חבלים בנעימים חלק א· רבי יהודה לייב גרויברט
סוגיא מט - שבועת אמת
הרמב"ם פי"א משבועות ה"א כתב דמ"ע לשבע שבועת הדיינים דכתיב ובשמו תשבע וכ"כ בספר המצוה מ"ע ז. ורמב"ן חולק וכתב דרק רשות הוא לישבע ופליגי בפי' סוגיא דתמורה (ג ע"ב) ובגירסא שם במ"ש אימא אפי' שבועת אמת בהדיא כ' שבועת ה' תהיה בין שניהם אימא ה"מ לפייס את חברו אבל מלקא ללקי לא מצית אמרת דהא כתיב ובשמו תשבע וכו' ומפרש רמב"ם דהתי' הזה דכתיב ובשמו תשבע ובמשמעותו שמצוה להשבע בעת הצורך ומאחר שהיא מצוה א"א שילקה עליה ואין לומר שבשמו תשבע היינו להיתר ולרשות ולא למצוה שא"כ הדרא קושיא שי"ל שלא הותר רק בעת הצורך לפייס את חברו אבל מלקא ללקי וע"כ צ"ל שמצוה היא. כ"כ מגלת אסתר והרמב"ן מפרש דהקושיא היה אימא דוקא בשבועת שומרים מותר כדי לפייס את חברו אבל הנשבע מעצמו שבועת בטוי ילקה ותי' דכ' ובשמו תשבע ואם אינו ענין לשבועת הדיינים דנפקא ליה משבועת ה' תנהו ענין לשבועות דעלמא שמותרים:
והנה באו"ח קנ"ו אח"כ ילך לעסקיו וישא ויתן באמונה ויזהר מלשבע אפי' באמת שאלף עיירות היו לו לינאי וכולם נחרבו על שבועת אמת. והוא מדרש במדבר פכ"ב ועי' בירושלמי שבועות פ"ג סוף ה"ח כ"ד בוליות היו בדרום וכולם חרבו על שבועת שוא שהיא אמת. וצ"ע למה השמיט בש"ע דעת רמב"ם שמצוה לשבע באמת. ומהמדרש ל"ק על רמב"ם דהתם מיירי בשבועת בטוי להבא שלא לצורך ולבטלה כמ"ש כיצד אומר אדם אוכל כך וכך במקום פלוני ובשבועה כזו ודאי דמודה רמב"ם שאסור וכמ"ש פי"ב משבועות הי"ב וטובה גדולה לאדם שלא ישבע כלל וכמ"ש מגלת אסתר על סהמ"צ מ"ע ז' משא"כ הכא דמיירי בשבועת הדיינים הא ס"ל לרמב"ם דמצוה היא:
וי"ר עוד דשאני התם בעיירות של ינאי שהיה השבועה על להבא שנשבעו שיאכלו ויש חשש שמא לא יקיימו השבועה לכן נחרבו משא"כ בשבועת הדיינים שנשבע על לשעבר ויודע בשעת שבועה שנשבע על דבר שהאמת אתו מ"ע לישבע. אך יש לדחות כי כבוד אחי הגאון הגדול מוה' בעריש שליט"א אבד"ק בענדין הראה לי ברמב"ם פי"א משבועות ה"י וכיצד מפי הדיינים משביעין אנו אותך וכו' או שאמרו הרי פב"פ ארור לה' אם יש לפלוני אצלו ממון ולא יודה לו והוא עונה אמן. הרי ששבועת הדיינים היתה על להבא שאחר השבועה יודה לו וכן ראיתי בחו"מ צ"ט ס"א בשבועה לבע"ח שהיה להבא שכולל בשבועתו שכל מה שירויח לא יתן במתנה אלא יתננו לבעל חובו:
ובחתם סופר חו"מ צ' מקשה על מדרש הנ"ל היכא רמיזא דאסור לשבע באמת. וצ"ע דנראה דהוא כעין שבועת שוא כיון שנשבע בחנם על לא צורך וכמ"ש רמב"ם פי"ב משבועות הי"א ולא שבועת שוא בלבד אסור אלא להוציא שם שמים לבטלה ג"כ אסור. וע"ש שכתב דממסקנת סוגיא דתמורה (ג ע"ב) מוכח דאין איסור לשבע באמת ותמוה למה לא הביא שרמב"ן בס' המצות מביא ראיה משם דאינה אלא רשות וצריך עוד תנאים רבים שהביא מדרש הנ"ל שיהיו בו המדות של אברהם יוסף ואיוב. ומ"ש הח"ס ראיה משבועות (לט ע"ב) דאמרי' סורו נא מעל אהלי וכו' וקשה בשלמא אם נשבע לשקר שניהם רשעים כמ"ש רש"י שלא דקדק למסור ממונו ביד נאמן אבל בשבועת אמת נהי דהמשביעו הוא רשע שמשביע את חברו בחנם מ"מ הוא מה חטא שנשבע באמת אע"כ שאפי' שבועת אמת אינו נכון בראיה זו כוון להג"ה מיי' פי"א משבועות אות ו' ועי' מגלת אסתר שדוחה ראייתו די"ל מיראתם פן ישבע לשקר היו אומרים כך לאיים עליהם. ומ"ש שם בשלמא האי דמשתבע קאי באיסורא אין פירושו כי הוא חוטא בזה שנשבע אלא כגי' הר"ן האי דמשתבע לשקרא קאי באיסורא. ומ"ש ח"ס ראיה משבועות (לב ע"ב) דקאמר מי יימר דמשתבעת משמע שרגיל להפסיד ממונו ולא לישבע משים דאסור לישבע באמת יש לומר דאע"פ שאין בזה איסור מ"מ הו"ל רק גורם לממון דהא עדיין מחוסר מעשה השבועה. ומה שהביא מחובת הלבבות פ"ו משער האהבה והוא חייב להזהר מכל מה שיביאהו להשבע בשם הבורא ית' כמ"ש נקי כפים וכו' עי' מרפא לנפש שמציין לחשבון הנפש פ"ג חשבון י"ו ושם מפורש יותר שאמר א' מן החסידים לתלמידיו התירה התירה לנו להשבע בשם הבורא באמת ואני איעצכם שלא תשבעו בו לא באמת ולא בשקר ומ"מ רק ממדת חסידות הוא. ועיי"ש בח"ס שהביא מדרש (ויקרא ו) בין חייב בין זכאי למימי לא תיעול וכן הוא בירושלמי שבועות פ"ו ה"א וזה כמ"ש גיטין (לה ע"א) באשה ודינר מה מי שנשבע באמת וכו':
ועי' גיטין (נב ע"ב) מנוהו ב"ד לא ישבע דאי רמית עליו שבועה אתי לאמנועי ועי' ר"ן שבועות רפ"ז ד"ה וליתיב ליה בלא שבועה שכתב דאיכא אינשי דפרשי אפי' משבועת אמת וכ"כ תוס' ב"ב (לג ע"א) ד"ה אמור גבי רבא בר שרשום דנפיק עליה קלא דאכיל ארעא דיתמי וכו' אי מהדרנא ארעא אמור רבנן הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה והקשו תוס' אע"פ שגם בשבועה לא היה יכול ליפרע מהן עד שיגדלו כדאמרי' ולכי גדלי אישתעי דינא בהדייהו לא היה מקפיד על ההמתנה אלא על השבועה הרי דאף שבועת אמת לא היה רוצה לישבע ועי' כ"מ ומל"מ פי"ב משבועות הי"ב וש"ך חו"מ סי' כ"ד סק"א דקשה לישבע אפי' באמת ועי' בכור שור שבועות (לט ע"א) וספר חסידים תי"ח תי"ט תשפ"ח:
ואין להקשות על כל מה שמצינו בש"ס דחז"ל נשבעו שבועות בלשון האלהים (בברכות כד ע"ב. שבת צד ע"ב. קמה ע"א. עירובין יד ע"ב. מגילה י ע"א. כתובות קב ע"ב. גיטין ז ע"א. יג ע"ב. קדושין מד ע"ב. נזיר מב ע"ב. ב"ק קו ע"א. ב"מ טז ע"ב. פז ע"א. סנהדרין סו ע"ב. עב ע"א. מכות טו ע"א. חולין נד ע"א. קכד ע"א) ועי' מלחמות לרמב"ן סנהדרין (עב ע"א) וכן יומא (ט ע"ב) אלהא סנינא לכו וערובין (יז ע"א) אורייתא נביאי וכתיבי דאמר רב הכי עי' רש"י שם וכן ב"מ (ס' ע"א) באמת אמרו ועי' אס"ז בשם ר' יונתן דשבועה היא וכן תוספתא פאה פ"ג הלכה ו' וירושלמי פ"ו ה"ב לשון שבועה התורה ועוד שם בירו' הברית עי' פי' מהר"י בן מלכי צדק פאה פ"ו מ"ב. וכן פסחים (לח ע"ב) ברית ורש"י שם דהיא שבועה וכן תוס' חלה פ"א לביש שלבש בו אבא וציץ שנתן בין עיניו וכן ביצה (לח ע"ב) משה וכ' רש"י שם ביקרא דמשה משתבע (ועי' כפ"ת סוכה (לט ע"א) ד"ה משה שמצא ספר מוגה שכתב בו ביקרא דמשה משתבח ועי' נו"ב תנינא יו"ד (סי' קנ"ג) וכן בירושלמי דמאי פ"ד ה"א על ר' חגי אמרי' בדין מימר משה ועי"ש בפ"מ וכן קדושין (ט ע"א) תגא דמלכא שנשבע בכתר המלך שאינה מקודשת. ועי' שביעית (כו ע"א) רב כהנא ורב אסי מר אמר שבועתא דהכי אמר רב וכו' ועי' חיד"ה את ולכאורה הא אין נכון לשבע אפי' באמת. וצ"ל דכל אלה כיון דהיה לברר הלכה ודינים הוי לצורך ומיתר לישבע שבועת אמת ע"ז וכמ"ש בנדרים (ח ע"א) דנשבעים לקיים את המצוה וכמ"ש ביבמות (לג ע"א) בשלמא לר' חייא קמשתבע לאפוקי לר"ש מחזקיה אלא לבר קפרא ל"ל לאשתבועי:
אך קשה לי מיבמות (קכא ע"ב) א"ר נחמן האלקים אכלו כוירי לחסא ועי' הג"ה מרדכי כוף יבמות סי' קכ"ט ושו"ת אי' אישות סי"א שהקשו איך היתר לו לשבע דלמא לא טבע חסא דהא נפל למים שאין להם סוף אשתי אסורה ותי' דאף דהחמירו באשת איש מ"מ רוב הטובעים במים שאין להם סוף מתים ועפ"י רוב מותר לשבע כמו דסומכים על הרוב בכל איסורים שבתורה ועי' שו"ת בית יעקב סימן קמ"ה (ועפי"ז קשה על ט"ז או"ח סי' ח' סק"ח וי"ג סק"ג שכתב דמש"ה כ' בש"ע דצריך לבדוק הציצית כדי שלא יברך לבטלה ולא כתב משים דילבוש בגד ד' כנפות בלי ציצית משום דמחשש שילך בבגד בלי ציצית מהני החזקה שהי' אתמול כשר אלא מפני חומרא דברכה לבטלה ולא תשא וכו' לא מהני חזקה. והרי מפורש בגמ' להפוך דר' נחמן נשבע משום דסמך ארוב ומה נפ"מ בין רוב לחזקה. ולכאורה נראה כט"ז מנדרים (י ע"א) שלא יאמר אדם לה' עולה דחיישי' להזכרת שם שמים לבטלה שמא יחזור בו ולא יגמור דבורו אע"ג דבכל דוכתי לא חיישי' לאמלוכי וכמ"ש מהרי"ק שורש קס"א אע"כ דמפני חומר ש"ש לבטלה לא מהני חזקה שאינו נמלך וכ"כ תקפו כהן סי' ע"ט דאפי' ע"פ עדים שאומרים שהמעשה היה כן א"י לישבע) אבל מ"מ קשה למה נשבע ר"נ הא אפי' שבועת אמת אסור ושם היה שלא לצורך וצ"ע:
ועי' תפארת ישראל כריתות פ"א ס"ז ופ"ו כ"ה דמה שמצינו המעון הזה או העבודה או אראה בנחמה לא היו שבועות כלל רק הבטחת דברים וכן צ"ל לדעתו בקדושין (עא ע"א) היכלא בידינו הוא אבל מה אעשה עיי"ש: