חבלים בנעימים חלק א· רבי יהודה לייב גרויברט
סוגיא כ - הערמה
ציונים ומראה מקומות
מעשר שני פ"ד מ"ד. תוס' פ"ח שביעית מי שיש לו וכו' וירושלמי פ"ט שביעית ה"ד ר' יצחק בר רדיפא וקפודקאי. תוס' שבת (סד ע"ב) ד"ה ובלבד שלא חתן. שם (כה ע"ב) בעי אביי. שם (קיז ע"ב. קכ ע"א) פלוגתא ר"מ ור' יוסי. (קלט ע"ב). פסחים (ט ע"א) מערים אדם. ירושלמי שם פ"ב ה"ב מחלוקת ר"י ור"ל. שם פ"ג ה"נ ר' אליעזר ור' יהושע. ביצה (יא ע"ב. יז ע"ב. יח ע"א) נדה שאין לה בגדים. מ"ק (יא ע"ב). ב"ם (צ ע"ב קח ע"א). מתני' תמורה (כד ע"ב). ב"י או"ח תמ"ח דיה ואם מכרו. בכור שור פסחים (כא ע"א). מק"ח תמ"ח סקי"א:
(א) בתוספתא פסחים פ"ב ישראל ונכרי שהיו באים בספינ' וחמץ ביד ישראל ה"ז מוכרו לנכרי ונותנו במתנה וחוזר ולוקח ממנו לאחר הפסח ובלבד שיתננו לו במתנה גמורה וכ' ב"י או"ח תמ"ח בשם בה"ג ובלבד שלא יערים והקשה ב"י דהא שרי ליתנו לנכרי במתנה ולחזור וללקחו אחר הפסח ואין לך הערמה גדולה מזו ואפ"ה שרי מאחר שמוציאו מרשותו לגמרי ותי' דהא דשלא יערים הפי' שלא ימכור ולא יתן לו על תנאי עכ"ל. הרי דאם לא התנה עם הנכרי שיחזיר לו החמץ אע"פ שהמכירה בהערמה היא דיודע ומכיר בנכרי שיחזיר לו חמצו מ"מ שרי ואפי' באיסור בל יראה דאו' דהא לא נזכר בתוס' דמיירי שבטלו וע"כ דמה אכפת לן מה שבלבו הוא שהנכרי יחזיר לו סוף סוף המכירה והמתנה מועילה ע"פ דין ואין הנכרי מחויב להחזיר לו אע"פ שמרצונו הטוב מחזיר אין בכך כלים. וראי' ממעשר שני פ"ד מ"ד מערימים על מעשר שני כיצד אומר אדם לבנו ולבתי הגדולים הילך מעות אלו ופדה לך מע"ש זה וכן במ"ה שם הי' עומד בגורן ואין בידו מעות אומר לחבירו הרי הפירות האלו נתונים לך במתנה חוזר ואומר הרי אלו מחוללין על המעות שבבית וע"י זה א"צ להוסיף חומש דאין מוסיפים חומש על של אחרים הרי אף דמע"ש דאו' כיון שהם קנו המעות מידו במתנה גמורה אף שדעתם להחזיר לי לא אכפת לן ומהני הערמה זו ואף דבגיטין (סה ע"א) מוקי לה במע"ש דרבנן זה רק משום קו' הגמ' משפחה דקטנה היא ואינה זיכה בדאו' אבל מפני ההערמה ניחא ליה דאפי' בדאי' מהני וכמ"ש רמב"ם פ"ה ממע"ש החט"י דאפי' בדאו' מותר להערים. ועי' לחמי תודה סי' ג' שהביא ראי' משם להתיר בעובדא דידיה שמפני אי' שבת השכיר חנותו לנכרי אף דהערמה היא מ"מ כיין שסוף סוף החנות היא מושכרת לנכרי:
ובספר בכור שור להתב"ש פסחים (כא ע"א) אוסר למכור קודם פסח בהמות לנכרי להאכילם חמץ כיון דאי' דאו' הוא להאכיל בהמות ישראל חמץ בפסח לא מהני מכירה שידוע שכוונתו להערים ומביא ראי' ממע"ש הנ"ל דשרי רק מפני דאי' דרבנן היא ודבריו תמוהים דהא שם מפורש להיתר. ולכאורה י"ל דאין ראי' להתיר ממע"ש דהתם שאני כמ"ש בירושלמי מע"ש פ"ד ה"ג ר' אבין אמר איתפלגון ר' אליעזר יר' יוסי בר חנינה חד אמר למה מערימין עליו מפני שכ' בו ברכה וחרנה אמר למה פודין אותו בשער הזול מפני שכ' בו ברכה וי"ל דבהא פליגי מ"ד ראשין ס"ל בדאו' אין מערימים אפי' במכירה ונתינה והכא שאני דכ' כי יברכך מש"ה שרי להערים. ומ"ד השני ס"ל דא"צ לקרא דברכה על זה דהערמה כזו שמוכר לחבירו שרי אפי' בדאו' ולא ק' איך דרש טעמא דקרא דכי יברכך הא לא קיי"ל כר"ש דדרש טעמא דקרא. דנראה דרק מדרבנן אסור להערים באי' דאו' והכא כיון דכ' בה ברכה לא אסרו:
ואין להקשות על דין הבכור שור מירושלמי שביעית פ"ט ה"ד ר' יצחק בר רדיפא הו"ל עיבדא (שהיה לו פירות שביעית והגיע זמן הביעור) א"ל חמי לך תלתא רחמין ואפקרה קומיהון קפודקאי דצפורי שאלין לר' אימי בגין דלית לאילין עמא רחים ולא שאיל שלם איך צורכה מיעבד (שיראו שאם יפקירו הפירות יזכו בהם מיד) א"ל כד תיחמון ריגלא צלילא תהוין מפקין לשוקא ומבקרין לי' וחזרין וזכיין בי' הרי דהפקר מהני ע"י הערמה וה"ה מכירה דשרי ע"י הערמה דיש לדחות דשא"ה דמיירי בשביעית בזה"ז דרבנן (ועי' תוס' סנהדרין (כו ע"א) ד"ה משרבי דשביעית בזה"ז דרבנן וכ"כ מהרי"ט חלק א' סי' מ"ב בד"ה ויש לתמוה כי דעת הרמב"ם כן דשביעית דרבנן היא) וגם עיקר ביעור דצריך שריפה בפירות שביעית הוי רק מדרבנן כמ"ש כ"מ פ"ז משמיטה ה"ג. וע"כ צריך לומר כן דהכא מיירי בשביעית דרבנן דאל"כ קשה מירושלמי פסחים פ"ב ה"ב הפקיר חמצו אי מותר אחר הפסח ר' יוחנן אמר אסור ור"ל אמר מותר ר"י חשש להערמה ור"ל לא חשש להערמה והנה בפי' הערמה כתב רא"ש פסחים פ"ב סי' ד' וטוא"ח חמ"ח שחוששין שלא יפקירנו ויאמר הפקרתיו אבל בשו"ת רשב"א סי' ע' מפרש דההערמה היא שיבטלנו ויכוון לחזור ולזכות בו אחר הפסח ואפי' מבטלו איננו מוציאו מרשותו לגמרי עיי"ש וכמ"ש בנדרים (מד ע"א) אמר רבה מפני הרמאים עיי"ש בר"ן דהפקירו שדותיהם כדי לפטור מן המעשר והי' דעתן בשעת הפקירן שיחזרו בהן ויזכו בהן ונמצא שלא הי' הפקירן אלא להערמה בלבד הרי שהפקר בערמה לא מהני וא"כ קשה למה בשביעית מהני הפקר כזה שדעתן תיכף לחזור ולזכות בי אע"כ דשא"ה דמיירי בשביעית דרבנן אבל הכא בחמץ מדאו' לא מהני ואף שכתבתי לעיל דמכירה ע"י הערמה שרי מדאו' י"ל כמ"ש שו"ת פני יהושע ח"א או"ח סי' י"ד דאע"ג דמכירת חמץ מהני בהערמה היינו כיון דהקונה יכול ליקח את החמץ ולעשות בו כל מה שירצה משא"כ בהפקר אם אינו מפקירו בלב שלם ובהסכמת דעתו רק להערים לאו כלום הוא ומ"מ בשביעית דרבנן מהני. ועי' מק"ח ס"ס תמ"ח ובח"ס או"ח סי' ס"ב שהשיגו על התב"ש והתירו למכור את הבהמות אף דהוי הערמה ומסייע להם בס' לחמי תודה שהבאתי למעלה:
(ב) וכל זה במכירה גמורה אף שהיא ע"י הערמה שרי אבל סתם הערמה אסור להערים באי' דאי' כמ"ש בירושלמי פסחים פ"ג ה"ג דמקשה ר' אליעזר דמתני' דלא יקרא לה שם עד שתיאפה דמערים ואומר זו אני רוצה לאכול וכשהוא רודה מערים ואומר זו אני רוצה ליישן וזו אני רוצה ליישן ובאותו ואת בנו שנפלו לבור ר"א אוסר להערים ותי' הכא משום כדי שלא יעבור על ב"י ואח"כ מקשה דר' יהושע שבאו"ב אמר מותר להערים להעלות שניהם מן הבור ובאפי' החלה אוסר להערים א"ר אדי כאן שבות (באותו ואת בנו אינו אלא איסור מוקצה) וכאן חיוב חטאת היינו ביו"ט איסור דאו' שלא לצורך או"נ אסור להערים ואף דר' יוסי בר בון השיב תשוב' אחרת תמן באו"ב כדי לחוס על נכסיהן של ישראל הכא מה אית לך י"ל דהכוונה שדחה אפי' אלו הי' הכא איסור דרבנן אסור להערים משים שאין צורך בדבר אבל שניהם מודים דבדאו' אסור להערים:
ונראה שבביצה (יז ע"ב) אם לא הניח ערובי תבשילין דאמרי' ובלבד שלא יערים וכ' רש"י ותוס' דלא דמי להערמה דר' אדא בר אהבה דמערים ומלח גרמא גרמא דשא"ה דאין עבוד באוכלים אבל הכא מיירי בבישול דחמיר הכוונה רק התם דאי' דרבנן הוא שרי הערמה משא"כ הכא דאי' דאו' הוא אסור להערים (ואפי' למאן דאית ליה מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך י"ל דמ"מ כיון שעיקרי דאו' אסור הערמה) וכ"כ תוס' שבת )סד ע"ב) ד"ה ובלבד דמש"ה אשה לא תתן לכתחלה בשבת משום דנראה כמערמת להוציאה דאם מערמת ונותנת פלפל לתוך פי' אסור הוצאה דאו' ויש בו שיעור הוצאה כמ"ש במתני' (צ ע"א) פלפלת כל שהו וכ"כ רי"ף שבת (סה ע"ב) גבי פורפת על האגוז להוציא לבנה קטן בשבת דברה"ר אסור דהוי הערמה באי' דאו':
אבל באי' דרבנן אם ע"י מחשבתו ורצונו יכולה המעשה להיות בהיתר שרי להערים כמ"ש שבת (קלט ע"ב) מערים אדם על המשמרת ביו"ט לתלות בה רמונים והוא דתלה בה רמונים ותולה בה אח"כ שמרים. משום דאלו הי' רוצה באמת לתלות בה רמונים הי' מותר אלא שהחסרון היא שעכשיו אינו רוצה לתלות בה רמונים ולכן מיתר להערים לתלות בה רמונים אע"פ שאינו צריך כדי שאח"כ יתלה בה שמרים. וכן מ"ש שם בצורבא מרבנן דשקיל ברא דתומא ומנח בברזא דדנא ואמר לאצנועי' מכוון וכן דנאים במברא ועבר להאי גיסא וסייר פירי ואמר אנא למינם מכוונא דתלי ג"כ במחשבתו דבאמת אלו הי' מכוון להצניע שם את השום הי' מותר וכן אלו נתכוין למינם במברא הי' שרי אלא שהוא לא נתכוין לכך אז ההערמה מותרת כיון שהמעשה יכולה להיות בהיתר וכן בשבת (סה ע"ב) בעי אביי אשה מה שתערים ותפרוף על האגוז להוציא לבנה קטן בשבת וקיי"ל או"ח סי' ש"ג סכ"ב דבכרמלית שרי דהערמה בדרבנן הוא משום דאם כוונתה לפרוף על האגוז לצורכה שלא יפול הטלית מעלי' שרי אלא כל החסרון מפני שמתכוונית לצורך בנה לכן שרי להערים בדרבנן. וכל זה שמותר להערים היינו אם אין ההערמה ניכרת לכל כמ"ש רמב"ם פ"ו מיו"ט ה"ח מטילים שכר במועד אע"פ שיש לו ישן מערים ושותה מן החדש שאין הערמה זו ניכרת לרואה ומקורו משבת (קלט ע"ב) התם לא מוכחא מילתא הכא מוכחא מילתא והיינו דר' אשי דס"ל והוא דתלה בה רמונים משום דהערמה הניכרת אסור ורבה בר ר' הונא דאינו מצריך לתלות בה רמונים לכאורה נ' דס"ל אפי' הערמה הניכרת לכל שרי. אבל א"צ לומר כן דרמב"ן ור"ן שם כתבו דרבה ב"ר הונא ס"ל דתלה בה רמונים לבסוף והוכיח סופו על תחלתו ואין זו הערמה ניכרת לעולם:
ובצורבא מרבנן אפי' ניכר לכל שמערים מ"מ לא גזרו כמ"ש שם בגמ' ומש"ה אמרו לי' רבנן לר' אשי דס"ל דבעי' והוא שתלה בה רמונים דהערמה ניכרת אסורה וקבלו בפניו על האי צורבא מרבנן דעושה הערמה ניכרת והשיב דצורבא מרבנן לא אתי למיעבד לכתחלה ולכן גם בניכר שרי ועי' רמב"ם פכ"ג משבת ה"ג דמתיר להצניע שום בנקב החבית אפי' לכל אדם וע"כ דס"ל דשם אין ההערמה ניכרת ורק במברא דהוי דבר של פרהסיא יש חילוק בין צורבא מרבנן לכל אדם:
וקשה לי בשבת (סה ע"ב) באיבעיא האשה מהו שתערים ותפרוף על האגוז דקיי"ל בסי' ש"ג סכ"ג דלרה"ר אסור כיון דהוי הערמה בדאו' הא ס"ס לא הוי אלא אי' דרבנן אם מוציאה אגוז דבעי' במאכלות שיעור כגרוגרות כמ"ש במתני' שבת (עו ע"ב) ועוד קשה לי שם דמביא פלוגתא דר"מ ור' יוסי בהערמת המלבושים (בשבת קכ ע"א) ולמה לא מביא מחלוקת ר' יוסי בר יהודה ורבנן בהערמה (דשבת קיז ע"ב) ומ"ק (יא ע"ב):
(ג) אבל אם מערים בדבר שאין תלוי ברצונו ואפי' אם ירצה אינו יכול לעשותה בהיתר היא מחלוקת רמב"ם וטוש"ע. רמב"ם מתיר וטוש"ע אוסרים עי' מ"ק (יב ע"ב) מטילים שכר במועד לצורך המועד ושלא לצורך המועד אסור ואם הטיל והותיר ה"ז מותר ובלבד שלא יערים ורמינהו מטילין שכר במועד וכו' ואע"פ שיש לו ישן מערים ושותה מן החדש ומשני תנאי היא דתניא אין מערימין בכך ר"י בר' יהודה אומר מערימין והנה לכאורה נ' דת"ק ור"י בר' יהודה פליגי אי מלאכת חוה"מ דאו' או דרבנן ת"ק אסר דס"ל מלאכת חוה"מ דאו' ובדאו' אין מערימין ור' יוסי מתיר דמלאכת חוה"מ דרבנן ובדרבנן מערימין ומש"ה הרמב"ם דס"ל ברפ"ז דיו"ט דמלאכת חוה"מ דרבנן פוסק כר' יוסי בר' יהודה והא דר"ת ורא"ש וטור וש"ע אי"ח תקל"ג ס"א דפסקו לאסור הערמה אף דס"ל מלאכת חוה"מ דרבנן נראה דס"ל דכיון דהמעשה גופה מצד עצמה אסורה דאסור לעשות שכר יותר ממה שצריך וכן אם יש לו ישן אסור לעשות חדש ואין תלוי בחפצו ורצונו והערמה במעשה כי האי שאינה תלוי' ברצונו אסור אפי' בדרבנן. וכן בשבת (קיז ע"ב) נשברה לו חבית בראש גגו מביא כלי ומניח תחתי' וכו' נזדמנו לו אורחים מביא כלי אחר וקולט וכו' ואין מערימין בכך משום ר' יוסי בר' יהודה אמרו מערימין פוסק רמב"ם פכ"ב משבת הט"ז דאם הערים בדבר זה מותר וטוש"ע או"ח של"ה ס"ג פסקו לאיסור אע"ג דבדרבנן הוא גזרה שמא יביא כלי דרך רה"ר כמ"ש רמב"ם שם מ"מ מפני דהמעשה אסורה מצד עצמה ואין תלוי ברצונו ומחשבתו:
והא דביצה (יא ע"ב) ר' אדא ב"א מערים ומלח גרמא גרמא לא הובא לדינא לדעת טוש"ע ניחא כיון דהמעשה אסורה מצ"ע דאם באמת אינו צריך לכל החתיכות אין תלוי בחפצו מש"ה אסור להערים אפי' בדרבנן. והרמב"ם אף דלא ס"ל חילוק זה ומתיר הערמה בכל אי' דרבנן מ"מ השמיט דין זה משום דאפשר לעשות בהיתר כשמואל שם למלוח כמה חתיכות בב"א. והא דטוש"ע או"ח של"ד ס"ח פוסק כר"מ דלובש ומוציא ופושט וחוזר ולובש ומוציא ופושט אע"פ שהמעשה אסורה מצ"ע ולמה מותרת ההערמה צ"ל משום דשם אין מלאכת איסור כלל דאינו מוציא אלא לחצר המעורבת כמ"ש שם ס"י ונאסר רק משום גזרה מתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית לי' אתי לכבויי כמ"ש שבת (קיז ע"ב) ובכה"ג דעושה דרך שינוי והערמה לא גזרו חכמים והא דרמב"ם פכ"ג משבת הכ"ה אוסר לפשוט וללבוש אף דמתיר כל הערמה בדרבנן היינו משום דס"ל שאף על זה גזרו שמא יבא לכבות כמ"ש בה"כ שם ובזה ניחא דבשבת (קיז ע"ב) גבי נשברה לו חבית דתלי לה בפלוגתא דת"ק ור' יוסי בר"י למה לא קאמר דאתי בפלוגתא זו דר"מ ור' יוסי שבת (קכ ע"א) משום דמאן דמתיר י"ל שא"ה שאין כאן אי' דרבנן כלל ומאן דאוסר י"ל דס"ל הערמה שרי בדרבנן והכא שאני משום גזרה דלמא אתי לכבות:
וקשה לי לרמב"ם דס"ל כל הערמה שרי בדרבנן מב"מ (צ ע"ב) שלחו לאבוה דשמואל הלין חורי דגנבין ארמאי ומגנחין יהין מהו שלח לי' הערמה אתעביד בהו אערימו עלייהו ויזדבן ועי' רש"י שמאהבת בעליו ישראל גונבו הנכרי שהוא מכירו ומסרסו ושם אפי' מצוה לנכרי לסרסו הוי רק אי' דרבנן דאמירה לנכרי שבות ועתה שהוא מערים בזה שאינו מצוה להנכרי אלא אומר דבר שמתוכו מבין הנכרי שהוא רוצה שיסרסנו הוי רק הערמה בדרבנן ולהטוש"ע ניחא שס"ל שאם המעשה אסורה מצד עצמה הערמה אסורה וה"נ מעשה הסירוס אינה תלוי' ברצונו ואין לומר דשאני התם בסרוס דאפי' לא הערים כלל אלא שהנכרי מסרם מאליו בלא ידיעת בעליו ישראל ג"כ אסור כמ"ש טואה"ע ס"ס ה' ורמ"א שם. ז"א דהא טעם הדבר שאפי' סירס מאליו אסור הוא משום גזרה שיצוה לנכרי לסרס כמ"ש תוד"ה מחלפי ופלפולא חריפתא על הרא"ש אות ר' וא"כ ס"ס הוי רק הערמה באי' דרבנן. ונ"ל דלשון הערמה אתעבד בהו לאו דוקא ועיקר הכוונה דבסירוס אע"פ שהיא רק אי' דרבנן מ"מ גזרו ואסרי אפי' בדיעבד וכמו בביטול אי' לכתחלה דאע"ג דהוי רק אי' דרבנן מ"מ קיי"ל יו"ד צ"ט ס"ה דאסור למי שנתבטל בשבילו אע"פ שלא צוה לבטלו מ"מ קנסי' לי' שמא יאמר לעכו"ם לבטלו וה"נ דכוותה:
וקשה בביצה (יח ע"א) דמקשה מנדה שאין לה בגדים מערמת וטובלת בבגדי' עזיר דילמא אתי לאטבולי בעינייהו כמו דגזרו על כל טבילות כלים ותי' שא"ה מתיך שלא הותרה לה אלא ע"י מלבוש זכורה היא ול"ש כלל גזרת טבילת כלים הא אפי' אי שייך הגזרה למה לא שרי להערים הא הערמה בדרבנן היא ועי' לחמי הודה סי' ג' שמביא ראי' מכאן דהערמה בדרבנן מותר ולפלא דהא מפורש להפוך דמש"ה שרי משום דל"ש הגזרה כלל וצ"ע:
עוד ק' לי על הרמב"ם פ"ב מיו"ט ה"ד שכ' באותו ואת בנו שנפלו לבור דשרי להערים ולהעלות גם את השני משום צער בעלי חיים הא בשבת (קיז ע"ב) בשביל דדחה דר' יהושע ס"ל דאסור להערים אמר טעם זה דצב"ח אבל לדידן דקיי"ל דהערמה שרי בדרבנן אין צריך לומר משום זה אלא אפי' בשביל הפסד ממונו שרי להערים:
וקשה לי בב"מ (קח ע"א) זבין לי' גריוא דארעא במצעא נכסי' חזינין אי עדית אי זבורית היא זביני' זביני ואי לא אערומי קמערים לבטל דינא דבר מצרא ולא מהני. הא דינא דבר מצרא אינו אלא מדרבנן משים ועשית הישר והטיב וכמ"ש שם ורמב"ם פי"ב משכנים ה"ה ולמה אסור להערים. ונ"ל כמ"ש מרדכי כתובות פי"ג סי' רע"ז דלא אמרי' א"א בתק"ח אלא היכא דליכא פסידא דאחריני ה"נ י"ל דרק בדבר איסור שאינו נוגע להפסד אחרים שרי להערים בדרבנן משא"כ בדיני ממונות שמפסיד לחברו ומפקיע זכותו אפי' בדרבנן אין מערימים. יעי' רא"ש שבת פ"כ סי' ה' דלא כל הערמה במילי דרבנן שוים:
(ד) מצינו לשון מערים ומ"מ אינו הערמה כלל והיא היתר גמור אפי' בדאו' כמ"ש פסחים (ט ע"א) מערים אדם על תבואתו ומכניסה במיץ שלה וזה מותר שהתורה לא חייבה במעשר אלא אחר מרוח וכן מתני' תמורה (כד ע"ב) כיצד מערימין על הבכור מבכרת שהיתה מעוברת אומר מה שבמעי' של זו אם זכר עולה וזה היתר גמור ועיי"ש בפי' המשניות לרמב"ם דתחבולת היתר תקרא הערמה ושאינו להיתר תקרא מרמה וכוונתו דמרמה היא תמיד לאיסור משא"כ לשון ערמה קאי בין להיתר בין לאיסור וכמ"ש תפארת ישראל שם: