אור ברסלב
חבלים בנעימים חלק א סוגיא נ - שבות במקדש

חבלים בנעימים חלק א· רבי יהודה לייב גרויברט

סוגיא נ - שבות במקדש

סוגיא מט - שבועת אמת

ציונים ומראה מקומות

מתני' ערובין (קב ע"א) וגמ' ג' מתני' וגמ' (קב ע"ב) מתני' וגמ' (קג ע"ב) מתני' (קד ע"א). סוף דף (קה ע"א). ירושלמי ערובין פ"י הי"א. שבת יט ע"ב. כ ע"א) מהרש"א (מב ע"א) תוד"ה אפי' פסחים (מו ע"א) ורמב"ם פ"ו מק"פ ה"ו. שם (סה ע"א) ורמב"ם פ"א מק"פ הט"ז והי"ח. ירושלמי פסחים פ"ה ה"ח ופ"ו ה"א. ביצה (יא ע"ב) ורמב"ם פכ"א משבת הכ"ז. שם (כ ע"ב). יומא (לד ע"ב). ירושלמי יומא פ"א סוף ה"א וה"ז. פ"ג סוף ה"ה ר"ה (כט ע"ב) ורש"י ד"ה גזרה. תוס' סוכה (נ ע"א) ד"ה שאינו ומל"מ פ"ח מה' בית הבחירה ה"ו. מנחות (צו ע"א). זבחים (עט ע"ב) מ"ס גוזרים וכו'. רש"י מעילה (יא ע"א) ד"ה יצא. הג"ה מרדכי ערובין פ"א אות כ' ול'. מרדכי שבועות ה' מקוואות תש"ג. כ"מ פכ"ג משבת ה"ד. רמב"ם פ"ח מבית הבחירה הי"ב וכ"מ. מג"א של"ט סק"ה:

(א) בפסחים (מז ע"א) הקשו אי צרכי שבת נעשים ביו"ט למה לחם הפנים לא דחי יו"ט הא אין שבות במקדש ותי' שבות קרובה של בו ביום התירו שבות רחוקה לא התירו ורשב"ג בשם ר"ש הסגן ס"ל דאפי' שבות רחוקה התירו. ובנידון זה אין הכרע בדעת הרמב"ם כמאן פוסק דהא דפסק בלחם הפנים ובשתי הלחם דאין דוחין שבת ויו"ט הוא כמ"ש בפ"ח מתמידים ה"ח משום דכתיב לכם ולא לגבוה. ומ"מ ממקום אחר נראה דס"ל דשבות רחוקה לא התירו דכ' בפ"ו מק"פ ה"ו טמא שחל שביעי שלו בי"ג שחל בשבת שאין ההזאה דוחה שבת אע"פ שאינה אלא שבות משום דהיא שבות רחוקה דביום שהוא אסור בהזאה אינו זמן הקרבן לכך העמידו דבריהם. ואין לומר דהתם לא שייך אין שבות במקדש משום דהוי שבות מקדש במדינה כמ"ש בערובין (קג ע"א) דמש"ה חתיכת יבלת קרבן פסח אינו דוחה שבת דשבות מקדש במדינה לא התירו. אך א"א לומר כן בדעת הרמב"ם דהיא פסק בפ"א מק"פ הי"ח על חתיכת יבלת בק"פ דמותר משום דאין שבות במקדש אע"פ שהיה חוץ לעזרה וע"כ דס"ל בהזאה מש"ה אסור משום שבות רחוקה לא התירו. ועי' שער המלך פ"א מעבודת יוה"כ ה"ד שהקשה ביומא (ח ע"ב) דהזאה שבות ואינה דוחה את השבת למה אינה דוחה נימא אין שבות במקדש ותי' כמ"ש בפסחים דשבות רחוקה לא התירו וה"נ כיון דההזאה א"צ לבו ביום לא התירו ודבריו הם ממש דברי הרמב"ם הנ"ל בטעם ההזאה דהעמידו דבריהם במקום כרת דפסח משום שהיא שבות רחוקה:

ונ"ל דרבא ורבה ב"ר הונא דפליגי בביצה (כ ע"ב) אם עבר ושחט נדרים ונדבות ביו"ט אי מותר לזרוק את הדם להקטיר אימורין לערב דרבא אוסר ורבה ב"ר הונא מתיר פליגי בזה. דהזריקה אינה אלא שבות כמ"ש רש"י שם ד"ה לרבא ותוס' נזיר (כח ע"ב) ד"ה כבשי. ורבה ב"ר הונא ס"ל דאין שבות במקדש אפילו שבות רחוקה ולכן מותר לזרוק ע"מ להקטיר אמורים ורבא ס"ל דלא התירו אלא שבות הצריכה לבו ביום אבל הכא כיון דהזריקה לצורך הקטרת אימורין בלילה אסור והלכה כרבא ועי' רמב"ם פ"ב משגגות הי"ד וכ"מ דפסק כרבא וזה שהקשו במנחות (מח ע"א) על כבשי עצרת ששחטן בשבת שלא לשמן שלא יזרוק את הדם ואמאי לימא עמוד וחטא בשביל שתזכה ותמוה מה עמוד וחטא הא אין כאן חטא כלל דהא איסור זריקה דרבנן ואין שבות במקדש. אך נראה כמ"ש לעיל משום דהוי שבות רחוקה להקטיר אימורין לערב ומקשה אע"פ דלא הותר במקדש מ"מ נימא עמוד וחטא בשביל שתזכה להקטיר אמורין לערב ומשני דכמו דאין אומרים אין שבות במקדש משום דהוי רחוקה מטעם זה עצמו לא אמרי' עמוד וחטא כדי שתזכה בחול. ועי' אס"ז ביצה (כע"ב) ד"ה לרבא ופני יהושע ד"ה אבעיא להו דכתבו כיון שפשע ושחט הקרבן שלא כדין אין הזריקה מותרת משום אין שבות במקדש וצ"ע למה לא כתבו משום דהוי שבות רחוקה:

ובפני יהושע ביצה (יז ע"ב) משנה חל על מ"ש שם א"ה אדם נמי למה מותר לטבול הקשה דילמא הא דשרי באדם היינו משום דטבילה ברגל מ"ע היא ותי' דמשום עשה דרגל לא הוי שרינן לעבור בשבת כמ"ש במנחות מח ע"א) דל"א עמוד וחטא בשבת כדי שתזכה בחול ואח"כ דחה תי' זה דדוקא לענין מלאכה גמורה אמרי' כן אבל בשבות דרבנן אין חילוק ואמרי' עמוד וחטא בשבת כדי שתזכה בחול וכ"כ בס' צאן קדשים מנחות (מח ע"א) תוד"ה חטא בשבת על מ"ש ואין לדמות למה שהתירו לרדותה וכו' הקשה דודאי לא דמי דברדיית הפת ליכא אלא איסור דרבנן משא"כ זריקה דהיא איסור דאורייתא. ומאד אתפלא על שני האריות האלה הא במנחות מיירי בזריקה וזריקה רק שבות היא הרי דאף בדרבנן לא אמרי' עמוד וחטא בשבת כדי שתזכה בחול וגם הלא כן מצינו בפסחים (מז ע"א) דשבות רחוקה לא התירו וצ"ע.

(ב) בערובין (קג ע"א) א"ר יוסף מש"ה חתיכת יבלת קרבן פסח אינה דוחה שבת אף דשבות היא משום דשבות מקדש במקדש התירו במדינה לא התירו והא דמשלשלין את הפסח לתנור עם חשכה ולא גזרי' שמא יחתה בגחלים משום דבני חבורה זריזים הם וכן סתמא דגמ' שבת (כ ע"א) על זה משום דכהנים זריזים הם ולא אמר משום אין שבות במקדש. ונראה דזה טעם בהזאה שאינה דוחה שבת כמ"ש מתני' פסחים (סה ע"ב) משום דהוי שבות מקדש במדינה. ועי' למודי ה' קס"ט מקשה ביומא (ח ע"ב) בהזאת כהן גדול למה אינה דוחה שבת הא אין שבות במקדש. ונראה לתרץ דלא אמרי' אין שבות במקדש אלא במה שהוא בעזרה ולא במה שהוא בלשכות ומש"ה הזאה שהיתה בלשכה אינה דוחה שבת. וראי' לזה ממתני' עירובין (קד ע"ב) שרץ שנמצא במקדש כהן מוציאו בהמיינו בשבת ולא חיישי' לטלטול כמ"ש רש"י דאין שבות במקדש ובשאר כל המקומות כופין עליו פסכתר ולא שרינן טלטול ועי' רש"י ד"ה ושאר דלר"ע קאי אלשכות. ש"מ דבלשכות לא אמרינן אין שבות במקדש וכ"כ פרי חדש בס' מים חיים שבטבילה ראשונה של כ"ג כיון שלא היתה במקדש ממש לא שייך אין שבות במקדש. ומפורש ביומא (לא ע"א) שבצד לשכתו היתה ומוכח שגם לשכתו חול ועי' תוס' (ח ע"ב) ד"ה דאי ותוי"ט פ"ה מדות מ"ד ד"ה אבא שאול. וראיתי לשער המלך פ"א מעבודת יוה"כ ה"ד שדוחה תירוץ זה על הזאה וכתב דכל הר הבית מקרי מקדש ולא מדינה ודבריו צ"ע שנראה להפוך כמ"ש לעיל. ועי' טורי אבן ר"ה (כט ע"ב) ד"ה ורבנן דבירושלים עצמה לא אמרי' אין שבות במקדש:

ובירושלמי פסחים פ"ו ה"א פליג על זה דקא' דהא דהבאתו מחוץ לתחום אינו דוחה שבת היינו דוקא חוץ לירושלים אבל אם הוא רק חוץ לעזרה אבל תוך ירושלים מותר דאין שבות במקדש הרי דכל ירושלים מקרי מקדש לענין זה. וגם אביי בעירובין (קג ע"א) לא ס"ל חלוק מקדש ומדינה. וכן נראה דעת הרמב"ם פ"א מקרבן פסח הי"ח דכתב על חתיכת יבלת בק"פ דאין שבות במקדש אע"פ דהוי חוץ לעזרה ועיקר הטעם בהרכבתו והבאתו מחוץ לתחום שאינם דוחים נראה משום דהי' יכול לעשות מאתמול וכמ"ש מתני' פסחים (סו ע"א) כלל אמר ר' עקיבא כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת וכמ"ש לחם משנה שם וא"כ לדעתו הא דמשלשלין את הפסח שבת (כ ע"א) הוא ג"כ משום דאין שבות במקדש. וצ"ע דסתמא דגמ' שבת (כ ע"א) קאמר משום בני חבורה זריזין הם:

(ג) (א) אם יכול לעשות מאתמול לא אמרי' אין שבות במקדש כמ"ש חגיגה (טז ע"א) במתניתן במחלוקה הראשונה שהי' בין החכמים אי מותר לסמוך בי"ט וסמיכה אינה אלא שבות כמ"ש בגמ' שם. וטעם האוסרים אף דאין שבות במקדש משום דיכול לסמוך מאתמול וכמ"ש ביצה (כ ע"א) א"ר יוסי לא נחלקו ב"ש וב"ה על הסמיכה עצמה שצריך לא נחלקו אלא על תיכף לסמיכה שחיטה דב"ש ס"ל אינו צריך תיכף ולכן כיון שיכול לסמוך מאתמול לא דחי וב"ה ס"ל תיכף לסמיכה שחיטה ולא אפשר מאתמול וכן בירושלמי חגיגה פ"ב ה"ג דפליגי בהכי. ועי' הג"ה מרדכי עירובין פ"א סי' כ' ול' שהקשה על התנאים שאסרו סמיכה הא אין שבות במקדש ומתרץ דלא אמרי' אין שבות במקדש אלא בקרבן צבור ולא בקרבן יחיד (וכעין חילוק זה כתב בפני יהושע ביצה (כ ע"ב) סד"ה איבעי' להו) ותמוה מאד דהא מפורש בבבלי וירושלמי הטעם משום דאפשר מאתמול. ומה שהביא ראי' מעירובין (קג ע"א) דשבות מקדש במדינה לא התירו צ"ע מה ראי' דהא הכא הוא במקדש ולא במדינה ואולי י"ל דכוונת הג"ה מרדכי כמ"ש טורי אבן חגיגה (טז ע"ב) ד"ה שהרי דכיון דבית שמאי לא בעי תיכף לסמיכה שחיטה ס"ל דלא בעי סמיכה בעזרה כמ"ש זבחים (לג ע"א) וכיון דהוי חוץ לעזרה הוי שבות מקדש במדינה (ודברי הטו"א צ"ע שכתב שם אף דאפשר מאתמול מ"מ אם שכח לסמוך רשאי לסמוך ביו"ט. וכפי הנראה מכל המקומות המפורשים להלן בכל מקום שיכול לעשות מאתמול אינו דוחה אף אי לא עביד מאתמול):

וזה הטעם בהרכבת הק"פ והבאתו מחוץ לתחום שאינו דוחה שבת כמ"ש פסחים (סו ע"א) כלל אמר ר"ע ורש"י שם (סה ע"ב) ד"ה הרכבתי וכ"כ רש"י ביצה (כ ע"ב) ד"ה דהא דשתי לחם לא דחי שבת משום דיכול לאפותן מערב שבת. ומ"ש רמב"ם פ"א מק"פ הי"ח בחתיכת יבלת ביד דאין שבות במקדש אף דיכול לעשות מאתמול תי' בלחם משנה משום דהוי שבות קל אבל שבות גמור אסור ועי' ארעא דרבנן אות ד' מקשה על חתיכת יבלת דשרי ממנחות (צז ע"א) בסדור הקנים דאינם דוחות את השבת משום דכמו דאפשר לעשות מע"ש לא דחי ה"נ אפשר דלא לדחי שבת דטעמא מאי דלא לעפש לחם בכי האי שיעורא לא מעפש ולק"מ דחתיכת יבלת קיל יותר מסדור הקנים. ועי' עוד שם דמקשה על לח"מ שתמה על הרמב"ם פ"א מק"פ ביבלת למה מותר לחתכה הא אפשר לעשותו מע"ש. וכתב דאשתמיטתי' ללחם משנה סוגיא דערובין (קג ע"א) דתי' ר' יוסף דמש"ה לא דחי דהוי שבות מקדש במדינה ומוכח דבמקדש עצמו אפי' אפשר לעשותו מאתמול אין שבות עכ"ל ותמה אני איך יפרנס מ"ש רמב"ם שם הי"ח דהרכבתו והבאתו מחוץ לתחום אין דוחים וע"כ משים דאפשר לעשותו מאתמול וע"כ צ"ל דרק יבלת שאני דקיל ביותר:

וכן כתב הכ"מ פ"ח מבית הבחירה הי"ב דמש"ה אין הכהנים נוטלים נרות בידיהם בשבת לבדוק אע"פ דטלטול נר בשבת אינו אלא שבות משום דאפשר בנרות הדלוקים מערב שבת. ועי' מל"מ שמקשה עליו מתה"ד סי' ס"ב ובפסקיו קנ"ד שכתב דלהקיש באצבעו בשבת לשתק את התינוק שרי והביא ראי' מיומא פ"א מ"ז בקש להתנמנם פרחי כהונה מכין לפניי באצבע צרדה ולא מידק עלה משים אין שבות במקדש וע"כ ואפי' להדיוט שרי ואי כדברי הכ"מ ע"כ דטעמא לאו משום אין שבות במקדש דהא אפשר להקיצו בענין אחר. ויותר הו"ל להקשות על כ"מ מדברי עצמו בפכ"ג משבת ה"ד שכ' על מ"ש הרמב"ם דאסור להכות באצבע על הקרקע לשיר דאף שהיו מכים לפני כ"ג באצבע צרדה שאני מקדש שאין בו משום שבות:

ולכאורה י"ל דלא ה ארמב"ם מאצבע צרדה דרמב"ם בפ"א מעבודת יוה"כ ה"ח גורס מכין אותו באצבע צרדה ואינו גורס מכין לפניו וא"כ לא הותר שם להשמיע קול שיר כלל. אך לולא דמסתפינא נראה דט"ס הוא ברמב"ם. כי לבד שקשה לומר כן מפני בזיון כה"ג. גם עי' בירושלמי יומא פ"א ה"ז ר' הונא אמר באצבע צרדה בפה ור' יוחנן אמר ביד ועכ"פ לא הי' שום דעה דמכין אותו:

ועוד מקשה מל"מ מיומא (לד ע"ב) עששיית של ברזל היו מלבנים מאש מבערב ולמחר מטילים איתם במים כדי להפיג צינתם משום דאין שבית במקדש. ולדברי כ"מ הא אפשר בתקון אחר דליכא איסור שבות כגון להחם מים חמים מבערב ולמחר יערבו אותם במי המקוה דליכא שום איסור כלל. ונראה ליישב קושיותיו דדיקא בדבר תמידי כשמירת המקדש אי באפשר מאתמול אין מקילים להתיר תמיד בכל שבת טלטול הנרות משא"כ בעבודת יוה"כ דנוהג רק פעם אחת בשנה י"ל דאף דאפשר מאתמול התירו שבות. או י"ל משים דעבודת יוה"כ תקיפא טובא מש"ה נדחה מפני' איסור שבות אף שאפשר בענין אחר כמ"ש מרדכי שבועות ה' מקוואות סי' תש"נ דעבודת יוה"כ עדיף משאר עניני מקדש. וקושי' שני' של מל"מ מעששיות של ברזל יש ליישב בלא"ה לפמ"ש מרדכי שבועות שם דגם הטלת מים חמים למקוה אסור מדרבנן מגזרת מרחצאות ישרי רק משים אין שבות במקדש א"כ לא שייך לומר על שבות דהטלת עששיות של ברזל דאפשר בענין אחר ע"י הטלת מים חמים כיון דגם זה אסור מדרבנן ואין נפ"מ וחילוק בין שבות זה לזה. ונראה דזה הכוונה בירו' יומא פ"ג סוף ה"ה שהקשה ויחם לו חמין ותי' שלא יהיה אימר ראינו כ"ג טובל במים שאובין ביוה"כ. פי' דהקשה לר' יהודה למה מותר בעששיות משום אין שבות במקדש הא אפשר בענין אחר כמ"ש מל"מ ע"י עירוב מים חמין ותי' כמ"ש לעיל דאין נפ"מ דהא גם בהטלת מים חמין יש חשש שיאמרו שהיא שאובים ואין עצה שיהי' בהיתר גמור בלי שום שבות. וראיתי בתפארת ישראל תמיד פ"א אית מ"א דדוחה תי' הירושלמי דא"כ בכל חייבי טבילות ניחוש כן ואשתמיטתי' מרדכי שבועות הנ"ל שדעתי באמת דאסור. ונפלאתי על מראה הפנים ברכות פ"ג ה"ד סד"ה מחמירים שכ' מתענית (יג ע"א) דקאמר טבילה בחמין מי איכא שאובים נינהו משמע דרק כולו שאיב אסור אבל להטיל חמין שרי והמרדכי הנ"ל מדייק משם להיפוך דגם הטלת חמין למקוה אסור:

וראיתי בארעא דרבנן ד' מביא ראי' לכ"מ הנ"ל מיומא (יט ע"ב) לא היו מעסיקים איתו בנבל וכנור וע"כ דאסור ול"א אין שבות במקדש משום דאפשר בענין אחר וצ"ע דכ"מ עצמו כ' פכ"ג משבת ה"ד באותה משנה עצמה במנין לפניו דאין שבות במקדש אף דג"כ הי' אפשר להקיצו ע"י צעקה וכדומה ומה בין הכאת אצבע צרדה דאמרי' אין שבות במקדש לנבל וכנור אע"כ דהאי' בנבל וכנור הוא כמ"ש ארד"ר משים ענוי ביוה"כ:

(ב) ולאו דוקא אם אפשר מאתמול אסור אלא אפי' אם אפשר בשבת ע"י עצה אחרת בהיתר אין מתירים שבות במקדש כמ"ש תוי"ט פסחים פ"ה מ"ט ד"ה מניח שדעת ר' אליעזר דאסור להפשיט את הפסח במקלות אם חל ע"פ בשבת אף דהוי שבות במקדש משום דאפשר בלא"ה כמ"ש שבת (קכד ע"א) מקלות אפשר כר"א מניח ידו על כתף חברו. והא דרמב"ם פ"א מק"פ הי"ד ובפי' המשניות שם מתיר ולא ס"ל כר"א וכ"כ הרע"ב שם. י"ל כמ"ש עפרא דארעא ד' דלא הוי אפשר כיון דהוי טורח גדול להפשיט על הכתף וכ"כ תוי"ט תמיד פ"ה מ"ה ד"ה ובשבת כיון דאפשר בכפיית פסכתר אסור לכבות הגחלים אע"ג דכבוי רק שבות הוא וכן הוא במנחות (נז ע"א) בקנים אפשר דלא דחי שבת עליי' בכי האי שיעורא לא מעפש ומדמה לה לאפשר לעשותה מע"ש. ועי' ארעא דרבנן ד' ותפארת ישראל מנחות פי"א אית מ"א שכ' הטעם בסדור הקנים כמ"ש תו' שם דכמה שבותים אסרו במקדש וצ"ע דנראה דתוס' כתבו כן בס"ד דרבא דמק' מסדור הקנים דמש"ה אינם דוחות שבת משום דאין זה מדאו' אבל אח"כ דהדר רבא הטעם משום דאפשר בלא זה ושבות שא"צ לא התירו. וכ"כ פר"ח במים חיים באפשר בלא"ה לא אמרי' אין שבות במקדש:

ובקהלת יעקב סי' ג' מקשה על הכ"מ משבת (כט ע"ב) דשרי לר' שמעון בדבר שאינו מתכוין אפי' באפשר בלא"ה דמייתי מברייתא דקתני מוכרי כסות מוכרים כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה וכו' והצנועים מפשילין במקל לאחוריהם והא הכא דאפשר למעבד כצנועים וכי לא מתכוין שרי ר"ש. וצריך לחלק דשא"ה דדבר שאינו מתכוין לגמרי שרי מן התירה והיתר גמור הוא ודאי דמדאו' אין חילוק בין אפשר לעשות באופן אחר או לא וחכמים לא גזרו כלל על דבר שאינו מתכוין משא"כ הכא דרבנן גזרו שבותים והא דבמקדש לא גזרו הוא רק כשאי אפשר לעשות בהיתר. וביה ניחא גם מה שהקשה מיומא (ו ע"ב) דאפי' איכא טהורים בהאי בית אב מ"מ טומאה הותרה בצבור. דג"כ מדאי' הותר ומדאו' אין נפ"מ וחילוק בין אפשר בין לא אפשר ואף דכתב הרמב"ם פ"א מקרבן פסח הט"ז גבי הדחת העזרה שבות במקדש היתר הוא מ"מ הם אמרו והם אמרו:

וי"ל דר"ה ור"י בירושלמי יומא פ"א ה"ז פליגי בזה. ר"ה ס"ל דאצבע צרדה בפה כיון דאפשר בפה אין דוחים שבות דכלי שיר ור"י ס"ל דאין שבות במקדש אף דאפשר באופן אחר מותר ביד. ועי' מג"א של"ט סק"ה דירושלמי יומא פ"א סוף ה"א מובא בתוס' יומא (יג ע"ב) ד"ה ולחדא וביצה (לי ע"ב) ד"ה והא דס"ל דכהן גדול מותר לקדש אשה ביוה"כ אף דאין מקדשים ביו"ט משום דאין שבות במקדש ס"ל אפי' אפשר בענין אחר היתר. וגמ' בבלי יומא (יג ע"א) דלא תירץ כן ודחיק למצוא אופנים בהיתר. משים דאפשר בענין אחר. ועי' בשו"ת דעק"א הי' קנ"ט שתירץ קושי' שאגת ארי' סי' צ"ג למה לא קידש הכה"ג לאחרת ויאמר הרי את מקודשת לי לאחר שתמות חברתך דבאותו רגע שמתה חלו הקדושין השניים ותי' כיון דהקדושין נגמרים ביוה"כ הוי כאלו קידש ביוה"כ והוי שבית ואף דאין שבות במקדש מ"מ היכא דאפשר בענין אחר עדיף כמ"ש כ"מ ועי' פני משה שמפרש בירו' עצמו כן לא נמצא כקונה קנין בשבת שאם תמות אשתו ביוה"כ חלו קדושי האחרת עיי"ש. ואולי ירושלמי זה אזיל לשיטתו בפסחים פ"ו ה"א על הבאתו מחוץ לתחום. דפי' רק חוץ לירושלים אסור אבל חוץ לעזרה מותר דאין שבות במקדש אף דהי' אפשר להביאו מאתמול ס"ל דמותר דלא מפליג בהכי:

(ד) בירושלמי ערובין פ"י הי"א א"ר יוסי בר בון לא כל שבות התירו במקדש וכן הוא בירושלמי פסחים פ"ה ה"ח לא כל שבות וכו' ועי' ערובין (קה ע"א) ר"ש ס"ל שבות דאתי לידי חיוב חטאת לא הותר במקדש ועי' שם (קג ע"א) רש"י ד"ה ואבע"א דר"ש ס"ל גזרי' אמצע אטו צד אף במקדש ורבנן ס"ל לא גזרינן ועי' תוי"ט פ"ב מערכין מ"ג ד"ה ובשנים עשר דירושלמי סוכה פ"ה ה"א מובא בתוס' סוכה (נא ע"א) ד"ה כתנאי דמקשה למה חליל של קרבן דוחה שבת ומשני ר' יוסי בר' יהודה הוא דס"ל חליל דוחה שבת ולא אמר משום דאין שבות במקדש וע"כ דס"ל דשבות זה דחליל גזרו אף במקדש ועי' מראה הפנים ד"ה החליל שהשיג עליו מתקיעת שופר דיש גזרה שמא יעבירנו ומ"מ לא גזרו במקדש כמ"ש רש"י ר"ה (כט ע"ב) ד"ה גזרה משום דאין שבות במקדש. ויש לדחות דירושלמי ס"ל דטעם דבמקדש היו תוקעים כמ"ש רמב"ם משום דב"ד מזהירים את העם שלא יעבירו ארבע אמות ברה"ר ולא משום דאין שבות במקדש. ונ' ראי' לתוי"ט מריטב"א סוכה (נ ע"ב) ד"ה ת"ר דמתרץ על קו' תוס' למה אין חליל דוחה יו"ט משום דשבות זה חמיר דגזרה שמא יתקן כלי שיר מצוי ושכיח הרבה:

וכ"כ תוס' שבת (צה ע"א) ד"ה שרא דכמה שבותים אשכחן במקדש בערובין (קב ע"ב) וכ"כ תוס' שם (קכג ע"ב) ד"ה לא וכ"כ תוס' ערובין (קב ע"ב) ד"ה והעליון וכ"כ תוס' שם (קג ע"א) ד"ה הא בלחה וכ"כ תוס' פסחים (סה ע"א) ד"ה המכבד ותוס' מנחות (צז ע"א) ד"ה לא סידור וכן נראה דעת הרמב"ם פכ"ב משבת הכ"ה דכתב ציר העליון שנשמט אסור להחזירו אפי' במקדש גזרה שמא יתקע הרי דגוזרים במקדש וכ"כ ריטב"א ערובין (קב ע"ב) ד"ה והמונח דלא כל השבותין התירו דהיינו שאם ין בו צורך גדול אי דבר שנראה כמלאכה דאו' או שקרוב לבא לידי איסור דאו' לא התירו (אבל דעת רש"י שם (קב ע"ב) ד"ה שמא ומנחות (צו ע"א) ד"ה אמאי דכל השבותין הותרו) וכ"כ רא"ש תמיד פ"ה מ"ה ד"ה על שרץ והרע"ב שם וכ"כ תוי"ט שם פ"א מ"ג ד"ה ושני וכ"כ בטורי אבן חגיגה (טו ע"ב) ד"ה שהרי ותפארת ישראל ערובין פ"י אות ע"ז ותמיד פ"ה אות ל':

(ה) ביצה (יא ע"ב) מחזירים רטי' במקדש אבל לא במדינה מהו דתימא טעמא משום דאין שבות במקדש ואפי' כהן דלאו בר עבודה היא קמ"ל התירו סופן משום תחלתם דבר עבודה אין דלאו בר עבודה לא. ונלמד דאם אינו צורך עבודה אלא צורך הכהן עצמו לא שייך אין שבית במקדש. וכ"כ רש"י ערובין (קב ע"ב) ד"ה כאן דהכא ליכא למימר אין שבות במקדש משום דאינו צורך גבוה אלא צורך עצמו. ועי' רמב"ם פכ"א משבת הכ"ז שכתב דמחזירין רטי' במקדש משום אין שבות במקדש וצ"ע כמ"ש תוי"ט פ"י מערובין מי"ג ועי' צל"ח ביצה (יא ע"ב) דמפרש דבריו. וכן הוא בשבת (כ ע"א) מאחיזים האור במדורת בית המוקד דאמרי' משום דכהנים זריזים הם ולא אמר משום דאין שבות במקדש כמ"ש רש"י ד"ה אברים כיון דמדורת בית המוקד אינה צורך גבוה:

(ו) בפסחים (סה ע"א) איתא שהיו מדיחים את העזרה א ברצון חכמים ור' נתן היא דאמר דשבות שאינה צריכה לא התירו במקדש וכ"כ ירושלמי שם פ"ה ה"ח לא כל שבות התירו פי' דהוי שבות שאינה צריכה ועי' רמב"ם פ"א מק"פ הט"ז דכ' דמותר להדיח העזרה בשבת אע"פ שאינה צורך עבודה דשבות במקדש הותר הוא ועי' כ"מ דרמב"ם ס"ל דחכמים פליגי על ר"נ ומתירים. וקשה לכאורה עליו למה אין החליל של שמחת בית השואבה דוחה יו"ט דכתבו תוס' סוכה (נ ע"א) ד"ה שאינו דאף דאינו אסור אלא מפני שמא יתקן כלי שיר ואין שבות במקדש מ"מ לא דחי משום דאינו צורך עבודה אלא משים שמחה יתירה ורמב"ם דמתיר שבות אפי' שאינה צורך עבודה הדרא קו' התוס'. וי"ל דמתרץ כריטב"א שם דשבות זה חמיר יותר דגזרה שמא יתקן כלי שיר מצוי ושכיח הרבה:

ובמל"מ פ"ח מכלי המקדש ה"ו הקשה על תי' תוס' סוכה מתו' שבת (כא ע"א) ד"ה שמחת שהקשו איך שרי להדליק בשמחת בית השואבה בבלאי מכנסי כהנים הא לאו צורך קרבן הוא ובגדי כהונה שבלו אין מועלים בהם ותי' דכיון שהיו עושים השמחה לכבוד קרבן דכתיב ושאבתם מים בששון חשיב לי' צורך קרבן הרי דאפי' להתיר איסור מעילה דאו' הוי צורך קרבן מכ"ש להתיר איסור שבות דרבנן ועיי"ש שתי' דמה שתי' ר"י דהוי צורך קרבן הוא בהצטרפות מ"ש תו' מתחלה דלב ב"ד מתנה עליהם אלא שהקשו דמה צורך יש להם להתנות ולזה תי' ר"י דהואיל ולכבוד הקרבן היו עושים חשיב צורך קרבן ומשום האי צורך התנו ב"ד והתירו. ועי' בקהלת יעקב אות ג' ומ"ו שהקשה ג"כ קו' זו ובלמודי ה' קס"ט מתרץ דשבות של איסור יו"ט שמא יתקן כלי שיר דהוי עשה ול"ת חמיר בעקרו מאיסור מעילה דאו'. וכמה תמוהים דברים אלו דאיסור דרבנן גזרה שמא יעביר איסור עול"ת חמיר מאי' מעילה. ועוד תי' דבמעילה דאינו מועל אלא אם נהנה וכיון דשמחת בית השואבה היתה לצורך קרבן ולא לצרכו ס"ס אין בה מעילה דאף שאינה צורך קרבן ממש מ"מ לא נתכוון להנאתו ומש"ה לא עשה אי' כלל משא"כ בחליל דמ"מ הוי שבות ואי' דרבנן להשמיע קול שיר:

(ז) ברש"י ר"ה (כט ע"ב) ד"ה גזרה ור"ן שם כתבו דמש"ה במקדש היו תוקעים בר"ה שחל להיות בשבת ולא חששו לגזרה שמא יעבירנו וכו' דאין שבות במקדש וי"ל דרש"י לשיטתו פי' שם ד"ה אבל דרק במקדש עצמו היו תוקעים ולא בירושלים משים דבירושלים הוי שבות מקדש במדינה כמ"ש ערובין (קג ע"א). ועי' טורי אבן שם שתמה ע"ז מסוכה (מב ע"ב) בלולב וערבה דלא דחי שכת אפי' במקדש משום גזרה דשמא יעבירנו וכו' וע"כ העלה דל"א בזה אין שבות במקדש רק בדבר התלוי בכבוד המקדש אבל במצוה שאינה מיוחדת במקדש וישנה גם בהדיוט כגון שופר ולולב שייכים כל הגזרות שגזרו גם במקדש. אלא בשופר ה"ט דבמקדש היו תוקעים משום דלא רצו לעקור ולבטל מצות תקיעת שופר לגמרי משום דלזכרון אתי. והי' לו להביא טעם הרמב"ם פ"ב משופר ה"ט דמש"ה תוקעים שופר בשבת בפני ב"ד משום דלא שייך שמא יעבירנו וכו' שב"ד מזהירים את העם ומודיעים אותם:

(ח) מהרש"א שבת (מב ע"א) על תוד"ה אפי' כתב דלא אמרי' אין שבות במקדש אלא באיסורי שבת דוקא ולא בשאר אי' דרבנן ונ"ל ראי' לזה מכ"מ פ"ח ממעה"ק הי"ד בצלאו באויר תנור של חרש שכ' רמב"ם שהדבר ספק אם ישבר הואיל ונתבשלה בו או לא ישבר הואיל ולא נגעה בו והק' הכ"מ כיון שהיא בעיא דלא אפשיטא וסד"א לחומרא למה לא פסקה הרמב"ם לחומרא כדרכו בשאר ספיקי דאו' ולמה לו להודיענו שהוא ספק והניחה בצ"ע. והנה אף שידוע ששיטת רמב"ם שכל הספיקות אסורים רק מדרבנן מ"מ אסור אפי' במקדש ול"א אין שבית במקדש ולא אסרו את הספק אע"כ דבשאר אי' שאינם אי' שבת יש שבות במקדש וכן כתב לי זה חמשה עשר שנים כבוד אחי הגאון אבד"ק בענדין נ"י ראיה מהוטה (מח ע"א) אף הוא ביטל את הנוקפים שהיו חובטים אותו במלקות וכו' אמר להם עד מתי אתם מאכילים מזבח טריפות שמא נקב קרום של מוח וכיון דהדבר אינו אלא ספק וספיקות רק מדרבנן לרמב"ם נימא אין שבות במקדש. ואני אוסיף דאפי' ודאי טריפה למזבח אינו אלא אי' דרבנן לרמב"ם פ"ב מאי' מזבח ה"י דטריפה למזבח אסור רק משום הקריבהו נא לפחתך עיי"ש בכ"מ:

ולכאורה קשה ע"ז מזבחים (צה ע"א) על מתני' בגד שנטמא חוץ לקלעים קורעו ומקשה בגמ' קורעו בגד אמר רחמנא והאי לאו בגד הוא ומשני דמשייר בי' כדי מעפורת ומקשה והא אם שייר כדי מעפורת הוי חבור ומשני מדרבנן ופרש"י גזירה דילמא לא אתי למיקרע רובה אבל מדאו' טהורה ומותר להכניסה משום מצות כיבוס הרי דלא גזרו במקדש אפי' שאר גירות אע"פ שאינם אסורי שבת. וכן כתב ר"ן פסחים (ל ע"ב) ד"ה התירה בשם ר"ת דלדידן חיישי' בהחזרת כבשונות דילמא חייס ובמקדש לא גזרו. צריך לומר דאין זה כלל דאמרי' בכל גזרה דרבנן דאין שבות במקדש די"ל שיש כמה שבותים במקדש שגזרו עליהם אלא בדבר פרטי זה לא גזרו משום מצות כבוס וכן גזרה זו דשמא חייס לא גזרו ואולי הטעם פשוט מפני שאין לכהנים הפסד ממון אם ישבר הכלי לא חששו להכי. ועי' שדי חמד כללים א' רפ"ד מביא מכ"מ פ"ד מה' עבודת יוה"כ ה"א ד"ה כבר ביארנו שכ' ואפשר דהולכה בשמאל לא פסלה אלא מדרבנן ומש"ה לא גזרו וי"ל ג"כ דאין כוונתו משום אין שבות במקדש רק בענין זה לא גזרו רבנן ליקח הכף בימין והמחתה בשמאל מפני כובד המחתה וחמימותה ועי' לח"מ שם. ועי' יעיר אוזן א' ק"א מביא ראי' מתוס' חולין (קיא ע"ב) ד"ה הלכתא דכתבו בכל יום ויום נעשה גיעול לחברו משום דמין במינו בטל מדאי' ברוב ובכלי מקדש אוקמוה אדאירייתא והיינו ברגל דוקא כמ"ש תוס' זבחים (צו ע"א) ד"ה ואם אבל אי לאו הכי גזרו אפי' איסור דרבנן במקדש כמ"ש תוס' שם ראי' מרקיק שנבלע ברקיק:

ובזה מיושב קו' בני יונה יו"ד רע"ד במ"ש שבת (כב ע"א) טעמא דרב דאין מדליקין מנר לנר משום אכחושי מצוה ופרש"י דמחזי כמאן דשקיל נהורא ושואב קצת מלחלוחית שמנו והק' ב"י מובא בח"ס שבת שם מה מקשה הש"ס לקמן ממנורה דהי' מדליק מנר מערבי דילמא מיירי דמדליק משלהבת ואינו שואב משמנו וקיי"ל בביצה (לט ע"א) דשלהבת של הקדש לא נהנין מדרבנן ולא מועלים מדאו' כיון שאין בה ממש נמצא דליכא אלא אי' דרבנן ואין שבות במקדש ולפי המהרש"א לק"מ דבאי' מעילה מדרבנן ל"ש לומר אין שבות במקדש:

אבל מרדכי שבועות ה' מקוואות סי' תש"נ מובא ב"י יו"ד ס"ס ר"א כתב על טבילה במים חמים דאסור מדרבנן משום גזרת מרחצאות והק' מיומא (לא ע"ב) אם הי' כ"ג אסטניס מחמין לו חמים ומטילין לתוך הצונן כדי שתפיג צינתן ותי' משום אין שבות במקדש וכ"כ רדב"ז ח"ד סי' צ"ה דבהטלת חמין למקוה דיש גזרת שאובין שייך אין שבות במקדש. וכ"כ ריב"ש קס"ג על בדיקת הריאה שאין ספק שכמו שאנו בודקים לחולין לכתחילה מדרבנן כך היו בודקים בקרבנות ואע"פ שאין זה אלא לכתחלה מדרבנן ואמרו חז"ל אין שבות במקדש זהו בדברים שאסרו חכמים משום גזרה משום דכהנים זריזים הם וכמ"ש בשבת (כ ע"א) משלשלין את הפסח ומאחיזים את האור במדורת בית המוקד אבל מה שאסור משום חשש איסור אם לחולין צריך להחמיר כ"ש בקדשים עכ"ל הרי עכ"פ דדעתו דלאו באי' שבת דוקא אמרי' דאין שבות במקדש. ומה שהביא ראי' משבת (כ ע"א) דאין שבות במקדש צ"ע דשם במשלשלין הי' ס"ד סוגיא דערובין (קג ע"א) משום אין שבות במקדש והק' הא הוי שבות מקדש במדינה ומ"מ לא גזרי' שמא יחתה בגחלים ודחי אח"כ דאין הטעם משום שבות במקדש אלא משום דבני חבורה זריזים הם הרי דב' טעמים שונים הם דאף דיש אי' שבות במקדש מ"מ מהני הטעם דזריזים. וכן במדורת בית המוקד שם לא הוי צורך עבודה אלא צורך כהנים כמ"ש (כ ע"א) ד"ה אברים ולא שייך בי' היתר שבות במקדש. אבל גם ר' יונתן ערובין (קב ע"א) במתני' דנגר כ' הואיל ונגרר מחזי כבונה ואין שבות דרבנן במקדש שכשגזרו לא גזרו שם לפי שהם זריזים וחכמים היו וכ"כ הרדב"ז בלשונות הרמב"ם סי' קמ"ח וכ"כ כ"מ פ"ח מבית הבחירה הי"ב וכ"כ שער המלך פ"א מעבודת יוה"כ ה"ד וכ"כ ארעא דרבנן ד'. ובאמת שלדעתם דמש"ה אין שבית במקדש משום דכהנים זריזים הם יש להם ראי' מפורשת דאפי' בשאר איסורים שייך אין שבות במקדש מב"ב (צ ע"א) דהק' על המדות דגזרו בהו דילמא אתי לאיחלופי במקדש נמי לגזור ותי' כהנים זריזים הם ומש"ה ל"ג רבנן הרי דמהני טעם זה אפי' באיסורים שאינם של שבת. ובאמת ע"פ פשוט צ"ע מערובין (קג ע"א) דמוכח דאין תלוי זה בזה כלל כמ"ש לעיל:

(ולפי טעמם יש ליישב מ"ש בס' באר יצחק או"ח סי' י"ג בשבועות (טו ע"ב) דקאמר דלא אפשר לקדש את ביהמ"ק בשתי הלחם בעצרת היכי ניעבד ניבני' מאתמול ונקדשי' האידנא בעי' קידוש בשעת הבנין נבני' ביו"ט ונקדשי' ביו"ט אין בנין ביהמ"ק דוחה יו"ט. והקשה לפי מה שכ' תוס' שבת (צה ע"א) ד"ה והרודה דאין איסור בנין ביו"ט מדאורייתא. כיון דמגבן הוי תולדת בונה ואמרי' מתוך שהותר לצורך הותר לגמרי ואסור רק מדרבנן למה לא מותר לבנות בהמ"ק ביו"ט נימא אין שבות במקדש. וכיוצא בזה הקשה בסי' י"ד כיון דקיי"ל שנים שעשו פטורים ואין בזה אי' דאו' אם כן אמאי לא קדשו את העזרה בעצרת והי' להם להשתדל בזה באופן שיבנו שנים ביחד בעת גמר בנין בהמ"ק ואף דאסור עכ"פ מדרבנן הא אין שבות במקדש עיי"ש, וכמו כן קשה לי הא יכלו לצוות לנכרי לגמור הבנין דאין שליחות לנכרי מדאו'. ולפי דבריהם לק"מ כיון דכל הטעם דאין שבות במקדש משום דכהנים זריזים ובנין בית המקדש לא הי' ע"י כהנים דוקא דמ"ע רמי על כל ישראל אנשים ונשים ומש"ה לא הותר אי' דרבנן בבנינו:

ועוד נ"ל לתרץ דלא עדיף הך דאין שבות במקדש מהא דבכל התורה עשה דוחה ל"ת. ומ"מ אין בנין בית המקדש דוחה שבת אפי' בלאו דמחמר כמ"ש ביבמות (ו ע"א) משום דכתיב את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו כולכם חייבים בכבודי ומש"ה בענין זה בבנין בהמ"ק גם חכמים אלמוה לאי' דרבנן וגזרו שלא לעבור אאי' דרבנן בבנין):

וכן נראה מרש"י מעילה (יא ע"א) ד"ה יצא דבמקדש אין מועלים בדם אפי' מדרבנן לפי שאין גוזרים גזירות במקדש ונראה פשוט דכוונתו דאין שבות במקדש אפי' בכל איסורים וכ"כ תפארת שמואל על רא"ש פסחים פ"ב סי' ז' במ"ש רא"ש ראי' מפ' דם חטאת דפריך ונהדרי' לכבשונות דלא חיישי' דילמא חייס הקשה דילמא הא דשרי גבי חטאת משום דאין שבות במקדש וכ"כ צאן קדשים מנחות (ה ע"ב) ד"ה כלאים תוכיח שהקשה מה ראי' דכלאים מותרים לגבוה דלמא כיון דבגדי כהונה קשים הם וליכא בהו אלא אי' כלאים דרבנן אמרי' אין שבות במקדש (ובעיקר קושייתו עי' תוס' ביצה (טו ע"א) ד"ה אלא ויומא (סט ע"א) ד"ה קשים) וכ"כ עוד זבחים (צא ע"ב) ד"ה והא קמכבה דבפ"ר ואינו מכוון הוי איסור דרבנן ובמזבח לא גזרו שבות וכ"כ שבות יעקב ח"א סי' ס"ט במ"ש בפסחים (סה ע"ב) שבח הוא לבני אהרן שילכו עד ארכובותיהם בדם ומקשה הא הוי חציצה ומשני לח הוא ואינו חוצץ וכ' שם די"ל דהוי רובו שאינו מקפיד והוי רק איסור דרבנן ואין שבות במקדש וכן דעת ארעא דרבנן ח"ב אות מ"א דמקשה על זבחים (עט ע"ב) מר סבר גוזרים גזרה במקדש והא אין שבות במקדש וע"כ דעתו דכל אי' דרבנן לא גזרו וכן כתב תפארת ישראל קדשים סי' צורת ביהמ"ק אות ע' ואע"ג דמקיים כלאים אינו אלא דרבנן ואין שבות במקדש וכו'. ולדעתם צ"ל דהא דמשני בפסחים (נט ע"ב) וחולין (קכג ע"ב) כהנים זריזים הם ולא תי' דאין שבות במקדש. משום דס"ל דעדיף לתרץ דלא שייך טעם הגזרה כלל מלומר דהיתר במקדש:

(ט) בשו"ת רעק"א סי' קנ"ט ד"ה ונלענ"ד תי' על הקו' שאג"א משני בתים. דשני שבותים ביחד גזרו אף במקדש ומש"ה לא מצי לקדש לאחרת ע"מ שאכנס לבהכ"נ דא"כ במה דמקיים התנאי גורם הגירושין והקדושין בב"א ואסור אף במקדש וכעין מ"ש הרע"ב ערובין פ"ג מ"ג ד"ה נתנו דאף דלא גזרו על שבות בין השמשות מ"מ שני שבותים גזרו עיי"ש וכיוצא בו מ"ש תוס' נדה (סז ע"ב) סד"ה משום דתרי קולי לא הקילי בש"ס שם בטבילה וכ"כ ט"ז יו"ד סי' צ"א סס"ק י"ב דתרי קולי בהפסד מרובה אין מקילים. ועי' תוס' ר"ה (כט ע"ב) ד"ה רדיית שכתבו וכן תקיעת שופר אסור מדרבנן ומ"מ לא היו אוסרים אי לאו משום דרבה שמא יעבירנו. ונראה ראי' ע"פ ס' זו דהא רש"י פי' דהא דבמקדש לא גזרו משום דאין שבות במקדש ואי נימא דגם מחמת התקיעה עצמה יש איסור א"כ למה מותר במקדש דהא הוי שני שבותים שבות התקיעה וגזרה שמא יעבירנו אע"כ דבלי גזרה דרבה לא הי' חשש כלל:

תוכן העניינים

חבלים בנעימים חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה