חבלים בנעימים חלק א· רבי יהודה לייב גרויברט
סוגיא כה - חזותא אי מילתא
(א) בב"ק (קא ע"א) בערלה ושביעית ודאי חיותא מלתא היא. בערלה דילפי' מערלים ושביעית דכ' תהי' בהויתה תהא וכתב בשו"ת ר"ן סי' ע' די"ל דכמו בשביעית חזותא מלתא מדכ' תהי' ה"נ בע"ז כיון דכ' בה לשון הוי' והיית חרם כמוהו. ואי לענין גזלה חזותא מלתא איבעיא דלא אפשטא. ועי' בשו"ת ר"ן הנ"ל דהספק היא בגמ' אי חזותא הוי כממשות של הדבר ומש"ה בכל מקום חזותא מלתא או דחזותא אינו רק גרמא בעלמא ושרי בכל דוכתי והא דבערלה ושביעית אסור משום דשם אסרה תורה גם אם אפי' אינו ממש רק גרמא בעלמא וקיי"ל דספקא הוא כמ"ש חו"מ שס"ג סי"א מי שהי' לו צמר וסמנים שרוים ובא א' וגזלן וצבע הצמר בסמנים והוזל צמר הצבוע וכו' ושואל הנגזל מהגזלן דמי סמנים פטיר ואם תפס אין מוציאין מידו. וא"כ בחזותא באי' דאו' לחומרא דהוי ממש וגוף האיסור ואף אם יהי' עוד צבע אחר של היתר ג"כ אסור דבגוף וממשות איסור לא שייך היתר של זה וזה גורם כמ"ש שו"ת הר"ן שהרי שנינו אלו אסירים ואיסורם בכל שהן ואין תערובתן מותר מפני זוז"ג. ובאי' דרבנן מפורש בגמ' שם דחזותא לאו מלתא עיי"ש דמשני בדם תבוסה מדרבנן ובערלה ושביעית אפי' באי' דרבנן אסיר דגם גרמא אסיר בהו ומ"מ כיון דהאיסור רק מצד גרמא אם יהי' בערלה ושביעית באי' דרבנן עוד גורם אחר שרי דהוי זוז"ג וכן מפורש בשו"ת הר"ן ועי' פר"ח יו"ד ק"ב סק"ה שהבין מדבריו דבערלה ושביעית אפי' באי' דאו' שרי זוז"ג והקשה עליו למה אינו חושש לחומרא שמא חזותא הוי ממש וממילא אפי' אם יהי' עוד צבע אחר אסור אבל דברי הר"ן ברור מללו דרק באי' דרבנן שרי בזוז"ג אבל באי' דאו' די"ל בכל דוכתי חזיתא מלתא מפני דהוי ממש ודאי ל"ש היתר זוז"ג
וקשה לי למה לא פשיט דחיותא מלתא היא ממתני' (חולין פז ע"א) דם שנתערב במים רואים אם יש בו מראית דם חייב והתם מיירי אפי' היכא דבטל כמ"ש בסיפא נתערב בדם בהמה דמין במינו מדאו' בטל ברוב וכמ"ש רש"י שם ומ"מ תלוי במראה אם יש בו מראית דם חייב בכסוי. ואין לומר דאין למדים מכאן על כל איסורים דבכסוי דם שאני דכל הקפידא שהקפידה תורה לכסות את הדם היא רק מפני זה שלא יראה הדם ומש"ה תלוי בחיותא ומשא"כ בכל דוכתי אך א"א לחלק כן דהא הך מתני' גופה איתא (בזבחים עח ע"ב) גבי זריקת דם על המזבח וג"כ תלוי בחזותא אף דשם לא הי' קפידא במראה. ואפי' לפי מ"ש תו' בחולין וזבחים דשם אם יש בו מראית דם לא סגי בצבע בעלמא אלא בעינן ממשית דם מ"מ מה בכך הא גם הכא בב"ק בצמר הי' ממשית דם גמור ולמה לא פשיט משם. וכן בבגד שצבעו בקליפי ערלה ובטומאת מת שהי' ג"כ ממשות ומ"מ אמרי' דלאו מלתא היא. ואף שיש לדחוק ולומר דמדאו' חזותא לאו מלתא והא דחייב לכסות אם יש בו מראות דם הוא רק מדרבנן וכן בזריקה הא דחייב לזרוק מדרבנן מ"מ קשה למה לא הובאו כאן בסוגיא דחזותא משניות אלו ויתרץ דמיירי מדרבנן:
ועי' נו"ב ח"ב או"ח סי' דמקשה מתכלת שנצבע בדם חלזון שהי' שרץ ומתולעת שני שהי' מין תולעת והא אמרי' (בשבת כח עא) דלא הוכשרו למלאכת שמים אלא מבהמה טהורה וע"כ דחזותא לאו מלתא היא ועי' ר' בחיי תרומה דכ' שלא צבעו בגופו של התולעת אלא מן הגרגרים ובחלזון י"ל דמין טהור הוא ועיי"ש דמש"ה לא עשי דבר ממין שי לפי שהוא יוצא מטמא:
(ב) לכאורה נראה אף אי נימא דחיותא לאו מלתא ואינה דבר של ממש מ"מ מקרי הנאה וא"כ באיסור הנאה חזיתא אסורה. ואפשר דזה תלוי בשני תירוצו תוס' ב"ק (קא עא) ד"ה אי שהקשו אף אי אין שבח סמנים ע"ג הצמר מ"מ הא נהנה שצמרו מעולה בדמים יותר וישלם מה שנהנה ותי' דשאני הנאה דהכא שאינה באה ע"י מעשיו אי נמי הנאה דהכא לא חשיבה הנאה שאינה אלא נוי בעלמא יותר עכ"ל והנה בתי' קמא מידו דאף דחיותא לאו מלתא מ"מ חשיבא הנאה אלא שמ"מ אינו חייב לשלם בעד הנאתי בשביל שלא ע"י מעשיו באה דכיון דחיותא לאי מלתא לא הוי מעשה אבל הנאה הוי. ובתי' שני כ' דכיון דחזיתא לאו מלתא היא לא חשיבה הנאה ג"כ ונפ"מ דאם נדר מדבר א' מותר מדאי' לצבוע בו:
וקשה לי בגמ' דמקשה מבגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק אלמא חזותא מלתא לתירוץ השני של תוס' דאי לאו מלתא גם הנאה אינה. שפיר הקשה למה ידלק כיון דחזותא לאו מלתא א"כ לא נהנה כלל מערלה ותי' דשאני ערלה דגלי קרא דערלים. אבל לתי' קמא של תוס' דהנאה אינה תלוי' בחזותא ואף אי חזיתא אינה ממש מ"מ היכא דאסור בהנאה גם החזותא אסורה דס"ס נהנה ע"י החזותא מה מקשה מבגד שצבעו בקליפי ערלה הא י"ל מש"ה ידלק משום דחשיב הנאה וערלה אסורה בהנאה. וצ"ל דהגמ' מק' דאף דניחא דאסיר להנות בו אי צבעו בקליפי ערלה מ"מ למה ידלק דהא דערלה בעי שריפה הוא רק בממשות ערלה ולא בחזותא בעלמא ותי' רבא דנפק מערלים דהוי כגוף וכממשות ערלה ודינו ככל ערלה גמורה דבעי שריפה. ועי' בשו"ת ר"ן הנ"ל דכ' ג"כ דאי חזותא לאו מלתא אינה הנאה כלל:
ועי' תוס' שם ד"ה ולא שכ' בשם ר"ת דקרא דערלים קאי לאסור צביעה והדלקה שלא כדרך הנאתו והק' עליו דהא בעי למפשט מהכא דחיותא מלתא ודחי שא"ה דגלי קרא משמע דלא אתי קרא למיסר שלא הדרך הנאתו אלא קאי על חזותא ועוד הק' תפשיט לאידך גיסא מדאצטריך למיסר בערלה ש"מ חיותא לאי מלתא היא. ולי נראה דאפי' אי נימא כתי' הב' של התוס' וכשו"ת הר"ן דאי חזותא לאו מלתא אינה הנאה מ"מ היינו דהוי שלא כדרך הנאה אבל בדבר שאסור גם שלא כדרך הנאתי ודאי דגם חזותא אסיר וא"כ י"ל דזה כוונת דברי ר"ת דקרא אתי לשלא כדרך הנאתו היינו דמש"ה אסיר צביעה בערלה משים דערלה אסורה אפי' שלא כדרך הנאתו וממילא ל"ק מ"ש תוס' דקרא לא בא אלא לאסור חזותא דהא בהא תליא דמשום דשלא כד"ה אסור גם חזותא אסורה וכן מיושב קו' שני' מדאצטרך לאסור ש"מ חזותא לאו מלתא די"ל לעולם דחזותא מלתא והכא אצטרך קרא לאסור שלא כדרך הנאתו:
(ג) ולענין כל איסורי מאכלות אי חזותא מלתא. בב"ק (קא ע"א) נסתפקו רק בגזל ולא באי' אכילה וי"ל דבאכילה דתלוי בטעם וחיך אוכל יטעם וכיון שאינו מרגיש טעם אין נפ"מ במראה דמה לנו במראה האיסור. והראשון שהביא חזותא לענין איסור מאכל הוא המרדכי ריש ביצה בשם ראבי"ה בבשלו מאכל בביצה שנולדה ביו"ט אסור דלחזותא ולטעמא עבידא הרי דבעי תרווייהו חזותא וטעמא ואולי י"ל דבראו' גם חזותא לבד אוסר רק הכא בביצה דאיסור מוקצה דרבנן ובדרבנן הלא קיי"ל דחזיתא שרי ומש"ה הוסיף המרדכי גם דלטעמא עביד. ועי' ט"ז או"ח תקי"ג סק"ד דהא דכ' שם בש"ע דלחזותא וטעמא לא בטל הטעם משום דשיל"מ דעי"ז שעביד לחזותא וטעמא מקרי מין במינו כמ"ש תוס' ביצה (לט ע"א) ד"ה משום דמה שבא לתקן את הקדרה הוי מין במינו אבל חיותא אינו אוסר ומג"א סק"ז כתב דטעמא לבד לא מהני ונראה ג"כ דבעי' רק שני הטעמים לאיסור אבל ש"ך יו"ד סי' ק"ב סק"ה כתב דמשום חזותא לבד לא בטל וא"י מנלי' דין זה וכ"כ מנ"י דבאיסור אכילה חזותא לאו מלתא היא וכ"כ הגר"א שם. ועי' כו"פ סק"ג דבדבר האסור במשהו גם חזותא אסור דמשהו מיהו איכא והפר"ח סק"ה מסיק לאיסור באי' דאו' ומ"מ כתב דוקא בעביד לחזותא ככרכום שנתנו אדעתא לחיותא וכן לבנו מאכל בביצת טריפה אבל חזותא בעלמא דלא עביד להכי בטלה כיון שבטל במים. ואיני יודע איך יפרנס סוגיא דב"ק (קא ע"ב) רבא רמי בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק ורמינהו רביעית דם שנבלעה בכסות וכו' ואם לאו טהורה אלמא דחזותא לאו מלתא הא י"ל דוקא בגד שצבעו במתכוון אדעתא דחזותא מש"ה מלתא משא"כ ברביעית דם דלא עביד לחזותא ועיי"ש תוד"ה מקולי וצ"ע. ועיי"ש בפר"ח שהקשה מרש"י זבחים (עט ע"א) דפי' אמור רבנן בחזותא היכא דליכא טעמא אלא חזותא כגון טבילת מקוה ולמה לא פי' לענין איסור אכילה היכא שיש חזותא ותי' דרש"י מיירי רק באיסור ודאי ולא בספק אי' דחזותא נשאר בספק אי מלתא היא. וכ"כ מ"כ ח"ג פ"ג לאיסור בעביד לחזותא ואפי' באי' דרבנן כביצת נבלה ועיי"ש שמביא ראי' מב"י או"ח תקי"ג והיינו מ"ש בשם מרדכי ריש ביצה הנ"ל ואינה ראי' כמ"ש לעיל דשם הוי חזותא עם עביד לטעמא. גם מ"ש מרש"י זבחים הנ"ל דמשמע אף אם אין האיסור עשוי לתת מראה בתערובות אסור וכתב דהכא מיירי בדבר דלא שייך בו נתינת טעם אבל בדבר של נ"ט אם לא עביד במכוון לחזותא מותר אבל במתכוון למראה אסור וכ"ז דוחק להעמיס בדברי רש"י ואין שם שמץ מנהו. ואדרבה מרש"י מוכח דליכא אי' חזותא באיסורים התלוים בנו"ט:
וכ"כ פמ"ג סי' ק' מ"ז סק"א דחזותא אפי' באיסור אכילה דרבנן אסור. וכתב דהא דאיבעיא בב"ק אי חזותא מלתא היינו רק בגזל דבעי' ממשות וכן באיסור הנאה אבל באיסור אכילה פשיטא כיון דניכר המראה לא בטל והא דרש"י זבחים לא פי' חזותא באיסור אכילה י"ל דמיירי רק באיסור דאורייתא או מיירי בדבר שתלוי רק בחזותא לבד ולא גם בטעם. וסותר ראית מנחת יעקב דחזותא לאו מילתא היא מרמב"ם פ"ג דברכות ה"ו דכתב דדבר שנעשה לצבוע את התבשיל הוי טפל לברכה. דשא"ה דבעי' דוקא ממשות כמ"ש רמ"א או"ח סי' ר"ד סי"ב עכ"ד:
והנה הא דכתב דאיסור אכילה פשיטא ורק באיסור הנאה נסתפקו אי חזותא מלתא איני מבין טעמו דכיון דבאכילה אסור כיון שניכר ה"ה באיסור הנאה. ואדרבה עי' לעיל אות ב' די"ל להפוך אע"פ דחזותא לאו מלתא היא מ"מ הוי הנאה. ומ"ש דמש"ה באכילה אסור כיון שניכר האיסור צ"ע מנ"ל די"ל דהא דאסרה תורה אם ניכר האיסור היינו רק אם הטעם ניכר אבל אם אינו מרגיש טעם רק המראה ניכרת מאי איכפת לן ועי' ברשב"א חולין סוף סוגיא דזרוע בשלה שכתב דטעימתו זה הכרתו כדכ' חיך אוכל יטעם אין חשיבות האוכל אלא בטעמו:
ועי' בשבילי דוד יו"ד ק' שהקשה למה לא הביאו האוסרים ראיה דחזותא אסורה באיסור מאכלות מחי' רשב"א חולין (צט ע"ב) סוגיא דזרוע בשלה ד"ה אמר רבא שכתב לפרש דטכ"ע היינו שנאבד במיעוטו כגון שנפלה טיפת יין לתוך מים ואין בו מראה יין משמע דאם יש בו מראה יין אסור אפי' אינו נו"ט. והנה ודאי דא"א לומר בכוונת רשב"א כן דהא גם האוסרים כתבו רק בעביד לחזותא ולא ביין כמ"ש הפר"ח ומנחת כהן דיין בטל במים כיון דאינו עביד לחזותא. וע"כ דכוונת הרשב"א רק דטכ"ע אסור אפי' אינו ניכר כלל:
ועיי"ש בפמ"ג דמתיר אם לבנו בביצת היתר ובביצת איסור וכ"כ בנחלת צבי בס' פתחי תשובה סי' צ"ו ביין שמערבים בו חלב בהמה וחלב חטה לא שייך חזותא כמו בדבר המעמיד שכ' רמ"א ס"ס פ"ז שאם היה גם מעמיד היתר הוי זוז"ג ה"נ הוי זוז"ג. והדבר צ"ע דלשיטתם דחזותא אוסר באסורי מאכלות הוא דמשום דניכר האיסור לא שייך ביטול ולא איסתפק בגמ' ע"ז. והלא כ' בשו"ת הר"ן סי' ע' דאי נימא חזותא הוי ממש אפי' יש צבע של היתר ג"כ אסור דל"ש היתר זוז"ג בממש:
(ד) בסוטה (טז ע"ב) שלשה צריכים שיראו עפר סוטה ואפר פרה ורוק יבמה משום ר' ישמעאל אמרו אף דם צפור צריך שיראה במים ורבנן פליגי וטעמיה דר' ישמעאל דכ' בדם מביא מים שדם ציפור ניכר בהם. ולכאורה נראה דהתם דהוי לח בלח מין בשאינו מינו ומש"ה לרבנן אף שאין הדם ניכר במים מ"מ מקרי עדיין דם ומים כיון שלא נתבטל ור' ישמעאל מחמיר דאפי' לא נתבטל מ"מ צריך שיהיה ניכר גם במראה וא"כ אין ראיה מר' ישמעאל דחזותא מלתא היא דשא"ה דבאמת לא נתבטל והחזותא באה רק להוסיף על הממשות אבל אם אין בו אלא חזותא י"ל דאינה כלום. אלא לפמ"ש תו' ד"ה מביא שהקשו דר' יהודה ורבנן פליגי אי מין במינו בטל אבל הכא דם במים מין בשאינו מינו והדבר ידוע שמים מרובים על דם הצפור ואפ"ה כ' בדם ותי' כיון דממשותו ניכר הרי הוא בעין והוי בדם. ונראה מדבריהם דלא נחתו מצד דהדם לא נתבטל דא"כ לא קשה כלל קושיתם כמו שהק' הגאון רעק"א ז"ל בגליון הש"ס דהא דם במים הוי אינו מינו ובבציר מס' עדיין שם דם עליו דהאוכלו חייב משום דם ורק בדם הפר דהוי מין במינו דדין בטולו ברוב כיון דטעמם שוה. ועכ"ז מתרצו התוס' משום חזותא מקרי בדם. הרי דס"ל חזותא דאורייתא אפילו בלא טעם דלא בטל. וקשה למה לא ילפי בב"ק מכאן דחזותא מלתא ואפי' אי בעינן הכא ממשות כמ"ש תוס' ולא סגי במראה לבד הא גם שם בב"ק היה ממשות על הצמר:
ועיי"ש בהגהות רעק"א דמקשה על תוס' מה הועילו בתירוצם לרבנן דלא בעי חזותא וא"כ איך מקרי בדם. ואין לתרץ דתוס' כאן סמכו עצמם על מ"ש במנחות (פ"ח ע"א) ד"ה רביעית דגם רבנן בעי חזותא וקצת אדמומית אלא דלא בעו ממשות דם גמור מ"מ קשה קושית תוס' חולין (פז ע"א) ד"ה רואים איך מוכח דמין במינו או עולים לא בטל דלמא מש"ה לא בטל שאפי' היה דם הפר מים היה ניכר אדמומית דם השעיר ותי' דאם דם הפר היה מים לא יהיה בדם השעיר מראית דם גמור אלא דיהה ובטל זה לא שייך אליבא דרבנן דלדידהו לא בעי ממשות דם וגם דיהה מקרי דם לדידהו. ואולי י"ל כמ"ש ר"ן נדרים (נ"ב ע"א) דרבנן אזלי בתר האיכות ודבר שמותר עכשיו אפי' מין בשאינו מינו לא בטל ה"נ הדם והמים שניהם היתר ולא בטל ומש"ה לרבנן ל"ק כלל קו' תוס' כיון דלא בטל שפיר מקרי בדם ומים אלא שמקשו לר' יהודה כיון דאזיל רק בתר הכמות וכיון שהוא מין בשאינו מינו בטל לר' יהודה אע"פ ששניהם היתר ותירצו כיון דממשותו ניכר הרי הוא בעין וס"ל לרבי יהודה כר' ישמעאל:
ובפמ"ג יו"ד ק' מ"ז סק"א מתרץ דבכל דוכתי חזותא מלתא היא והא דדייקי ר' יהודה ורבנן דמין במינו או עולים לא בטל אע"ג דשייך חזותא משום דבעי' דם השעיר ממש שלא ישתנה כלל ולא יהיה דיהה ואף אי חזותא מלתא מ"מ לא מקרי דם השעיר בעין וע"כ משום דמב"מ או עולים אינם מבטלים זא"ז עיי"ש:
(ה) במכות (ג ע"ב) במקוה קיי"ל כר' יוחנן בן נורי דהכל הולך אחר המראה וקשה למה לא הביאו ראי' מכאן דחזיתא מלתא היא ומש"ה ג' לוגין מים שנפל לתוכן קורטוב יין ומראיהן כמראה יין ונפלו למקוה לא פסלוהו ואין לומר דחזותא לבד לא מהני אלא בצירוף מ"ש שם דחמרא מזיגא אקרי והשם מסייע לחזותא. דלשון ר' יוחנן בן נורי הכל הולך אחר המראה משמע דעיקר הגורם הוא המראה. ונראה דאף דבכל דוכתי חזותא לאו מלתא היא מ"מ שאני מקוה דנפסל בשנוי מראה ולא בשנוי טעם וכמ"ש בפרק ז' דמקואות ולכן אזלי' בתר צבעא. והא דמי צבע פוסל בג' לוגין ולא אזלי' בתר המראה היינו כמ"ש שם בגמ' דמיא דצבעא אקרי וכיון שנשאר עליו עוד שם מים אין משגיחין על המראה אפי' להחמיר ולכן אינו נפסל בשנוי מראה:
ובריטב"א שם כתב דהא דמי צבע נפסל בג' לוגין היא גזרה דרבנן משום דדמי למים והיינו אף שהולכים אחר המראה מ"מ רבנן החמירו דיש לו דין מים וקשה לי איך יפרנס סיפא דמתני' מקוואות פ"ז מ"ג מי צבע פוסלים בג' לוגין ואין פוסלים אותו בשנוי מראה כיון שמדאורייתא דינו כמים למה אינו נפסל בשנוי מראה דהוא להקל נגד הדאורייתא. ועי' ר"ש מקוואות שם שכתב הטעם במי צבע משום דצבעא לית בה מששא ותמוה דמגמ' נראה דחזותא יש בה ממש אלא מש"ה פוסל משום דמיא דצבעא מקרי. ואולי כוונתו כן דצבע אין בו כח להפוך את שם המים ונשאר עליו שמו והשם גובר על המראה
וברש"י מכות שם ד"ה לא פסלוה כתב דזיל בתר חיותא ופסיל שאובין דרבנן. ולכאורה למה הוסיף רש"י דפסול שאובין מדרבנן ונראה כוונתו כיון דבב"ק (קא ע"ב) אמרי' דבדרבנן מקילים דחזיתא לאו מלתא הכא נמי להיפוך בדרבנן מקילים ליזיל בתר חזותא ויין אינו פוסל. ומ"מ במי צבע אין משגיחים בחזותא כלל משום דמיא אקרי:
(ו) בשבו"י א"ב סי' כ"ח כתב לצבוע לולבין ישנים ע"י עלה ירוק לא שייך בל תוסיף דכל לנאותו אין חשש בצבע (וכעין זה כ' נו"ב ח"א או"ח ס"ס א'). ואחד מראיותיו הוא מפ"ז דמקוואות מ"ג דמש"ה מי צבע אינם פוסלים את המקוה. ותמוה דהא שם הטעם משים דמיא דצבעא מקרי ואין הצבע מבטל את המים העקרים להוציאם מתורת מים ומש"ה יש עליהם דין כל המים. אבל הכא אף שאין הצבע דוחה את העיקר מ"מ כיון שגם הצבע ישנו במציאות ובממשית שפיר י"ל דהוי הוספה ויש איסור בל תוסיף. ונראה כוונתו עפמ"ש ר"ש שם דצבעא לית ביה מששא. אבל עי' אות ה' מה שכתבתי בפי' דברי ר"ש: