חבלים בנעימים חלק א· רבי יהודה לייב גרויברט
סוגיא לו - מתעסק
ציונים ומראה מקומות
שבת (עב ע"ב. עג ע"א. עה ע"א. קנו ע"ב). פסחים (לג ע"א). ר"ה (כח ע"א וע"ב). מתני' שם (לב ע"ב. לג ע"ב). ב"ק (כו ע"ב). יבמות (נד ע"א) יבמה יבא עלי'. סנהדרין (סב ע"ב). שבועות (יט ע"א). זבחים (מו ע"ב). חולין (יג ע"א). כריתות (יט ע"ב. כ ע"א). תוס' שבת (יא ע"א) ד"ה שמא. תוס' פסחים (עג ע"א) ד"ה לדברי. תוס' כתובות (ה ע"ב) ד"ה את"ל. או"ח ר"ד ס"ח בהג"ה. יו"ד סי' נ':
(א) מתעסק הוא. (א) או שעושה מעשה והוא לא נתכוון כלל לעשות שום מעשה כמ"ש ב"ק (כו ע"ב) היתה אבן מונחת לו בחיקו ועמד ונפלה לענין שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה ומש"ה פטור משום דלא ידע כלל שהוא נושא את האבן. וכן בשבת (עג ע"א) כסבור על חלב נמוח שרוק הוא ובלעו דלא נתכוון לאכילה וכן בחולין (יג ע"א) מנין למתעסק בקדשים שפסול פירש"י שמתעסק בסכין להגביהו או לזורקו ישחט בקדשים שלא נתכוון לשם שחיטה כלל וכמ"ש רמב"ם פ"ב משגגות ה"ז וכן כתב רש"י ר"ה (לג ע"ב) ד"ה מתעסק שהיה נופח בשופר ועלתה בידו תקיעה:
(ב) או שנתכוון לעשות מעשה אלא שטעה במין שכסבור שהוא מין אחר. והנה אם נתכוון לדבר היתר זה ועלה בידו דבר איסור אחר הוי מתעסק בין בשבת כגון נתכוון לחתוך תלוש וחתך מחובר אחר ובין בשאר איסורים ונתמעט בכריתות (יט ע"א) מקרא דאשר חטא בה פרט למתעסק. ואם נתכוון לחתוך תלוש ונמצא שמה שחתך עצמו היה מחובר דעת רש"י שבועות (יט ע"א) ד"ה פרט למתעסק שזה שוגג גמור ואינו מתעסק אבל תוס' שם ד"ה פרט ס"ל דגם זה הוי מתעסק וכ"כ תוס' כריתות (יט ע"ב) ד"ה לשון התוס' דנתכוון לחתוך תלוש ועלה בידי מחובר אותו עצמו שמתכוין לו הו"ל מתעסק וכ"כ תוס' פסחים (עג ע"א) ד"ה לדברי דמתני' שם דמחייב באינן ראויים דהיינו מתעסק ששוחט זבח זה וסבור שהוא אחר. ולכן הקשו על הא דאוקי מתני' לדברי האומר מקלקל בחבורה פטור והא ר' יהודה הוא דפטר מקלקל בחבורה ולדידיה יפטור בשחט אינם ראויים לפסח דהוי מתעסק שסבור שהוא שה ובאמת היה עגל. דרק למ"ד מקלקל בחבורה חייב אמרי' בכריתות (יט ע"ב) דמתעסק בחבורה חייב. וקשה לי מנ"ל לתוס' דהא דאיתא שם (עב ע"א) סיפא בטועה מיירי במתעסק ומש"ה הקשו על הגמ' הא יש לפרש כמ"ש רש"י במתני' שידע שהוא עגל או איל בן ב' שנים או נקבה אלא שכסבור שכשרים לקרבן פסח ונתכוון באמת לאותו זבח עצמו. ובדוחק י"ל דיסוד קו' תוס' דמיירי במתעסק הוא על מ"ש שם (עב ע"א) במאי עסקי' אילימא בטועה ש"מ עקירה בטעות הוי עקירה וכדי שלא יקשה על מ"ד דס"ל עקירה בטעות לא הוי עקירה משני דמיירי בעוקר הא עדיפא מינה הו"ל להקשות דאי מיירי בטועה וסבור על שה הפסח שהוא השה שהקדיש לשלמים א"כ מתעסק הוא ושוחט זבח זה וסבור שהוא אחר ולמה חייב חטאת. ולשיטת רש"י הנ"ל ל"ק כ"ז דאין זה מתעסק דמכל מקום נתכוון לשחוט שה זה ששחט אלא שסבור ששה שלמים הוא:
ועי' רש"י כריתות (יט ע"ב) ד"ה מתעסק דשוגג היינו שנתכוון לחתיכה זו עצמה אלא שסבור ששומן הוא ונמצא חלב ונראה שגם התוס' אינם חולקים ע"ז. וקשה טובא לשיטת התוס' מה בין זה שכסבור שהוא תלוש ונמצא שהוא מחובר דמתעסק הוא לסבור ששומן הוא ונמצא חלב שמקרי שוגג מפני שנתכוון לגוף זה ה"נ כיון לגוף זה אלא דסבור שהיתר הוא. ונראה לי דדוקא בתלוש ומחובר שחוץ החילוק שיש בין זה לזה לענין שבת שזה מותר וזה אסור. יש עוד חילוק בעצם בינם שהם דברים שונים שזה תלוש וזה מחובר וטעה במחשבתי שלא נתכוון לסוג זה דמחובר אלא לסוג תלוש מקרי מתעסק משא"כ בנתכוון לחתיכת שומן ונמצא שהוא חלב דלולא האיסור שומן וחלב מין אחד הם לכן כיון דנתכוון למין זה אלא דסבור דהיתר הוא הו"ל רק טעות בדין ולא טעות במין ושוגג הוא. ומש"ה במתני' פסחים (עא ע"ב) שחטו ונמצא בעל מום חייב וכן שחטו ונמצא טריפה בסתר פטור אבל טריפה בגלוי חייב ולא אמרי' דמתעסק הוא דנתכוון לקרבן כשר ולא לשחוט קרבן פסול. משום דאין חילוק במין דהוא בעצם אותו דבר עצמו שנתכוין לו אלא שרק בדין הוא הטעות וטעות בדין לא הוי מתעסק ושוגג הוא:
אבל נתכוון לאיסור בדבר זה ועלה בידו דבר אחר. אז בכל איסורים כגון נתכוון לשחוט עולה בחוץ ועלה בידו קרבן אחר חייב דלא נתמעט מקרא דבה אלא אם נתכוון להיתר משא"כ הכא דנתכוון לאיסור. ובאיסור שבת אף אם נתכוון לאיסור כגון לחתוך מחובר זה ועלה בידו מחובר אחר הוי ג"כ מתעסק דבשבת שאני דמלאכת מחשבת אסרה תורה ומשונה מכל איסור תורה (כן כתבו תוס' שבת (עב ע"ב) ד"ה נתכוין ושבועות (יט ע"א) ד"ה פרט וסנהדרין (סב ע"ב) ד"ה להגביה). ודעת תוס' שבת (עב ע"ב) ד"ה נתכוון דבשבת אפי' בחד מין פטור כגון נתכוון ללקוט תאנה זו וליקט תאנה אחרת אבל דעת רמב"ם פ"א משבת ה"ט דדוקא בשני מינים הוי מתעסק ותאנים שחורות ולבנות הם ב' מינים (ועי' תה"ד סי' ל"ג מובא בש"ע אי"ח רכ"ה ס"ד שכ' אם בירך שהחיינו על קירשן אדומים חוזר ומברך על שחורים ומביא ראיה מתרומות פ"ד מ"ח דתאנים שחורות אינן מעלות את הלבנות דתרי מיני נינהו ועי' שו"ת פנים מאירות ח"א סי' ו'). אבל במין א' תאנים ותאנים חייב ואם נתכוון ללקוט תאנים ואח"כ ענבים ונהפך הדבר וליקט ענבים תחלה פטור לכ"ע:
(ב) בחלבים ועריות אמרי' כריתות (יט ע"ב) דמתעסק חייב שכן נהנה. ולא מיירי דוקא היכא שנתכוון להנאה אלא שנתחלף לו דבר המותר בדבר האסור אלא אפי' לא נתכוון כלל להנות מ"מ כיון שנהנה חייב כמ"ש שבת (עג ע"א) דסבור רוק הוא ובלעו וכ"כ רמב"ם פ"ב משגגות ה"ז דימה שזה שבפיו רוק הוא ובלעו בלא כוונה לשם אכילה בעולם והרי הוא חלב ה"ז חייב חטאת. ובטעמו של דבר שכן נהנה נראה דחסרון מתעסק הוא מפני שעשה מעשה בלא כוונה אבל הכא ההנאה ממלאת מקום הכוונה והוה כאלו נתכוון. ואילי למדה שמואל מב"ק (לב ע"א) דגלי קרא ונכרתו הנפשית העושות אע"ג דאיהי לא עבדה מעשה וע"כ משום דרחמנא אחשבה הנאה כמעשה כמ"ש תוס' ד"ה איהו ומש"ה כמו דאמרי' דהנאה הוי כמעשה ה"ה דהנאה עומדת במקום מחשבה. ועי' רש"י ר"ה (כח ע"א) ד"ה מהו דתימא דכפאוהו ואכל מצה אינו מתעסק כיון שנהנה:
ונראה לי דאע"פ דמתעסק חייב אם נהנה מ"מ אם אכל חלב באונס אע"פ שנהנה פטור דדוקא במתעסק שהחסרון הוא מפני דמחוסר כוונה אמרי' שפיר דההנאה היא כנתכוון אבל באונס דגם המעשה לא חשיבא מעשה אע"פ שנהנה פטור. וגם די"ל דהנאה ע"י אונס לא חשיבא הנאה. וראיה לזה מכתובות (נא ע"ב) דמסקי' דתחלתה באונס אע"פ שסופה ברצון מותרת אע"פ שנהנית וע"כ דהנאה הבאה ע"י אונס לאי כלום היא. אבל קשה מרש"י ר"ה הנ"ל דכ' בכפאוהו פרסיים דאינו מתעסק משום דנהנה. הרי דגם באונס הוי הנאה. ולכאורה חשבתי לתרץ דרש"י כתב כן לאבוה דשמואל שהוא המ"ד ואזיל לשיטתו דס"ל בכתובות (נא ע"ב) דסופה ברצון אסורה ואפי' באונס חשיב ליה הנאה אך קשה על הרמב"ם דפוסק בפ"ו מחמץ ומצה ה"ג כאבוה דשמואל דכפאוהו ואכל מצה יצא ובפ"ב משופר ה"ד פוסק דתוקע לשיר לא יצא וע"כ דבמצה מש"ה יצא משום דנהנה כפרש"י ומ"מ בתחלתה באונס וסופה ברצון פסק בפכ"ד מאישות הי"ט דמותרת דלא כאבוה דשמואל וצ"ל דאף דבכל דוכתי אכילת אונס לא חשיבא הנאה מכל מקום בכפאוהו ואכל מצה אמרי' דגמר ונתרצה משום דמצוה היא דאונס דמצוה כרצון הוא וכמ"ש רמב"ם פ"ב מגירושין ה"כ בגט מעושה שיצרו הוא שתקפו והאונס הזה לקיים המצוה מחזיר אותו לאיתנו הראשון ומעמידו על עיקר רצונו וכן קיי"ל או"ח סי' ר"ד ס"ח בהג"ה דאכל באונס אינו מברך אע"פ שהחיך נהנה ממנו ועיי"ש במג"א סק"כ:
ובסוכה (מב ע"א) אומר היה ר' יוסי עולת העוף שנמצאת בין אגפיים וכסבור חטאת העוף היא ואכלה פטור משום דטעה בדבר מצוה ומקשה בס' ערוך לנר הא טעה בדבר מצוה פטור ג"כ משים דהוי מתעסק ולא נתכוון. ומתעסק בחלבים חייב א"כ ה"נ יתחייב באכילתה כיון דמ"מ הא נהנה. ולק"מ דהא אמרי' בכריתות (יט ע"ב) דאף דמתעסק בחבורה חייב מ"מ בתנוקות שמל את של אחר השבת בשבת פטור משום דטעה בדבר מצוה הרי דטעה בדבר מצוה עדיף ממתעסק ומש"ה אף דמתעסק בחלבים ועריות חייב כל זה רק היכא שלא נתכוון למצוה אבל אם נתכוון לעשות מצוה אינה הנאה. ואע"פ שרש"י ר"ה הנ"ל כתב דהוי נהנה בכפאוהו ואכל מצה י"ל דוקא התם משום דלא רצה לעשות מצוה וכפאוהו ע"ז משא"כ בחטאת עוף דרצה לעשות מצוה ונכנס אדעת כן לא הוי הנאה:
ובפסחים (לג ע"א) לא אם אמרת בשאר מצות שלא עשה בהם שאין מתכוון כמתכוון תאמר במעילה שאם נתכוון להתחמם בגיזי חילין ונתחמם בגיזי עולה מעל ואפי' מתעסק חייב דכ' וחטאה בשגגה ובפני יהושע הקשה דאכתי איכא למילף מעילה בק"ו משאר מצות כגון חלבים ועריות דחייב שכן נהנה ומאי אולמא דמעילה ותי' דשאני בחלבים ועריות שכן נהנה וטועם טעם האיסור ממש משא"כ במעילה שנתכוון לחמם בגיזי חולין ונתחמם בגיזי עולה שלא נהנה כלל מאיסור של עולה טפי מאלו היה חולין גרידא שאין בהם אלא שינוי השם לבד עכ"ד. והנה לדעתו המתעסק במאכל של היתר שאסר עליו בנדר לא יתחייב כיון שלא נהנה כלל יותר מאלו לא היה של נדר ואינו אלא שינוי השם ולא מצינו בשום מקום לחלק בכך. וגוף קושייתו נ"ל דל"ק דמ"ש דגם באיסור מאכלות עשה בהם שאין מתכוון כמתכוון. זה אינו דלפי מ"ש למעלה דמש"ה חייב בנהנה דההנאה עומדת תחת הכוונה והוי כנתכוון א"כ לא שייך לומר דעשה בהם שאין מתכוון כמתכוון דבאמת כמתכוון הוא. אך הא קשה למה לי קרא במעילה וחטאה בשגגה לחייב מתעסק הא נהנה הוא ובכ"ד אם נהנה חי"ב. ואולי י"ל דקאי במעילה ע"י שליח דבמעילה הא יש שליח לדבר עבירה אע"ג דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרי' מ"מ חייב כמ"ש תוס' קידושין (מג ע"א) ד"ה שלא דבמעילה אין המשלח חייב ע"י הנאת השליח אלא על הגבהתו דמיד דאגבהי' קני':
ועי' תוס' סנהדרין (סב ע"ב) ד"ה להגבי' שהקשו למה לי' לשמואל במתעסק בשבת טעמא דמלאכת מחשבת ת"ל מבה ותי' דבשבת פטור אע"פ שנהנה משום מלאכת מחשבת. ולכאורה נראה דמיירי שבשעת המלאכה נהנה כגון שתלש את המחובר בפיו דהיה לו תיכף הנאת גרונו ועי' בכור שור שבת (עג ע"ב) שהוכיח בראיות דתלישה בפיו הו"ל תלישה. אך עי' פני יהושע שבת (עב ע"ב) ד"ה רבא משמע דמפרש דאע"פ שחתך בידו מ"מ כיון דהיה לו אח"כ הנאת אכילה חשיב נהנה וגם עיי"ש שכתב דתוס' לא פשיטא להו הך סברא כ"כ אי פטור בשבת אע"ג דנהנה:
וכל הא דאמרי' דמתעסק חייב היכא שנהנה. דוקא אם עושה מעשה אבל היכא דלא עביד מעשה אף על פי שנהנה פטור אם מתעסק הוא כמ"ש ר"ן חולין פג"ה בסוגיא דריחא דאביי דס"ל ריחא מלתא משום דכאכילה חשיבא הלכך אע"ג דלא מיכוון כלל אסור דקיי"ל המתעסק בחלבים ועריות חייב ורבא ס"ל ריחא לאו מלתא כלומר דלא חשיבא ליה אכילה הלכך אף דנהנה כיון דלא מיכוון שרי. ועיי"ש שכתב דלענין הנאה אע"ג דהוי פסיק רישיה שרי וראיה מכלאים פ"ט מ"ה מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוונו בחמה מפני החמה והא התם ודאי מטי ליה הנאה אלא כיון דלא מכוין לה שרי עכ"ל (וכ"כ ריטב"א סוכה (לה ע"ב) ד"ה איכא נוסחי עיי"ש). והנה הא דחידש הר"ן דבכלאים אע"פ שנהנה מ"מ פטור מתעסק קשה להבין מה בין כסבור רוק הוא ובלעו דחייב וחשיב מעשה אע"פ שלא נתכוון לאכילה ובין לבישת כלאים דלא מקרי מעשה. והא שהמריץ את הר"ן לס' זו משום דקשה לו למה במוכרי כסות מותר דבר שאינו מתכוון הא הוי פ"ר. עי' תוס' שבת (כט ע"ב) ד"ה ובלבד דמיירי בענין דלא הוי פסיק רישי' כגון שהוא לבוש מלבושים אחרים להגן עליו מפני החמה ומפני הצינה. אם לא שנאמר שהר"ן ס"ל כרמב"ם פ"י מכלאים הי"ח דאסור ללבוש כלאים לגנוב את המכס וכמ"ש הכ"מ שם דלבישה ממש אסורה אע"פ שאינו מתכוון והטעם להר"ן דמפני שנהנה חייב אף דמתעסק הוא אלא הכא במוכרי כסות מפני שאינו לבישה גמורה רק העלאה אע"פ שנהנה מותר מתעסק. וע"פ חילוק זה מיושב קו' טורי אבן באבני מלואים ר"ה (כח ע"א) לדבריו למה מודר הנאה ממעין אינו טובל בו בימות החמה הא באיסור הנאה אם אינו מתכוון אפי' בפסיק רישיה שרי והתם נמי מתכוון רק לטבילה די"ל דגם ר"ן מודה ברחיצה ובלבישה ממש דאסור ומיירי רק בהעלאה. ובזה מיושב מ"ש בשו"ת רעק"א סי' ח' דמש"ה המוצא כלאים בבגדו פושטו אפי' בשוק וקיי"ל דאם הוא א"י שיש כלאים בבגדו ואחר רואהו צריך להגיד לו אפילו בשוק לפושטו אע"ג דמתעסק הוא דהא א"י שהיא לובש כלאים אלא משום דכלאים דהאיסור הנאת חימום הוי כמו חלבים ועריות דחייב וקשה דהא הר"ן חולין הנ"ל כתב להיפוך דבכלאים מתעסק פטור אע"כ כמ"ש דבלבישה ממש גם הר"ן מודה דחייב שכן נהנה:
(ג) בכל המצות מתעסק לא יצא כמ"ש מתני' ר"ה (לב ע"ב) והמתעסק לא יצא. ותוקע לשיר לרבא דס"ל דיצא אינו מתעסק כמ"ש ר"ה (כח ע"ב) דסד"א דהאי מתעסק בעלמא היא קמ"ל דאינו מתעסק ומ"ש רש"י דקמ"ל אע"ג דמתעסק מ"מ יצא תמוה כמ"ש מהרש"א שם ובכפאוהו פרסיים אינו מתעסק כמ"ש רש"י משום דנהנה. וביבום אע"פ דנהנה מ"מ אמרי' ביבמות (נד ע"א) אם נתכוון להטיח בכותל לא מהני דכתיב יבמה יבא עלי' שיתכוון לשם ביאה:
ובשחיטה בחולין (יב ע"ב) פלוגתא דר' נתן ורבנן לר' נתן מתעסק כשר ולרבנן פסול וקיי"ל כר' נתן. וכל זה היכא שהי' מעשה מצדו כגון זרק סכין לנעצה בכותל והלכה ושחטה כדרכה אבל אם לא הי' מעשה כלל כגון נפלה סכין מידו ושחטה פסולה כמ"ש רא"ש חולין פ"ב סי' ח' ומסקנת תורת הבית לרשב"א וקיי"ל כן יו"ד סי' ג'. וכל זה בחולין אבל בשחיטת קדשים מתעסק פסול כמ"ש חולין (יג ע"א). ועי' תוס' ד"ה מנין דאפי' נתכוון לחתיכת סו' אלא שלא נתכוון לשם זביחה פסול. יעוד יש מתעסק אחר שהי' של קדשים וכסבור שהוא של חולין ושחטו:
ובנזקין חייב מתעסק כמ"ש ב"ק (כו ע"ב) היתה אבן מונחת לו בחיקו ועמד ונפלה חייב כיון דאפי' באונס חייב המזיק ומתעסק לא עדיף מאונס. וכן לענין עבד אם נפלה אבן על עין עבדו וסימאה אותו לרבנן יוצא לחרות דהוי בכלל נזקין עיי"ש:
(ד) במקור חיים סי' ת"ל הקשה אם לא ידע שיש חמץ בביתו אמאי נקטו הפוסקים דהוי שגגת עברה הא הוי מתעסק דלא ידע כלל אם יש חמץ אצלו ותירץ דדוקא בדבר שאסרה תורה לעשות מעשה בזה אמרי' דמתעסק מותר אבל כשאסרה תורה דבר שאין בו מעשה כמו הכא שאסרה תורה שלא יהי' חמץ בביתו אפי' מתעסק אסור. ובשו"ת רעק"א סי' ח' תירץ דרק מתעסק דנתמעט מטעם דמלאכת מחשבת אסרה תורה היכא דליכא מלאכת מחשבת אינו בכלל מלאכה ולא נעשה העברה כלל אבל מתעסק דממעטי' מאשר חטא בה פרט למתעסק לא דמתעסק לא נעשית העברה כלל אלא דמקרי עברה בשוגג ואך שוגג כי האי ממעטי' מאשר חטא בה דפטור מקרבן אבל מ"מ מקרי שגגת איסור ועברה עכ"ד:
והנה מ"ש הג' רעק"א דמה דנתמעט ממלאכת מחשבת אינו אי' כלל יצדק לשי' תוס' ב"ק (לה ע"א) ד"ה מתני' וכל הראשונים דמיירי בקבעי לאפרו. אבל לא לדעת רש"י שם ד"ה רבא דכ' דמקלקל יש בו אי' דאו' ומקלקל דפטור הוא משום מלאכת מחשבת כמ"ש חגיגה (י ע"ב) בחופר גומא וא"צ אלא לעפרה ותוס' ב"ק (לד ע"ב) ד"ה חובל:
ולכאורה קשה לדעתו דמתעסק בכל אי' תורה אסור מדאו' א"כ תוס' בכתובות (ה ע"ב) ד"ה את"ל שהקשו למה דבר שאינו מתכוון מותר אפי' בחבורה מ"ש ממתעסק דאמרי' כריתות (יט ע"ב) הואיל ומקלקל בחבורה חייב מתעסק נמי חייב. למה לא אי' דדבר שאינו מתכוון שאני שמותר מדאו' לכן אפי' בחבורה מיתר משא"כ מתעסק דפטור אבל אסור מה"ת לכן חייב בחבורה. אך נראה דהתו' תי' שם ובשבת (עה ע"א) ד"ה מתעסק דשאני דבר שאינו מתכוון דפטור בכל אי' שבתורה אפי' היכא דלא בעי מלאכת מחשבת ולכן אפי' בחבורה פטור משא"כ מתעסק דנלמד רק ממלאכת מחשבת לכן בחבורה דלא בעי' מלאכת מחשבת חייב. והדבר קשה מאד כי תוס' כ' שבת (עב ע"ב) ד"ה נתכוון ובכ"ד דמתעסק בדבר היתר ועלה בידו איסור נתמעט בכל אי' תורה מקרא דבה והתם בתינוקות נמי הי' מתעסק בהיתר למול את התינוק שימנו היום ועלה בידו תינוק אחר של אחר השבת וא"כ אפי' בכל אי' פטור מתעסק כזה ולמה חייב בחבורה הא הוי דומיא דדבר שאינו מתכוון דפטור בכל התורה וצ"ל כמ"ש ח"ס שבת (עה ע"א) דלא נתמעט מבה אלא עוסק בהיתר גמור אבל מילה דבר איסור היא אלא שדחי שבת מש"ה מקרי מתעסק באיסור ועלה בידו איסור ולא נתמעט מבה אלא מטעם שלא נתקיימה מחשבתו שנתחלף לו תינוק בתינוק דפטור משום מלאכת מחשבת והנח לחבורה הואיל ומקלקל חייב מתעסק נמי חייב וא"כ כיון דמתעסק זה נלמד רק ממלאכת מחשבת שפיר מותר היא לכתחלה ודמי ממש לדבר שאינו מתכוון:
ולפי מ"ש תוס' כתובות דדבר שאינו מתכוין קיל ממתעסק א"כ לר' יהודה דס"ל דבר שאינו מתכוון חייב ועי' רש"י יומא (לד ע"ב) ד"ה בכל התורה דמדאו' חייב ע"כ דגם מתעסק חייב. וקשה הא בכריתות (כ ע"ב) ס"ד דגמ' במתעסק פליגי ר' יהודה ור"ש ומסיק דמתעסק ד"ה פטור וצ"ל דהתם מיירי במתעסק דעלמא דנלמד מבה בזה פוטר ר' יהודה אכל מתעסק באי' זה ועלה בידו איסור אחר דמותר רק בשבת משום מלאכת מחשבת שפיר חייב לר"י דמחייב דשא"מ:
(ה) בסוף שבת עולא איקלע לבי ר"ג חזיי' לרבה בר ר"ה דיתיב באוונא דמיא וקמשח לי' א"ל אימר דאמרי רבנן מדידה דמצוה וכו' א"ל מתעסק בעלמא אנא ופרש"י שלא לצורך אלא לאעסוקי בעלמא. ובאמת אין זה מתעסק כלל דכל מתעסק היינו שלא נתכוון למלאכה אבל הכא הא נתכוון למדוד. אלא הפי' שלא אסרו רבנן מדידה אלא היכא שהוא מודד לצרכו אבל אם מודד שלא לצרכו אלא לאעסוקי בעלמא שרי: