חבלים בנעימים חלק א· רבי יהודה לייב גרויברט
סוגיא כא - התורה חסה על ממונם של ישראל ואין עניות במקום עשירות
ציונים ומראה מקומות
ר"ה (כ"ז ע"א). שבת (קב ע"ב). יומא (לט ע"א. מד ע"ב). כתובות (קו ע"ב). ירושלמי שקלים פ"ד ה"ב ד"ה ר"ע אומר וכו'. חולין (מט ע"ב. עז ע"א) תמיד (כט ע"א. לא ע"ב). מנחות (עו ע"ב. פו ע"ב. פח ע"ב. פט ע"א). זבחים (פח ע"א וע"ב). נגעים פי"ב מ"ה. תוס' שבועות (יא ע"א) ד"ה מ"מ. רמב"ם פ"א מכלי המקדש הי"ד והט"ו. פ"ח שם ה"ה. פ"א מתמידין ומוספין ה"ט:
(א) בזבחים (ו ע"ב) ר"ש אומר שעירי עצרת למה הן באין על טומאת מקדש וקדשיו נזרק דמו של ראשין שני למה קרב על טומאה שאירע בין זה לזה אמור מעתה ראוים היו ישראל להקריב קרבנותיהן בכל עת ובכל שעה אלא שחיסך הכתוב (לפי שחס על ממונם של ישראל) וכן בספרי ראה (ט"ז י"ג) ר' שמעון אומר פסח וחג שאין עונת מלאכה משה זה ז' ימים וזה ח' ימים עצרת שהיא עונת מלאכה אינה אלא יום א' בלבד מלמד שחסך הכתוב על ישראל וכן בנגעים פי"ב מ"ה וצוה הכהן ופנו את הבית וכו' אפי' חבילי עצים ואפי' חבילי קנים דברי ר"י ור' שמעון אומר עסוק הוא לפנוי (וכי להעסיקו לפנות את הבית הוצרך הכתוב שאתה מזקיקו לפנות דברים שאינם מקבלים טומאה ע"כ הכוונה כמו שדורש ר"מ משום התורה חסה) אר"מ וכי מה מטמא לו א"ת כלי עציו ובגדיו ומתכותיו מטבילן והן טהורים. על מה חסה התורה על כלי חרסו וכו' אם כך חסה התורה על ממונו הבזוי ק"ו על ממונו החביב וכו' ובכל אלה י"ל דר"ש לשיטתו דדרש טעמא דקרא בכל מקום ומש"ה ס"ל הכא דטעם הוא משום שהתורה חסה על ממון ישראל. ועי' מנחות (עו ע"ב) דרק בלחם הפנים הי' מותר ליקח חטים ולא בשאר מנחות משום דלחם הפנים הי' כ"ד עשרונים ובכל שבת ושבת ועולה לדבר גדול הותר לקנותו מחטים שהתורה חסה על ממונם של ישראל והיכא רמיזא דכ' והשקית את העדה ואת בעירם וקשה על רש"י חולין (מט ע"ב) ור"ה (כז ע"א) ויומא (לט ע"א) ד"ה התורה שכ' בשם ת"כ דנלמד דהתורה חסה מוצוה הכהן וכו' והיא מתני' דנגעים הנ"ל והא בגמ' מנחות למדה מוהשקית וכו' וכן קשה למה באמת לא מפיק במנחות מקרא דוצוה הכהן ובטורי אבן ר"ה (כז ע"א) מתרץ דהגמ' לא למדה מנגעים משום דפלוגתא היא ור' יהודה ס"ל דגזה"כ הוא אפי' להוציא חבילי עצים וקנים דאינם מקבלים טומאה ולא משום התורה חסה ובזה נ"ל ליישב קו' כ"מ פי"ד מהט"צ ה"ד על רמב"ם שם למה פסק כר' יהודה דצריך להוציא אפי' חבילי עצים וקנים נגד ר"מ ור"ש דפליגי וס"ל דרק עצה טובה היא משום דהתורה חסה ולהנ"ל י"ל דרמב"ם למד מדלא הביאו במנחות ראי' מופנו את הבית וע"כ משום דהלכה כר' יהודה דגזה"כ היא. ועי' יום תרועה ר"ה (כז ע"א) ד"ה מ"ש התם דתי' דלמ"ד צער בע"ח דאו' אין ראי' מוהשקית וכו' די"ל משום צב"ח ולא משום דהתורה חסה ומאן דמפיק לה מוהשקית ס"ל צב"ח לאו דאו'. ונ"ל להוסיף על דבריו דבר דבור על אפניו דרש"י בחולין (מט ע"ב) קאי על רבא בסתימת חלב טמא דאמר למאי ניחוש לה חדא דהא אר"ש חלב טמא סותם ועוד התורה חסה וכו'. וכן ביומא (לט ע"א) אמר רבא קלפי של עץ היתה ומקשה ונעבדה דכסף ונעבדה דזהב ותי' התורה חסה וכו' ורבא ס"ל בב"מ (לב ע"ב) דצב"ח דאורייתא ומש"ה לדידיה אין ראי' מוהשקית את בעירם די"ל משום צער ב"ח ולכן כ' רש"י מלמוד ופנו את הבית. וכן בר"ה (כז ע"א) י"ל משום דשם קאי על מתני' דר' יהודה חולק וסתמא דמתני' הוא ר"מ בעל פלוגתי' דר' יהודה. ור"מ לשיטתו בנגעים דלמד מופנו דהתורה חסה. ועי' נו"ב תנינא יו"ד סי' ק"ס שהקשה לו כן הג"ר ישעי' בערלין ז"ל על רש"י דהביא קרא ופנו נגד סוגיא דמנחות. ותי' הנו"ב דמקרא דוהשקיח נלמד דהתורה חסה על ממון צבור ששם הי' בעירם של כל ישראל ולכן מביא מקרא זה במנחות שמדבר בלחם הפנים שהי' בא מכלל ישראל אבל אין מזה ראי' שחס הקב"ה על ממון של יחיד ולכן בחולין שמיירי מממון יחיד מביא רש"י ראי' מוצוה הכהן שגם בשל יחיד שייך התורה חסה וביומא (לט ע"א) אף דמיירי בקלפי שהיא של צבור מ"מ כיון שהיא של חול ויכול הכ"ג לעשותה משלו וא"צ למסרה לצבור הוי של יחיד מביא ג"כ רש"י ראי' מופנו. ואיני מבין מה שכתב דגם בר"ה (כז ע"א) מיירי בשל יחיד דהא מיירי בשופר של תענית דהי' של צבור ואולי דעתו דבעי' דוקא ממון של כלל ישראל:
(ב) מצינו בגמ' סתירה בענין זה. בכמה דוכתי אמרי' התורה חסה על ממונם של ישראל ובכמה דוכתי אמרי' להפוך דאין עניות במקום עשירות. ועי' מנחות (פט ע"א) איכא דאמרי ממטה למעלה שיערו (במנורה. שמתחלה נתנו בה רביעית וראו שאין סיפוק והוסיפו עד חצי לוג) דהתורה חסה על ממונם של ישראל ואיכא דאמרי מלמעלה למטה שיערו (בתחלה נתנו שמן בנר ונשתייר בבוקר וזרקו המותר לחוץ ובלילה השני פחתו עד ששיערו הדבר שלא הי' צריך יותר מחצי לוג) דאי עניות במקום עשירות. וכ' יום תרועה ר"ה (כז ע"א) ד"ה מ"ש דדבר זה לפזר או לצמצם תלוי בשיקול דעת חכמים לתת הפרש בין דבר לדבר ולכן לפעמים אמרו התורה חסה וכו' ופעמים אמרו אין עניות במקום עשירות וכ"כ תפארת ישראל תמיד פ"ה אות כ"ז. ועי' עוד שם שקלים פ"ח אות ל"ד כתב לחלק דדוקא בהפסד מועט אמרו אין עניות במקום עשירות משא"כ בהפסד מרובה דאמרו התורה חסה על ממונם של ישראל וכן רצה לחלק בס' תשובה מאהבה סי' ד' אות י' ודחאו אח"כ:
ובספר קהלת יעקב ה' י"ג מקשה בשבת (קנד ע"ב) אר"ה היתה בהמתו טעונה כלי זכוכית מביא כרים וכסתות ומניח תחתי' וכו' ומקשה בגמ' דבעששיות של זכוכית מתיר את החבלים והם נופלים ולא שרי להניח כרים וכסתות תחתיהם ומשני דמיירי בכולסא (חתיכות רחבות של זכוכית) ורק הפסד מועט יש לכן לא חששו להפסד מועט והק' בקה"י ממתני' נגעים הנ"ל דחששה תורה על כלי חרס אף דהפסד מועט הוא וכמ"ש במתני' אם כך חסה תורה על ממון הבזוי וכו' ולק"מ דלדעתו יקשה משבת דלא חששו על הפסד מועט על ב"ק (קיז ע"א) דבראשונה אמרו רק המטמא והמנסך חייב דהוא הפסד מרובה וחזרו לומר אף המדמע דהפסד מועט נמי חייב הרי דחששו גם על הפסד מועט. אך החילוק פשוט דודאי התורה חסה גם על הפסד מועט. אלא בשבת שם לעשות איסור דרבנן ולהניח כרים וכסתות תחת הזכוכית רק בהפסד מרובה התירו ולא בהפסד מועט:
ובשו"ת מהג' בעהמח"ס נו"ב שנדפס בס' תשובה מאהבה סי' ז' מחלק דל"א אין עניות במקום עשירות אלא בכלי שרת דוקא. וקלפי (ביומא לט ע"א) דאמרי' התורה חסה משום דשל חול היתה. והא דחטים של לחם הפנים (מנחות עו ע"ב) דאמרי' התורה חסה דקדשי רק קדושת דמים. והא דאמרי' שם (פו ע"ב) דכתית למאור ולא למנחות דהתורה חסה אף דקדשי קדושת הגוף והול"ל אין עניות וכו' ה"ט משום דבמנחת יחיד אין להטיל עליו חוב שיהי' כתית משום דהתורה חסה. וכדי שלא לחלק בין מנחות יחיד למנחות צבור השוו כולם דא"צ כתית. ובר"ה (כז ע"א) דשל תענית לא הי' של זהב. היינו משום דהי' של כסף לא מקרי עניות רק במנורה (מנחות פח ע"ב) כיון דכולה של זהב אם נרותי' יהיו של כסף הוי עניות עכ"ד ובס' תשובה מאהבה הק' עליו על מה שאמר דקלפי אמרי' התורה חסה מפני דשל חול היתה. הא בגמ' שם מקשה למה היתה של חול נקדשה ואי דכלי שרת של עץ לא עבדי' נעבדה דכסף וזהב ותי' התירה חסה ולדבריו מה זה תירוץ הא אם נקדשי' יהי' כלי שרת ואז נימא דאין עניות במקום עשירות. אך נ' דלק"מ ע"פ מ"ש בתוס' ישנים שם ד"ה א"כ שהק' איך הוי הקלפי כלי שרת והלא כלי שרת עבודתן מחנכתן וזה אין בו עבודה דהגרלה לאו עבודה היא ותי' לא דבאמת הוא כלי שרת אלא שיראו העולם שהוקדש ויסברו שיכולים לקדש בו מנחה ויבאו לעשות כלי שרת של עץ וכלי שרת של עץ לא עבדי' עכ"ל ולפ"ז שפיר תי' הגמ' דכיון דלא יהי' כלי שרת אפי' אחר הקידוש א"א לעשותה מכסף וזהב דהתורה חסה וכו':
והנה מ"ש הנו"ב דכסף לא הוי עניות. ודאי כדבריו כן הוא ומפורש בתמיד (לא ע"א) דמקשה על שלחן דשיש מכדי אין עניות וכו' נעבדי' דכסף נעבדי' דזהב וכן ביומא (לט ע"א) דמקשה ונעבדה דכסף. ועפי"ז לק"מ קו' תפארת ישראל תמיד פ"ה אות כ"ז מ"ט עירה הגחלים ממחתת כסף לשל זהב ולא חתה בשל זהב הא אין עניות וכו' והנה מבואר בגמ' דגם אם נותן בשל כסף לא הוי עניות. ושוב מצאתי בראב"ד תמיד כ"ט ד"ה אין עניות שהק' למה תנן מחתה של כסף למה לא עשו של זהב ותי' ג"כ דבכסף לא שייך עניות וכ"כ עוד שם ד"ה נעביד דכסף וזהב ומביא ראי' הנ"ל:
וגם עיקר חילוקו של הנו"ב דלא אמרי' אין עניות וכו אלא בכלי שרת. הלא הם דברי תוס' שבועות (יא ע"א) ד"ה מ"מ שהקשו למה אמרי' בערכין (י ע"ב) גבי מכתשת שניקבה ונשברה ושלחו אומנים מאלכסנדריא של מצרים ותקנוה הא אמרי' בזבחים (פח ע"א) כלי שרת שנשברו אין מתקנים אותם ואם נקבה אין מתיכים לתוכה אבר דאין עניות במקום עשירות ותי' בתי' שני דהמכתשת לא הי' כלי שרת וכו' ומש"ה מותר לתקנה. ועי' במגי' למל"מ פ"א מכלי המקדש הי"ד דמקשה על תוס' מירושלמי שקלים פ"ד ה"ג דאמר שמואל מכתשת עשו אותה כלי שרת לקודש וכן הק' בשיורי קרבן יומא פ"ה ה"א ד"ה מכתשת, ונ"ל ליישב כי בירושלמי שם מייתי פיטמה לקטורת בכלי של חול ריב"ח אמר פסולה וריב"ל אמר כשרה וריב"ח אתי כשמואל הנ"ל דמכתשת הוי כלי שרת וריב"ל כר' יוחנן דאמר על מתני' דהמקדיש נכסיו והיו בהם דברים ראוים לקרבנות צבור ינתנו לאומנים בשכרם דקאי על קטרת אלמא דס"ל דקטורת נעשה בכלי חולין ור' הושעיא דחי די"ל גם ר' יוחנן מודה דבקודש נעשית ומיירי באומן של בית אבטינס שהי' נוטל בשכרו מותר הקטורת שנותר אלא שהיו לוקחים ממנו אח"כ. והנה לדעה קמייתא ר' יוחנן לא ס"ל ה דשמואל דמכתשת הוי כלי שרת והכא בבבלי שביעית הסוגיא אזלא לר' יוחנן דאמר תמידין שלא הוצרכו לצבור נפדים תמימים ולשיטתו שפיר כ' תוס' דמכתשת לא הוי כלי שרת ואף שבגמ' מסיק דקטורת קדוש קדושת הגוף מ"מ י"ל כמ"ש תוס' דלא ע"י הכלי נקדש אלא ע"י דבורו:
ולפ"ז צ"ל דכוס זהב שהשקו את התמיד (תמיד כט ע"א) הי' כלי שרת דהא אמרי' שם לאפוקי מדרבא דאמר השקו את התמיד בכוס של זהב גוזמא קמ"ל דבאמת הי' של זהב משום דאין עניות וכו'. וכן נ' ממ"ש תמיד פ"ג מ"ד הוציאו כל הכלים ועי' רמב"ם פ"ו מתמידין ומוספין ה"א דכלי שרת היו וחשוב תיכף השקאת התמיד בכוס של זהב. ועי' הגהות לס' באר הגולה מהג"ר ראובן ראפופורט ז"ל ח"ב פ"ב סי' ח' שכתב דהרמב"ם כ' סתם השקוהו מים ולא הביא בכוס של זהב משום דס"ל כרבא דגוזמא. ודבריו תמוהים כי בפ"א מתמידין ה"ט ובפי' המשניות תמיד פ"ג כ' דהשקוהו בכוס זהב ומטעם אין עניות וכו' וכן מ"ש שם דהנו"ב בתשובתו בס' תשובה מאהבה אין כוונתו דוקא בכלי שרת אלא בכל עניני צבור אמרי' אין עניות וכו' משום דגמירי דצבור לא מיעני. ז"א כמפורש שם על חטים של לחם הפנים דהם של צבור ומ"מ כיון דלא קדשי קדה"ג ל"א אין עניות וכו':
וכן סכין שנפגם אין משחיזים ונשמט אין מחזירים מטעם אין עניות כמ"ש תוס' זבחים (פח ע"א) ד"ה נשמטה ורמב"ם פ"א מכלי המקדש הט"ו, היינו משום דסכין הוי כלי שרת כמ"ש סוטה (יד ע"א) אע"ג דקדישתי' סכין בצואר בהמה וכ"כ תוס' זבחים (מז ע"א) ד"ה איזהו וחולין (ג ע"א) ד"ה כגון:
ויש חולקים דאפי' בכלי שאינו של שרת אמרי' ג"כ אין עניות וכו' בדבר של צבור. עי' תוס' חולין הנ"ל ורמב"ן ורשב"א וריטב"א שם שיש מ"ד דס"ל דסכין אינו כלי שרת ומ"מ אמרי' בי' בזבחים (פח ע"א) דאין עניות וכו' וכן לשיטת ריטב"א קדושין (נד ע"א ד"ה וקשיא) מובא במל"מ פ"ח מכלי המקדש ה"ה דבגדי כהונה קדשי רק קדושת דמים ואינם כלי שרת ומ"מ אמרי' זבחים (פח ע"ב) דבגדי כהונה אין מכבסים כל עיקר משום אין עניות במקום עשירות. אך דברי הריטב"א צ"ע מזבחים (יג ע"א) בני אהרן הכהנים שתהי' בכהן כשר וכלי שרת והיינו שיהיו מלובשים בגדי כהונה כמ"ש רש"י ותוס' שם דכל היכא דקתני בכהן כשר ובכלי שרת בבגדי כהונה קאמר וכ"כ תוס' (כד ע"א) ד"ה הואיל:
(ג) בתוס' שבועות (יא ע"א) ד"ה מ"מ כתבו בתי' א' דמפני שמכחשת של משה הי' מפטמת ביותר תקנו אותה ול"ש אין עניות וכו' וי"ל דמזה ראי' למ"ש מל"מ פ"א מכלי המקדש הי"ד דהא דאין מתקנים כלי הקודש היינו בכלים שאין עושים מעין מלאכתם אבל כלים שנקבו ועושים מעין מלאכתם אם רצו לסתום הנקב משום כבוד בעלמא שפיר דמי וז"ש תוס' דכיון דהי' מפטמת ביותר ועדיין עשתה מעין מלאכתה מותר לתקנה ועיי"ש בהגהות מל"מ דמקשה על מל"מ מתי' שני של תוס' דמתרץ דמש"ה שרי לתקנה דלא היתה כלי שרת. הרי אף דאיתא בערכין (י ע"ב) דהיתה מפטמת כמו שהיתה ומ"מ אלו הי' כלי שרת הי' אסור וצריך לומר לפי דברי מל"מ דגם סכין שנשמטה מקתה אינה ראוי' למלאכתה דאל"כ למה אמרי' בזבחים (פח ע"א) דסכין שנשמטה אין מחזירים אותה ומטעם דאין עניית וכו' כמ"ש תו' שם ד"ה נשמטה:
ד בשקלים פ"ד מ"ג מותר שירי הלשכה לוקחים בהם יינות שמנים וסלתות והשכר להקדש דברי ר' ישמעאל רע"א אין משתכרין בשל הקדש ולא בשל עניים ובכתובות (קו ע"ב) איתא טעם ר"ע דאין עניות במקום עשירות. ועי' ירושלמי שקלים פ"ד ה"ב טעם אחר משום שמא יבא ההקדש לידי הפסד ואם רצה שיהי' ההפסד שלו והשכר לאמצע מותר וכ"כ הרמב"ם בפי' המשניות ערכין ספ"ו דמה"ט אין להקדש אלא מקומו ושעתו לפי שהשבח מסופק ולפעמים יבא לחסרון ולכן אין משתכרים בשל הקדש וכ"כ הרע"ב שם. וכן הוא במהרי"ט ח"א סי' קמ"ד דמה"ט אין משתכרים במעות יתומים משום ספק פסידא וכמו שאמרו בירושלמי הטעם בשל הקדש. ועי' בשיורי קרבן שקלים שם ד"ה אלא שמ"ש בירושלמי טעם פסידא ולכן אם יקבל ההפסד עליו שרי כל זה רק לר' ישמעאל. אבל לר"ע הטעם כמ"ש בכתובות משום אין עניות במקום עשירות ולכן תמיד אסור אפילו מקבל ההפסד עליו ונעלם ממנו דברי הרמב"ם הנ"ל דטעם הירו' משום הפסד קאי לרבי עקיבא וכן כתב המהרי"ט וכפי' פני משה שם:
ונראה דהרמב"ם ומהרי"ט דכתבו טעם פסידא כירושלמי והשמיטו טעם גמ' דידן בהקדש משום אין עניות וכו' ובמעות עניים שמא יבא עני ולא יהי' מה ליתן לו משום דס"ל דגם גמ' דידן מודה לטעם הירושלמי משום פסידא אלא שמוסיף שאפי' באופן דליכא פסידא כגון שמקבל ההפסד על עצמו מ"מ אסור מטעמים אלו. אבל מ"מ משמע דירושלמי לא ס"ל טעם אין עניות וכו' כדס"ל לרבא תמיד (כט ע"ח) דהשקו את התמיד בכוס זהב גוזמא. ואולי י"ל דירושלמי מודה להא דאין עניות וכו' אלא דס"ל דכ"ז רק בניכר בהדבר עצמו פעולת עניות משא"כ התם במשתכר בשל הקדש דרק מחזי כעניות כמ"ש אס"ז כתובות שם בשם רש"י מהדורא קמא:
ועי' טורי אבן ר"ה (כז ע"א) ד"ה התורה דל"א אין עניות וכו' אלא במה שעיקרו במקדש דוקא ולא בשופר שעיקרו אינו במקדש דהא עיקר התקיעות נוהג נמי בגבולים ומש"ה אמרי' שם התורה חסה וכו':