חבלים בנעימים חלק א· רבי יהודה לייב גרויברט
סוגיא לה - מת אסור בהנאה
(א) מת דאסור בהנאה כמ"ש בערכין (ז ע"ב) ואמאי איסורי הנאה נינהו וירושלמי ב"ק פ"א ה"א ותוספתא שם פ"ו והמת יהי' לו יצא אדם שאין לו הנאה במותו ורש"י חולין (לט ע"א) ד"ה אלא ודף (מ' ע"א) ד"ה זבחי מתים. ילפי' בע"ז (כט ע"ב) שם שם מעגלה ערופה ועי' תוס' ד"ה כפרה דיש שני פסוקים. ועי' תוס' סנהדרין (מח ע"א) ד"ה משמשין דאפי' לרבא דהזמנה לאו מלתא היא ויליף שם שם מע"ז היינו דוקא במשמשים אבל מת גופי' יליף מעגלה ערופה ולא מע"ז. אבל המראה הפנים ב"ק פ"א ה"א ד"ה יצא כתב דהרמב"ם ס"ל דרבא יליף גם מת גופי' דאסור בהנאה מע"ז:
וראיתי בבית אברהם להגאון הקדוש מטשעכנאיוי ז"ל בע"ז (סב ע"א) שהקשה כמו דאמרי' שם דהשוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך שכרו אסור ומוכח דאי' הנאה אסור גבי' השכרה דמקרי נהנה והא מת אסור בהנאה ולמה לא מצינו דאסור השכרה גבי' ואדרבה נותנים שכר על שמירת המת וטיפול קבורתו. וגם למה בהקדש מותר ליטול שכר על שמירתו כדאמרי' בב"מ (נח ע"א) בני העיר ששלחו את שקליהם דמיירי בנושא שכר והא נהנה מן ההקדש. ולק"מ דמפורש בסוגיא שם דהא דבאי' הנאה שכר פעולה אסור הוא משום קנם וכמ"ש הר"ן שם דקנסי משים דעביד איסור דרוצה בקיום של האיסור וא"כ אפי' לשיטת הפוסקים דלאו דוקא יי"נ ושביעית אלא ה"ה בכל אי' הנאה אסור שכר וכמ"ש באו"ח סי' ת"נ כל זה בדבר ששייך קנס משא"כ במת והקדש דאדרבה השמירה מצוה היא איך ס"ד לאסור את השכר:
ובספר יד אלי' סי' ס"ז מקשה על הא דפ"ב דאהלות מ"ב אפר שרופין (בני אדם שנשרפו ונעשו אפר) חכמים מטהרים. הא בע"ז (נ ע"א) יליף דתקרובת עכו"ם אין לה ביטול שנאמר ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת אין לו ביטול לעולם אף תקרובת עכו"ם אין לה ביטול. והא דאין לו ביטול למת נראה דאפי' נשרף אפרו אסור ובמתני' הנ"ל מבואר דהאפר מותר. ואני תמה על קושייתו דמה דמדייק דע"כ אפרו אסור משום דאין לו ביטול למה לנו דיוק זה. הא הוא מפורש סוף תמורה (לד ע"א) דמת הוא מהנקברים ואפרו אסור ומקשה והתניא דם הנדה ובשר המת שנפרכו טהורים מאי לאו טהורים ומותרים ומשני לא טהורים ואסורים. וגם דמיונו אינו עולה יפה די"ל דהא דמת אין לו ביטול היינו כל זמן שהוא בעין אבל אם נשתנה ונעשה אפר מותר וראי' ברורה לזה דהא במת מפורש במתני' אהלות ובברייתא הנ"ל דלענין טומאה אם נעשה אפר טהור. ותקרובת עכו"ם דיליף ממת איבעיא לר' יוחנן בע"ז (נב ע"א) אי מהני לי' ביטול לטומאה אי נימא כיון דאיסורי' לא בטל ה"ה טומאתו או דלמא טומאה דרבנן בטל וקיי"ל דספק הוי וקשה מה מספקא לי' לר' יוחנן והא תקרובת עכו"ם לא חמיר ממת ובמת לענין טומאה בטל אע"כ כחלוק הנ"ל דביטול לא מהני אלא אם נשתנה לאפר מותר. ועיקר קושייתו ודאי דלק"מ דבאמת האפר טהור אבל נשאר באיסור הנאתו וכמ"ש בסוף תמורה דטהורים ואסורים. וקשה לי כעת למה מק' שם מברייתא דדם הנדה ובשר המת שנפרכו ולא ממתני' אהלות הנ"ל דמפורש דאפר שרופים טהור וגם ק' לי על הרמב"ם דבפ"ג מטומאת מת ה"ט כתב דאם נשרף עד שנתבלבלה צורתו טהור ובה"י כתב דאפר השרופים טהור כמתני' הנ"ל. ותרתי למה לי. וגם דבה"ט משמע דאפי' נשאר קצת מ"מ כיון שרק צורתו נתבלבלה טהור וא"צ שיהי' אפר וצ"ע:
(ב) שערות המת. עי' רמב"ם פי"ד מאבל הכ"א דמותרים בהנאה וכ"כ פי"ב מסנהדרין ה"ד אשה שנהרגה נהנין בשערה. והיינו משום שפוסק כר"נ בר יצחק בערכין (ז ע"ב) דזו מיתתה אוסרתה וכמו שפרש"י שם ד"ה אלא דשיער לאו בר מיתה הוא שאין עשוי להשתנות כמ"ש לח"מ שם וד"מ יו"ד שמ"ט ותוי"ט ספ"ק דערכין מ"ד ד"ה אסורה. וכ"כ תוס' ב"ק דף (י ע"א) ד"ה שהשור שהקשו למה לי שור ולא אדם תיפוק לי' מוהמת יהי' לו מי שהמת שלו יצא מת אדם שאסור בהנאה ואי משום שהשער מותר כדאמרי' בערכין (ז ע"ב) וכו' וכוונתם למימרא דר' נחמן בר יצחק הנ"ל ועי' נה"כ יו"ד שמ"ט דהעיקר כרמב"ם דשערות מותרים:
וברמב"ם פ"ד מעכו"ם הי"ב כתב דשער פאה נכרית נשרף בעיר הנדחת דהוא מכלל שללה וקשה דבסנהדרין (קיב ע"א) בעי ר' יוסף שער נשים צדקניות מהו אמר רבא הא דרשעיות אסור תקבוץ ושרפת כתיב וכו' יצא זה שמחוסר תלישה אלא אמר רבא בפאה נכרית ומקשה היכא דמי אי דמחובר בגופה כגופה דמיא ל"ל דתלי בסיכתא כנכסי צדיקים שבתוכה דמי ואבד או דלמא כיון דעיילא ונפקא כלבושה דמי ונשאר בתיקו וא"כ אף דתיקו דאיסורא לחומרא מ"מ למה סתם הרמב"ם את דבריו ולא חילק דרק בתלי בסיכתא אסור ולא במחובר לגופה ונראה דרמב"ם הוציא הדין מירושלמי סנהדרין פ"י ה"ז ריב"ח בעי שער צדקניות שבתוכה מהו נשמעינה מהדא רש"א בהמתה לא בכורות ומעשרות שבתוכה שללה לא כסף הקדש ומע"ש שבתוכה ועי' בפני משה שפירש דנפשט להיתר כמו דהם מותרים משום דלא דמי לשאר בהמות שלהן ה"נ שער צדקניות שרי דלא דמי לשאר נכסים ועפי"ז מקשה במראה הפנים למה פסק רמב"ם לאיסור נגד מסקנת הירושלמי. ולי נראה דהפי' בירושלמי לאיסור כמו דבכור ומעשר כיון דיש להם שם לוי לא מקרי בהמתה כמ"ש סנהדרין (קיב ע"ב) ורש"י ד"ה לעולם. ה"נ כיון דפאה נכרית יש לה שם לוי לא הוי כגופה ומש"ה אסור. וס"ל לרמב"ם דהא דאמרי' בבבלי דמחובר לגופה כגופה הוא לדעת רב בערכין (ז ע"ב) דס"ל דשערה אסור אבל הרמב"ם דפוסק כרנב"י שם דגם שער מת עצמו מותר ולא הוי כגופו כ"ש פאה נכרית. ואף דרש"י סנהדרין (קיב ע"א) ד"ה כגופה מפרש דהא דכגופה דמי היינו כשם שאין שורפים מלבושי' כך אין שורפים הפאה נכרית אבל הרמב"ם אינו מפרש כן ולא הביא כלל דין זה דמלבושי הצדיקים ניצולים ואיני יודע מקור לדעת רש"י בזה:
וראיתי ביד שאול יו"ד שמ"ט דמקשה על רש"י ערכין (ז ע"ב) ד"ה אלא שכתב דשער לא נשתנה לאחר מיתה הא במס' שמחות פ"ד הי"ב ובתוס' ב"ב (קנד ע"א) ד"ה ועוד כתב שהשערות משתנות לאחר מיתה ונ"ל כוונת רש"י דכיון דמיתתה אוסרתה אין נאסר רק אברים שע"י המיתה נתבטלו מפעולתם משא"כ השערות אף שמראיתם נשתנו מה בכך כיון דהמיתה לא בטלה אותם מקיומם כי גם בחיי האדם לא פעלו דבר:
והאוסרים את השערות הם שאלתות פ' חוקת סימן קל"ג שכתב דאסור לאתהנויי מן מזיא ובשו"ת רשב"א סי' ש"ל שתמה על הרמב"ם ומפרש דרנב"י מיירי בנגזזו השערות בין גמר דין למיתה ומש"ה מותר כיון דמיתתה אוסרתה ושער זה שנגזז קודם מיתתה מותר אבל בשער מחובר בשעת מיתה לכ"ע אסור ולכאורה קשה דא"כ למה נקט במתני' דנהנים בשערה דוקא הא ה"ה שאר אברים שרי כיון דבשעת מיתה אינם מחוברים עוד וצ"ל דנקט שערה משום סיפא לרבותא דבהמה דאף שערה אסור ולפלא שלא הביא הרשב"א דגם רש"י פי' כרמב"ם וכן דעת תוס' ב"ק הנ"ל:
ומהרשד"ם יו"ד סי' ר' כתב דהא דרמב"ם מתיר השערות היינו מדאורייתא אבל מדרבנן אסורים וממילא מוכח דס"ל דבשר המת מדאורייתא אסור בהנאה וכ"כ ש"ך יו"ד סי' ע"ט סק"ג. ועי' מל"מ פי"ד מאבל הכ"א דמסופק אי גז"ש דשם שם גז"ש גמורה או אינה אלא אסמכתא בעלמא ומת אסור מדרבנן. ואי נימא כן דכל האיסור אינו אלא דרבנן י"ל מש"ה פסק הרמב"ם בשערות לקולא משים דרב ורנב"י פליגי בזה בערכין (ז ע"ב) וספיקא יד דרבנן לקולא. אך נראה לי ראיה דאיסור דאורייתא הוא מסוף תמורה דמקשה ונקברים אפרן אסור הא בשר המת שנפרך טהור ומה קו' הא י"ל דוקא באיסור דאורייתא אפרן אסור אבל בשר המת דאיסורו רק מדרבנן לכן אם נפרך מותר וע"כ דאיסור דאורייתא הוא:
(ג) עור המת עי' תוס' נדה (נה ע"א) ד"ה שמא שכתבו בתי' ב' דמותר משום דמת נלמד מע"ע וע"ע כקדשים ובקדשים עורם מותר וכ"כ תוס' זבחים (עא ע"ב) ד"ה ובטריפה דמשום עור חשיב והמת יהיה לו שהמת שלו משום דהעור מותר בהנאה. ונ"ל דבפסחים (כא ע"ב) ר' מאיר אמר א' גר וא' נכרי בין במכירה בין בנתינה והקרא אתי להתיר נבלה בהנאה והקשה בפורת יוסף מהפמ"ג בב"ק למה צריך קרא או מכור לנכרי הא אי נימא דנבלה אסור בהנאה למה כתבה תורה והמת יהיה לו למאי חזיא ליה. ונראה דתוס' ב"ק (י ע"א) ד"ה שהשור הק' למה לי שור ולא אדם תיפוק לי' דל"ש והמת יהיה לו דהא אסור בהנאה ותי' דקאי אעכו"ם ועבד דמותרים בהנאה. והנה בחתם סופר יו"ד סי' של"ו כתב דהא דהחמירה תורה בטומאת מת הוא כדי שלא יבאו להנות ממנו וכעין מה שאמרי בנדה (נה ע"א) דגזרו טומאה בעור אדם גזרה שמא יעשה עורות אביו ואמו שטיחין ובשר עכו"ם דמותר בהנאה אינו מטמא באהל עכ"ד. והנה רש"י סנהדרין (נט ע"א) כתב דר"מ לית ליה האי דאתם קרוים אדם ואין עכו"ם קרוים אדם וכ' תוס' יבמות (סא ע"א) ד"ה ואין דלשיטתו פליג על רשב"י וס"ל דעכו"ם מטמאים באוהל וא"כ ע"כ דס"ל לר"מ דמת עכו"ם אסור בהנאה דהח"ס תלי זה בזה ואזלא תי' תוס' ב"ק (י ע"א) הנ"ל דאצטריך שור ולא אדם במת עכו"ם דה לר"מ אין חילוק וצ"ל דמשום עור דמותר בהנאה חשיב והמת יהיה לו כמ"ש תוס' זבחים הנ"ל. הרי דלר"מ משים עור לחוד קאי הקרא. וממילא ל"ק קו' פורת יוסף דהיינו אומרים דנבלה אסורה בהנאה והמת יהי' לו קאי על העור דהעור לא הוי בכלל נבלה:
וראיתי במהר"י כהן ח"ב יו"ד סי' כ"ה שהקשה על מ"ש תוס' נדה הנ"ל דבקדשים עורם מיתר מה יענו באלה הקרבנות אשר נשרפו בעורן וכיון דמקשינן עגלה עריפה לקדשים נימא דלהוי כחומר קדשים שגם עורותיהם אסור ונ"ל דרש"י קדישין (נז ע"א) ד"ה כקדשים ותי' ד"ה כפרה כתבו דקדשים אסורים בהנאה משים דמועלים בהם ואם כן עיקר לימוד איסור הנאה בעגלה ערופה היא מאיסור מעילה ובתמורה (לב ע"ב) א"ר ינאי אין מעילה מפורשת מן התורה אלא בעולה וכ"כ רמב"ם פ"א ממעילה ה"ג ובעולה לא מצינו עור נשרף וע"כ כי מקשינן לעולה מקשינן ומשום הכי עור מותר.
אבל דעת הרמב"ם פי"ד מאבל הכ"א דעור המת אסור וכן דעת שו"ת הרשב"א סי' שס"ה וכן דעת תוס' נדה (נה ע"א) ד"ה שמא בתי' ראשון. וכ"כ תוס' חולין (קכב ע"א) ד"ה עורות וערכין (ד ע"א) ד"ה נפשות וסנהדרין (מח ע"א) ד"ה משמשים. וכ"כ צמח צדק סימן י"ג ועיי"ש דמקשה על תוס' הנ"ל דמתירים עור משום דיליף מקדשים הא כ' תוס' ע"ז (כט ע"ב) ד"ה כפרה דיש למוד אחר וערפו שם שה תהא קבורתה ואי ניליף מוערפו נראה דגם העור אסור:
ולי נראה ליישב קו' תוס' זבחים (עא ע"ב) ד"ה ובטריפה שהקשו דבב"ק (נג ע"ב) פטרינן שור פסולי המוקדשים שנפל לבור משום דכתיב והמת יהיה לי מי שהמתה שלנו הרי המתה שלו כדתנן דיאותו הכהנים בעורו ומשים עור לחודיה אצטריך שור ולא אדם דהוי מחייבנא באדם דחשיב המת שלו משים עור דשרי בהנאה מדאורייתא ולא אסור אלא משים גזרה שמא יעשה עורות אביו ואמו שטיחים. ונראה דתוס' ע"ז הנ"ל כתבו דאצטריך תרווייהו דמשים כפרה כתיב בה כקדשים הו"א לאחר עריפתה מותרת דאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלים בו ואי מיערפי שם הו"א דאינה אסורה עד לאחר מיתה. והנה בכריתות (כד ע"ב) איתמר ע"ע אימתי נאסרת ר"ה אמר מחיים רבא אמר לאחר עריפה. וא"כ רבא ע"כ דלא ס"ל הלימוד בע"ע דאסורה משום כפרה כתיב בה דמשום כפרה אחר עריפתה מותרת ורבא ס"ל דאסורה וכן כתבו תוס' חולין (פב ע"א) ד"ה א"ר ינאי דר' ינאי דס"ל כפרה כתיב בה אזיל לטעמיה דס"ל בכריתות שם דנאסרת מחיים בירידה לנחל איתן. וא"כ ס"ל לרבא דגם העיר אסיר דכל היתר העור הוא רק משום דילי מקדשים. וממילא מיושב קו' תוס' דמ"ד דפטור שור פסיל המוקדשים בבור הוא רבא ורבא הא ס"ל דעיר אדם אסור דיליף שם שם מעגלה עריפה וע"כ צריך לתרץ כמ"ש תי' ב"ק ע"א) דוהמת יהיה לו קאי אעכו"ם ועבד ולא מוכח כלל לדידי' דמשים העיר חשיב לו וי"ל דס"ל לרבא כיון דשור פסולי המוקדשין איני שלו אף דעורו מותר מ"מ לא חשוב והמת יהיה לו:
ונראה דהפוסקים האוסרים שער המת מכ"ש דס"ל דעורו אסיר וכ"כ שו"ת רשב"א סי' שס"ה דלא גרע עיר המת משערו ושערו ס"ל דאסיר וכ"כ חי' ר"ן חילין (קכב ע"א):
(ד) מת עכו"ם ועבד מה דינו. עי' ירושלמי שבת פ"י ה"ה מתני' המוציא המת במטה ר"ש פוטר ומקשה והא ר"ש מודה באיסור הנאה דא"צ שיעור ומשני תיפתר במת עכו"ם והיינו דמת עכו"ם מותר בהנאה. והובא הירושלמי היה ברוקח סי' תס"ד ורבותינו בעלי התוס' משפטים פ' ונפל שמה שור וברשב"א ור"ן שבת (צד ע"ב) ובמל"מ פי"ד מאבל סוף הכ"א. וכ"כ תי' ב"ק (י ע"א) ד"ה שהשור שהקשו למה לי שור ולא אדם הא אין המת שלו ותי' דקאי אמת עכו"ם ועבד דמותר בהנאה וחשיב המת שלו. וכן דעת השואל בשו"ת רשב"א סי' שס"ה וכ"כ רשב"א ב"ק (ט ע"ב) ד"ה הא דעכו"ם מיתר בהנאה דבעי' בן ברית כיין דילפי' שם שם ממרים. וכ"כ רשב"א שם (נג ע"ב) ד"ה מי. ועי' רשב"א שם (מט ע"א) ד"ה דאמר דמסופק בדבר וכ"כ מל"מ שם בשם רמב"ן כתובות (ם ע"א) דמסופק בדין זה. וכ"כ ריב"א משפטים פסוק הנ"ל דמותר וכ"כ ברכ"י יו"ד שמ"ט בשם רדב"ז תקמ"ז ותשמ"א ותתקע"ט יכתב שם דאלת"ה בית הקברות של עכו"ם לא יהיו מרעין בהם בהמות ולא מצינו וכתיב אשר בשר חמורים בשרם וכ"כ מל"מ שם בשם כ"מ פ"ה מערכין הי"ז ואח"כ דוחה. וכ"כ נקה"כ והגר"א יי"ד שמ"ט וכ"כ פר"ח קו"א יו"ד ע"ט:
אבל בירושלמי ב"ק פ"א ה"א איתא דיהמת יהיה לי יצא אדם שאין לו הנאה במיתי מדלא מפליג מוכח דס"ל אפי' עכו"ם אסור בהנאה. ונ"ל דאין סתירה מירושלמי שבת הנ"ל. דבשבת קאי לר' שמעון ור"ש לשיטתי ביבמות (סא ע"א) דעכו"ם אינם מטמאים באהל דאינם קרוים אדם ולכן מותרים בהנאה עפמ"ש ח"ס יו"ד של"ו דתלי איסור הנאה בטומאה כמובא למעלה אות ג' והירושלמי ב"ק קאי לשיטת הסוברים דעכו"ם מטמא באהל. ועי' הורה גבר הורייה (י ע"א) ד"ה אדם שפי' פי' אחר בירושלמי שבת הנ"ל דלא נתכוון במ"ש תיפתר במת עכו"ם דמותר בהנאה אלא כוונתו דר"י במתני' מחייב דמשום טומאתו חשיב הוצאה ומש"ה ר"ש דס"ל דאינו מטמא באהל ע"כ לא מקרי הוצאה חשיבה. ולפמ"ש בשם ח"ס הכל עולה לאחד דהא תלי זה בזה:
וכ"כ שי"ת רשב"א שס"ה דאסור בהנאה וכן כתב אס"א כתיבות (ס ע"א) ד"ה החמרתה בשם רא"ה ז"ל מובא במל"מ וכן הוא ביו"ד שמ"ט ס"א וכן י"ל לפי מ"ש מראה הפנים ב"ק פ"א ה"א דרמב"ם דס"ל כרבא דהימנה לאו מלתא יליף שם שם מת מע"ז דאסור בהנאה ולא מעגלה עריפה א"כ י"ל דרמב"ם ס"ל דגם מת עכו"ם אסור בהנאה דדיקא אי למדים שם שם מע"ע וע"ע היא קדשים אז מקשי' לקדשים רק מת ישראל ולא עכו"ם אבל אי למדים מע"ז אין נפ"מ ומש"ה הרמב"ם פי"ד מאבל הכ"א לא חילק בין ישראל לעכו"ם:
ועי' יד שאול יו"ד שמ"ט מקשה על המתירים מכתובות (עט ע"ב) דמקשה על רבנן דקאמרי ולד בהמת מלוג לבעל ולד שפחת מלוג לאשה אי חיישי למיתה אפי' ולד בהמת מלוג נמי לא ואי לא חיישי למיתה אפי' ולד שפחת מלוג נמי ומשני דחיישי למיתה ושאני בהמה דאיכא עורה ומוכח דבשפחה ליכא כלים דעבד אסיר בהנאה דאל"כ גם בשפחה איכא עורה. ונ"ל עפמ"ש גיטין (מב ע"ב) שא"ה דכליא קרנא ואלא היכא דמי דלא כליא קרנא כגון שהכהו על ידי וצמתה וסופה לחזור. הרי שאם נפסד כל כך שאינו עומד למלאכתו אף שיכול להשתמש בו לשליחות מ"מ מקרי כליא קרנא ומכ"ש דהנאת עורו הוי כליא קרנא משא"כ בבהמה דעורה בכלל בשרה והוי לא כליא קרנא:
ובח"ס יו"ד של"ו מקשה מגיטין (מג ע"א) דמנוול ומוכה שחין לא שוה מידי וקשה הא חזי להאכילו לכלבים אחר מיתה וע"כ דעבד מת אסור בהנאה ותי' דאף דמותר בהנאה מ"מ אין האדון רשאי לנוולו כמ"ש בנדה (מז ע"א) לעבודה נתתי ולא לבושה. וי"ל דאף דמותר בהנאה מ"מ לאו אורח ארעא להאכיל עבד לכלבים ורק מה דשוה למכור חשיב קרנא וכמ"ש ר"ן נדרים (לח ע"ב) דעבדיו ושפחותיו הכנענים למנחרותא עבידן שאינם עומדים לאכילה אלא לנחירה בעלמא שכשהן מתים מניחים אותם ואין אדם אוכלם עכ"ל ומ"מ כתבו תוס' ב"ק הנ"ל דחשוב והמת יהיה לו דאי בעי מתהני:
ובשבות יעקב ח"א סי' פ"ט שפי' בתוס' ב"ק הנ"ל דדוקא בעבד הקנוי לישראל מותר ותמהו עליו בקהלת יעקב ע"ט וברכ"י שמ"ט יעוד ספרים מה טעם לחלק בכך. ועי' מקנה קדושין (נו ע"ב) תוד"ה המקדש בערלה מיישב דבריו דכוונת תוס' על עור עבד דמותר עפמ"ש תוס' סנהדרין (מח ע"א) ד"ה משמשין דעור לא גרע מתכריכין ובתכריכין בעי' דיקא קנין עצמי ולא של אחר כמ"ש ביבמות (סי ע"ב) באצטלא דפרסי אמיתנא ולכן כיון דעבד נקנה ישראל עורו מיתר בהנאה. ועי' בשיורי ברכה להגאון חיד"א ז"ל יו"ד שמ"ט דלא מלאו לבו להתיר אפי' בחולה שאין בו הכנה לעשן עצמו בשן מת עכו"ם:
(ה) מת הוא מהנקברים כמ"ש רש"י תמורה (לד ע"א) ד"ה דם הנדה וא"כ אסור לשורפו כמ"ש מתני' שם (לג ע"ב) דנקברים לא ישרפו והא דלא חשיב מת במתני' שם בין הנקברים. י"ל דלא חשיב רק הני דטעם קבורתם מפני שהם איסור הנאה כדי שלא יבאו בהם לידי תקלה משא"כ מת דטעם הקבורה משום בזיונא או כפרה כמ"ש בסנהדרין (מו ע"ב) לא חשיב בהדייהו:
וראיתי בנו"ב קמא יו"ד סי' צ' שכתב דכ"ד שהוא אסור בהנאה ואין מצותו בשריפה הוא מן הנקברים וקרי ליה נקברים שעכ"פ צריך להעלימו שלא יכשל בו ואדרבה להכי אפרו אסור לפי שאין מצוה בקבורתו ולא שייך לומר שכבר נעשה מצותו וכמ"ש תוס' שם (לג ע"ב) בד"ה הנשרפים וליכא לאקשויי א"כ מת שמצוה לקברו ראוי להיות אפרו מותר והרי הוא דומה לנשרפים שג"כ נעשה מצותו. הא ליתא שהנשרפים מצות שריפתם משום איסור דידהו ולכך כשנשרפו אמרי' כבר נעשית מצותו אבל מת קבורתו משום בזיונו ולא משום איסורו ולכן לא שייך לומר בו שנעשית מצותו:
ולפי דבריו בסנהדרין (מו ע"ב) דאיבעיא להו קבורה משום בזיונא או משום כפרה יכול לומר נפ"מ דאי משום בזיונא אפרו אסור דעוד לא נעשית מצותו משא"כ אי משום כפרה דבזה שמורידים ומשפילים אותו לתחתיות א"כ כבר נעשה מצותו ואפרו מותר. וגם קשה לי בתמורה (לד ע"א) דמקשה ונקברים אפרן אסור והא בשר המת שנפרך טהור הא י"ל דההיא ברייתא ס"ל קבורה משום כפרה וא"כ הוי נעשה מצותו ומש"ה מותר וצ"ע:
אך קשה נימא באמת במת דמש"ה צותה תורה לקברו משים דאסור בהנאה ומה קמיבעיא בסנהדרין שם אי אמר לא בעינא דלקברוה אי שומעין לו. ומצינו גם מן התורה קבורה משום שלא יבא לידי תקלה כמ"ש ע"ז (סב ע"ב) אחד אבן שנסקל בה וא' עץ שנתלה עליו וכו' כולם נקברים עמו ורש"י שם ד"ה כולן דטעם קבורתם משים דאיסורי הנאה נינהו ונ"ל עפמ"ש חולין (קכב ע"א) אמר עולא ד"ת עור אדם טהור ומ"ט אמרו טמא גזרה שמא יעשה אדם עורות אביו ואמו שטיחים ועי' תוס' נדה (נה ע"א) ד"ה שמא שהקשו הא מת אסור בהנאה ומה חששו שיעשה שטיחים ותי' דטומאה חמירא להו טפי ולכן גזרו עליהם טימאה הרי אף דכל מת בעי קבורה מ"מ עוד אין זה מספיק דלא ליתי לידי תקלה אלא גזרה זו דמטמא זה מונע דלא יבא לתקלה ולכן כיון דמטמא אין עוד חשש תקלה ואין צריך עוד לקבורה משום זה דפרשי מטומאה. ואע"פ דמפורש בתמורה שם דמת הוא מהנקברים. עיקר הפי' דאינו מהנשרפים דנעשה מצותן אלא משיך איסורו לעולם ועי' סוגיא תקלה סק"ט: