חבלים בנעימים חלק א· רבי יהודה לייב גרויברט
תביעה
(א) בשכר שכיר אם לא תבעו השכיר אינו עובר עליו כמ"ש ב"מ (קיב ע"א) דכ' לא תלין פעולת שכיר אתך לדעתך:
ובשוחד עי' רמב"ם פכ"ג מסנהדרין ה"א וחו"מ ט' ס"א דא"צ להחזיר עד שיתבענו הנותן והטעם כמ"ש בב"ח שם כיון דנתן לו מדעתו כל כמה דאינו תובעו אמרי' דמחל לו ומ"מ כשתבעו אח"כ נאמן לומר שלא מחל לו כיון דודאי נתחייב לו ועי' שבות יעקב ח"א סי' קל"ה שכתב דלצי"ש חייב להחזיר אפי' אינו תובעו וכמ"ש בשמואל א' י"ב ואת מי עשקתי וכו' ומיד מי לקחתי כופר וכו' ואשיב לכם אבל ברכי יוסף חו"מ סי' ט' סק"א חולק דבלי תביעה אפי' לצאת ידי שמים פטור:
ובריבית קצוצה כתב ב"ח חו"מ סי' ט' דדמי לשיחד וא"צ להחזיר אם אינו תובעו וכ"כ ט"ז שם וביו"ד קס"א סק"ג ומביא ראי' מרש"י ב"מ (סא ע"ב) ד"ה ע"כ שכתב וכופין אותו ב"ד להחזיר אם תובעו בחייו וכ"כ בשבו"י ח"א קל"ה ועיי"ש ריש ח"ג קונטרס לא הביט און ביעקב אות ב'. אבל סמ"ע שם סק"ג כתב דחייב להחזיר אפי' אינו תובעו וכ"כ ברכ"י שם ומביא ראי' מאס"ז ב"ק (צד ע"ב) בשם ר' יונתן ורמ"ה שכתבו דהא דגזלנים ומלוי ברבית שהחזירו אין מקבלים מהם היינו כשהחזירו מעצמם אבל היכא דלא מהדר לי' עד דתבעי' בדינא מקבלים מהם עכ"ד הרי דאפי' בלא תביעה חייבים להחזיר רבית וכיון לראי' זו בס' קצות החושן שם סק"א. וכ"כ שם בשם כנה"ג יו"ד קס"א דאפי' בלא תביעה חייב להחזיר:
(ב) וכל זה בדבר שנתן לו מדעתו כשוחד ורבית. אבל בגזל מפורש בפרישה חו"מ ט' ס"ב דחייב להחזיר אפי' בלא תביעה וכן מפורש באס"ז ב"ק הנ"ל. ונראה פשוט דה"ה בהלואה:
אבל שלטי הגבורים סוף ב"ק אות א' מובא ש"ך חו"מ רל"ב סק"ב כתב דגם בהלואה כל זמן שאין המלוה תובעו אינו חייב די"ל שמא מחל לו וש"ך הניח דין זה בצ"ע (ומ"מ אפי' אם זמן רב לא תבעו ואח"כ תובעו או אפי' יורשי המלוה תובעים אותו גובים ממנו בלא שבועה דלא מחל לו כמ"ש חו"מ סי' ס"א ס"ט וצ"ח ס"א) וכ"כ שבות יעקב ח"א סי' קל"ה דה"ה בגזל בעי תביעה:
ובנשבע לפרוע לזמן פלוני אע"פ שהמלוה לא תבעי בזמנו דעת רשב"א בשי"ת ח"א סי' תר"ע מובא באמרי ברוך סי' ע"ג דעבר על השבועה אם לא פרע בזמנו דלא בעי תביעה עיי"ש דהתנצל הנשבע ששוגג היה ושכח זמן השבועה ולא התרו בו וכתב דזה אינה טענה דאל"כ אין לך חשוד על השבועה די"ל שכחתי. הרי אף שלא תבעו עובר וכ"כ עוד שם סי' אלף י"ח בנשבע לפרוע לזמן ולא פרע אע"פ שיש עדים שלא האריך הזמן כגון שלא זזה ידם מתיך ידו אינו נפסל די"ל דלא אתרמי לי' זוזי ומוכח דאי לאי הכי הי' נפסל אע"פ שלא תבעו וכ"כ ט"ז חו"מ ע"ג ס"ו ראי' משו"ת רשב"א מובא יו"ד רל"ח סי"ח בנשבע לפרוע מנה לפלוני באדר ונשבע לאחר לפרוע באותו זמן וכתב בשטר הראשון כל זמן שיתבענו וכן בשני ועכשיו בא השני ותובעו שכל זמן שלא תבעו הראשון חייב לפרוע להשני ומשמע דאם לא כתב להראשון כל זמן שיתבענו לא תלה שבועה השני' דיש חיוב עליו לפרוע להראשון אע"פ שלא תבעו וכ"כ קצה"ח ע"ג סק"ו בשם שו"ת רשב"א תשנ"ב מובא ביו"ד רכ"ח סל"ט הנשבע לפרוע לחברו לזמן פלוני יכול להתירו שלא ע"פ חכם שיאמר הריני כאלו התקבלתי אבל להאריכו שיעמוד בחיובו לאי כל כמיני' עכ"ל וע"כ דלא בעי תביעה דאל"כ הא זה שמאריך זמנו הא הוי כאינו תובעו (והנה ראי' זו הביא השואל במחנה אפרים ה' שבועות סי' י' ומק"א דחה איתה די"ל דרשב"א מיירי אחר שתבעו חברו דחיילא השביעה אז צ"ל הריני כאלו התקבלתי) וכן נראה משי"ת רשב"א המובאה בב"י אה"ע סי' לח שאם כתב לשין מיאון משמע אחר אזהרה או בקשה וכיון שלא תבעיה לא מקרי ממאנת עיי"ש ומבואר דדוקא בכתב לשון מאון אבל סתם חייבת לקיים אפי' בלא תביעה. וכן דעת ט"ז ע"ג שם וביו"ד רל"ח סקט"ו וכ"כ קצה"ח ואמרי ברוך:
אבל בשו"ת הרא"ש מובא ב"י יו"ד רכ"ח וטוח"מ ע"ג ס"ו כתב דאם לא תבעו לא עבר על השבועה ואף שט"ז כתב דרא"ש מיירי במפרש בשבועתו כל זמן שתתבענו וכן נראה מלשון התשובה שם שהי' לשון השבועה לפרוע להמלוה או לכל מי שיוציא השטר והכוונה דכל זמן שלא יהי' נתבע מבעל השטר לא נתחייב רק למי שיתבענו עם השטר וכמ"ש בא"ב ע"ג. מ"מ הסמ"ע סקי"ט יכ"ג יש"ך סקי"ט וכ"ו העלו בדעת רא"ש דאף אם נשבע סתם מ"מ אם לא תבעו אינו עיבר וכ"כ תומים שם סק"ח ואורים כ"ב כ"ה (ועי' ש"ך סקכ"ו דאפי' אין המלוה דר באותה העיר מ"מ אם לא תבעו פטור הלוה) וכ"כ חוות יאיר סי' קנ"ג לענין קנס להקדש כל זמן שלא תבעו גבאי צדקה איני עיבר כמו בשכר שכיר:
(ג) ואם שנים מתנים זה עם זה לעשות דבר לזמן ידוע וקונסים א"ע אם יעברו. דעת עבודת הגרשוני סי' ז' מובא בפתחי תשובה ע"ג סק"י דג"כ בעי תביעה ואם לא תבע א' את חברו לקיים התנאי לא בטל הקנין דהוי כהרחיב לי הזמן יעל חברי לקבל את הסחורה גם אחר הזמן שקבע וכ"כ בגבעת פנחס לבעל הפלאה ז"ל סי' ע"ד וע"ז במשידך שלא עשה הנשיאים לזמן הכתיב בתנאים דפטור מקנס כיון שצר השני לא תבע אותו לעשות הנשואין. אבל ראיתי בס' מנחת שי סי' י' שחולק על העבודת הגרשוני וכתב דה"מ בעי' תביעה היכא שיש חיוב רק על אחד לבד ולא על השני כמו בנשבע לפרוע שפיר י"ל מדלא תבעו מסתמא מחל לי משא"כ אם שניהם מקבלים עליהם חיוב זה נגד זה אין ראי' מדלא תבעו שמחל לו די"ל דמש"ה לא תבעו משום דרוצה לבטל הקנין ולפטור מחיובו:
והנה עבודת הגרשוני כתב דינו עפ"י תשובת הרא"ש הנ"ל וכבר כתבתי למעלה שהרשב"א חילק ע"ז וגם משי"ת רא"ש אין להכריע הדין הזה די"ל כט"ז וא"ב דרא"ש מיירי דפירש בשבועתו ע"מ שיתבענו אבל סתמא ל"ב תביעה. וגם קשה לי מנלן דדעת רא"ש דכל חיוב שמקבל אדם על עצמו דעתי בברור רק כשיתבענו חברו הא י"ל דספיקי מספקא לי' ולכן מהני סברא זו לפטרו שלא יהי' עיבר על השבועה דמספק אינו נפסל אבל מנ"ל להעבוה"ג ללמוד מרא"ש לחיוב שעל חברו מוטל לקבל הסחורה אחר זמנו בשביל שלא תבעי:
ומ"מ ראיות בעל מנחת שי נגד דין עבודת הגרשוני חלושות ויש לדחותם מ"ש ראי' מאה"ע ל"ח סל"ז מי שהלך למדינת הים וקידש על תנאי אם באתי מכאן ועד י"ב חודש וקודם שהלך נתרצו שניהם להאריך הזמן ולא בא קודם י"ב חודש רק קודם זמן האחרון הוי קדושין דכל תנאי יכול לבטל או להוסיף עיי"ש ומזה הקשה על עבודת הגרשוני דלדעתו אף אם לא נתרצו להאריך הזמן סוף סוף הא לא תבעה אותו קודם י"ב חודש דהא לא הי' בעיר כלל וא"כ בלא"ה לא נתבטלו הקדושין עכ"ד. ולא דמי דודאי לא מצינו דעה זו דבעי' שיתבענו חברו לקיים תנאו אלא בחיוב ממון שי"ל שהי' דעתו לפרוע רק כשיתבענו ואם לא תבעו האריך זמנו אבל בכל תנאים דעלמא לא ס"ד דבעי תביעה וזה שהתנה שאם לא יבא לזמן פלוני יתבטלו הקדושין אין שייכות לתביעה על זה וסוף סוף לא בא. ומה שהק' עליו מאה"ע קמ"ג ס"ג אמר לה על מנת שתתני לי מאתים זיז מכאן ועד ל' יום ומת בתוך ל' יום דאינו יכול לקיים התנאי בטל הגט וחולצת או מתייבמת ואם א"ל ע"מ שתתני לי ר' זוז ולא קבע זמן חולצת וכ' ב"ש סקי"ד דבלא קבע לו זמן א"א שיבוטל התנאי בפועל דהא הוא מת ואין שים אדם יכול לתבעה שתקיים התנאי וע"כ אע"פ שאי אפשר עוד לקיים התנאי מ"מ אינו מבוטל בפועל משא"כ בקבע לו זמן דנשלם הימן הרי מבוטל התנאי בפועל וע"כ דלא בעי' תביעה דאל"כ אפי' כשנשלם הזמן צריך תביעה ואינו מבוטל בפועל עכ"ד. ויש לדחות דמיירי כשתבעה בתוך השלשים יום שתכין לו המאתים זוז כדמישלם זימנא ומש"ה שפיר התנאי מבוטל בפועל וכמ"ש בתומים סי' ע"ג סק"ח על קו' הט"ז שם מסעיף ז' בנשבע לפרוע בז' בניסן ואירע בשבת חייב ליתן בשבת משכון אף דמסתמא אין המלוה תובעו בשבת וכתב התומים דמיירי שהמלוה תבעי קודם שבת ואף שהי' התביעה לפני הימן מ"מ חייב דא"א לצמצם שתהי' דוקא ביום ושעה המוגבל לפרעון וכיוצא בזה כ' במח"א ה' שבועות סי' י' כמ"ש לעיל אות ד'. ומ"ש עוד בסי' ק"ה אות ד' מגיטין (עד ע"ב) בראשונה הי' נטמן בבתי ערי חומה התקין הלל הזקן שיהי' חולש מעותיו ללשכה והרי בלא"ה לא עבר זמנו כיון שלא תבעו וע"כ דלא כעבוה"ג די"ל מש"ה לא תבעו כיון שרצה להחזיק בבית ולא משום דמחל וה"נ י"ל דלא תבעו משום דרוצה לבטל הקנין עכ"ד ולק"מ דרק היכא שתלוי בתנאו אמרי' שדעתי הי' כשיתבענו חברו משא"כ בזמן שקבעה תורה שיכול לפדות עד שנה ולא יותר. והתורה לא תלאה הזמן לפי תביעתם ולא נתנה דברי' לשעורים: