חבלים בנעימים חלק א· רבי יהודה לייב גרויברט
הוכיח סופו על תחלתו וכל העושה על דעת ראשונה עושה
(א) איתא בשבת (צא ע"א) אם הצניע בשבת ושכח למה הצניעו ואפיק לי' סתמא אמרי' כל העושה ע"ד ראשונה הוא עושה וחייב ע"ז קרבן. והטעם דאמרי' ודאי כל א' מחזיק בדעתו ואינו חוזר בו זולתי אם פירש בהדיא שחוזר בו וכל זמן שלא חזר בו בפי' אמרי' דלא ביטל מחשבתו הראשונה. וכן בקדושין (ו ע"א) הי' מדבר עם האשה על עסקי גיטה וקדושי' ונתן לה גיטה וקדושי' ולא פירש ר' יוסי אומר דיו מפני שכל העושה מסתמא ע"ד ראשונה עושה וקיי"ל כן. והא דר' יהודה חולק וס"ל דצריך לפרש עי' ט"ז אה"ע קל"ו סק"א דרק לכתחלה מחמיר ודיעבד מודה דדיו וי"ל משום איסור אשת איש מחמיר וכמ"ש בשו"ת הרא"ש כלל י"ז סי' א"ב גבי ע"מ שאני צדיק דחיישי' שמא הרהר ע"ז דהוא משום חומרא דא"א:
ומטעם זה כתב בהג"ה מיי' פ"ט מאישות אות א' בשם רבינו שמחה דשירך א' מבנותיו ואח"כ קידש אחת סתם דאמרי' מסתמא קידש אותה ששידך תחלה דכל העושה ע"ד ראשונה עושה ואף דתוס' קדושין (נב ע"א) ד"ה והלכתא כתבו דר"ת לא עביד עובדא וכן קיי"ל באה"ע סי' ל"ז סט"ז דספק הוא ולכאורה קשה מה נשתנה דין זה מהי' מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושי' דקיי"ל כר' יוסי דדיו ולמה לא נימא הכא כן דע"ד ראשונה עושה וי"ל משים שלא היו עסוקים באותו ענין הכא וכן כ' תוס' קדושין (ט ע"א) ד"ה הבי דמשום דמעיקרא היתה שואלת שלא בתורת קדושין ע"כ כשאמרה הב אדעתא דמעיקרא אמרה וכן י"ל ראי' מתו' גיטין (ה ע"ב) ד"ה אפי' שלא ראה אלא שיטה א' דמסתמא סיימו לשמה וי"ל כוונתם משום דע"ד ראשונה הוא עושה. ויש לדחות דהתם הטעם כיון דידעו דצריך לכתוב לשמה מסתמא עשו כדין. ולא קשה מקדושין (מט ע"ב) בהאי גברא דזבין אדעתא למיסק לא"י למה לא נתבטלה המכירה משום דגילה דעתו מתחלה ונימא דכל העושה ע"ד ראשונה עושה. די"ל משום שהתורה גלתה שיש דיני תנאים והוא לא התנה בדרך תנאי לא מהני גלוי דעת לבד עד שיתנה כהלכה וכמ"ש ריב"ש סי' ק"ב:
והא דפליגי בכתובות (עב ע"ב) רב ושמואל בקדשה על תנאי וכנסה סתם דדעת רב והכי קיי"ל באה"ע ל"ח סל"ה דצריכה גט משום דאחולי אחיל לתנאי ולא אמרי' ע"ד ראשונה עושה נראה משום דלקריבה אתא ללקחה לאשה אמרינן שמא מחל על תנאו ונתרצה בכל אופן שיהיה. ועי' קדושין (מה ע"ב) נתקדשה לדעת אבי' והלך אבי' למדה"י ועמדה ונשאת אמר רב אוכלת בתרומה ור' אסי אמר אינה אוכלת שמא יבא אבי' וימחה וקשה כיון דאמרי' כל העושה ע"ד ראשונה עושה והיינו דלא חיישינן לחזרה ומסתם אינו משנה דעתו א"כ למה אינה אוכלת ולמה חיישי' שיחזור בו ימ"ש מכל אשת כהן דאוכלת בתרומה ול"ח שמא ישלח לה גט ויבטלנו באופן שהקדושין יהיו נעקרים מפני דמעמידים אחזקה כמ"ש תוס' גיטין (לג ע"א) ד"ה ואפקעינהי והכא נמי יש חזקה שלא יחזור בו וכמ"ש רא"ש שם סי' ח דכיון שנתקדשה לדעתו הוי כנתן לה רשות שתכנס לחופה והוי כמעשה א' הקדושין והנשואים וכ"כ מהרי"ק שורש ל"ב אם קידשה סתם ניחא ליה בנשואין דסתם קדושין לנשואין עומדים ואולי י"ל משום דעד הנשואין עומדת היא ברשות האב ומציאתה ומעשי ידיה שלו כמ"ש מתני' כתובות (מו ע"ב) לכן חיישינן שימחה בהנשואין משים פסידא דידי' שלא יפסיד זכותו. אי י"ל כמ"ש תוס' קדושין (מה ע"ב) ד"ה בפירוש דאין חוקה מהני על להבא אלא על זמן העבר ולכן לא מהני חזקה זו דע"ד ראשונה עושה דשמא אח"כ לא יהיה האב בדעתו של עכשיו ורב ס"ל באיסור תרומה כיון דאינו אלא דרבנן מהני חזקה להבא:
ובזה ניחא קו' שערי תורה מנדרים (י ע"ב) שלא יאמר אדם לה' עולה ופשוט הטעם דשמא יחזור בו ולא יאמר אח"כ עולה. ולמה חיישי' לאמלוכי הא בכל דוכתא לא חיישינן לשנוי דעת אך ע"פ הנ"ל ניחא משום דהוי חזקה להבא לומר שמעמידים אחזקה שלא יחזור בו אח"כ וחזקה להבא לא מהני דחוששין שמא יחזור בו. או י"ל כמו דקיי"ל כל היכא דאיכא לברורי לא סמכינן אחזקה וה"נ כיון דיש עצה לומר קרבן בתחילה לא התירו לו לומר לה' קרבן או י"ל דשם אין הטעם משום גזרה שמא יחזור בו אלא כמ"ש מפרשי הת"כ פרשה א' פ"ב דאין להזכיר אח שם ה' על דבר ריקן וכמ"ש חולין (צא ע"א) דאין ישראל מזכירים את ה' עד אחר שתי תיבות. ובזה מיושב שיטת ראב"ד פ"ג מאישות הכ"ג שחילק על רמב"ם וס"ל דברכת קדושין מברך אח"כ דחיישי' שמא תחזור בה אף דבכ"ד לאחז לאמלוכי אלא משום דהוי חזקה להבא ול"מ או משום דיש עצה לברך אח"כ:
ולכאורה ק' על תי' זה דהוי חזקה להבא מביצה (י ע"ב) בש"א לא יטול אא"כ נענע מבעוד יום ובה"א עומד ואומר מכאן אני נוטל למחר ועיי"ש דב"ש סברי דחיישינן לאמלוכי וב"ה לא חיישי לאמלוכי והנה זה ודאי דב"ש אין חילקים על כלל זה דכל העושה על דעת ראשונה עושה ול"ח לאמלוכי אלא צ"ל טעמם משום דחזקה זו שלא יחזור בו לא מהני רק על לשעבר ולא על להבא וחיישינן שמא מחר יחזור בו וב"ה דפליגי ס"ל דאמרי' אפי' חזקה זו להבא משום דאיסור מוקצה דרבנן וקיי"ל כב"ה וא"כ ק' למה בקדושין (מה ע"ב) קיי"ל כרב אסי דאינה אוכלת בתרומה דרבנן הא בדרבנן מהני חזקה להבא ואולי י"ל דוקא התם בביצה לא חיישי ב"ה לאיסור דרבנן וסמכי על חזקה אפי' להבא משום שמחת יו"ט. או יש לחלק בין תרומה שאף שהא דארוסה אסורה לאכול בתרומה הוא רק אי' דרבנן מ"מ עיקרה דאו' משא"כ במוקצה דאין לו עיקר בדאו' מהני חזקה להבא:
והא דאמרי' בקדושין (מט ע"ב) ע"מ שאני צדיק אפי' רשע גמור מקודשת דחיישי' שמא הרהר תשובה בלבו וכן ע"מ שאני רשע אפי' צדיק גמור מקודשת דחיישי' שמא הרהר בדבר ע"ז ולא אמרי' מסתמא עומד בדעתו הראשונה כמו דאמרי' בכל דוכתי דע"ד ראשונה הוא עושה י"ל כמ"ש לח"מ פ"ח מאישות ה"ה שהקשה מ"ש ממקדש בפסולי עדות דאינה מקודשת ולא חיישי' שהרהרו בתשובה ומתרץ דכיון שחזינן שרוצה לקדשה לכן אמרי' דהרהר בלבו כדי לקיים את הקדושין או כיון שבעצמו תלה בצדיק ורשע מסתמא כן דעתי באמת דאי לא"ה לא הי' תולה תנאי בזה ועי' בשו"ת הרא"ש כלל י"ז סי' א"ב דכ' דמחומרא דא"א אמרי' שמא הרהר בלבו ואולי ג"כ כוונתו בצירוף הטעם כיון שהתנה ותלה בזה כמ"ש לח"מ (ועי' ברכות כט ע"א מחלוקת אביי ורבא אי טבא הוי בישא או לא ודו"ק) ועי' רמ"א אה"ע סי' מ"ב ה' מביא דעת מהר"י מינץ דחוששים בפסולי עדות שמא חזרו בתשובה ועיי"ש בחלקת מחוקק סקי"ז וב"ש סקכ"ב דרק מפני שחזרו בתשובה אח"כ דיש רגלים לדבר כיין שעתה חזרו חיישינן שמא גם בשעת קדושין כבר חזרו בהם ועיי"ש בשו"ת מהר"י מינץ סי' י"א דרק באנוסים מיירי ולא בפושעים גמורים ועי' תב"ש סי' ט"ז סק"מ. והא דכתב הג"ה מרדכי יבמות פ' החולץ סי' ק"ו דגם במומר חוששין שמא חזר בו והא ל"ח לאמלוכי י"ל דכתב כן רק לחשש וחומרא דרבנן וכמ"ש בשו"ת מהר"י מינץ סי' י"ב. ועי' כ"מ פ"ה מיסודי התורה ה"ה בשם רשב"א דא"א שנטמאת חיישי' שמא חזרה בתשובה י"ל דרק לסניף אמרה ועי' תה"ד סי' שט"ו בהראה לגנב ישראל מחתרת לגנוב מבית חברו פטור דלא הוי ברי הזיקא דשמא יחזור בו ויהרהר בתשובה ולא יגנוב ונראה הטעם משום דחזקת גנב לא מהני להבא ומש"ה בשעה שהראהו המחתרת י"ל שאח"כ יחזור בו ולא הוי ברי היזק:
(ב) והא דאמרינן ב"ב (קיד ע"א) גבי ג' שנכנסו לבקר את החולה רצין כותבין רצו עושים דין וניחוש דילמא הדר ביה אף דמסתמא יעמוד על דעה אחת עיי"ש בתוד"ה ניחוש דבאמת בכל דוכתי ל"ח לחזרה אלא הפי' אמאי עושין דין ניחוש שמא יחזור והוי כמו אטרוחי בי דינא בכדי. והא דחיישי' לאמלוכי בב"מ (יח ע"א) שאני אומר כתיבין היו ונמלך עליהם שלא ליתנם היינו כמ"ש מהרי"ק סי' קנ"ט משים דנפל איתרע חיישי' לאמלוכי והא דבקדושין (מה ע"ב) ההיא דאמר לקריבאי והיא אמרה לקריבה כפתי' עד דאמר לקריבה אדהכי אתא קריבי' באיגרא וקדשה וכו' רבא אמר חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה הא לאו הכי חיישינן לחזרה י"ל משום דמתחלה היה דעתו לקריבי' ורק אח"כ מחמת הפצרת אשתו נשתנה דעתו מדעת ראשונה חיישי' שמא חזר בו לדעתי הראשונה ומש"ה צריכים לחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה וכמ"כ שו"ת מיי' אישות סי' ג עיי"ש. וקשה בהא דפליגי עירובין (לא ע"ב) אי סמכינן על חזקה שליח עושה שליחותו או לא למה חיישינן שהשליח חזר בו מדעתו הא כללא הוא דלאמלוכי לא חיישי' וצ"ל משום דהוא דבר שיש בו טרחא חיישינן לחזרה:
וקשה לי במחלוקת דר"מ ור' יוסי בחמורה (כה ע"ב) ה"ז תמורת עולה תמורת שלמים דר"מ ס"ל תמורת עולה משום דתפוס לשון ראשון ור' יוסי ס"ל אם לכך נתכוון מתחלה הואיל וא"א לקרות שני שמות כא' דבריו קיימים ואמרי' דכוונתו היה לשניהם למה לר"מ אמרינן דדעתו לחזור בו למה ל"א דדעתו לקיים שניהם משום סברא דלא חיישי' לאמלוכי וצ"ל דס"ל לר"מ דהלשון באומרו תמורת עולה תמורת שלמים מוכיח מצד עצמו שכונתו לחזרה ומש"ה אף שהסברא נותנת דאין אדם חוזר בו מ"מ א"א לבטל משמעות הלשון וכן צ"ל בקדושין (נט ע"ב) דפליגי רב ושמואל במעכשיו ולאחר שלשים אי הוי ספק תנאי או חזרה ולמה לא נימא דכוונתו לתנאי דלא נשתנה דעתו משנאמר דחזר בו ונשתנה דעתו אע"כ כנ"ל משים דס"ל דהלשון מעכשיו ולאחר ל' מוכח לחזרה וא"א לבטל משמעות הלשון. או אולי י"ל שם דהא דאמרינן בכל דוכתי דעומד בדעתו הראשונ' ולא נשתנה היינו רק אם חוזר בו לגמרי מכל הענין משא"כ במעכשיו ולאחר ל' דמגוף הקדושין לא חזר בו אלא שחזר בו מהזמן שבתחלה רצה שיתחילו הקדושין מעכשיו ואח"כ חזר בו ודחה הזמן על אחר שלשים בכה"ג חיישינן לאמלוכי:
(ג) ומטעם הנ"ל דל"ח לחזרה אם יהיה שנוי מדעתו של עכשיו לדעת ראשונה אמרי' ג"כ הוכיח סופו על תחילתו ואם רואים שעתה דעתו כן אמרי' גם בתחלה הי' דעתו כן ומסתמא לא נשתנה דעתו ולכן דעת רשב"ג ב"ב (קלח ע"א) בכותב נכסיו לאחד ושתק המקבל ולבסוף צוח הוכיח סופו על תחלתו דתיכף מיאן לקבל המתנ' והא דת"ק חולק ועי' טחו"מ רמ"ה סי"א דדעת רא"ש כת"ק ודעת רמב"ם דספק הוא נראה דלא משום דת"ק לית לי' כלל הא דהוכיח סופו על תחלתו אלא דס"ל דהתם שאני מפני שיש אומדנא להיפוך ששתיקה כהודאה שקיבל המתנה ולכן ל"א הוכיח סופו על תחלתו וכמ"ש בטחו"מ רס"ט דאם אמר לו זכה לי אינו נאמן לומר לעצמו הגביהה ועיי"ש ב"ח ובשו"ת גאוני בתראי סי' כ"ג הטעם דשתיקה כהודאה ורשב"ג ס"ל דאין ראי' מהשתיקה דהא דשתק משום דסבר דלא אתא לידי אמאי אצווח ועי' צ"צ סי' מ"ה דלא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו רק ביש איזה טעם על תחלתו למה לא אמר זאת מתחלה אבל אם אין תירוץ ע"ז למה לא אמר זאת מתחלה ל"א הסע"ת ומביא ראיה מרשב"ג שם דאמר טעם למה לא אמרינן שתיקה כהודאה דסבר כי לא אתא לידי אמאי אצווח אבל אי לא היה לו תירוץ זה לא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו ולי צ"ע די"ל בכ"ד אפי' אין טעם על השתיקה מ"מ אמרי' הוכיח סופו על תחלתו והתם שאני דצריכים טעם על שתיקתו מתחלה דסבר כי לא אתא לידי אמאי אצוח משום דאל"כ היינו אומרים שתיקה כהודאה כמו דס"ל לחכמים:
וכן בנדרים (מח ע"א) בבית חורון שהיה אביו מודר הנאה ממנו והיה משיא את בנו ונתן לחבירו חצר וסעודה ואח"כ אמר לו שרוצה שיאכל אביו בסעודה דאסור ועי' רמב"ם פ"ז מנדרים הט"ו דאפי' אחר זמן אמר לו מ"מ אסור לההנות את אביו היינו ג"כ מהאי טעמא דלא אמרי' דנשתנה דעתו דבתחלה נתכוון למתנה גמורה ואח"כ חזר בו אלא מסתמא גם בתחלה הי' עומד בדעה זו של עכשיו והוכיח סופו על תחלתו דנתכוון כדי שיאכל אביו והא דאמר רבא שם וכ"כ רמב"ם הטעם משום דסעודתו מוכחת עליו ויש אומדנא דהי' דעתו כן מתחלה ומוכח דלולא אומדנא זו אין אומרים הסע"ת נ"ל דאף שהוכיח סופו על תחלתו שהי' כוונתו כן בשעת מתנה מ"מ כיון דתלוי גם בדעת חברו המקבל מתנה אמרי' מה אכפת להמקבל מתנה מה שהי' בדעת נותן שנותן לו המתנה רק כדי שיהנה את אביו הא הו"ל דברים שבלב ורק מפני האומדנא זו דסעודתו מוכחת עליו הוי כפירש בהדיא:
והא דאמרי' בב"מ (כב ע"א) בכלך אצל יפות אם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה דגם בתחלה הי' דעתו כן שיפריש מיפות והק' שם תוס' ד"ה אם נימא דהשתא ניחא לי' ביפות אבל מתחלה בשעה שתרם אי הוי ידע לא הי' ניחא לי' דאין דרך לתרום מן היפות כמו גבי דבר שיש בו סימן דחייב להכריז דאע"ג דהשתא מתייאש לא מהני ותי' כיון דניחא לי' השתא מעיקרא נמי ניחא לי' משים מצוה עכ"ל וקשה למה הוצרכו תו' לטעם מצוה דמש"ה אמרי' מעיקרא ניחא לי' הא אפי' בכל דוכתי דל"ש טעם מצוה אמרי' ג"כ הוכיח סופו על תחלתו והא שהביאו תוס' ראיה מדבר שיש בו סימן דלא הוי יאוש אע"ג דנתיאש השתא. התם משום דלא ידע בו כלל מתחלה משא"כ הכא. וי"ל משום דתמיד הי' רגיל להפריש מבינונית מש"ה לא אמרי' הוכיח סופו על תחלתו נגד הרגילות שלו דמסתמא הי' דעתו כמי שעושה תמיד ולכך הוצרכו לההיא דמצוה לומר הוכיח סופו על תחלתו:
(ד) וכל זה ביש שינוי דעת והתנגדות בין דעה של עכשיו לדעה שהי' מתחלה אז אמרי' דלא נשתנה דעתו ועל דעת ראשונה עושה או הוכיח סופו על תחלתו. אבל בדבר שאין שינוי דעת וחזרה מדעה של עתה לדעה שמתחלה ויש לומר דמה שאומר עכשיו רק עתה עלה בדעתו מחשבה זו ומתחלה לא חשב כלל בענין זה לא להימין ולא להשמאיל כגון שחט סתם ולשם פסח דאף דעתה נתכוון לשם פסח מ"מ י"ל דבתחלה לא חשב כלל ושחט סתם ואין כאן שינוי דעת כלל מדעה ראשונה וכן שחט לשם פסח וסתם דאע"פ שאין בדעתו עתה לשם פסח אין זה התנגדות ושינוי ממחשבה ראשונה בזה איתא זבחים (ב ע"ב) דאם אמר תחלה לשם פסח אף שאח"כ עשה בסתם אמרינן על דעת ראשונה עושה דהדבור וגלוי דעת שבתחלה גורר יו את המעשה סתמיי של אח"כ:
ובמנחות (טז ע"א) אמר רב מחלוקת שנתן את הקומץ בשתיקה ואת הלבונה במחשבה אבל נתן הקומץ במחשבה ולבינה בשתיקה ד"ה פגול שכל העושה ע"ד ראשונה עושה ושמואל אמר עדיין הוא מחלוקת והנה לדעת רב ניחא כמ"ש לעיל דאף אם אין שום התנגדות בין דעה של עכשיו למעיקרא כמו הכא די"ל בשעת קמיצה פיגל ואח"כ בלבונה לא חשב כלום לא הן ולא לאו ועשה סתם מ"מ אמרי' דע"ד ראשונה עושה ואזלי' בתר גלוי דעת שבתחלה כמו בשחט לשם פסח וכתם דאמרי' ע"ד ראשונה עושה אלא טעמא דשמואל ק' דל"א כל העושה ע"ד ראשונה עושה הא בריש זבחים אמרי' כל העושה וכו' ועי' זבחים (מא ע"ב) דגם ר"ל ס"ל דלא אמרינן כל העושה ע"ד ראשונה בזה דקאמר דר"מ ורבנן פליגי בזה והלכה כרבנן. והנה לשיטת תוס' פסחים (סג ע"א) ד"ה ר"מ דבפגול בעינן דבור מפורש ולא סגי במחשבה י"ל דמש"ה ס"ל לשמואל דלא אמרינן ע"ד ראשונה עושה דאף דאמרינן דכיון דפיגל בקומץ מסתמא פיגל בלבונה מ"מ לא אמרינן דחזקה זו דע"ד ראשונה עושה היי כפירש בהדיא בפיו וכיון דלא פירש בהדיא אף דמסתמא דעתו לפגל גם בלבונה מ"מ אינו פגול. אבל ק' לשיטת רמב"ם רפי"ח מפסולי המוקדשין דפגול די במחשבה ונראה לתרץ דרק בעבודה אחת אמרי' ע"ד ראשונה הוא עושה אבל הכא כיון שהם שני עבודות אין ראי' מעבודה א' על חברתה ואע"פ שפיגל בקומץ מ"מ י"ל דלבונה הקטיר כראוי ועי' תוס' זבחים (ב ע"ב) ד"ה הא:
אבל אם שחט מתחלה בסתם ואח"כ פירש לשם פסח דנימא מדגלה דעתו עכשיו לשם פסח יש ראיה על למפרע דגם מתחלה הי' כוונתו כן והוכיח סופו על תחלתו זה נשאר בריש זבחים בספק עיי"ש דאף דאמרינן ע"ד ראשונה הוא עושה מ"מ י"ל דלא אמרי' הוכיח סופו על תחלתו. ולכן בגיטין (כה ע"ב) קידשה על מנת שירצה אבא תלי לה אי יש ברירה אם רצה אח"כ ולא אמרי' דכיון שנתרצה עכשיו הוכיח סופו על תחלתו דרצה גם מתחלה בשעת הקדושין ולכן מקודשת בודאי משים די"ל דוקא היכא שהדבר נוגע לצורך עצמו וצריך הוא להתיישב בדעתו איך לעשות אם הן אם לאו אז אמרינן הוכיח סופו על תחלתו ואין משווים אותו הדרנא וחוזר בו מדעה א' לדעה הפכיית אבל הכא כיון שהקדושין אינם נוגעים לאביו אמרי' דאז בשעת הקדושין לא חשב אודותם כלל ולא נסתפק כלל בדבר עד עכשיו שגמר בלבו לחשוב בזה מחשבות. וכן (שם כה ע"ב) כתוב לאיזה שארצה אגרש דתלוי בברירה ולא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו דמסתמא גם מתחלה הי' דעתו לזאת משום די"ל דעתה עדיין לא גמר בדעתו לחשוב מחשבות בזה. ובפרט התם כיון שרואים שהוא בעצמו מסופק בדבר ולא גמר בדעתו כבירור לאיזה יגרש (וכן בכל הני דאמרינן (חולין לט ע"ב) הוכיח סופו על תחלתו ל"ש לומר דפליגי אי יש ברירה דאף מאן דס"ל יש ברירה י"ל דלא ס"ל הסע"ת אלא אמרינן שהוברר הדבר שאלמלי הי' מתיישב וחושב אז בשעת כתיבה ודאי הי' דעתו מסכמת על אותה שבירר עתה אבל לא שאנו אומרים שבאמת הי' מתחלה דעתו כן):
והא דאמרינן חולין (לט ע"ב) בשחט ואח"כ חישב זה היה מעשה בקיסרי ולא אמרו בה היתר משום כבודו דרשב"ג דהוכיח סופו על תחלתו אף דג"כ לא היה חזרה כלל מדעת ראשונה דהא י"ל רק עתה נולד בדעתו מחשבה זו לע"ז ובשעת שחיטה עוד לא עלה בלבו כלום ושחט סתם וגם ק' הא הוי שתי עבודות ואין ראי' מעבודה אחת על חברתה כמ"ש למעלה. וי"ל כמ"ש ר"ן נדרים (פז ע"א) דמש"ה לא אמרי' תכ"ד כדבור בע"ז דמשום דחמיר טובא אינו מדבר אלא בהסכמה גמורה ובגמר דעתו ה"נ י"ל דאין סברא דמי שחושב בע"ז שעה מועטת אחר השחיטה דמחשבה זו נתחדשה בלבו בשעה א' ומסתמא גם בשעת שחיטה חישב בזה. והא דבגיטין (סי ע"א) בריא שאמר כתבו ועלה לראש הגג ונפל ומת דאמרי' הוכיח סופו על תחלתו אף דג"כ י"ל דרק אח"כ עלה בדעתו לאבד א"ע ובשעת אמירת כתבו לא חשב כלל עוד ע"ז היינו כמ"ש חולין (לט ע"ב) שאני התם דאמר כתבו וכמ"ש רש"י שם דהוי קצת הוכחה מתחלה ונפילתו גלוי מילתא על אמירת כתבו דכתבו ותנו קאמר ועי' רמב"ן שם דמש"ה לא פליגי רבנן על רשב"ג (ועי' ירושלמי גיטין פ"ו ה"ז דכתב דפליגי רבנן על רשב"ג):
(ה) ברשב"א גיטין (עו ע"א) ד"ה ת"ר בשם רמב"ן כתב דאם אמר כשאתן גט לאשתי על תנאי זה אתננו לה ואח"כ נתן לה סתם דאמרי' על דעת ראשונה נתן והביא ראי' מתוספתא קדושין והכי קיי"ל חו"מ רכ"א זה אמר בק' וזה בר' אם המוכר תבע את הלוקח יעשו דברי הלוקח וכ"כ שי"ת הרא"ש כלל מ"ו סי' ב' דכל העושה ע"ד ראשונה עושה וכ"כ ריב"ש סי' תע"ה ותע"ו מובא חו"מ של"ג ס"ח בהג"ה ש"ץ ששכרוהו על שנה א' על איזה תנאי ואח"כ השכיר א"ע לשנה ב' סתם ודאי על תנאי הראשון הי' והביא ראי' מכתובות (צ ע"א) קטן שהשיאו אביו כתובתה קיימת שע"מ כן קיימה וכן מתוספתא קדושין הנ"ל וכן מר' האי גאון המשכיר בית לחברו לשנה לסך ידוע ועמד שם יותר שאינו חייב אלא סך הראשון ואע"פ שהוקרו הבתים וכיוצא בו כ' בסי' ק"ב וכ"כ מהרי"ט ח"א סי' ל"ה דמתנה תנאי ואח"כ עושה סתם הוא ע"ד ראשונה והביא ג"כ ראי' מתוס' הנ"ל וכ"כ רמ"א חו"מ סי' ר"ז ס"א אם התנו תנאי ואח"כ כתבו השטר סתם ודאי על תנאי ראשון כתבוהו וכ"כ רמ"א חו"מ רכ"ג ס"א בשם נ"י הי' מתחלה קציצה ביניהם וחזר א' בו ואח"כ חזרו ומשכו סתם ודאי על קציצה ראשונה קנו ועיי"ש בט"ז וקצה"ח. ועי' ש"ך של"ג סקמ"ד וט"ז שחלקו על רמ"א דכל מה שהוא עפ"י החיוב כש"ץ אפי' לא דברו בשנה שני' כלום אלא עמד עמהם בשתיקה ג"כ אמרי' דנשאר על תנאו הראשון זולתי בהי' תחלה דרך מתנה ולא בשכירות כתוס' כתובה אז אין השתיקה בשנה שני' מחייבת וכל שלא הותנה עכשיו כיון דעבר זמן בטל הדבר ועיי"ש ש"ך סקמ"ב דאם הזכיר השכירות בשנה ב' ולא הזכיר את התנאי הזה ודאי דנתבטל התנאי הראשון מדקצבו השכירות ולא התנאי ועי' מנחות (טז ע"א) כעין זה:
(ו) הא דאמרי' הוכיח סופו על תחלתו ודאי דאפי' היה אחר כדי דבור כמ"ש תב"ש סי' ד' סק"ה אך עכ"פ בעי' שיהי' תיכף למעשה. ובזה י"ל דין בדק הבית יו"ד ס"ס קי"ט וש"ך סי' א' ססק"ח בשם תוספתא שחט ואח"כ המיר דתו אינו חשוד למפרע ולא אמרי' הוכיח סוכו על תחלתו כמו במעשה דקסרי (חולין לט ע"ב) מפני שלא המיר דתו תיכף ומיד לשחיטתו. וכ"כ כ"מ פ"ז מנדרים הט"ו דוקא סמוך לנתינת מתנה התנה ע"מ שיבא אבא ויאכל אסור אבל אם שהה קצת שרי לההנות לאביו והא דמסיק ב"ש אה"ע קמ"א כ"ד מירושלמי ותוספתא דאם ודאי נפל מעצמו אפי' אחר זמן אמרי' הוכיח סופו ע"ת י"ל שאני התם דאמר כתבו והוכיח גם תחלתו על סופו לכן מהני אפי' לזמן מרובה:
(ז) בקונטרס עגונות לב"ש ס"ס י"ז ס"ק פ"ב מביא שו"ת מהריב"ל סי' ע"ו דמסופק אי אמרי' הסע"ת וכן מסופק אי הוכיח תחלתו על סופו ועי' קהלת יעקב מדות חכמים אות הו שהקשה על ריב"ש ק"ב ומסיק דספק הוא אי אמרי' כל העושה ע"ד ראשונה עושה והנה עפר אני תחת כפות רגליהם ומ"מ נ"ל מגמ' שבת הנ"ל דכל העושה ע"ד ראשונה ודאי הוא ומה שהק' בקהלת יעקב מכתובות (עב ע"ב) ומש"ה מסיק דספק הוא. כתבתי למעלה אות א' דשא"ה דמחמת חבת נשואים אמרי' דמחל: