אור ברסלב
חבלים בנעימים חלק א מצוה לקיים דברי המת

חבלים בנעימים חלק א· רבי יהודה לייב גרויברט

מצוה לקיים דברי המת

אות מ. סוגיא לג

ציונים ומראה מקומות

גיטין יד ע"ב. טו ע"א. מ ע"א). כתובות (סט ע"ב). חו"מ קכ"ה ס"ח. ר"ג סכ"ג. רנ"ב ס"ב. רנ"ו ס"א. אה"ע סי' נ"ד:

(א) בתוס' גיטין (יג ע"א) ד"ה והא ותוס' ב"ב (קמט ע"א) ד"ה דקא וב"י חו"מ רנ"ב בשם ר"י מגאש כ' דל"א מצוה לקיים דברי המת אלא היכא שהשליש מתחלה לכך והא דאמרי' גיטין (מ ע"א) פלונית בפחתי עשתה לי קורת רוח יעשו לה קורת רוח כופים את היורשים ועושים לה קורת רוח והיינו לשחררה כמ"ש רש"י היינו משים דהשפחה מוחזקת בגופה כמ"ש רא"ש כתובות פ"ו סי' כ"ב והר"ן גיטין (יג ע"א) בשם ר"ת דזכי בה שמים וזכתה היא בעצמה ועדיפא ממוציא דבר מרשותו ומניח ברשות אחרים. אבל הרא"ה מובא בב"י שם ורמב"ן ור"ן גיטין שם חולקים ע"ז ומחלקים דאם מצוה שלא בפני היורשים לא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אבל אם מצווה בפני היורשים לא בעי' השליש מתחלה לכך וכן נראה דעת רשב"ם ב"ב קעה ע"א) ד"ה מכלל דשכ"מ שאמר מנה לפלוני בידי נותנים לאחר מותו משים מצוה לקיים דברי המת אע"פ שלא השליש מתחלה לכך ועי' חו"מ סי' ר"נ סכ"ג הובאו ב' דעות אלו ובסי' רנ"ב ס"ב כתב דבעי' הושלש מתחלה לכך וש"ך רנ"ב סק"ד וסק"ז כתב לדינא דלא בעי' הושלש. ועי' ס' חסידים סי' תקל"ח מי שיש לו עבד וצוה לבנו לפני מותו שלא יסלקנו והבן רוצה לסלקו מפני שבא תקלה ועבירה על ידו אמר החכם שלא שייך מצוה לקיים דברי המת בדבר הגורם עבירה משמע אי לאו הכי שייך מלקד"ה אע"פ שלא השליש מתחלה לכך ואין לומר דה"מ דבעי' השליש לכך בממון שיכול להשלישו ומש"ה אם לא השלישו הוי ריעותא אבל הכא שאני דלא שייך השלשה ז"א דא"כ מה מק' תוס' מפלונית שפחתי למה עושי לה קורת רוח נימא ג"כ דשאני התם דל"ש השלשה אע"כ דאין מחלקים בכך אלא כל זמן שלא השליש ל"א מקלד"ה והכא נמי דכוותה. אלא שי"ל דאין כוונת ס' חסידים מצד מדת הדין גמור אלא שאע"פ שלא השליש מ"מ ראוי ונכון למלאות רצון ופקודת אביו אי לאי דגורם הקלה ועברה:

(ב) ואפי' לדעה דס"ל דבעי' הישלש מתחלה לכך היינו דוקא אם לא היה חוב על המוריש לקיים את דבריו. אבל אם היה עליו חיוב לקיים אז על היורשים לקיים את צוואתו אפי' לא השליש לכך דהחוב המוטל עליו היי כאלו השלישו לכך. ומש"ה כתב ה"ה פכ"ב ממכירה הט"ו דנידר ומת אמרי' מלקד"ה כיון דהיה מוטל עליו לקיים את נדרו. וכ"כ מהרי"ט ח"א סי' ל"ט בפי' דברי הרמב"ם פכ"ב ממכירה הט"ו ט"ז דאם צוה אדם כשהוא שכ"מ דכל מה שיוציא אילן זה יהי' לעניים זכו בהן העניים משום דמצוה לקיים דברי המת דאע"ג דלא הושלש לכך הכא עדיף טפי שהקנהו מחיים בלשון נדר וצוה את היורשים עליה מצוה לקיים דבריו וכ"כ בח"ב חו"מ סי' נ. וכן נראה לי דעת רשב"ם ב"ב הנ"ל דכ' לרב ושמואל שאמרו שכ"מ שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנים דאמרי' מצוה לקיים דברי המת. והנה לכאורה הדבר קשה כי בכתובות (סט ע"ב) פליגי במתני' ר' מאיר ור' יוסי המשליש מעות לבתו והיא אומרת נאמן בעלי עלי יעשה השליש מה שהושלש בידי דר"מ ר' יוסי אומר וכי אינה אלא שדה והיא רוצה למוכרה הרי היא מכורה מעכשיו ואמרו בגמ' הא מני ר"מ דאמר מלקד"ה וכ' תוס' שם ובגיטין (יג ע"א) ד"ה והא דר' יוסי ל"ל מלקד"ה ואמר התם ר' יהודה אמר שמואל דהלכה כר' יוסי וא"כ קשה איך אמר רשב"ם לשמואל דס"ל מצוה לקיים דברי המת וצ"ל דרשב"ם ס"ל כמ"ש אס"ז דגם ר' יוסי ס"ל דאמרי' מלקד"ה והא דפליג במשליש מעות לבתו והיא אןמרת נאמן בעלי עלי דשומעים לה היינו רק משום דאין תועלת בדבר לקיים מצותו כמ"ש במתני' וכי אינה אלא שדה והיא רוצה למוכרה יכולה ואם אין תועלת בדבר לא אמרי' מלקד"ה ור"מ ס"ל דאמרי' מלקד"ה משום דס"ל דאינה יכולה למכור השדה כמ"ש תוס' שם ד"ה וכי אבל אלי היתה יכולה למוכרו גם ר"מ מודה דאין מדייקים לעשות ממש כמצוותו כיון דאין תועלת בזה. אך קשה דרשב"ם קאמר לרב דאמרי' מלקד"ה והדרא קושית תוס' גיטין (יג ע"א) לרב למה לי' לאוקמי שהיו צבורין ולא אמר משום מלקד"ה ותוס' כתבו שם דרב לא ס"ל מלקד"ה וצריך לומר דרשב"ם ס"ל כתי' ב' שבתוס' משום דלא הושלש מתחלה לכך ואע"ג דגם בב"ב לא הושלש י"ל דשא"ה כיון דהודה שחייב לפלוני שייך מלקד"ה אפי' לא השליש מתחלה לכך. וכ"כ קצות החושן סי' רנ"ב סק"ג והר המור להגאון ר' מרדכי בנעט ז"ל סי' ל"ט:

אבל אין הדבר מוסכם ועי' רמב"ן גיטין (יג ע"א) דמתני' תנו מנה לפלוני לא יתנו לאחר מיתה ולא אמרי' מלקד"ה משום דמסר דבריו לעדים הוו עלי עדים ותנו מנה לפלוני שאני חייב לו ולא צוה ליורשים הרי אפי' בחוב שהוא חייב לפרוע מ"מ אם לא השליש לכך לא אמרי' מלקד"ה ועי' ר"ן שם שהביא בשמו דמיירי שאמר שנותן לו במתנה ולא בחוב אבל גם בריב"ש סי' ר"ז מביא בשמו דמיירי בחוב ותמה עליו למה במצווה שיפרעו חובו לא אמרי' מלקד"ה שלא יהיה לוה רשע וכן רמ"א חו"מ רנ"ב ס"ב שכתב נודר ומת אין יורשים חייבים לקיים. דעתי כן דאפי' חייב מ"מ אם לא השליש לכך פטורים וכן כתב בשו"ת רמ"א סי' מ"ח בשאלה ג' במחלוקתו עם הב"י עיי"ש:

(ג) בכ"מ דאמרי' מלקד"ה כופים ע"ז כמ"ש גיטין (מ ע"א) כופים את היורשים ועושים לה קורת רוח וכ"כ תוס' כתובות (פו ע"א) ד"ה פריעת וכ"כ רמב"ן גיטין (יג ע"א) ועי' פני יהושע שם דרש"י ס"ל דאין כופים את היורשים וכן מצאתי במרדכי כתובות פי"א סי' ר"נ בתשו' ראב"ן דאיכא מ"ד דס"ל דאין כופים. אבל לכ"ע נראה דאף דכופים מ"מ אינו רק מצוה עליו ולא קנין גמור מעכשיו וזה נראה לכאורה דמפורש ברמב"ם פ"ד מזכי' ה"ה בהולך מנה לפלוני ומת נותן בחיי מקבל יתן המנה למקבל אי ליורשיו שהרי המנה בידו של שליח עדיין והיינו דאם החזיר ליורשי נותן א"י יורשי מקבל להוציא מידם ויש לדחות:

וכ"כ הג"ה מרדכי ב"ב פ' י"נ סי' תרס"ו מובא רמ"א רנ"ב ס"ב דמלקד"ה אינו קנין ואם אמר תנו חפץ זה לפלוני ובאו היורשים ימכרוהו או נתנוהו לאחר אין לי טענה על הלוקח או על המקבל מתנה ועי' קצה"ח רנ"ב סוף סק"ד שכ' דהא דכתבו הראשונים דעבד מוחזק בעצמו אף דהוא כשורו וחמורו ויד עבד כיד רבו מ"מ לענין מצוה לקיים דברי המת חשוב מוחזק דלא גרע מהושלש לכך דהו"ל נמי בחזקת בעלים הראשונים לכל דבר. וכן דעת ר"ן גיטין (יג ע"א) דביתומים קטנים לא אמרי' מצוה לקיים דברי המת כיון דאינו רק מצוה וקטנים לאו בני מיעבד מצוה נינהו. וראיתי בס' מנחת שי סי' ע"ט שהקשה לסברת הר"ן מה מקשה בגיטין (טו ע"א) דהלכה כר' שמעון הנשיא דיחזרו ליורשי משלח והא מצוה לקיים דברי המת הא אפשר לומר דר"ש הנשיא מיירי ביתומים קטנים דל"ש מלקד"ה ולק"מ דבאותה ברייתא ר"מ חולק וס"ל דמלקד"ה וע"כ דמיירי ביתומים גדולים דשייך בהו מלקד"ה:

ולכאורה מתוס' גיטין (לח ע"א) ד"ה כל המשחרר שהקשו למה אמרי' בשחרור מלקד"ה הא המשחרר עובר בעשה ותי' דתיכף זכתה בעצמה שלא ישתעבדו בה ולא קרינן בה לעולם בהם תעבודו ומשום נתינת גט לחודיה ליכא איסור עכ"ל נראה דס"ל דמלקד"ה עושה קנין דכתבו דתיכף זכתה ולדעת הר"ן הנ"ל דאינו עושה קנין לא שייך תי' התוס'. אך לדידיה לא קשה כלל דס"ל דעשה דלעולם בהם תעבודו היא משום לא תחנם ואסור רק במתכוון לטובת העבד משא"כ הכא דמותרים לשחרר דהשחרור כדי לקיים צוואת אביהם או כמ"ש רשב"א שם דאומדים אותו מסתמא עשו לו העבד או השפחה טובה שהוא חייב לו כך לגמול לו וכ"ש שהעיד עלי' מפורש שעשתה לו קירת רות. אך י"ל דגם דעת תוס' דאינו קנין אלא הכא שאני מפני שזכתה בעצמה וכמ"ש הראשונים דמש"ה א"צ השליש מתחלה לכך גבי שחרור:

ובמחנה אפרים ה' זכיה סי' כ"ט מחלק דבמוסר לשליש זכה מיד אפי' ביתומים קטנים אלא באומר להם תנו לא זכה מיד ואינו קנין. ולפ"ז ל"ק קושי' מנחת שי הנ"ל דבגיטין (טו ע"א) מסר לשליש וזכה להמקבל כאשר מת הנותן אלא שצ"ע מרמב"ם פ"ד מזכיה ומתנה ה"ה הנ"ל בהולך מנה דמיירי גם כן במוסר לשליש ומ"מ משמע דאינו קנין כמ"ש למעלה:

(ד) בתוס' גיטין (לח ע"א) ד"ה המשחרר הקשו למה אמרי' בשחרור מצוה לקיים דברי המת הא המשחרר עבדו עובר בעשה הרי דבמקום איסור ל"א מלקד"ה והיינו דהא דמלקד"ה הוי רק מצוה דרבנן כמ"ש תו' כתובות (פו ע"א) ד"ה פריעת ובמקום איסור לא תקנו רבנן. וכ"כ רמב"ם פ"ט מזכיה ה"י שכ"מ שצוה ליתן מתנה לעכו"ם לא מהני שזה כמי שצוה לעבור עבירה מנכסיו וכיו"ב כתב מהרי"ט ח"ב חו"מ סי' ו' במי שצוה ליתן מנכסיו לבנים ולבנות בשוה לא אמרי' מלקד"ה דהו"ל מתנה עמשכב"ת האיך אפשר לומר שמצוה לקיים דבריו ולבטל ד"ת. וכ"כ רמ"ע מפאנו סי' נ' דלא אמרי' מלקד"ה אפי' השליש נכסיו בחיים להפסיק נחלה דאורייתא ועי' בקצוה"ח רמ"ח סק"ה שחולק אמהרי"ט משום דמלקד"ה אינו עושה קנין ולא מסלקינן להו ליורשים מירושתם אלא שאנו אומרים דעליהם מוטל לקיים דבריו לא הוי מתנה ע"מ שכתוב בתורה:

ובקרבן נתנאל גיטין פ"ד סי' כ"ח כתב דמש"ה כתב רי"ף שם בפי' יעשו לה קורת רוח דאי אמרה האי עבידתא לא מצינא למעבדה לא כייפינן לה ולא פי' כרש"י דמשחררים אותה משום דהיה קשה לו ק' תוס' הא המשחרר עבדו עובר בעשה ולכן דעתי באמת דלשחרור כיון שאיסור הוא לא אמרי' מלקד"ה ודבריו תמוהים דאיך יחלוק הרי"ף על ירושלמי פ"א דגיטין ה"ה מובא בתוס' (לח ע"א) ד"ה המשחרר דאם צוה בהדיא לשחרר משחררים וע"כ כנ"ל כיון דמתכוון לקיים צוואת המת ולא לטובת העבד שרי או כתי' התוס':

(ה) במרדכי ב"ב פ"ט סי' תרכ"ו בשם ר' אפרים כתב דלא אמרי' מלקד"ה אלא היכא דלא שייך ביה קנין כגון המשליש מעות לבתו ותנו שקל לבני בשבת דל"ש קנין כיון דכל הממון שלהם וכן הולך מנה לפלוני לא שייך קנין שאינו רוצה להקנות לו עד שיבא אצלו והולך לאו כזכי דמי וכן פלונית שפחתי עשתה לי קורת רוח יכו' לא שייך קנין דאינו ידוע איזה קורת רוח היא רוצה. תדע דא"ר יוחנן שם מי שאמר פלונית שפחתי אל ישתעבדו בה וכו' ומסקינן דאין בדבריו כלום דל"א מלקד"ה הואיל ויכול לעשות לה קנין ולומר קני נפשך הלכך רצה לשחק בה אבל היכא דשייך קנין לא אמרי' מלקד"ה עכ"ל וקשה לי דהא דאל ישתעבדו בה דלא אמרי' מצוה לקיים דברי המת היינו כמ"ש בגמ' אי אתה מודה שבני' עבדים וכמו שפרש"י דלא ישתעבד היינו שלא להטריחה בעבודה ולא כמ"ש המרדכי דרצה לשחק בה. יעוד קשה דלדבריו בשחרור דשייך ביה קנין שהי' יכול לכתוב בעצמו שטר שחרור לא אמרי' מצוה לקיים דברי המת והא מפורש להפוך בירושלמי המובא בתוס' גיטין (לח ע"א) דבשחרור אמרי' מלקד"ה. וגם קשה לי כמו שחילק ר' אפרים בהולך מנה אף ששייך ביה קנין מ"מ אמרי' מלקד"ה שי"ל שאינו רוצה להקנות לו עתה עד שיבא אצלו ה"נ היה יכול לחלק בשחרור דמש"ה אמרי' ביה מלקד"ה אף דיכול בעצמו לשחררה מכל מקום אינו רוצה שתצא עכשיו לחירות עד אחר כך:

ועוד כתב מרדכי פ' י"נ סי' ת"ר דהיכא דיש שטר ל"א מלקד"ה אלא בצוואה בע"פ דחשו לטירוף דעתי אבל בשטר סבור ובטוח המת שיתקיים הדבר ע"י השטר ואין כאן טירוף דעת. וראיתי בבית יצחק או"ח סי' כ"ה שהקשה עליו קו' עצומה מירו' גיטין פ"א ה"ה מובא בתוס' ב"ב (קנא ע"ב) ד"ה תנו דאם אמר תנו שטר שחרור זה לעבדי חכמים אומרים דכופין את היורשים לשחררה משום מלקד"ה הרי דאפי' ביש שטר אמרי' מלקד"ה וע"ש שתירץ דדוקא בנדון המרדכי דלא אמר כלום בע"פ רק עשה צוואה בשטר לא שייך מלקד"ה אבל הכא כיון דהוסיף ואמר גם בע"פ תנו אע"ג שהיה שטר שייך לומר מלקד"ה. וא"א לומר כן דהמרדכי מביא גמ' ב"ב (קנב ע"א) שכ"מ שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת אין כותבים שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר וכתב דלא שייך שם מלקד"ה משום שהיה בשטר אע"ג דאמר גם בע"פ כתבו וכן עי' תוס' ב"ב (קמט ע"ב) סד"ה דקא דכתבו דמיירי דלא אמר כלום בע"פ דאי אמר להו לעשותו בן חורין למה לי שטר וא"כ לשי' תוס' היה רק שטר לחוד, ולתרץ קושייתו אולי י"ל עפמ"ש תוס' שם דגבי שחרור יותר יש לנו לומר מצוה לקיים דברי המת מבשאר דברים ומש"ה אלים כל כך אפי' היכא דיש שטר אמרי' מלקד"ה:

(ו) רמב"ן ור"ן גיטין (יג ע"א) כ' דרק אם מצווה ליורשים שהם יתנו אמרי' מלקד"ה אבל אם אומר שיתן בעצמו ל"ש מלקד"ה וכ"כ אס"ז כתובות (סט ע"כ) בשם ריטב"א. ועי' עוד שם דלא אמרי' מלקד"ה אלא ביורשיו ומקבלי מתנתו ולא באחרים. והפי' דרק במה שנוגע ליורשיו אמרי' מלקד"ה ולא במה שנוגע לאחרים. ועי' מהרי"ט ח"א סי' כ"ב שמביא ראיה מב"ב (קנו ע"ב) גבי בני רוכל דמש"ה לא מהני המתנה מפני מצוה לקיים דברי המת דלא צוותה ליורשי' רק לאחרים ולא מנתה שליש על כך. ועי' מחנה אפרים ה' זכיה סי' ל' בדבר שאין בו ממש כידור פלוני שייך מלקד"ה לדעת הרי"ף וכ"כ מהריב"ל שם. ועי' תוס' גיטין (יג ע"א) ד"ה והא דלא אמרי' מלקד"ה אלא כשהשליש מתרצה. ועי' נה"מ רמ"ח סק"ו בשם רמ"ע נ' בשכ"מ שאמר נכסי לך ואחריך לפלוני כיון דלא זכה השני אלא מכח הראשון דהא אם מת שני קנה ראשון לא שייך גבי השני מלקד"ה ומביא ראיה לזה מב"ב (קכט ע"ב) עיי"ש:

(ז) בס' חסידים תש"כ כתב דמצוה לקיים דברי המת לא אמרי' רק במה שנוגע לממון. (ועיי"ש שהלשון סתום וקשה להבין) וכ"כ תשב"ץ ח"ג סי' ק"ל ושבות יעקב ח"א קס"ח דצוואה שאינה נוגעת בממון ל"ש מלקד"ה ועי' יד מלאכי דינים תכ"ב ראי' מכתובות (קג ע"ב) דאף שצוה רבי שר' חנינא ישב בראש לא קבל עליו. ויש לדחות משום דלא רצה להשתמש בנשיאות וכמ"ש ר' יהושע בן פרחי' (מנחות קט ע"ב) בתחלה כל האומר עלה לה אני כופתו לפני הארי וכו'. ולכאורה קשה על ס' חסידים מסנהדרין (מו ע"ב) אם צוה שלא יספידוהו שומעים לו אע"פ שאינו נוגע בממון וי"ל כמ"ש תשובת רשד"ם יו"ד סי' ר"ג דאף בכל דוכתי דלא אמרי' מלקד"ה. היינו שאין כופים ע"ז אבל מצוה לקיים איכא ומשו"ה איכא מצוה לשמוע לו שלא יספידוהו אך קשה לסמ"ע סי' רנ"ג סקס"ט שכתב דאסור להספידו משום דמצוה לקיים דברי המת הרי דיש בו דין מלקד"ה ממש וצריך לומר דגמ' מיירי בהספד בשכר ומש"ה שומעים לו דנוגע לממונו:

תוכן העניינים

חבלים בנעימים חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה