אור ברסלב
חבלים בנעימים חלק א צער בעלי חיים

חבלים בנעימים חלק א· רבי יהודה לייב גרויברט

צער בעלי חיים

סוגיא מב - פסח שני

ציונים ומראה מקומות

יהושע (יא ו). ב"מ (לא ע"א לב ע"א וע"ב) ותוס' (לב ע"ב) ד"ה מדברי וד"ה מכלל וד"ה ואי וד"ה אמאי. רי"ף ונ"י וריטב"א ורא"ש שם. ע"ז (יא ע"א) ותוד"ה עוקרין ופסקי תוס' שם. דף (יג ע"א) ותוד"ה אמר אביי. מתני' שם (יג ע"ב). שבת (נג ע"א. עז ע"ב. קט ע"ב. קיז ע"ב. קכח ע"ב. קנד ע"ב). כתובות (סא ע"א). ב"מ (פה ע"א). חולין (ז ע"ב). שם פ"ד מ"א. ב"ב (כ ע"א). תוס' סנהדרין (פ ע"א) ד"ה בשור. ס' החנוך תנ"א תק"נ. ספר חסידים מ"ד תרנ"ט תרס"ו תרס"ח. אס"ז ב"מ (צ ע"א) גבי דש בפרת נכרי. או"ח רס"ו מג"א סקי"ב. ש"ה סי"ח י"ט כ'. של"ב ס"ב וס"ג. חו"מ רע"ב ס"ט הג"ה. שם תי"ח ט"ז סי"ח. אה"ע סי' ה' סי"ד בהג"ה. יו"ד ס"ס כ"ג בהג"ה. כ"ד ש"ך סק"ח. קט"ז ט"ז מסק"ו. ש"ע חרב ז"ל מלאדי ה' צער בעלי חיים:

(א) קיי"ל כרבא ב"מ (לב ע"ב) דצער בע"ח דאורייתא כמ"ש הגאונים ורי"ף ורא"ש וריטב"א ונ"י ומרדכי שם. וכ"כ רמ"א חו"מ רע"ב ס"ט וכן דעת הרמב"ם פי"ג מרוצח ה"ט וכ"כ סמ"ע רע"ב סקי"ב וט"ו. ועי' חידושי אנשי שם על מרדכי ב"מ פ"ב סי' רס"ג שכתב דמרדכי סותר א"ע מע"ז פ"א סי' תשצ"ט דפוסק שם צב"ח דרבנן. ועי' שבת (קכח ע"ב) בבהמה שנפלה לאמת המים דמתירים להניח תחתי' כרים וכסתות אף על פי דמבטל כלי מהיכנו איסור דרבנן הוא מ"מ נדחה משום צב"ח דאורייתא ומ"מ לא כל איסור דרבנן מתירים בשביל צב"ח כמ"ש רמב"ם בפכ"ה משבת הכ"ו דאסור להעלותה בידו אע"ג דאינו אלא איסור דרבנן ועי' מג"א ש"ה סקי"א דאין לדמות גזרות חכמים זו לזו. ועי' ספר חסידים תרס"ו דצב"ח דאורייתא ומביא מקרא למה הכית את אתונך:

(ב) בחוות יאיר סי' קצ"א נשאל בכהן העומד בחצרו והוגד לו פתאום שיש מת בשכונתו והימים ימי חורף והקור גדול אם מותר לו לרוץ דרך הבית החוצה ליכנס לבית שכינו ומפלפל בדין זה ובסוף כתב אבל אין להתיר בכל צער מק"ו דצער בע"ח דאורייתא וכ"ש צער אדם והרי מקילים בשבות דשבת גבי בהמה שנפלה לאמת המים משום צערא. דיש לדחות דודאי י"ל דהקפידה תורה על צב"ח דחסרת דעת משא"כ האדם איבעיא ליה ליתובי דעתי' ולקבל מאהבה אשר יארע לו וכמ"ש בסוכה (כה ע"א) דאבל חייב בסוכה אף דמצטער פטור עכ"ל. וראיתי בס' יעיר אוזן להגאון חיד"א ז"ל צ' ג' דמביא ראיה כנגדי דשייך באדם צער בע"ח משו"ת רשב"א סי' רנ"ב ורנ"ז דיש באדם דין פריקה וטעינה כמו בבהמה ועיי"ש שהשואל ברשב"א כתב דלא שייך באדם פריקה כיון דבר דעת הוא ולא היה לו להטעין את עצמו במשא כבד וע"ז השיב הרשב"א דאפילו בבהמה נמי י"ל דפושע הוא כשהטעינה משא שא"י לטעון וע"כ שאין חילוק:

ולי נראה דודאי שייך באדם צער ומפורש בב"מ (לא ע"א) למה לי למכתב פריקה וטעינה ול"ל למכתב אבידה צריכי דאי כתב רחמנא הני תרתי משים דצערא דמרה איתא צערא דידה איתא אבל אבדה דצערא דמרה איתא וכו' הרי די"ל טעם על מצות אלו בשביל צער האדם וכן בכתובות (סא ע"א) היא אומרת להניק והוא אומר שלא להניק שומעין לה משום צערא דידה ועי' ב"ש סי' פ"ב סק"ב מ"ש בדעת רמב"ם וכ"כ ס' החנוך סי' תק"נ על לא תחרים בשור וחמור משום צער בע"ח וכתב דכ"ש באדם שייך צער ואסור למנות שני אנשים שהם רחוקים בטבעם ומשונים בהנהגתם שיהיו ממונים בדבר א' וכ"כ ספר חסידים סי' מ"ד דהא דאמרי' בב"מ (סא ע"ב) לא תגנובו ע"מ למיקט. האיסור הוא משום דגורם צער לחברו ועי' רמב"ם פ"א מגנבה ה"ב דכתב הטעם בע"מ למיקט כדי שלא ירגיל עצמו בכך יקשה למה לא כתב דהאיסור משום צערא. וחשבתי לומר כיון דלא תגנובו קאי גם לגונב ע"מ לשלם תשלומי כפל (ופשטות לשון רמב"ם ע"מ לשלם היינו לשלם כפל) ובזה נראה דאין האיסור משום צער כיון דעושה לטובתו כמ"ש רש"י ומש"ה צ"ל דהאיסור הוא כדי שלא ירגיל בכך:

אך קשה על האס"ז שם שכתב דמיירי בגנבה ע"מ שלא להחזיר אלא דאין כוונתו בגנבה להנאתו אלא כדי לצער את חברו אבל אם דעתי רק לצער את חברו ואח"כ להחזיר את הגנבה מיתר. למה לא יאסר באמת משום צער (ודברי האס"ז בלא"ה נגד מדרש תנחומא נח סי' ד' דפי' בע"מ למיקט דשביק מאני בדוכתא דלא מנטר ואשכחינה אינש אחרינא ואמר אקניטנו עד שיתבענו ויזהר בחפציו זימנא אחרינא ולא לפשע מאי כיון דלהנאתו מכוין שרי אי דילמא כיון דעד דמהדר לי' אית ליה צערא אסור ח"ש לא תגנוב ע"מ למיקט). וכן קשה מרמב"ם פ"א מגזלה ה"ב אסור לגזול כל שהו ועי' ה"ה שנלמד מסנהדרין (נז ע"א) צערא בשעתא מי לית ליה ועי' רש"י שם ד"ה צערא. ומשמע ג"כ דאין האיסור משים צער בעלי חיים אלא בשביל שיש לו צער מקרי ג"ל:

ועי' עוד בספר חסידים סי' תרנ"ט דמצער אדם נענש שנאמר וגם דמו הנה נדרש לרבות דמו של זקן וכ"כ סי' תרס"ו כל מי שגורם צער לחברו נענש (ועי' פי' הגאון חיד"א על ס' חסידים סי' מ"ד בשם רדב"ז סי' תשכ"ח דחולק על רשב"א וס"ל דלא שייך מצות פריקה באדם):

ופשיטא דחוות יאיר מודה בכל זה דיש צער באדם אלא הכא בנידון דידי' כתב כן משום דהיה הצער במקום איסור לטמא את עצמו לכן אמרי' בשביל האיסור אבעיא ליה ליתובי לדעתי' ואין מתירים איסור בשביל צערו. ול"ק מכתובות (ס' ע"א) גונח יונק חלב בשבת מ"ט יונק מפרק כלאחר יד ובמקום צערא לא גזור רבנן. דכתבי תוס' תוס' ד"ה גונח דמיירי בצער של חולי דוקא וכיו"ב שבת (קז ע"א) ורש"י שם במפיס מורסא אם להוציא ממנה ליחה פטור דרבנן לא גזרו בה שבות משום צערא ותוס' (קלה ע"א) ד"ה מפני:

(ב) לצורך אדם הותר צער בע"ח כמ"ש חולין (לג ע"א) הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה חותך כזית בשר מבית השחיטה וכו' וכ"כ רמב"ן ע"ז (יג ע"א) ועי' נ"י ב"מ (לא ע"ב) שכתב כיון דצעב"ח הותר לתשמיש בני אדם כ"ש לכבודם בשיא"ת דגדול כבוד הבריות וכ"כ פסקי תוס' ע"ז (יא ע"א) דכל שיש לו ריוח בדבר ליכא צב"ח (ומתוס' שם משמע להפוך כמ"ש נו"ב תנינא יו"ד סי' י') וכ"כ רמ"א אה"ע סי' ה' סי"ד בשם או"ה דלרפואה ולצורך ליכא צעב"ח. וכ"כ מהרי"א פסקים סי' ק"ה מובא ברמ"א שם דמותר למרוט נוצות מאווזות חיות. ומקשה שם מחולין (ז ע"ב) עקרנא להו איכא צער בע"ח אף שהיה לצורך למנוע היזק רבים ותירץ דמדינא שרי אלא שר' פנחס בן יאיר החמיר ממדת חסידות ועי' נו"ב קמא יו"ד סי' פג שתירץ כעין זה. ועי' במהרא"י שם עוד ראיה מב"מ (לא ע"א) דחשיב פריקה צעב"ח וקשה איך הותר לו לטעון עליה משא מתחלה וכי ברשיעי עסקינן. ועוד ראיה משבת (קי ע"ב) הרוצה לסרס תרנגול וק' הא צעב"ח הוא אע"כ לצורך שרי וכ"כ ב"ח יו"ד קט"ז ד"ה משקין וכ"כ שבות יעקב ח"ג סי' ע"א ומביא ראיה ממתני' ע"ז (יג ע"ב) ובזמן שהוא בפני עצמו קוטע אצבעו ומוכרו לו ומשבת (עז ע"ב) כל מה שברא הקב"ה לא ברא דבר א' לבטלה שבלול לכתית זבוב לצרעה יתיש לנחש וכו' ושם (סוף דף קט ע"ב) האי מאן דטרקיה חויא ליתי עוברא דחמרא חיורתי ולקרעי' ולותבי' עלוי' וכ"כ פר"ח יו"ד נ"ג סק"ז דנשבר הגף מותר לחתכו כדי שלא תטרוף ולא שייך צעב"ח:

ולא נראה כן מתוס' ע"ז (יא ע"א) ד"ה עוקרין דהקשו למה עוקרין על המלכים הא יש צעב"ח בשלמא בל תשחית ליכא כיון שהוא לצורך לכבודו של מלך אין זו השחתה אלא צעב"ח היאך הותר ותי' משום דכבוד המלך הוי כבוד כל ישראל ודוחה את איסור צעב"ח הרי דל"א כיון דעושים כן מפני כבודו של מלך ל"ש צעב"ח וכ"כ תוס' ב"מ (לב ע"ב) ד"ה מדברי וכ"כ תוס' ע"ז (יג ע"א) ד"ה אמר אביי גבי יהושע את סוסיהם תעקר היינו משום דיש כח ביד חכמים לעקור איסור צב"ח מוכח דאפי' לצורך לא נעקר איסור צב"ח וצ"ל דל"ק מכל הני דוכתי דלעיל דס"ל דוקא לרפואה שרי ולא בשביל צורך אחר והא דמתני' ע"ז (יג ע"ב) קוטע אצבעו דשרי י"ל דמיירי ע"י סם שאינו מצער את התרנגול:

ובמרדכי חולין פ"ב סי' תר"ד כתב דנהגו למריט את הנוצות משום חלדה ואע"ג דיש צעב"ח ומובא ש"ך יו"ד כ"ד סק"ח וכ"כ רמ"א ס"ס כ"ג וכ"כ ש"ג ע"ז (יג ע"א) אות ב' דלא שייך צב"ח במקום מצוה. ועי' גדולי הקודש בס' דעת קדושים כ"ד סק"ה מקשה ע"ז דצב"ח הותר כדי שלא יעשה איסור חלדה דרבנן משבת (קכח ע"ב) בהמה שנפלה לתוך אמת המים מביא כרים וכסתות ומניח תחתי' משום דמבטל כלי מהיכנו דרבנן הותר משום צב"ח דאורייתא והכא מבטלים איסור צב"ח משום איסור דרבנן וכן מתירים להכות הסוס אם הוא בהול לביתו על ש"ק מפני שירא מחלול שבת דרבנן. ולי נראה דפשיטא דבע"ח נתנו להאדם לכל צרכיו כמ"ש בפ' נח בידכם נתנו ומש"ה באכילת בשר אם הוא אינו רוצה לאכול מפני שיש איסור דרבנן הוי זה לצרכו ומותר לו לצער את הבע"ח כדי שישחוט בלא חלדה וכן מי שנחפז ואינו רוצה לעבור איסור דרבנן לנסוע בש"ק אלא בעוד יום הוי הנסיעה לצרכו מותר לו להכות הסוס משא"כ בבהמה שנפלה לאמת המים דאינו עסוק בצרכו כלל ואיסור ביטול כלי מהיכנו לא חשיב לצרכו ושפיר נדחה איסור דרבנן מפני צעב"ח דאורייתא:

ומ"מ כתב רמ"א אה"ע ס"ס ה' בשם מהרי"א הנ"ל על מריטת הנוצות דהעולם נמנעים משום דהוי אכזריות וכ' שם ט"ז דה"ה ליטול כרבלתו יש להרחיק ומקורו מב"מ (פה ע"א) ברבי דבאו עליו יסורים משום דאמר להעגל לכך נוצרת. וכ"כ רמ"ע ר"ס ק"ב דאין להושיב עוף על ביצי אינו מינו משום צער בע"ח ועי' שבו"י ח"ג סי' ע"א דאסור רק היכא דמצער הבע"ח בידים כמריטת נוצות וכדומה אבל להשקותה דבר שיגרום צער אח"כ שרי:

(ד) תוס' ב"ב (כ ע"א) ד"ה כיון כתבו על מה שהקש' בגמ' פסיק שדי לה לכלבים ותי' כיון דאיכא צער בע"ח לא עביד והק' בתוס' (ד"ה כיון) הא כולה בהמה שקיל ושדי לכלבים. הרי דס"ל לתוס' דדוקא במצערה בחיים שייך צעב"ח אבל אם ממיתה ל"ש צעב"ח. וכ"כ אשכול לראב"ד ח"ג ה' שחיטה ס"ס י' ומביא ראיה מחולין (כז ע"ב ופ"ה ע"ב) השוחט וצריך לדם נוחרו או עוקרו וכן מחולין (ז ע"ב) עקרנא להו והשיב לו דאיכא צב"ח וחזר ואמר לו קטילנא להו וכו' מוכח דבמיתה ל"ש צב"ח וכ"כ עבודת הגרשוני סי' י"ג דל"ש צב"ח אלא בבע"ח כל זמן שהוא בחיים חיותו אבל מי שנוחר את הבהמה במקום שיוכל לשחטה אין בזה משים צב"ח וכי הבהמה אחינו הוא לברור לה מיתה יפה ומביא ראיה מחולין הנ"ל ועוד ראיה מחולין (כז ע"ב) מנין לשחיטה מן הצואר וכו' ואימא נקרע ואזיל עד דם הנפש ולא משני דאסיר משום צב"ח. ועוד ראיה מתוס' סנהדרין (פ ע"א) ד"ה בשור שכ' תדע לר' יהודה אמאי כונסים אותו לכיפה ועביד צב"ח אדרבה לטרפינהו בקופץ. הרי במיתה בקופץ ס"ל דליכא צער ב"ח. וכן ראיה מיש"ש ב"ק פ"י סי' ל"ז מובא בט"ז יו"ד קט"ז ססק"ו דיכול ליתן סם המות לכלב ול"ש צער ב"ח. וכ"כ נו"ב קמא יו"ד פ"ב ופ"ג ותנינא יו"ד סי' י' וי"ג וכוון לראיה מחולין (ז ע"ב) ומתוס' סנהדרין כמ"ש האשכול ועבודת הגרשוני וכ"כ בח"ס יו"ד ק"ג:

ואין זה מוסכם. עי' סנהדרין (נה ע"א) דמקשה והרי אילנות דאין קלונם מרובה ואמרה תורה השחת שרוף וכלה ומשני בבע"ח קאמרי' דחס רחמנא עלייהו ומש"ה לא מקטלי אם משתחוה להם. הרי באילנות אף דיש בל תשחית דאורייתא מ"מ נאסרו ובעי שריפה ובבע"ח חסה תורה ולא מקטלי וע"כ דגם במיתה יש איסור צב"ח ועי' אס"ז ב"ב (כ ע"א) ד"ה והמים שכתב בשם הר"י מיגא"ש ז"ל דכיון דלאו בת שחיטה היא שחיטתה נמי צב"ח דהא הריגה היא ולא שחיטה וכ"כ ר"ן חולין (יט ע"ב) במתני' השוחט מן הצדדים דאפי' במיתה יש צער בע"ח וכ"כ בס' החנוך סי' תנ"א וכ"כ ב"ח יו"ד קט"ז ד"ה משקין. וכן נראה משבו"י ח"ג סי' ע"א דמביא ראיה דלצורך ליכא צב"ח משבת (טז ע"ב וקט ע"ב) ושם מיירי במיתה וע"כ דס"ל דאפי' במיתה יש צער בע"ח:

(ה) בנ"י ב"מ (לא ע"ב) כתב דהא דצער בע"ח דאוריי' דוקא בצער גדול ולא בצער קטן ומביא ראיה מביצה (לז ע"א) אותו ואת בנו שנפלו לבור דלא שרינן להעלותו אלא יעשה לו פרנסה במקומו. ובזה ניחא פסחים (יא ע"ב) דמקשה מ"ש גבי חמץ דגזר ר' יהודה שמא יבא לאכלו ומאי שנא גבי קרצוף דלא גזר ביו"ט אטו קדור. וקשה נימא בקרצוף שאני משום הכי לא גזר דאי שביק ליה ולא עביד יהיה צער בעלי חיים כמ"ש בגמ' שם ומשום צב"ח לא גזרי'. אע"כ משום דצער מועט היא ל"ש צב"ח. ועי' נו"ב קמא יו"ד סי' פ"א ופ"ב שנחלק עם הגר"מ פישל ז"ל שהיה דעתו דמכניסו לכיפה הוי צער גדול מעיקור ונו"ב חולק עליו ועי' ח"ס יו"ד ס"ס שי"ד ושי"ח:

(ו) ביד אפרים יו"ד קט"ז מביא בשם שאילת יעבץ סי' ק"י בבעלי חיים שאינם בני מלאכה לא שייך צער בעלי חיים. ובס' חסידים מפורש להפוך בסי' מ"ד דמושך אזני חתול עובר על איסור צער בעלי חיים וכן נראה משבות יעקב חלק ג' סימן ע"א שמביא ראיה משבת (עז ע"ב) והא התם לאו בני מלאכה נינהו:

תוכן העניינים

חבלים בנעימים חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה