"ה אתי ורשב"א שם (קטז ע"א) דבזמן מרובה כ"ע חיישי' לתקלה ורק בזמן מועט פליגי ופסק רמב"ם פי"ב מתרומות הי"ב כב"ש דחיישי' לתקלה ועי' כ"מ דהטעם משום דאמרי' בכמה דוכתי חיישי' לתקלה ומביא ראיה גם משבת הנ"ל ולפמ"ש תוס' ורשב"א הנ"ל אין ראיה דגם ב"ה מודו שם דצריך להשהות שנה שלימה עד זמן זריעה ובזמן מרובה כ"ע מודו דחיישי' לתקלה:
ונ"ל לחלק הדינים כך. (א) בדבר שאיסורו ברור אז אפי' לזמן מועט חיישי' לתקלה ולכן פסק הרמב"ם פי"ב מתרומות הי"ב פת תרומה שנטמאת משליכה לבין העצים וכו' כב"ש. ועי' תוס' פסחים (לד ע"א) ד"ה בשליקתא דדוקא אם הם כבר מאוסות מותר להשהותן אבל לימאס אותם אסור דבתוך כך אתי ביה לידי תקלה וע"כ דבאיסור ודאי אפי' לזמן מועט חוששים לתקלה. וזה הטעם ביו"ד סי' ס"ט סי"ב ואין להשהות בשר בלא מליחה ג' ימים דחיישי' שמא ישכח ויבשלנו וזה שכתב ר"ן במתני' ריש פסחים דטעם אי' בל יראה משום תקלה אע"פ דזמן מועט הוא. ומש"ה אמרי' ביצה (יח ע"א) גזרה שמא ישהה ולא חלקו בין נטמא זמן רב קודם יו"ט בין זמן מועט וכמ"ש רמב"ם פ"ד מיו"ט הי"ז כלי שנטמא מערב יו"ט אין מטבילים אותו ביו"ט:
וקשה לי ע"ז מיומא (סו.) גבי פסח שלא קרב בראשון יקרב בשני. בשני יקרב לשנה הבאה ותניא אידך לא יקרב מאי לאו בתקלה פליגי לא דכו"ע לא חיישי' לתקלה ופליגי בפלוגתא דרבי ורבנן אי שנה שס"ה ימים או י"ב חודש לרבי אפשר מפסח לפסח שלא עברה שנתו ולרבנן עברה שנתו ואח"כ דחי ומסיק דבתקלה פליגי. והנה למאי דס"ד דפליגי בפלוגתא דרבי ורבנן ע"כ דהא דלא יקרב לא קאי אם לא קרב בראשון שלא יקרב בפסח שני. אלא שלא יקרב לשנה הבאה משום דעברה שנתו וע"כ דגם למסקנא דפליגי בתקלה קאי ג"כ הא דלא יקרב רק על שנה הבאה אבל בפסח שני כ"ע ס"ל דיקרב אף דס"ל דחוששים לתקלה וע"כ משום דחודש אחד הוא לא חיישי' לתקלה כיון דהוי זמן מועט אע"ג דשם היי איסור ודאי. וכן קשה בטוא"ח תרע"ז במותר השמן של נר חנוכה למה צריך הטור לומר דמש"ה חיישי' ביה לתקלה משום דזמן מרובה הוא להשהותו כל השנה. הא הוי איסור ודאי ודמי ליין של תרומה בשבת (כ ע"ב) דהלכה כב"ש דאסור אפי' בזמן מועט:
(ב) אבל בספק איסור. דעת תוס' חולין (נג ע"ב) ד"ה אתי דלא חיישי' לתקלה ושמואל דחנקינהו ושדינהו בנהרא לשרקפא דספק דרוסות לפרסומי מלתא הוא דעביד ודעת רש"י שם ד"ה לידי ורשב"א בטוי"ד נ"ז דדוקא אם הם רבים דלא מצי לאזהורי בהו וגם בזמן מרובה חיישי' לתקלה. אבל מרדכי חולין פ"ב סי' תר"ו מובא ב"י יו"ד ס"ס כ"ג כתב דאפי' באחד חיישינן לתקלה בי"ב חודש וכן קיי"ל יו"ד נ"ז סי"ח בהג"ה:
(ג) בט"ז יו"ד פ"ד סק"ז כתב דבפת דלא בדילי מיניה אפי' בזמן מועט חיישי' לתקלה שיתערב עם פת שלו. ויש"ש פא"ט סי' קכ"ה וש"ך שם סקי"ז מתירים. ועי' בית יעקב סי' קנ"ה מקשה על ט"ז מתוס' ב"ק (קטו ע"ב) ד"ה אתי דכתבו ביין בזמן מועט אין חוששים לתקלה ואין חוששים שמא יתערב עם יין אחר שבתוך ביתו ואיני מבין את קושייתו כי שם ביין של תרומה אינו לשתיה אלא שמשמרו לזילוף לכן לא חיישי' לשכחה ולתערובות משא"כ הכא בפת שיש בו תולעים שמניחו בשביל עבדו שיאכלנו רחוק שלא יתערב עם פתו. ועיי"ש עוד מה שהקשה על הט"ז שכ' כיון דבעלים בדילי מיניה לא חיישי' לשכחה והוא חולק וכתב דאדרבה אפכא מסתברא הואיל ובעלים בדילי מיניה יש לחוש טפי לשכחה ויבא לידי תקלה ומ"ש תי' ריש פסחים דחיישינן בחמץ טפי משום דלא בדילי מיניה. זה בכל השנה כיון דרגיל כל השנה בחמץ חיישי' שמא ישכח אבל הכא בזמן מועט לא שייך סברא זו דלא בדילי ותדע שהרי בשאר איסורים כתבו תוס' דל"ש סברא דלא בדילי מיניה עכ"ל ודבריו תמוהים לענ"ד דמפורש בתוס' ממש כמו שכתב בט"ז וכל האסורים שכתבו בתוס' באמת בדילי מינייהו. רק מנזיר הקשו תוס' דג"כ לא בדילי ותירצו משים דאיסור נזיר קיל דאיסורו שרי לאחריני:
(ד) עוד נראה בדבר שעכשיו מותר אלא שאחר איזה זמן יתחיל איסורו אז אפי' בזמן מועט חיישינן שכשיגיע הזמן לא יעלה על לבו התחלת האיסור כיון דלא בדיל מיניה ורק בדבר שגם עכשיו הוא אסור לא חיישינן שישכח איסורו בזמן מועט. וזה טעם הנ"ל בחמץ דחיישינן לשכחה כשיגיע הפסח לא יעלה על לבו שמעכשיו נאסר וזה הטעם ביו"ד סי' ה"ט סי"ב בבשר ששהה ג' ימים בלא מליחה דחיישי' גם בזמן מועט משום דעכשיו מותר לבשל אלא שכשנשלם שלשה ימים יתחיל האיסור חיישי' שמא לא יבא האיסור בלבו כלל ויחזיקנו כמשפט הראשין וכ"כ בנו של המנחת יעקב שם. ובסברא זו נ"ל ליישב קו' חתם סןפר יו"ד סי' נ"ז על השואל שכתב דשיהוי י"ב חידש קיל ממכירה לעכו"ם וסותר הח"ס דבריו מר"ן ריש פסחים שכתב דהא דהחמירה תורה בחמץ בבל יראה משום שמא יבא לאכלו הרי דחששה תורה לתקלה בחמץ דלא בדילי מיני' ומ"מ למכרו לנכרי מותר מדאורייתא אפי' בערב פסח בשעה ה' עכ"ד ועפ"י הנ"ל י"ל דבחמץ שאני כיון דעכשיו מותר חשש תקלה חזק יותר דחיישי' שלא יעלה על לבו תחלת האיסור משא"כ באותן איסורים שגם עתה אסורים לא חיישי' לשכחה כל כך וקיל ממכירה לעכו"ם דחיישי' שימכרנו לישראל:
(ד) בט"ז יו"ד רפ"א הק"א בפסול ס"ת שאינו מוכח כגון שאינו מעובד לשמה אסיר לקרות בו אף ביחידות שמא יקרא בצבור מחשש תקלה ומביא ראיה מיו"ד סי' נ"ז בספק טריפה והשיג עליו בנה"כ דדוקא התם באיסור אכילה חיישי' לתקלה דגנאי הוא שיאכל האיסור וכמ"ש תוס' שבת (יב ע"ב) ולא באיסורים אחרים שאינם של אכילה ועיי"ש עוד חלוקים אחרים. ואיני יודע איך יפרנס סוגיא דפסחים (פב ע"א) בעצים דלמא פיישן ואתי לידי תקלה ויומא (סו ע"א) וכמה דוכתי בבכורות דחיישי' לתקלה בגיזה ועבודה ועוד כאלה רבות מצינו באיסורים שאינם של אכילה דחיישי' לתקלה:
(ה) ביו"ד כ"ג ש"ך סקי"ט ונ"ז ש"ך סקמ"ז. ופ"ו ט"ז סקט"ז איתא די"ב חודש הוי זמן מרובה וכ"א יום זמן מועט ואף ברבים לא חיישי' לתקלה בזמן מועט ועי' יומא (סו ע"א) גבי פסח שלא קרב בראשון מוכח דחודש אחד זמן מועט ולא חיישי' לתקלה כמ"ש לעיל אות ג' סוף אות קטן א'. וכן נראה בכתובות (יט ע"ב) בספר שאינו מוגה דאסור לשהותו משום אל תשכן באהליך עולה ומ"מ עד שלשים יום מותר. ועי' חתם סופר יו"ד נ"ז ראיה מביצה (יח ע"א) דיותר מחמשה חדשים הוא זמן מרובה דחיישי' שם שמא ישהא כלים טמאים עד יו"ט וזמן היותר ארוך הוא משמיני עצרת עד תחלת הפסח והוא ה' חדשים וג' שבועות וכ"כ חכמת אדם כלל י"ד אות כ"ח. ולפמ"ש למעלה אות ג' או"ק א' אין ראיה מכאן דבאיסור ודאי אפי' בזמן מועט חיישי' לתקלה.
ולא קשה ממעילה (יד ע"ב) דאמר אי בעצים דמכאן ואילך ה"נ אלא כי תנן מתני' בעצים דיומי'. ומוכח דרק יום א' הוי זמן מועט ולא יותר. דשאני התם דאין החשש שמא ישכח ויהנה מהעצים אלא משום דאי אפשר להזהר מלהנות ולסמוך ולישב עליהם דלא נתנה תורה למלאכי השרת ומש"ה כל שהיא יותר מיום אחד אי אפשר להזהר. ועי' בית יעקב קנ"ה דהקשה מנלי' לרשב"א מובא בטוי"ד סי' נ"ז די"ב חודש זמן מרובה הא מחולין (נג ע"ב) בספק דרוסות דמקשה ולשהינהו י"ב חודש ותי' דאתו בהו לידי תקלה אין ראיה די"ל אפי' בזמן מועט חיישי' והא דקאמר דלשהינהו י"ב חודש לא משים תקלה הוא אלא משים טריפות דאי חי י"ב חודש לאו דריסה היא:
(ו) בפסחים (כ ע"ב) רמי ליה בכלי מאוס לא חיישי' תקלה בדבר שעומד לאכילה וכן שם (לג ע"ב) פת זריק ליה בין העצים ובחטים שליקתא ומאיסתא ועי' בית יעקב קנ"ה מסופק אי מהני בקמח מתולע אם מונח בכלי מאוס די"ל רק בדבר לח שמונח בכלי מאוס לא חיישי' לתקלה ולא בקמח. ועי' עוד שם מקשה על הג"ה ש"ד מובא ב"י יו"ד פ"ד שצוה בחטים מתולעים להשליכם נהר למה לא התיר בשליקתא ומאיסתא ואולי י"ל בתולעים חששי שע"י שליקה ובישול יקל בעיניו האיסור שיאמר שנתבטלו התולעים:
(ז) והנה אופן התקנה לחשש תקלה שלא יבא להכשל באיסור עי' רש"י תמורה (לד ע"א) ד"ה כל הנשרפים שכתב דמש"ה צריכים שריפה והנשרפים לא יקברו דלמא אשכח להו אינש ואכיל להו וכ"כ רש"י שבת (כה ע"א) ד"ה מצוה דמש"ה שורפים תרומה טמאה משום תקלה (ועי' פמ"ג או"ח תמ"ה אשל סק"א דתמה על רש"י דהא גזה"כ היא ומצוותו בשריפה ונראה כוונת רש"י דזה טעמא דקרא) ועי' תוס' ע"ז (סב ע"ב) ד"ה ולקברינהו דבכל הני שאין דרך לקברם כבשר ושער גם קבורה לחודא מהני דמוכחא מילתא שנקברו מפני דאסורי הנאה נינהו אבל חטים אין קבורתם מוכחת דאיכא למימר אינש גנב וקברם הכא. ועי' תוס' יומא (סו ע"א) ד"ה פירות דבקרקע אין תקנה ע"י שיניחה בורה ולא תיעבד ולא תזרע דכמה שדות בורות איכא וליכא הכירא ואתי לידי תקלה. ועי' תוס' ע"ז (יג ע"ב) פירות כסות וכלים ירקבו היינו שיניחם במקום סגור ושם ירקבו. ובכור אי מותר לכנסו לכיפה עי' תוס' בכורות (כח ע"א) ד"ה עד ותוס' ע"ז (יג ע"ב) ד"ה נועל דאין קונסים אותו להצריכו כניסה לכיפה אבל אם רוצה להכניסו לכיפה שרי. אבל חי' בכורות (נג ע"א) ד"ה ואיזה ורא"ש ע"ז פ"ק סי' י"ג וסוף בכורות כתב דאסור להכניסו לכיפה משום בזיון קדשים:
(ח) ביומא סו ע"א) מסיק דלא חיישינן לתקלת גיזה ועבודה בקדשים דאי ניחוש לתקלת גיזה ועבודה קשה למה אמרו בכמה דוכתי ירעה עד שיסתאב. וצריך להבין א"כ למה אמרו דאין מקדישים ואין מעריכים בזה"ז משום דחששו לתקלת גיזה ועבודה כמ"ש רש"י ע"ז (יג ע"א) ד"ה ואין מחרימים. ונראה עפמ"ש תוס' יומא שם ד"ה ואין שהקשו מאי אריא דחששו לתקלה בזה"ז אפי' בזמן הבית נמי שמא יכשל בגיזה ועבודה ותי' בזמן הבית דשכיחי קדשים היו בקיאים וזהירים במילי דקדושה אבל השתא דלא שכיח לא זהירי. ולפ"ז י"ל הפי' בגמרא שם דרבא דאמר בפר ושעיר של יוה"כ שאבדו דחיישי' לתקלה אפי' בזמן הבית ומייתי ראיה מאין מקדישים בזה"ז דחיישי' לתקלה וע"ז הקשו על רבא מרעיות דלא חיישי' לשום תקלה בין לתקלת הקרבה בין על תקלת גיזה ועבודה וע"כ משום דבזמן הבית לא חיישי' לתקלה וא"כ אין ראיה מאין מקדישים דבזמן הזה חיישי' לתקלה. ומשני דבאמת לענין תקלת גיזה ועבודה לא חיישי' בזמן הבית ומש"ה לא חששו ברעיות משא"כ לענין תקלת הקרבה אדרבה יותר יש חשש בזמן הבית משום דבני הקרבה נינהי:
ועוד יש לומר דבסוגיא הקשה על רבא מרעיות דלא חששו לתקלה וע"כ דהא דאין מקדישים בזמן הזה וחיישי' לתקלה משים דהוא דבר ההוה ומצוי. דאי נימא דשרי להקדיש בזמן הזה יעשו כן רבים וחיישי' למכשול משא"כ ברעיות דהוא מקרה שאינו מצוי לא חששו לגיזה ועבודה וא"כ ה"נ בפר ושעיר של יוה"כ שאבדו אין לחוש. ותי' בגמרא דהא דיש לחלק בין דבר השכיח ומצוי למקרה כל זה רק בחשש גיזה ועבודה דהוא חשש קטן משום דהקדש בדיל מינייהו ולכן חוששים רק בדבר המצוי אבל במקרה כרעיות לא משא"כ בחשש הקרבה דהוא חשש גדול בהקדש שעומד להקרבה חוששים אפי' במקרה שאינו מצוי כפר ושעיר של יוה"כ כיון שעומדים להקרבה ביוה"כ הבא והא דברעיות לא חששו כיון דלאו להקרבה עומדים. והיוצא חזה דדבר ההוה ושכיח שפיר חיישי' לגיזה ועבודה. ומפורש בכמה דוכתי כמ"ש נדרים (ט ע"ב) נדבה נמי דילמא אתי בה לידי תקלה וכתב המפרש ותוס' ורא"ש ונ"י וריטב"א שם ותוס' חולין (ב ע"ב) ד"ה אבל משים גיזה ועבודה. וכן רש"י בכורות (ג ע"ב) ד"ה לידי תקלה ושם (טו ע"ב) ד"ה א"ר לוי (וכה ע"ב) ד"ה וחכמים וד"ה בשהתירו מומחה ומובא טעם זה בט"ז יו"ד ש"ח סק"ב ושם (לג ע"ב) ד"ה שמא. (נג ע"א) ד"ה משום וס"א ע"א ד"ה בזמן הזה ותמורה (יח ע"א) ד"ה גזרה. וכן עי' דרישה וט"ז יו"ד סי' ש"ו סק"ו הא דבכור נאכל תוך שנתו הוא מחשש גיזה ועבודה (וקשה לי דבבכורות (נג ע"א) קאמר דבבכור לא חששו עי"ש) ועי' גם ר"ש תרומות פ"ה מ"א בהג"ה אות א' דבהקדש לא חששו לתקלה דבדילי מיניה וקשה מאד מאין מקדישים וכו' וכל הני דוכתי דמפורש דחוששים לתקלה ועי' מראה הפנים תרומות פ"ה ה"א ד"ה ולא כן:
ובנו"ב קמא יו"ד סי' פ"ג הקשה מיומא (סו ע"א) דלא חיישינן לתקלת גיזה ועבודה ולמה חששו גבי אין מקדישים בזה"ז. וכן עי' יד שאול יו"ד סי' ש"ז שהרעיש עולם בקושיא זו ומיישב בזה פסק רמב"ם פ"א מבכורות הי"ט דמרגילים בבכור דלא חששו לגיזה ועבודה ותמוה מאד מה עלה על דעתו ואיך בשעה זו נעלם ממנו ז"ל כל זה:
ועי' שם בנו"ב שהקשה מתוס' זבחים (ע ע"ב) ד"ה ימותו וסנהד' (פ ע"א) ד"ה בשור שכתבו דחוששים לתקלה דגיזה ועבודה שהוא נגד סוגיא דיומא הנ"ל ומחלק שבמקום שאסור לגמרי אף אם יפול בו מום חששו לתקלת גיזה ועבודה משא"כ בכל רעיות הואיל ויש להם היתר במום לא חששו לגו"ע וקשה מבכורות (לג ע"ב) רש"י ד"ה שמא יגדל עדרים שכתב ואתי לתקלת גו"ע ובכור הא יש לו היתר במום וכן שם (נג ע"א) במעשר בהמה דג"כ מותר במום ומ"מ כתב רש"י תקלת גו"ע וע"כ צריך לומר כמ"ש לעיל לחלק בין דבר מצוי למקרה. ועפ"ז ניחא דביומא (סו ע"א) ופסחים (כ ע"ב) אמרי' דתנאי פליגי אי חוששין לתקלה ובכורות (נג ע"א) במעשר כ"ע חששי לתקלה וה"ט משום דמעשר דבר הוה ושכיח הוא:
ובגוף תירוץ גמ' בכורות (לג ע"ב) שמא יגדל עדרים וחששו לתקלה קשה דהא בדף (נג ע"א) מקשה על בכור דלא יקדש בזמן הזה כמו מעשר שאינו נוהג האידנא מחשש תקלה ומשני דיש לו עצה כדר' יהודה להטיל בו מום קודם שיצא לאויר העולם וא"כ הא בכל בכור יחיד שייך חשש תקלה ומ"מ משני כיון דיש לו עצה ל"ח לתקלה ולמה הכא גבי להרגיל בבכור חיישי' ואולי כיון דמשמר לצורך המבקשים עורות שלמים לא ישדי בי' מומא שלא לקלקל העור ועי' נו"ב תנינא יו"ד קפ"ט ומהרי"ט אלגזי בכורות פ"ה אות מ"ח:
(ט) עי' מתני' תמורה (לג ע"ב) דחשיב נקברים ונשרפים ועי' רמב"ם פי"ט מפסולי המוקדשים הי"א דחשיב בין הנקברים בהמת הקדש שמתה קודם הערכה דצריכה קבורה כמ"ש מתני' תמורה (לב ע"א). וצ"ל דהא דלא חשיב לה במתני' משום דואלו הן הנקברים מוסיף על מתני' דלעיל. אך קשה למה לא חשיב מת דבעי קבורה וכן כלים שנהרג בהם בב"ד כמ"ש סנהדרין (מו ע"ב) וכן בשר בכור שנשחט שלא ע"פ חכם או שמת כמ"ש מתניתן בכורות (כח ע"א ולז ע"א) בכור יקבר ועיי' ט"ז יו"ד ש"י סק"ג. והא דהשמיט בנשרפין ממון עיר הנדחת דבעי שריפה י"ל משום דכל הנשרפים אפרן מותר ואפר עיר הנדחת אסור כמ"ש חולין (פט ע"א):
ובתפארת ישראל שם אות ל' הקשה למה השמיט בגד מנוגע דנשרף וכן פרה אדומה. וי"ל משום דאפר בגד מנוגע אסיר כמ"ש בתוספתא ערלה ה"ו אפר בגדים שנתנגעו ועפר בתים שנתנגעו אסורים בהנאה. ועי' מל"מ פי"ב מטו"צ ה"א דמסופק בזה הדין ונעלם ממנו בהאי שעתא תוס' זאת וכיון דאפרן אסור לא חשיב לה בהדי הנשרפים דכל הנשרפים אפרן מותר. ועל אפר פרה י"ל כמ"ש תוס' מנחות (נב ע"א) ד"ה ואין למה לי קרא שאין מועלים באפרה הא אפר הקדש מותר ותי' דכל הטעם דנשרפים אפרם מותר משום דנעשה מצוותם והכא כיון שלא נעשה מצוותה הי' צריך להיות אפרה אסור ולכן בעי קרא דחטאת היא עכ"ל. ומש"ה אינה בכלל כל אלו הנשרפים דנעשה מצותם: