חבלים בנעימים חלק א· רבי יהודה לייב גרויברט
אות ח. סוגיא כד - חי אם בולע ואם פולט
(א) מתני' (בכורות ז ע"ב) דג טהור שבלע דג טמא הטהור מותר וסתמא קתני אפי' נכבש בי מעל"ע וגם אפי' אין במים ששים וע"כ דאין בע"ח בולע וכן (חילין סט ע"א) בהמה בעלמא לאו מכח חלב ודם קאתיא דכל מכח לא אמרי' ושרי וי"ל דהוא מטעם זה דאין בע"ח בולע וכן מתני' (תמורה ל ע"ב) ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר כשרה שינקה מן הטריפה פסולה מע"ג המזבח. וגמ' שם (לא ע"א) אלא מעתה האכילה כרשיני עכו"ם ה"נ דאסורה ומשמע דלהדיוט תמיד שרי. והרמב"ם בפי' המשניות שם כתב דאין הלכה כר"ח בן אנטיגנוס אפי' לגביה וכן בה' אסורי מזבח פ"ג הי"ד מתיר למזבח בהמה שנתפטמה בכרשיני ע"ז משום דנשתנו וכ"ד מרדכי יבמות (סו ע"ב). אבל שיטת ר' יקר במרדכי שם דאם נתפטמה מאיסור אסורה. וכ"כ תוס' תמורה (לא ע"א) סד"ה שינקה די"ל אפי' להדיוט אסורה וכ"כ ספרי ראה פ' וכל בהמה מרבה אני וכו' ועדיין לא ארבה את ולד שינקה מן בהמה כשרה עם טריפה ת"ל כל ימיכח דאם ינקה מן טרפה לחוד אסור. ועי' יו"ד סי' ס' ש"ך ופר"ח וכו"פ ופמ"ג ושו"ת בית יעקב סי' א' הנוגע לענין דינא:
ויש לדין בזה כי י"ל שזה תלוי במחלוקת הראשונים ז"ל במושק ר' יונה ברכות (מג ע"א) מתירו אף שדם חי' טמאה הוא מפני שנשתנה וכן מתיר דבש שנמוח בו בשר נבלה ונהפך לדבש. וכן דעת הרמב"ם פ"א מכלי המקדש ה"ב שהמור בשמן המשחה הוא הדם הצרור בחי' שבהודו הידוע לכל שמתבשמין בה בני אדם בכל מקום וכשר למלאכת הקודש מפני דנשתנה כמ"ש כ"מ שם. אבל הראב"ד הקשה על רמב"ם וכתב אין דעתי מקובלת שיכנסו במעשה הקודש דם שים חי' בעולם כ"ש חי' טמאה וכן רא"ש ברכות פ"ו סי' ל"ה ורמ"ה אוסרים ולא ס"ל דמועיל שינוי להתיר. (ועי' תפארת ישראל פתיחה לקדשים חומר בקודש פ"ב אות ס"ה שהקשה על רמב"ם במור הא לא הוכשרו למלאכת שמים אלא מבהמה טהורה לבד והאריך בזה ומסיק דנ"ל כראב"ד דמיר היא מין עשב או כרמב"ן בפי' התורה שהוא שרף הנוטף מן האילן. ובמחכ"ת לא זכר באותה שעה את יוסף דברי כ"מ שם ומחלוקת ר' יונה ורא"ש הנ"ל):
ובמג"א רט"ז סק"ג הקשה על המתירים מבכורות (ו ע"ב דאמרי' דהיתר חלב חידוש הוא דדם נעכר ונעשה חלב וכר"מ נדה (ט ע"א) דיליף מי יתן טהור מטמא חלב מדם ולדבריהם אין כאן חידוש דכיון דנשתנה הדם ונעשה חלב שרי כמו בכל איסורים דמועיל שנוי ועוד הק' מתמורה (לא ע"א) דאמרי' באפרוח ביצת נבלה דשרי דאימת גדלה לכי מסרחא וכי אסרחא עפרא בעלמא היא משמע דאי לאו ה"ט הי' אסור דבתר מעיקרא אזלי'. וי"ל עפמ"ש בביאור הגר"א או"ח רט"ז יחתם סופר או"ח סי' ל"ט ושו"ת הג' מליסא בס"ס נחלת יעקב סי' ב' דשיטת המתירים נובע מע"ז (לט ע"ב) דבש של עכו"ם למאי ניחוש לה אי משום ערובי מסרי סרי וכ' הר"ן שם בשם אחרים דקאי על ערובי בשר שדרך היא לערב בדבש דברים אחרים ונמוחו בתוכו ותיורים דבש וליכא למיחש לפי שהמתערב בו עד שלא נמוח מסריח ומיתר. ושיטת אחרים הוא ממש דברי ר' יונה הנ"ל. א"כ גם לדעתם אם נשתנה לחוד אסור ואזלי' בתר מעיקרא רק אם הסריח שרי והם מביאים באמת ראי' מאפרוח הנ"ל ושפיר הוי חלב חידוש דהא לא נסרח. ונראה לי ראי' לדבריהם. דהא הרמב"ם פי"ז מהמ"א הכ"ג מפרש ג"כ אי משים ערובי בשר דבהכ"ב כתב דבשר פוגם שמן ובהכ"ג כתב דדבש מותר ג"כ מטעם זה וכ"כ ב"י סי' ק"ג. וע"כ דאין בהדבש בשר בעין אלא שיש חשש שנמוח בו בשר. והלא הרמב"ם במיר ס"ל כשיטת ר' יינה דנשתנה שרי ולמה הוצרך הכא לטעם דפוגם את הדבש אע"כ דאפי' בנשתנה אסור עד שיסריח. ואפי' לפי דעה זו מ"מ נראה דהכא בבעל חי עדיף דגם במאכל ומשקה בעין שנמצא במעי בעל חי אמרי' שנתעכל וכמ"ש אהלות פי"א מ"ו. מנחות (סט ע"א). פרה פ"ט משנה ה'. טיא"ח ס"ס תס"ז וטויו"ד ס"ס פ"ג. מכ"ש אם נשתנה לדם ובשר החי ועי' ש"ך יו"ד סי' ס' סק"ה בשם או"ה שמתיר בבהמה שנתפטמה משים דמעוכל הרי הוא כשרוף ואפי' לפמ"ש תוס' מנחות (סט ע"א) ד"ה דבלע דכל זה לענין טומאה אבל לענין איסור לא אמרי' דנתעכל (חוץ דלא קיי"ל כן כמ"ש יו"ד פ"ג ט"ז סקי"ד וש"ך סק"ל ופר"ח) מ"מ כ"ז בנמצא עכ"פ ממשות ממנו ולא בנשתנה לגמרי ואינני עוד במציאות כלל וכמ"ש בחולין (סט ע"א) הנ"ל וצ"ע:
(ב) ואם חי פולט. הנה ודאי אם רואים לחלוחית בעין נפרש ממנו שאסור ומש"ה בבכורות (ז ע"א) במי רגלים של חמור אי מגופי' קממצצי אסור ולא אשתמיט לומר דאפי' מגופי' קמימצצי מותר משום דחי אינו מפליט ודוחק לפרש דזה עצמו הי' האיבעי' בגמ' אי חי מפליט או לא והפי' אי מגופי' קמימצצי היינו דבע"ח מפליט ואי מיא עול מיא נפיק היינו דבע"ח אינו מפליט. וגם דא"כ למה כתב רמב"ם בפ"ד מה' מ"א ה"כ דמי רגלים מותר משום דפירשא בעלמא היא היל"ל הטעם משום דאין חי מפליט וז"ש תוס' בכורות (ז ע"ב) ד"ה רוב דהמים שבהמה שותה לחלוחית הגוף מתערב עמהם וכ"כ רא"ש שם סי' ח':
ובזה ניחא בחולין (ח ע"ב) בשוחט בסכין טריפה למ"ד בחמין מק' מ"ט משים דבלעה איסורא דהתירא נמי בלעה אבר מן האי אע"פ שהוא מחיים מ"מ כיון שנפרש ממנו דם אוסר אף שהדם אינו נבלע בו שכחוש הוא כמ"ש רש"י ד"ה משים מ"מ בהדם יש תערובות שמנינית עיי"ש. ועי' בפמ"ג יו"ד סי' ח' ש"ד סק"ב בחרב של תליין מאחר שבשר אדם אסור מן התורה הוי כסכין ששחט בה תמיד טריפה.
אלא היכא שאין רואים לחלוחית שנפרש ממנו אם בע"ח פולט טעם בעלמא. מוכח מתוס' בכורות ורא"ש הנ"ל שאין מפליט דכתבו בדג טמא שבלע דג טהור דשרי משום דגים עול דגים נפיק. ומשמע דמיירי אפי' כביש מעל"ע בו. דאל"כ מה הרבותא דהדג טהור מותר. ודוחק לומר דאין כוונת תי' ורא"ש בנכבש מעל"ע אלא דס"ד שיהי' אסור משום דמן הטמא הוא. ובאמת שלולא דבריהם ז"ל. י"ל דמתני' מיירי שלא הי' מים במעי הדג ולא שייך כבוש ומש"ה שרי. או שלא נכבש מע"ל. אי שלא ידעי' אי נכבש מעל"ע דאף דספק כבוש אסור מ"מ הכא שרי עפמ"ש נו"ב מהדורא קמא יו"ד סי' כ"ו דציר דגים טמאים ע"י כבישה דרבנן וספק דרבנן לקולא. או שמיירי שהיו המים מרובים דיש תמיד ששים. דגם תי' תו' ורא"ש דגים עול דגים נפיק אינו מספיק על כל אופנים. דעכ"פ צריך לפרש לדעתם דמיירי שהדג טמא היא חי ומתני' סתמא קתני בין חי בין מת ואם הטמא מת ושהה בי אח"כ מעל"ע ודאי אסור משום כבוש כמ"ש תרומות פ"י מ"ח דג טמא שכבשו עם דג טהור וכו'. ומ"מ לע"ע א"י ראי' ברורה לדעת תו' ורא"ש דחי אינו מפליט:
וראיתי בס' יוסף דעת סי' פ"ג שהביא ראי' דחי אינו מפליט מע"ז (לט ע"ב) ציר שיש בו דגה מותר ואיזה ציר וכו' כל שכלבית אחת או ב' שיטטות בו וכלבית כ' רש"י שם (לה ע"ב) ד"ה יציר דדג טמא הוא וקשה הא נאסר הציר טהור מדג הטמא וע"כ דכל זמן שחי ושיטט בו אינו מפליט כלום. אבל אין משם ראי' דכ' ב"ח יו"ד פ"ג ואע"ג דהאי כלבית שגדל בציר שרי באכילה דאפי' שרצים שגדלים בכלים ובבורות שרי כדלקמן ר"ס פ"ד אפ"ה קאמר רש"י דהיא עצמה טמאה שאם פירשה מן הציר אסור לאכלה אבל כל זמן שלא פירשה מן הציר שריא באכילה והובא בפמ"ג שם מ"ז סק"ח. או אפי' הי' הכלבית אסורה י"ל דמיירי ביש ס' נגדה או אפי' בספק אי יש ששים שרי דמה"ת בטל ברוב די"ל דג טמא עם טהור הוי מין במינו כמ"ש שי"ת רשב"א סי' ר"פ וט"ז יו"ד ק"ז סק"ד (וידוע דש"ך שם סק"א חילק) וגם גוף איסור הכבישה בציר דגים טמאים אינו אלא איסור דרבנן כמ"ש נו"ב יו"ד סי' כ"ו:
ועיי"ש עוד ראי' דחי אינו מפליט מרמב"ן תשא שכ' לתרץ קו' ראב"ד על מיר איך יכנס בקטרת ובשמן הקודש דם חי' טמאה. והשיב זו אינה קושיא כי הלחית ההוא הנאסף בה מרוב הדם ייזיב ממנה בחיי' אין בו לא טומאה ולא מיאוס ודייק מזה שפליטה ובליעה אינו אוסר בחיים. ולדידי אין מכאן ראי' כלל דכוונת הרמב"ן פשיטה דהלחות ההוא הוי כריק בעלמא שמתעגל ומתקבץ ברגע ופולטו תיכף אבל אם יכבש כשיעור י"ל שאוסר. ומה שהביא עוד ראי' מפסחים (פח ע"ב) שנמצאת הלטאה בבית המטבחיים ושאלו לר"ג ושאל ר"ג אם הי' ביהמ"ט רותח וצוה להטיל עלי' כוס מים צונן וריחשה ההלטאה וטיהר ר"ג את כל הסעודה והיינו מפני שבחי' אינה מטמאה והקשה למה שאל ר"ג רק על הטומאה ולא על איסור שר דאף שי"ל שהי' ששים עכ"פ הי' לו לשאול ע"ז אע"כ מד שאל מפני שאין פליטה מחיים. ויש לדחות דהלא גם לדבריו מפני שבע"ח אינו פולט קשה מתחלה שחשבו שמתה ההלטאה למה לא שאלו על האיסור שבה רק על הטומאה וע"כ מפני שהי' שיעור ביטול. או דבאמת התבשיל שנמצאת בו שפכו לחוץ והשאלה הי' רק על הסעודה כולה משום נגיעת כלים בכלים כמ"ש בגמ' ובקשו לטמא את כל הסעודה כולה:
וראיתי בס' ארץ צבי יו"ד ל"ב שכ' ראי' דבע"ח איני פולט מפמ"ג או"ח תמ"ז אשל סקמ"ו שכ' דבדגים חיים לא שייך בליעה וה"ה שאינו פולט. ועוד ראי' מחולין (נז ע"ב) מר"ש בן חלפתא שעסקן בדברים הי' והי' לו תרנגולת שניטלה נוצה שלה והניחה בתנור וטלה עלי' במטלית של טרסיים וגידלה כנפים האחרונים יותר מן הראשונים וקשה הא נבלע בה דמה ע"י חום ושוב לא יצא ע"י מליחה וע"כ שחי אינו בולע. וכן הביא ראי' מתוס' ערכין (יט ע"ב) ד"ה ושוקל גבי מי שאמר משקל ידי עלי ר"י אומר מביא חבית וממלא מים ומכניס ביד עד האציל ושיקל בשר חמור גידים ועצמות ונותן לתוכה עד שתתמלא וכ' תוס' דוקא נקט שוקל מעיקרא ואח"כ מכניס אבל מכניס מעיקרא לא לפי שהמים נבלעים בבשר ומכבידים אותה יותר מדאי מיד האדם שחי נושא א"ע עכ"ל ואי נימא דחי בולע ק' ביד האדם נמי שמכניסו עד מרפיקו במים והרי היד בולע ג"כ מים ונחסר יותר מהמים ע"י הבלוע וא"כ לשקול יד האדם תחלה קודם שמכניסו למים ואח"כ ישקול שנית כמה שיקל יותר ע"י הבלוע וכך יוסיף מים קודם שנותן בשר חמור לתוכו אע"כ דחי אינו בולע. ועוד ראי' ממעשים בכל יום שנכוו ידי אדם בתבשיל רותח ואין פוצה פה לחוש לאיסור משום שבלעו מבשר אדם שהוא בעשה אע"כ דחי אינו פולט (והי' לו להוסיף ראי' מגיטין (מה ע"א) מבנתי' דר' נחמן דהוו בחשין קדרה בידייהו עיי"ש):
ובמחכ"ת כל הראיות חלושות המה. דמ"ש ראי' מפמ"ג בדגים. שם כ' דדגים חיים שבלעו חמץ או חלב מותרים וטעם הדבר משום שע"י חום הטבע נתהפך ונשתנה האיסור לדמו וכמ"ש ח"ס יו"ד צ"ד דלא גרע מאלו אכל חמץ וחלב דהרג מותר אבל לעולם י"ל שהחי מפליט. וראי' דהח"ס יו"ד שם מביא דברי פמ"ג אלו ומ"מ דעתי שם דחי מפליט והביא עובדא הנודעת מפפד"ם שהגאון הורה דבע"ח מפליט. ובזה נדחו ראיותיו מחולין (נז ע"ב) ומערכין (יט ע"ב) די"ל שאין בע"ח בולע ומ"מ הוא פולט. אך בלא זה קשה מה ראי' מחולין מר"ש בן חלפתא. הא י"ל שבאמת התרנגולת נאסרה ולא אכל אותה והנסיון הי' לידע את כלל הענין אם ניטלה הנוצה חוזרת או לא. ומה שכ' דמדינו של הרוקח מובא בתב"ש סי' נ"ב בעוף שנפל למים רותחים דינו כנפל לאור ואסור משים דנחמרו בני מעי' מוכח דחי אינו בולע דאי בולע למה לו לאסור משום נפל לאור דבעי דוקא שישתנו מראיתן של בני מעים תיפוק לי' דאסור משום נתבשל בלא מליחה. והנה לדעתו א"י למה לא מדייק מגוף המתני' דנפל לאור ונחמרו בני מעי' למה לי נחמרו נימא דאסור משום נתבשל בלא מליחה אע"כ דחי אינו בולע. אך ס"ס אין ראי' משם דאין בע"ח פולט. וגם הראי' מתוס' ערכין הנ"ל תמוה דפשיטא דבשעה מועטת שנותן ידו בתוך המים אין המים נכנסים בבשרו כלל ומשא"כ חתיכת בשר חמור דאית בה פילי דאמרי' בחולין (קיב ע"א) דבולע ודאי דנבלע בה מים ומכבידים אותה והחוש מעיד ע"ז ובזה מיושב מה שהק' שם הא בצונן אינו בולע דודאי המים נכנסים בה. ומה שהביא ראי' ממעשים בכל יום שנכוו ידי אדם בתבשיל והתבשיל מותר. י"ל משום דלאיסור בעי' שישהה קצת כמ"ש פת"ש ק"ה סק"ח בשם חמודי דניאל דאם סילק מיד מותר ולכן כיון שמסלק ידו תיכף מהרותחין שרי. ואף שהפמ"ג ס"ח מ"ז סק"ט ד"ה ולענין הגעלה ובפתיחה לבב"ח אות ג' ד"ה הנאה חולק ע"ז דאפי' סלקוהו מיד אסור מ"מ י"ל הכא מודה. דבגוף איסורו של בשר אדם מחלוקת הראשונים היא עי' יו"ד ע"ט ס"א בהג"ה יעי' פר"ח סק"ו דמסיק להיתר ואפי' לדעת האוסרים לא אמרי' בי' טכ"ע מדאו' כמ"ש נו"ב תנינא אי"ח סי' ס"ו כיון דילפי' טכ"ע ממשרת או מגע"נ היינו דוקא באיסורים דכוותי' שיש בהו מלקות אבל בחלב טמא כיון שאין בו מלקות ל"א בי' טכ"ע וה"ה בבשר אדם דאינו אלא בעשה וע"כ אם סילק תיכף מותר אפילו מדרבנן: