חבלים בנעימים חלק א· רבי יהודה לייב גרויברט
סוגיא מח - שתיקה כהודאה
ציונים ומראה מקומות
יבמות (פח ע"א). כתובות (יד ע"ב. נד ע"ב. צד ע"א. קד ע"א). קדושין (יב ע"ב. מה ע"ב. מה ע"ב). ב"ק (לה ע"ב) ורש"י ד"ה פטור. ב"מ (ו ע"א. לז ע"א. ק ע"ב). ב"ב (מא ע"א). רשב"ם (קכו ע"ב) ד"ה התם. (דף קלח ע"א). סנהדרין (כט ע"ב). תוס' נזיר (כ ע"א) ד"ה מי. הוריות (ג ע"ב). מנחות (טז ע"א). חו"מ סי' פ' סעיף א' בהג"ה. פ"א ס"ב בהג"ה וס"ז וי"ג. צ"ח ס"א. קי"ח ס"ו ז'. קנ"ה סל"ה. סמ"ע קע"ו סל"ד. רנ"ב ס"א בהג"ה. יו"ד קכ"ז ס"א. דמ"ח ס"ה. אה"ע צ' ט"ו סק"ד. צ"ג סט"ז. ק"א. ק"ו ס"ב בהג"ה. קי"ג ס"ז. מהרי"ק סי' כ"ד וקנ"ו, מהרי"ט ח"א ס"ס ל"ו. ק"ו ק"ז קי"ד, ח"ב אה"ע סי' א', מל"מ פ"י מזכי' ה"ט. מחנה אפרים ה' שומרים סי' ב'. שבות יעקב ח"ג קנ"א:
(א) (א) אם אחד מוחזק בדבר וחברו מוציאו ממנו והוא שותק. אז אפי' ידוע ודאי שהוא שלו ואי אפשר לומר שתיקה כהודאה שהדבר הוא של חברו מ"מ אמרי' שתיקה כמחילה שמחל לו הדבר הזה אע"פ שהוא שלו. דאל"כ הי' לו למחות בחברו בשעת מעשה ולא להניחו לקחתו מידו. וראי' לזה משיטת הגאונים ורמב"ם וקיי"ל כן בחו"מ קנ"ה סל"ה ובכמה דוכתי דיש חזקה לנזקין אם ראה ושתק בשעה שעשה חברו ההיזק אמרי' דמחל לו. ועי' מהרי"ט ח"א סי' קי"ד דאפי' באותן נזקין גדולים כקוטרא וריח ביה"כ ואבק ונדנוד הקרקע דאמרי' ב"ב (כג ע"א) וחו"מ קנ"ה סל"ו דאין להם חזקה היינו דוקא כשהדבר ברור שהי' לו מתחלה זכות זה ובא חברו והחזיק בו אבל אם אינו ידוע שהוא שלו יש חזקה להודאה שהיא של חברו כיון שחברו יכול לטעון אין שקלי ודידי שקלי אין אדם עשוי לשתוק ואם שתק שתיקתו הודאה היא:
וזה הי' דעת ר' יהודה ור' ישמעאל דגם בקרקע א"צ ג' שנים לחזקה. אלא אפי' החזיק שעה אחת בפניו מהני כמ"ש ב"ב (מא ע"א) והא אחזקי לי אמר לו כמאן כר' יהודה ור' ישמעאל דאמרי כל בפניו לאלתר הוי חזקה ושם (לח ע"א) א"ר יהודה לא אמרו שלש שנים אלא כדי שיהא באספמיא ויחזיק שנה וילכו ויודיעוהו שנה ויבא לשנה האחרת ושם (נט ע"ב) מעשה באחד שפתח חלוניו לחצר השותפין ובא לפני ר' ישמעאל א"ל החזקת בני החזקת והא דלית הלכתא כוותיי' י"ל כמ"ש האס"ז ב"ב (כח ע"ב) דבקרקע אין אומרים דשתיקה כמחילה דמחילה אפי' מפורשת בקרקע לא מהני ואם יאמר קרקעי מחול לך לא אמר כלום כ"ש מחילה מתוך שתיקה אלא במכירה ונתינה עיי"ש. והא דאמרי' ב"ב (לה ע"ב) אי דלי לי' צנא דפירי לאלתר הוי חזקה היינו כיון דעשה מעשה הוי כסייע בגודא דהיא כאומר לו לך חזק וקני וכמ"ש רשב"ם ב"ב (מא ע"א) ד"ה והא אחזקי וד"ה והא אחיל. ועי' קצה"ח סי' פ"ח סקי"ג שהביא דברי תומים בטוען הפקדתי בידך חטים וזה משיב שהפקיד שעורים דלא שייך טעמא דמחיל כיון דידוע שהשעורים בעין וכל היכא דאיתי' ברשותא דמארי' איתא לכך לא מהני לשון מחילה אלא דוקא לשון מתנה וזה אינו במשמע הלשון שיהי' כאומר אני נותן לך והשיג עליו הקצה"ח מחזקת שלש שנים דהי' ס"ד דרבא משום דתלת שנין קפיד ומדשתק מחל אע"ג דבקרקע לא מהני אלא לשון מתנה אלא ודאי דאף דאומר בפירוש לשון מחילה בדבר המסויים לא מהני אבל סתמא מה דמוכח משתיקתו נעשה כלשון מתנה היכא דשייך עכ"ל ואף שעל פי השכל דבריו נכוחים מ"מ עין רואה שדברי התומים הם ממש דברי האס"ז הנ"ל ודעת קדמונים ז"ל. ועי' מהר"ם פדוואה סי' מ' מצויין בש"ך חו"מ פ"א סקי"ז וקל"ח סק"ח שכתב ג"כ דשתיקה כמחילה לדעת הגאונים הנ"ל דס"ל יש חזקה לנזקין ואפי' לרא"ש החולק וס"ל כר"ת היינו משום שסובר דלכל חזקות צריך טענה וחזקה שלש שנים. והעלה דבמקום שרואה שחברו מזיקו ומשתמש בשלו ודאי מחל. וכן באופן זה אם מוציא מידו החפץ אמרי' שתיקה כהודאה אע"פ שאין שום דררא דממונא שאין אנו יודעים שום דבר להסתפק וראי' מב"מ (ו ע"א) תקפה אחד בפנינו אי דשתק אודויי אודי לי':
(ב) אבל אם חברו אינו מוציא. שום דבר מידו אלא שטוען עליו דברים ששלו הוא והוא שוחק לתביעתו. אז אם אין שום דררא דממונא עליו לא אמרי' שתיקה כהודאה דאמרי' הא דשתק משום דאינו חושש לדבריו כמ"ש תוס' ב"מ (ו ע"א) ד"ה הקדישה די"ל הקדש אינו כתקפה דלמה יצווח בשביל דבריו וכן המסקנא שם. וזה טעם הדין בחו"מ פ"א ס"ז דאם אמר לו מנה לי בידך והלה שותק מתחלה ועד סוף אע"פ שאמר התובע לעדים אתם עדי פטור דיכול לומר לא חששתי להשיבך וכ"כ מהרי"ט ח"א ס"ס ל"ו וכ"כ כנה"ג חו"מ קכ"ו אות כ"ג במעמד שלשתן שתק נפקד כשאמר לו פקדון שיש לי בידך תנהו לפלוני לא אמרי' שתיקה כהודאה:
(ג) אבל אם יש דררא דממונא. היינו שיש מקום להיות מסופק בדבר אז אם הוא שותק אמרינן שתיקה כהודאה שהוא של חבירו. ומש"ה בסנהדרין (כט ע"ב) אמר לו מנה לי בידך והשיב הן ואמר המלוה אתם עדי ושתיק לוה חייב כיון שאמר מתחלה הן הוי דררא דממונא והי' לו להשיב ולהתנגד על מ"ש המלוה אתם עדי שאינו רוצה שיהיו עדים ע"ז לכן אמרי' מדשתק הודה וכן ב"מ (לז ע"א) חמשה תובעים אותו דשאל בגמ' והלה מה טוען ר"מ אמר רב הלה צווח אבל אם שותק אמרי' שתיקה כהודאה לכל אחד מהם שהוא הנגזל כיון שידוע שגזל לאחד מהם ואף ר"י אמר רב דאמר הלה שותק ומ"מ פטור. היינו משום דהכא יש אמתלא דהא דשתיקי לכל חד וחד דאמינא דילמא האי הוא וכן שם (ק ע"ב) במחליף פרה בחמור וילדה זה אומר ברשותי וזה שותק זכה כיון שידוע שנולד ספק על העובר למי שייך מהני שתיקתו להודאה כמ"ש אס"ז שם ותוס' ב"ק (צו ע"ב) ד"ה והלה וה"ה פ"כ ממכירה הי"א וסמ"ע רכ"ג סק"ז. וכן בכתובות (צד ע"א) תרי שותפי דאית להו דינא בהדי חד ואזל חד מינייהו בהדי' לדינא לא מצי אידך למימר לי' את לאו בעל דברים דידי את וכו' מי דמי הכא אמר אילו אנא הואי טעיננא טפי ולא אמרן אלא דלא איתי' במתא אבל איתי' במתא אבעי' לי' למיתי ומהני שתיקתו להודות דהאמת כצד שכנגדו מדחזינן דשותפו לא טען טענתו. וזה טעם דין מרדכי סנהדרין תש"ה מובא רמ"א חו"מ פ"א ס"ב בשתק לצוואת אמו דהוי כהודאה דמסתם מגיע לה ממון שאין להבן חלק בו. משום דג"כ יש דררא דממונא דידוע שיש לה כתובה אלא שכיון שלא נשבעה א"י אם מגיע לה ומ"מ כיון שיש מקים להסתפק בדבר לא הי' לו להבן לשתוק ומדשתק הוי כהודאה. וזה טעם מ"ש שי"ת רשב"א ומובא מהרי"ט ח"ב אה"ע סי' א' במעיד ע"א על אשה דבר ערוה והיא שותקת דשתיקתה כהודאה דלא שייך לומר דהא דשתקה משום שאינה חוששת לדבריו דבפני ב"ד הוי לה למיחש ולא לשתוק על לעז זה וכן בס' שבות יעקב ח"ג סי' קנ"א באחד ששנים השלישו בידו דבר והתנו עמו שלא יתן לאחד מהם אם לא ברצוי שניהם ואח"כ באו שניהם ואחד אמר שנתפשרו ביניהם למסור לו הדבר המושלש והשני שתק דאמרי' שתיקה כהודאה כיון שהי' לו למחות שלא למסור לו:
(ד) וכן אפילו אין דררא דממונא אלא שהתובע אינו יודע אמתתו של דבר והנתבע שותק אמרינן שתיקה כהודאה. דבשלמא היכא שהתובע יודע את האמת אז יכולים לומר דהא דשתק מפני שלא חש לדבריו להשיבו על דבר שיודע בעצמו שאינו כן. אבל היכא שהתובע אינו יודע לא הי' לו לשתוק רק להשיב ולכן בראה את המציאה ואמר לחברו זכה לי והגבי' בשתיקה ואח"כ טען שלעצמו הגבי' אינו נאמן דשתיקה כהודאה. (ה"ה פי"ז מגזלה ה"ב וטחו"מ סי' רס"ט וב"ח וש"ך סק"ד ושו"ת גאוני בתראי סי' כ"ג ועיי"ש בהג"ה שחולק על זה):
(ה) וכל זה רק בדבר שמסופק אם הוא שלו או של חברו אמרי' שתיקה כהודאה אבל בדבר שהוא בודאי שלו לא אמרי' שתיקה כמחילה כמ"ש מהרי"ט ח"א ס"ס ק"ו דבמחליף פרה בחמור אמרי' שתיקה כהודאה דמיא משום דלא הוחזק הדבר בשלו אלא עכשיו וכיון דשותק אגלאי מלתא שלא הי' לו בו כלום אבל אינו מאבד זכותו מכבר ע"י שתיקה וכ"כ ש"ך חו"מ פ"א סק"ט דהיכא דהנכסים הם בודאי שלו לא אמרי' שהשתיקה תהוי כמחילה ודוקא בשתק לצוואת אמו אמרי' שתיקה כהודאה שמגיע לה ועי' אמרי ברוך שם שהבין בכוונתו שהש"ך מחלק דדוקא בכתובת אמו אמרי' שתיקה מהני אבל לא בשאר חוב ותמה עליו דבמרדכי כתב אם שתק לצוואת אמו הוי כהודה שיש ממון בידו שמגיע לה ואיך שבא לידו בין במציאה בין שמעיסתה קמצה הודה ששלה הן הרי דלא תלי כלל שהיא שלה מצד כתובתה ולי נראה דכוונת הש"ך רק לחלק בין הודאה דאמרי' שתיקה כהודאה ובין היכא דבעי' שימחול ל"א שתיקה כמחילה וכ"כ מל"מ פ"י מה' זכי' ומתנה ה"ט דמקשה ממרדכי הנ"ל בצוואת אמו דכתב דשתיקה מהני על מ"ש בשו"ת רא"ש אשה שנתנה במחנה נכסי מלוג כשחלתה ומתה והי' שם בעלה ולא מיחה דשתיקה לא הוי מחילה ומתרץ דשתיקה הוי רק כהודאה ולא כמחילה בדבר שברור שהוא שלו להוציאו מחזקתו. והובא בקצה"ח סי' פ"א סק"ו:
וזה שאמרו ב"ב (קלב ע"א) הכותב נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא אבדה כתובתה משום דע"י ששתקה מחלה כמ"ש שם וכל זה בכתובה מקולי כתובה אבל בחוב אחר לא הפסיד בשתיקה דשתיקה כמחילה לא אמרי' כמ"ש בחו"מ סי' צ"ח ס"א ואפי' לא תבע ימים רבים את חובו ועי' אה"ע סי' ק"א וקי"ג ס"ז בהג"ה. והא דכתב מרדכי ב"ב פ"ט סי' תרל"א וכתובות פי"א סי' רמ"ח בשם ראב"ן מובא ברמ"א אה"ע סי' ק"ו דשתיקה מהני גם למחילה עי' חלקת מחוקק סק"ה וט"ז סק"ג והמגי' שם שחלקו ע"ז וכתבו דלא מהני. והא דאמרי' כתובות (נד ע"ב) במזונות קיצץ לה מזונות וכן קיי"ל אה"ע סי' צ"ג סט"ז דאם אמר לה יהא קרקע פלוני במזונות ושתקה אין לה אלא פירות אותו קרקע בלבד דשתיקה כמחילה יש לומר כמו שכתב דרישה שם אות ה' דזה לא הוי מחילה אלא פשרה כיון דאין למזונות דבר קצוב דיכול להיות שדעתה הוי לתבוע למחר הכתובה ולא יהי' לה מזונות כל כך מש"ה מהני שתיקה. וכן נראה מלשון רמב"ם פ"ה משותפין סוף ה"א שכתב בשותף ששינה שלא מדעת שותפו ואח"כ הודיעו ואמר לו עשיתי כך וכך והסכים למעשיו ה"ז פטור הרי דבמחילה לא סגי שתיקה רק בעינן הסכמה בפה וכ"כ מל"מ שם בשם כמה פוסקים. והפוסקים שהביא במל"מ דשתיקה הוי הכא כמחילה י"ל דלא פליגי בעלמא רק הכא שאני כמ"ש לקמן סעיף זה אות א':
וכן אין השתיקה ראי' על חיוב חדש שהוא מחייב א"ע בשתיקתו כמ"ש בקדושין (יב ע"ב) ההוא גברא דקדיש כציפתא דאסא א"ל והא לית בה שוה פרוטה א"ל תיקדוש בד' זוזי דאית בה שקלתא ואשתיקה אמר רבא הוי שתיקה לאחר מתן מעות ולא מהני והיינו בכל קדושין יש ראי' שנתרצית ע"י שאומרת הן או ע"י מעשה שמקבלת כסף הקדושין והמעשה מגלה על רצונה משא"כ הכא דלא הי' מעשה אלא שתיקה לבד וע"י שתיקה אינה נאסרת לעלמא דאין השתיקה מהני לעשות עלי' חיוב חדש עי"כ. ואפי' הרי"ף דס"ל שם דחוששים להקדושין וצריכה גט היינו משום קושיא דר' הונא ברי' דר' יהושע דאם איתא דלא ניחא לה תשדינהו ואומדנא זו דלא השליכה אותם הוי כגלוי דעתה דנתרצית אבל לכ"ע שתיקה לבד לא מהני לחיוב חדש ומש"ה אם זרק לתוך חיקה ולא שקלתינהו אלא שתקה קיי"ל באה"ע סי' ל' ס"ו דלא מהני אלא אם שדיך דהוי אומדנא דנתרצית או שהי' רצוי בפירוש כמ"ש חלקת מחוקק סק"י וב"ש סק"ב וסקי"א עיין שם:
וראיתי עתה שדבר זה אי שתיקה מהני למחילה את אשר לו היא מחלוקת אמוראי בקדושין (מה ע"ב) נתקדשה שלא לדעת אבי' וניסת ג"כ שלא מדעתי ואבי' כאן ר"ה אמר אוכלת בתרומה הואיל ונעשו בה מעשה יתומה בחיי האב ועי' רש"י שבחייו קדשה והשיאה עצמה שלא לדעתו והוא ראה ושתק או הפקיר זכות שיש לו בה אי ששתיקתו הודאה ור' ירמי' בר אבא אמר אינה אוכלת. הרי דר"ה ס"ל דאע"פ שמתחלה היתה בתו ברשותו עכשיו ע"י ששתק מוציאים אותה מרשותו ומהני שתיקה גם למחילה ירב ירמי' ס"ל דלא מהני וקיי"ל כר' ירמי'. וקשה על רבא שאמר מ"ט דר"ה משום שנעשו בה מעשה יתומה יכו' ומטעם מחילה והא הוא ס"ל לעיל דשתיקה לאחר מתן מעות לא מהני משום דשתיקה לא מהני לחייב חדש ונראה דה"ה למחילה. וצ"ל דאף דביאר טעמו של ר"ה מ"מ לא ס"ל כמותו אי אולי מחלק רבא בין חיוב חדש דלא מהני שתיקה ולמחילה מהני:
וכן נראה מרא"ש שבועות פ"ו סי' י"א בהתנה עמו שלא בשעת הלואה אל תפרעני אלא בעדים דצריך הלוה לקבל עליו בפירוש ושתיקתו לא הוי קבלה די"ל שלא חשש להשיב למלוה. משים דלענין התנאי הזה היי חיוב חדש ולא נפיק ע"י שתיקתו מכלל כל הלוים שאין צריכים לפרוע בעדים ואין המלוה יכיל להטיל עליו עול זה ע"י שתיקתו וכ"כ ט"ז אה"ע סי' צ' סק"ד גבי נדר שנדרה אשתו לתת לעניים דוקא שהסכים בעלה בפירוש אבל אם שתק לנדרה לא אמרי' דשתיקה כהסכמה וכ"כ מחנה אפרים ה' שומרים סי' ב' דאם המפקיד הניח דבר בביתו של הנפקד וא"ל שמיר לי זה וחברו שתק לא חל עליו חיוב שמירה ע"י השתיקה והביא כן בשם ריטב"א קדושין (ח ע"א):
(א) ומ"מ דעת מהרי"ק סי' קנ"ו דבדבר שהיא עתה זכית לו מהני שתיקה אף שע"י זה יתגלגל עליו חייב חדש ולכן ראובן ששלח ספר ביד שמעון למכיר והגיד לו שאם ימכרנו ביותר מל"ד זהובים יהי' המותר לשמעון ושמעון שתק הוי שימר שכר. ומביא ראי' מב"ב (קלז ע"ב קצח ע"א) הכותב נכסיו לאחר ושתק ולבסוף צוח קנה ועי' רי"ף שם ורמב"ם פ"ט מזכי' הי"ד דמיירי בשכ"מ משום דברי שכ"מ ככתובים דמי הרי דדבר שזכות היא לו אע"פ ששתק ולא שה שום מעשה קנה והתם יש ג"כ צד חוב כמ"ש רשב"ם (קלח ע"א) ד"ה והיו שאינו רוצה לזון את העבדים דאפי' יכול לומר עשה עמי ואיני זנך מ"מ לא ניחא לי' לעשות כן ובזיכה לו ע"י אחר ג"כ דעת ת"ק דשתק קנה ואפי' רשב"ג דפליג היינו משום דהוכיח סופו על תחלתו מדצווח לבסוף אבל אי לאו הכי אמרי' מדשתק נתרצה, וגם נראה דוקא התם ס"ל דאין השתיקה ראי' משום דעוד לא נגמר דמחוסר עוד מסירת השטר י"ל דסבר כשיגיע השטר לידי אמחה וראי' דברישא בשתק ולסוף צוח גם רשב"ג מודה דמהני. וכ"כ מהרי"ק סי' כ"ד גבי אחד מהשותפין ששכר משרת לחנות וחברו שתק דחייב לשלם שכרו משום דג"כ הי' לתועלת העסק וזכות הוא אמרי' שתיקה מהני אפי' לחיוב. וי"ל זה טעם הפוסקים שהובא במל"מ פ"ה משותפין ה"א דבשותפין אמרי' שתיקה כהסכמה לדעת חברו כיון דבשעת מעשה שעשה השותף הוי לטובת השותפות:
(ב) וכן היכא דבשתיקתו אינו מחייב עצמו בחיוב חדש אלא שמחזק יותר את החיוב שהי' עליו מכבר אז מהני שתיקתו וזה י"ל טעם בעל העטור מובא בש"ך חו"מ ל"ט סק"ה ופ"א סקט"ז דאם הי' החוב ידוע בע"פ והמלוה אומר כתובו לעשות ממנו מלוה בשטר ושתק לוה דכותבים שטר כיון דעיקר החיוב אינו מחדש אלא מחזקו יותר ולא קשה מרא"ש שבועות הנ"ל באל תפרעני אלא בעדים דלא מהני שתיקתו על התנאי הזה אע"פ דג"כ הוא רק מחזק יותר את החיוב שמקודם די"ל שא"ה כיון שהאמין לו מעיקרא ועתה בזיון הוא לו שאינו מאמינו לא חש לדבריו:
(ג) וכן בטענו חטין והודה לו בשעורין דכתב רש"י ב"ק (לה ע"ב) ד"ה פטור ותוס' ד"ה לימא דכיון דלא תבעי שעורין מחל לו אע"פ דשתיקה אינה כמחילה היינו דוקא אם הוא שותק על טענת חברו די"ל דלא חשש להשיבו משא"כ הכא דתבע חטין והשמיט ולא תבע שעורין יש אומדנא דמחל את השעורין וכמו שאמרו בכתובות (יד ע"ב) ממזר צוח וחלל שותק איכא בינייהו ופי' רש"י ור"ן דכיון שצוח כשקורים לו ממזר ועל קריאת חלל שותק יש ראי' שמודה על זה שחלל הוא ה"נ מדתבע א' והשמיט את השני מסתמא מחל אותו:
(ד) וכן בקדושין (מה ע"ב) נתקדשה לדעת אבי' וניסת שלא מדעתו ס"ל לר' ירמיה בר אבא דאוכלת בתרומה מדשתיק אבי' איתנוחי איתנחא לי'. אף דלא אמרי' שתיקה כמחילה וכדס"ל לר"י בר אבא לקמן גבי נתקדשה שלא לדעת אבי'. ה"ט משום דהקדושין היו מדעת אבי' הוי זה אומדנא דמרוצה גם על הנשואין ומצרפים אומדנא זו לשתיקתו דנתרצה:
(ה) וכן היכא שרואה שחברו עושה מעשה על פיו ושותק ע"ז מהני שתיקתו אפי' לחיוב חדש ומש"ה כתב מרדכי סנהדרין פ"ג סי' תש"ה מובא רמ"א חו"מ פ"א ס"ז מי שהתנה עם בחור א' ללמוד עם בן חברו בפני אבי הבן ואבי הבן שתק שתיקה כהודאה וחייב לשלם דהו"ל לאסוקי אדעתי' ולמחות או אפשר משום דבאמת מחויב ע"פ דין ללמוד עם בנו ולהשכיר לו מלמד מש"ה אמרי' אומדנא דמסתמא ניחא לי' לאינש למיעבד מצוה בממוני' ומצרפי' זה לשתיקה כהודאה ומש"ה אמרי' ביו"ד סי' רמ"ח ס"ה אם אשתו השכירה מלמד לבנה אפי' שלא בפני בעלה אם כששמע שתק ודאי ניחא לי' עיי"ש ובש"ך סקי"א:
(ב) ה"מ שייך שתיקה כהודאה רק אם חברו טוען לו אתה יודע. כ"כ תוס' קידושין (סה ע"ב) ד"ה נטמאו וגיטין (נד ע"ב) ד"ה אמר אביי ורא"ש שם סי' ה' וי"ג ור"ן קדושין (סו ע"א) ומרדכי קדושין פ"ג סי' תקכ"ט וטיו"ד קנ"ז. ועי' פתחי תשו' סק"ג בשם שו"ת בית יעקב סי' ק"נ שהקשה מנזיר (נז ע"א) אהא דתנן שני נזירים שאמר להם אחד ראיתי אחד מכם שנטמא ואיני יודע איזה מכם מגלחים ומביאים קרבן טימאה וכ' שם תוס' דצריך לומר שהם שותקים דאם היו מכחישים אינו נאמן כמ"ש בקדושין (ס"ה ע"ב) ע"א בהכחשה מי נאמן הרי דהתם אמר כן לשנים ואינו יודע איזה אפ"ה אם שותקין מהימן וא"כ מוכח דאפי' אמר לו כמדומה שנתנסך יינך והלה שותק ג"כ שתיקה כהודאה ועי' בשבות יעקב ח"א מ"ג שתי' שבנזיר מיירי שהעד אומר אתם יודעים שנזרקה טומאה ביניכם ונולד לכם ספק וא"כ כשהם שותקים שתיקתם כהודאה כאלו הם יודעין מהספק עיי"ש ונלמד מדבריו דאף על דבר שאומר לו חברו אתה יודע מספק בדבר זה אמרי' שתיקה כהודאה ודוקא אם זה הטוען יודע שחברו אין לו שום ידיעה אפי' מספק אז לא שייך שתיקה כהודאה ועי' שבועות (יט ע"ב) כאן עשו ספק ידיעה כידיעה:
(ג) אפי' בגוונא דשתיקה לא מהני מ"מ אם תובעו שני דברים והוא כופר באחד ועל השני שותק אמרי' דמזה ראי' דהודה לו בשתיקתו מדכפר על א' כמ"ש אה"ע סי' ב' ס"ד בהג"ה בשם רש"י ור"ן בממזר צוח וחלל שותק וכ"כ מהרי"ט ח"א ס"ס קי"ד אפי' לדברי האומרים דטענות סבלנות לא מהני בנזקין בנדון זה לא הי' שם סבלנות גרידא שהרי שמעון מחה בחלון זה עצמו וכיון שמחה לזו ולא מחה לזו ש"מ מחל ונתרצה דאי משום דסבל ולא חש למחות הרי שלא סבל ומחה ברשות ולמה לא מחה בפתיחת החלון גופה ומביא ראי' מממזר צוח וחלל שותק. וכן אפי' היכא דשייך שתיקה כהודאה אם משיב על דבר אחד בפירוש הן ועל השני שותק ראי' מזה דלא הודה לו מדלא השיב בפיו כמו על הראשון כמ"ש אה"ע סי' ק"ו ס"ב בהג"ה בשם פסקי מהרי"א סי' פ"ו ויש ראי' לזה ממנחות (טז ע"א) אמר רב הב"ע כגון שפיגל בראשונה ושתק בשני' ופיגל בשלישית דאמרי' אי ס"ד כל העושה על דעת ראשונה עושה מיהדר פגולי בשלישית למה לי ויש ראי' מדפיגל בפיו בשלישית דבשני' לא נתכוון לפגל ה"נ כיון דעל דבר א' לא סמך אשתיקה גם בשני' אין ראי' משתיקתו:
(ד) אפי' היכא דשתיקה כהודאה מ"מ אם יש אמתלא בדבר למה שתק לא אמרי' כהודאה כמ"ש ב"מ (לז ע"ב) בגזל אחד מחמשה וא"י איזהו מניח גזלה ביניהם ומק' והלה מה טוען ר"י אמר רב הלה שותק דשתיקה דהכא לאו כהודאה היא דמצי א"ל האי דשתיקי לכל חד וחד דאמינא דילמא האי הוא והוי אמתלא וכן כתב רש"י כתובות (קד ע"א) ד"ה וחכ"א דמש"ה כל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה לעולם דאף דבכתובה אם לא תבעה מחלתה מ"מ בבית בעלה לא אמרי' דמחלה די"ל מפני שמכבדין אותה לא תבעה כתובתה. וכן בקדושין (מה ע"ב) נתקדשה לדעת וניסת שלא לדעת ואבי' כאן ר"ה אמר אינה אוכלת משום דהא דשתק מירתח רתח וקיי"ל כן אה"ע סי' ג' ס"ד וכן כ' תוס' נזיר (כ ע"א) ד"ה מי גבי שתי כיתי עדים מעידות אותו שנזר ומק' תוס' היכי דמי אי שתק הנודר שתיקה כהודאה דמיא ותי' דמיירי כששותק ובאו שתי הכתות יחד דלא הוי שתיקתו כהודאה דלאו מודה הוא דאמר מה לי להכחישם הא שניהן מכחישין זו את זו וכ"כ האס"ז ב"מ שם דמכאן נלמד ביש טעם לשתיקתו לא אמרינן שתיקה כהודאה ועיי"ש דבעינן שיאמר האמתלא אבל אנן לא טענינן לי' וכ"כ הג"ה אשרי שם מובא בש"ך חו"מ פ"א סקי"ז ולכאורה קשה הלשון בהג"ה אשרי שבראש כתב כל היכא שיש לתלות שתיקתו בעבור שמחשב בלבו מה לומר לא אמרי' שתיקה כהודא' דמיא וסיים דאל"כ כל אדם נתפס בב"ד שאינו יכול למהר ולענות ומשמע דבעי דוקא שיטעון ויאמר בעצמו את האמתלא וצ"ל דלאו כל האמתלות שוים דיש אמתלא גדולה שטענינן לי' ויש אמתלא דבעי' שיאמר בעצמו:
ונראה לי דמה שכתב בהגהות מיי' פ"ז מטוען ונטען אות ט' מובא ברמ"א חו"מ פ' ס"א דאם אדם טוען על חברו טענות הרבה ושתק הלה בא' מהטענות דלא חשיבא שתיקה כהודאה שהרי אפי' טענתו יכול ליישב כ"ש שיכול ליישב טעם שתיקתו דשתיקה לאו כהודאה עכ"ל מיירי ג"כ בנותן אמתלא על שתיקתו כמ"ש בהג"ה אשרי הנ"ל דאל"כ כל אדם נתפס בב"ד שאינו יכול למהר ולענות ולפ"ז קשה על רמ"א שם שעשה מחלוקת בין הדעות דהג"ה מיי' חולק וס"ל דאם שתק תחלה יכול לעולם לחזור ולטעון. ולפי מ"ש אין כאן מחלוקת דגם הג"ה מיי' מודה דבלא אמתלא א"י לטעון אחר ששתק מתחלה ועי' ש"ך סק"ח:
וכ"כ רא"ש גיטין פ"ה סי' ח' בשם ריצב"א בנותן אמתלא על שתיקתו מהני וכ"כ טוי"ד סי' קכ"ז וכ"כ מרדכי קדושין פ"ג סי' תקל"א ומרדכי כתובות פ"י סי' רמ"ב דהא דאמרי' שם (צד ע"א) בשותף שלא בא לב"ד דהפסיד היינו דוקא כשהוא התובע אבל כשהשותף הי' נתבע לא אמרי' שתיקה כהודאה כי יאמר מה ששתקתי מפני שאמרתי מי יתן שלא הי' תובע אותי לעולם לדין:
(ה) אי אמרי' שתיקה כהודא' באיסור. לכאורה מפורש כן בקדושין (סה ע"ב) אמר אביי א"ל ע"א אכלת חלב והלה שותק נאמן וביבמות (פז ע"ב פח ע"א) אמרי' דלא משום דמהימן אלא משום דשתיק ושתיקה כהודא' דמיא וכן הוא שיטת ר"ת כמ"ש תוס' קדושין שם ד"ה אמר וגיטין (נד ע"ב) ד"ה אמר וכ"כ רא"ש שם פ"ה סי"ג ור"ן קדושין שם וטוי"ד קכ"ז. ואפי' לשיטת רמב"ן ורשב"א קדושין שם דפי' דלא מטעם שתיקה כהודא' היא אלא מפני נאמנותו של העד מ"מ נראה דמודה דאמרי' שם שתיקה כהודאה וכס"ד סוגיא דיבמות הנ"ל אלא דס"ל דאפי' אם משיב איני יודע ג"כ העד נאמן:
ומ"מ אין ראי' משם דשתיקה כהודאה בכל איסורים. דכ' תוס' קדושין (סו ע"א ד"ה רבא ויבמות פח ע"א) ד"ה דשתיקה דטעמא דשותק מיהמן לא משום דשתיקה כהודא' דמיא אלא משום דאיכא רגלים לדבר מהמני' לי' ועי' ט"ז יו"ד קכ"ז סק"ב דמקשה למה בחו"מ סי' פא יכול לומר מה ששתקתי משום דלא חששתי להשיבך ובאיסור אמרי' דשתיקה כהודאה ועיי"ש מה שתירץ. ולענין דינא כתב כן גם ש"ך שם סקי"ח בשם כנה"ג דלא חששתי להשיבך אינה אמתלא אך ע"פ דברי תוס' הנ"ל דהכא הוי רגלים לדבר מיושב קו' ט"ז דאין הטעם משום שתיקה לבד דהוי עי"ז כהודאה אלא ע"י רגל"ד מהימן העד:
וכן אין ראי' דשתיקה כהודאה באיסור מכתובות (יד ע"ב) באלמנת עיסה דת"ק סבר כל פסול דקרי לי' ושתיק פסול והטעם דשתיקה כהודא' כמ"ש רש"י ד"ה ת"ק. אך לר' שמעון בן אלעזר דעת תו' ד"ה מסתייע דלא מפני שתיקה כהודא'. דהא בלא"ה קשה לפמ"ש באות ב' דלא אמרי' שחכ"ה אלא אם השותק יודע הדבר א"כ הכא מה ראי' משתיקתו דהא חלל או ממזר לא הו"ל למידע אע"כ דשם אין הפי' דהוי כהודא' ממש רק חשש וספק הוי וצריך לברר וכמ"ש הרמב"ם פי"ט מהא"ב הכ"ב דחוששים לו ולמשפחתו ואין נושאים מהם אלא א"כ בודקים. וגם לדעת ר"י בטואה"ע סי' ב' ורמ"א ס"ד דוקא בנתערב בה פסול איירי ואם לא נתערב אין חשש אע"פ ששותק. וגם דעת רש"י ור"ן שם דדוקא כשלוח על ממזר אז כששותק על חלל יש ראי' שהאמת כן וע"כ משום דידעי' שגם הוא בעצמו אינו יודע בעינין צירוף אומדנא זו:
(ו) אם מתנה ע"מ שירצה אבא מחלוקת בכתובות (עג ע"ב) אי צריך שיאמר הן או די שישתוק ודעת רמב"ם פ"ז מאישות ה"א דשתיקה לא מהני וראב"ד חולק ועי' אה"ע סי' לח סעיף ח' ט'. ועי' סנהדרין (יא ע"א) אין מעברין את השנה אא"כ ירצה נשיא ומעשה בר"ג ששהה לבא ועברו ע"מ שירצה ר"ג וכשבא ר"ג ואמר ריצה אני נמצאת שנה מעוברת מפורש כרמב"ם דע"מ שירצה היינו ע"מ שיאמר הן. ולראב"ד צ"ל דעבור השנה שאני דבעי אמירה ומשא"כ בתנאים דעלמא. ועי' פסחים (פח ע"א) הא גופא קשיא אמרת חוץ מן האשה מפני שיכולה למחות וכו' והא קתני רישא ולא ע"י אשתו אלא מדעתן הא סתמא לא נפקא מאי אלא מדעתן לאו דאמרי אין אלא בסתמא לאפוקי היכא דאמר לא. הרי דשתיקה מקרי בלשון הגמ' מדעתו:
(ז) מצינו בש"ס דרב שתק לר' כהנא ור' אסי כשהקשו לו כמ"ש בביצה (ו ע"א) א"ל ר' כהנא ור' אסי לרב וכו' שתיק רב אמר רבה ואיתימא ר"י מ"ט שתיק רב. וכן (שם לז ע"ב) א"ל ר"כ ור"א לרב וכו' שתיק רב וכן ב"ק (יא ע"ב) מדאמרי לי' ר"כ ור"א לרב דינא הכי ושתיק ש"מ שמין אתמר וכן ב"מ (סט ע"ב) א"ל ר' כהנא ור' לרב אי אגרא וכו' שתיק רב א"ר ששת מ"ט שתיק רב וכן סוכה (ו ע"ב ז ע"א) א"ל ר' כהנא ור"א לרב ויעמידנו כנגד ראש תור שתיק רב וכן ב"ב (סב ע"א) א"ל ר"כ ור"א לרב ויקנה כנגד ראש תור שתיק רב ובכולהו י"ל מדשתיק הוי כהודאה. וכן מצינו באמוראים אחרים ששתקו וי"ל ג"כ שתיקה כהודאה עי' יבמות (עב ע"ב) איתיבי' ר' אלעזר לר' יוחנן וכו' אשתיק בתר דנפק א"ל ר' יוחנן לר"ל ראיתי לבן פדת שיושב ודורש כמשה מפי הגבורה וכן ב"מ (מו ע"א) אשתיק עולא וכן סנהדרין (סו ע"ב) שתיק רב אמר שמואל מ"ט שתיק רב וכו' וכן חולין (עו ע"א) אשתיק עולא וכן שם (עז ע"א) אשתיק רבא אמאי אשתיק הא אמר רבא וכו' וכן שם (צט ע"ב) אשתיק ר' דימי ושם (קג ע"ב) אשתיק ר' אסי וכן מנחות (קג ע"ב) אשתיק ר' ביבי וכן זבחים (עו ע"א) אשתיק ליה וכריתות (יח ע"א) ושם (כה ע"א) ועירובין (צד ע"א) אהדרינהו רב לאפי' וכן כתובות (נא ע"ב) אשתיק קרי רב עלי' דאבוה דשמואל וכו' וגיטין (סד ע"ב) אר"ח אשתיק וורדאן מה הו"ל למימר וכו' וכתובות (סט ע"א) ואשתיק ולא אמר להו ולא מידי ותוס' שם וכ"כ יד מלאכי אית כה מכ"מ פכ"ה משבת הכ"ד שכתב דרמב"ם מפרש דכי אותבי' אביי וכי עושין גרף של רעי לכתחלה שתיק לי' אלמא קבלה מיני' וכן בפ"ו משגגות ה"ב פסק רבינו כר"ע אע"ג דתלמידי' דר' יהושע הוא משום שהשיב על דבריו ושתק בכל הני דוכתי שתיקה כהודאה:
וכנגד זה מצינו ב"ק (כ ע"ב) איהו סבר מדשתק מודה לי' ולא היא אשגוחי לא משגח בי' וכן בב"מ (לה ע"א) ולא אהדר לי' ושפיר עביד וב"ב (סב ע"ב) אנא סברי מדאשתיק קבולי' קבלה ולא היא ושבת (נג ע"א) רש"י ד"ה ה"ג אשתיק דלא חש להשיבו ור"ה (טו ע"ב) רש"י ד"ה אם קבלה די"ל דשתיק משום דלא אכפת לי' דל דמי ונדרים (עז ע"א) אשתיק קאמרת ובר"ן שם די"ל משום דלא חש לדבריו וחולין (עה ע"ב) משהא הוי שהי לי' ושתיק לי' ורש"י שם ונדה (כי ע"ב) תוס' ד"ה את אמרת דמתחלה לא חש להשיבו וכ"כ תוי"ט מנחות פ"י מ"ו דהא דאיתא שם (סח ע"ב) שתיק ר' טרפון אינה הודאה והדבר צריך ביאור וישוב שלא יסתרו הדברים זה את זה ויהיו תמים יחדו:
(א) וכתב נ"י ב"ק (יא ע"א) דמכאן בנין אב דשתיקה כהודאה וכ"כ אס"ז ב"מ (סט ע"ב) בשם ריטב"א סתם שתיקה כהודאה דלא מצא תשובה וכ"כ במלחמות לרמב"ן סוכה (ז ע"א) דסתם שתיקה כהודאה זולתי היכא דמוכחא מלתא דלא חש לדבריו וכ"כ רא"ש ביצה פ"ה סי' ז':
ב ורמב"ן ב"ב (סב ע"א) כתב דספק הוא אי שתיקה כהודאה או לא ועי' עוד מלחמות ביצה (לז ע"ב):
ג ותוס' ב"ב (סב ע"א) ד"ה ומודה כ' דבתלמיד חבר שתיקה כהודאה ואם שותק למ"ש תלמיד גמור יש לומר דלא חש להשיבו:
(ד) ובחכם צבי סי' קכ"ד כתב כשאחד אומר בפני הרב דין פסוק בלי שום טעם והרב שותק אמרי' שתיקה כהודא' כי היכי דלא לטעו השומעים אב כשבא להוכיח איזו דבר מדבר אחר שאינו דומה לו או כשמקשה מדבר על דבר שאינו דומה לו י"ל שלא חש להשיבו כיון שלפי דעתו ברור שאין דומה זה לזה. ועי' שבות יעקב ח"א סי' צ"ב שמקשה עליו מביצה (ו ע"א) דמקשו ר' כהנא ור' אסי לרב שהיו תלמידיו וכי מה בין זה לעגל שנולד ביו"ט וכו' שתיק רב אמר רבה מ"ט שתיק רב וכו' הרי אף כשבא התלמיד להקשות מדבר אל דבר אמרי' מדשתק אודי לי' וכן מק' מב"מ (סט ע"ב) דמק' ר"כ ור"א לרב רבם אי אגרא לא פגרא וכו' שתיק רב א"ר ששת מ"ט שתיק רב וכו'. ונ"ל ליישב הקו' מביצה ע"פ מ"ש לעיל שי' רש"י ור"ן בממזר צוח וחלל שותק כיון דמשיב על דבר א' ועל הב' שותק סימן דשתיקתו הודאה ה"נ אע"פ שאם תלמיד מקשה לרב ורבו שותק לא אמרי' כהודאה אך הכא כיון דתחלה כשהקשו ר"כ ור"א לו וכי מה בין זה לעגל שנולד ביו"ט השיב להם תשובה ורק כשהקשו לו שנית שתיק סימן דאודי דאי משום דלא חש להשיבם למה השיב להם בראשונה. ומה שהקשה מב"מ י"ל באמת דהא קיי"ל כרב דאגרא ופגרא ונקטי' כח"צ דהא דשתיק להם רב לא דהודה כמ"ש רב ששת אלא משום דלא חשיב ליה פרכא. ועי' יד מלאכי סי' כ"ה דמקשה על חכ"צ מב"ק (כ' ע"ב) דאפי' על דין פסוק דהדר בחצר חברו שלא מדעתו צריך להעלות שכר דקאמר ר' אבהו משמי' דשמואל קמי' דר' יוחנן רבי' מסיק דהא דשתיק משום דלא חש לדבריו וי"ל דשא"ה כיון דר"א אמר משמי' דשמואל ושמואל עצמו חזר בו כמ"ש ב"מ (צט ע"ב) וכמ"ש תוס' בב"ק לכן לא חש להשיבו: