אור ברסלב
חבלים בנעימים חלק א סוגיא יד - בידו באיסור

חבלים בנעימים חלק א· רבי יהודה לייב גרויברט

סוגיא יד - בידו באיסור

סוגיא יג - בירור

(א) אע"ג דאין אומרים מגו דאי בעי משים עצמו רשע כמ"ש בקדושין (נ ע"א) אין הטעם מפני דאומדים דעת בני אדם דאין רצונם לעשות איסור. דהא כל מגו שבעולם הוא כן. אם אתה חושדו למשקר בטענה זאת ישקר בטענה אחרת והכא נמי אם מה שאומר בלבי הי' להביא ממקום זה שקר הוא ואינו רוצה להביא קרבן מעילה ישקר ג"כ לומר מזיד הייתי. ותו דהתם במה שאומר מזיד הייתי אינו עושה איסור כלל דרוצה לעשות תשובה שלא להביא חולין לעזרה כמ"ש תוס' שם ד"ה הי' ובב"מ (ג ע"ב) ד"ה מה אם. אלא הפי' שאין אדם רוצה לטעון טענה שעשה מעשה רשע אע"פ שנאמן בטענתו ולאו דוקא לומר שהוא בעצמו עשה איסור אלא אפי' לטעון שעבר על לפני עור לא תתן מכשול נמי אינו רוצה לטעון כמ"ש המהרי"ט בחי' על רי"ף קדושין (סד ע"א) ד"ה קדשתי' דמתרץ קו' ר"ן שם נהמני' נשבית במגו דקדשתי' לפסול ותי' מהרי"ט דלא מרעי נפשי' שעשה אי' לפני עור והקשה בשעה"מ פי"ח מהא"ב סוף הכ"ד למה כתב זה מסברא דנפשי' הא מפורש בקדושין (נ ע"א) דלא עביד אינש דמשוי נפשי' רשיעא. ולק"מ דמהרי"ט מחדש דאף בלפני עור נמי נו רוצה לטעון כן:

וקשה מקדושין (ס"ד ע"א) דמק' בגמ' למה נשבית ופדיתי' אינו נאמן והרי בידו להשיאה לממזר ואלמנה לכ"ג אף שעובר על לפ"ע דלא יבא ממזר בקהל ה' ואלמנה לא יקח. וא"כ לא ירצה לעשות את עצמו רשע בהכי ואין לומר דהקו' קאי לרבא דס"ל בקדושין (עח ע"א) דקידש ולא בעל אינו לוקה וקיי"ל כוותי' וא"כ אם יקדשנה לפסול לא יעבור על לפ"ע. ז"א דע"כ מיירי הכא בביאה דבקדושין לבד הא לא נפסלה לכהונה ולא נתחללה ועיקר הקו' דבידו לפסלה וע"כ דבביאה מיירי. ועי' שער המלך שם שהביא בשם מהר"י ן' לב שאין האב עיבר כלל שלא הוזהרו כשרות להנשא לפסולין והשעה"מ דוחה דבריו דהא דלא הוזהרו כשרות הוא בפסולי כהונה לבד ולא בשאר פסולים. וחשבתי לתרץ דהא דלא עביד נפשי' רשיעא הוא רק שעשה איסור בעצמו אבל על אי' לפני עור אינו חושש. והא דבגיטין (נד ע"ב) בפיגול דאמרי' דנאמן משום דבידו לפגל אף דפיגול אי' דאו' כמ"ש זבחים (כט ע"ב) וכן במנסך את היין דנאמן משום דבידו לנסך עי' ש"ך יו"ד קכ"ז סק"א ועי' בית מאיר שם שהק' על נסיך מה מגו הוא זו דהא ודאי שלא ירצה לעבור על האיסור ותי' דבידו ליתנו לנכרי שינסכנו וק' מה מתרץ על פיגול איך הוא בידו. ונראה דבכל הני אף דעושה בעצמו איסור מ"מ ל"ק דהא אין אדם רוצה לטעון טענת איסור. דכיון שגם עתה טוען שפיגל וניסך לכן אמרי' דאיש זה שאינו בוש לומר שעשה אי' דאו' נאמן במגו שיעשה איסור זה. והא דכ' תוס' ישנים קדושין (סד ע"ב) ד"ה רבי דאע"ג דאסור לגרש בגט ישן מ"מ כיון דדיעבד מהני חשוב שפיר מגו י"ל כיון דאי' גרושין בגט ישן אינו אלא דרבנן חשוב בידו:

ויותר נראה דהא דאמרינן לא עביד נפשי' רשיעא היינו כל זה אם הטענה סובבת על זמן העבר שכבר עשה המעשה ועתה אין עוד הדבר בידו אמרינן דאינו רוצה לטעון שעשה מעשה רשע. אבל היכא שעדיין הדבר בידו לעשות עכשיו אז אע"פ שהיא אי' דאו' נאמן ואין האיסור מעכב עליו. ומש"ה ניחא כל הני בידו דלעיל אף שהוא באיסור דבידו אלים טפי. וזה שפירש מהרי"ט בכוונת ר"נ קדושין (סד ע"א) הנ"ל דתירץ דבביאת איסור אין האב נאמן והק' דהא בגמ' שם אמרי' דבידי להשיאה לפסול ולפוסלה. וביאר דאע"ג דודאי בידו לעשות כן להשיאה לפסול מ"מ אם אומר שעשה כן אינו נאמן דאאמע"ר ומהרי"ט מדעת עצמו תי' דאף אי נאמן מ"מ אינו מגו דאינו רוצה לטעון טענה שעשה אי' עיי"ש. ועי' שעה"מ הנ"ל שהק' על מהרי"ט הא בגמ' אמרי' שבידו להשיאה לממזר ותי' דשמא בידו אלים טפי ומהני אפי' במקום דמע"ר וכמ"ש הר"ן בסמוך דמגו דבידו אלים אפי' במקום חזקה. וצ"ע מה נסתפק השעה"מ הא מפורש כן בגמ' דבידו באיסור אמרי' אע"ג דבקדושין (נ ע"א) אמרי' דל"א מגו היכא דמע"ר והמהרי"ט עצמו מחלק בין מגו להא דבידו. וטעם החילוק הזה דעל למפרע אמרי' דאינו נאמן לשווי' נפשי' רשיעא ועל להבא אמרי' בידו. י"ל כמ"ש הראשונים דחיקה להבא לא אמרי' ה"נ היכא דבידו עדיין לעשות האיסור עכשיו אין חזקת כשרות שלו מגרע כחו לעשות כן ואמרי' דהוי בידו לעשות איסור. ועי' קצה"ח סי' א' סוף אות ח' דמקשה בב"ק (עד ע"ב) שר"ג הודה שסימא עין טבי עבדו ואמרו לו שאינו נאמן למה א"נ במגו שיכול לשחררו עתה ואי דאסור לשחרר עבדו מ"מ לא הפסיד המגו ובודאי כוונתו גם כן משום דעודנו בידו עתה לעשות האיסור.

ועי' בס' ארץ צבי אה"ע סי' י"א שהביא ראי' לזה דאמרי' בידו אע"פ שהוא באיסור מבכורות (לו ע"ב) הכל נאמנים על מומי מעשר מגו דאי בעי שדי מומא בכולי' עדרי' אף דאסור להטיל מום כמ"ש בבכורות (ג ע"ב) שנענש ר' מרי בר רחל דכלאי חיותי' משום דמפקע להו מקדושה וכן ממנחות (סו ע"ב) אפשר דאפי לה פחות מה' רבעים קמח ועוד אע"ג דאסור לכתחלה לאפות פחות משיעור כמ"ש יו"ד שכ"ד סי"ד. ודבריו תמוהים דשאני התם דגם עתה עושה איסור דמטיל מום ומש"ה מה גרע המגו באיסור דאמרי' אם אתה חושדו למשקר ובאמת הטיל מום בעצמו גם עתה יטיל ולא יעצרהו האיסור וכן במנחות דגם עתה עושה איסור דתולה ממונו בעכו"ם בשקר וכמ"ש רמב"ם פ"ד מתרומות הט"ו (ועי' רש"י שם ד"ה אפשר שכ' דמותר לעשות כן לאפות פחות מכשיעור צ"ע דהוא נגד הדין הנ"ל) אמרי' דיעשה איסור זה דיאפה פחות משיעור וכן מ"ש ראי' משבת (קלא ע"ב) דאמרי' בידי להפקירם אע"ג דאסור להפקיר בשבת כמ"ש או"ח ש"ו. אין ראי' דמג"א ס"ס י"ג מביא ראי' מכאן דמותר להפקיר בשבת. ועיי"ש עוד שהק' ע"ז ממל"מ פ"ג מיבום ה"א שכ' באונס ומיצש"ר שאין בידו לגרשה וע"כ מפני האיסור דלא יוכל לשלחה אינו בידו. ולק"מ דאין כוונת המל"מ מפני האיסור רק מפני שלא יועילו מעשיו דהא כופים אותו להחזירה כמ"ש רמב"ם פ"א מנערה ה"ז ופ"ג שם ה"ד:

(ב) וכ"ז לענין בידו. אבל שיהי' הדבר מצד עצמו מקרי ראוי. אז אם הוא אי' דאו' לא הוי ראוי. אבל באי' דרבנן מקרי ראוי עי' שבת (מג עא) טבל מוכן הוא שאם עבר ותקנו מתוקן וכמ"ש תו' ישנים שם שהק' נימא במתני' דאין נותנים כלי תחת הנר נמי שאם עבר וכיבה מותר השמן ותי' שא"ה דכבוי אי' דאו' ולא אמרי' בי' שאם עבר וכו' ועי' רש"י ביצה (לא ע"ב) ד"ה נוטל דאי' דרבנן ל"ח מוקצה וזה טעם טבל מוכן הוא כיון דאי' הגבהת תרומות רק מדבריהם וכ"כ שם (לד ע"ב) ד"ה הא קמ"ל וכ"כ תו' פסחים (פ ע"א) ד"ה אתה מדחהו דאף דהי' בדרך רחוקה בראשון מ"מ כיין דתחומין דרבנן הוי חזי בראשון וכ"כ תו' סוכה (לא ע"ב) סד"ה באשרה דנהי דאסור למעט הענבים ביו"ט מ"מ בידו למעט. והיינו דשם רק אי' דרבנן כמ"ש רש"י (לג ע"א) ד"ה עבר ותי' יומא (לה ע"א) ד"ה הני מילי ומש"ה הוי ראוי (וקשה לע"ע מתו' זבחים (לד ע"ב) ד"ה כל שכ' להיפוך דענביו מרובים מעליו אינו בידו כיון דאין ממעטים ביו"ט) ועי' כפית תמרים סוכה (לד ע"ב) בכוונת רש"י שם (לה ע"ב) ד"ה הרי שכ' דתרומה אין לה פדיון והאומר כן רשע הוא שהק' וכי מי שטועה בדין ואומר דתרומה יש לה פדיון יקרא רשע לא יקרא אלא ע"ה אלא כוונתו דאין לומר מגו דאם יכול לפדותו דאם יאמר לפדותו רשע היא דאין פודים ביו"ט ומש"ה אינו בידו לפדותו. אך עי' שעה"מ פ"ח מלולב ה"א ד"ה ושל מע"ש שדוחה דבריו:

(ג) וכן לענין הואיל ואי בעי וכו'. עי' שאגת ארי' סי' ס"ד בשחט בהמה שהיא טריפה מדרבנן ביו"ט ל עבר אדאו' ואמרי' הואיל אף דבאי' דאו' לא אמרי' הואיל באיסור כמ"ש מל"מ פ"א משופר ה"ד. וכן נראה ברש"י פסחים (מו ע"ב) ד"ה כלאחר יד שכ' בחרישה כיון דלאח"י מדאו' שרי פקע לי' מלקות ואמרי' הואיל וחזי לכסוי דם צפור וכן נ' ברש"י שם ד"ה ועייל שכ' כיון דמדאו' אסור להשתמש בעצי מוקצה ביו"ט לא אמרי' הואיל משמע דבאי' דרבנן אמרי' הואיל וכ"כ האחרונים ראי' מביצה (ד ע"א) אשפזיכני' דר' אדא ב"א היו לו ביצים מיו"ט לשבת ושאל מיני' מהו לצלותם ביו"ט לאכלם למחר והשיב לו דאף דשרי למחר מ"מ ביומי' אסורים בטלטול וק' אפי' אי מותרים בטלטול הא עיקר ההיתר שמבשלים מיו"ט לשבת הוא מטעם דמדאו' מותר משום הואיל אי מקלעו אורחים חיי לי' ורק מדרבנן אסור ושרי' אי' דרבנן ע"י עירוב תבשילין וא"כ הכא שביו"ט אסורים ל"ש ההיתר של אורחים ול"ש הואיל ואסור מה"ת לבשלם אע"כ דבאי' דרבנן אמרי' הואיל ומקלעי אורחים שיעברו על אי' דרבנן:

ובספר כסא דהרסנא סי' ס"ח אין דעתו כן וכ' דאיסור דרבנן שבשלו ביו"ט לקי כיון דאינו עומד להאכל ל"ש הואיל ועביד אי' דאו' וכן נראה דעת פמ"ג פתיחה לה' יו"ט ח"א פ"א יט עיי"ש וכ"ד שו"ת רעק"א סי' ה' וכ"כ ח"ס או"ח סי' ע"ט דאסור להכין ביו"ט ז' של פסח תבשיל עם פירות יבשים על אחרון של פסח שחל להיות בשבת כיון דאסורים ביומי' דז' של פסח נוהגים בהם איסור ל"ש הואיל. וצ"ע מגמ' ורש"י הנ"ל:

(ד) וכ"ז בתלוי בידו לבד אז אמרי' דאי' דרבנן חשיב ראוי דבידו לעבור על האיסור אבל אם תלוי ביד אחרים אפי' אי' דרבנן לא חשוב ראוי דזה אין בידו שאחרים יעברו אי' דרבנן כ"כ רמב"ן במלחמות ספ"ד דביצה ד"ה אבל רבי' הגדול לתרץ קו' תוס' שבת (עג ע"א) ד"ה טבל שהק' למה בביצה (כו ע"ב) בבכור אם עבר ובקרו אינו מבוקר מ"ש מטבל שאם עבר ותקנו מתוקן ותי' רמב"ן דטבל שתלוי רק בו ובידו להרים תרומה אמרי' שהוא ראוי משא"כ בכור שתלוי ביד אחרים אמרי' שאחרים לא ירצו לבקר את הבכור ולעבור אדרבנן וכ"כ צל"ח שם מד"ע דראי' בכור כיון דלאו בדידי' תלוי כ"א בהחכם שהחכם יעבור על דברי חכמים ויראה מום ביו"ט אמרי' שבעל הבכור מקצי דעתו מיני' וסובר שודאי לא יתרצה החכם לעבור על אי' דרבנן ולכן אפי' נזדמן שהחכם עבר וראהו נשאר מוקצה. ובאמת שחלוק זה מפורש בגמ' גיטין (פד ע"א) ע"מ שתאכלי בשר חזיר הוי תנאי שאפשר לקיימו דאפשר דאכלה ולקיא אבל ע"מ שתבעלי לאבא ולאביך בדידה קיימא נהי דאיהי עבדא אי' אבא ואביך מי עבדי אי'. ועפ"י חלוק זה י"ל דגם השאג"א שכ' בטרפה דרבנן דאמרי' הואיל מ"מ י"ל בהואיל ומקלעי אורחים דאף באי' דרבנן לקי משום דתלוי בהאורחים ואין בידו שהם ירצו לעבור אדרבנן:

(ה) בספר שעה"מ אישות פ"י קונטרס חופת חתנים סעיף ד' מק' על רמב"ם דחופת נדה אינה קונה משום דלא חזי לביאה מירושלמי יומא פ"א ה"א דכניס לה כ"ג ביוה"כ וקשה הא אינה ראוי' לביאה ביוה"כ וא"כ לא קרי' ביתו ואינה חופה ותי' דוקא בנדה דאסורה מחמת עצמה לא שמה חופה משא"כ ביוה"כ דאין הפסול בגופה אלא יומא קגרים וכזה כ' ב"א או"ח סי' ל"ב ד"ה ובגרידת דאם נמצא דבוק בין אות לאות י"ל אפי' בשבת דאסור לגורדו מדאו' כמ"ש ב"ח וט"ז או"ח ש"מ סק"א מ"מ כיון דמדין ס"ת כשר הוא בגרידה אלא דאיסור שבת רביע עלי' ראוי לגורדו קרינין בי' ועי' בית שלמה יו"ד ח"ב קל"ט שכ' ראי' להב"ח מפסחים (סט ע"ב) דמעוכב הזאה שוחטים עליו ולא אמרי' דפסח נשחט שלא לאוכליו דהתם לחולה ולזקן דלא חזי אבל האי מחזי חזי תקוני הוא דלא מתקן והיינו דאין האי' בגופו אלא דיומא קגרים וכמ"ש תו' שם (פ ע"א) סד"ה אתה דטמא וחגר דפסולם בגוף כיון דלא חזי בראשון ל"ח בשני אבל אם הי' בדרך רחוקה מחזי חזא והטעם כנ"ל דרק יומא גרים:

ועיי"ש שמביא בשם ס' ויקן יוסף שהק' על חלוק זה מפסחים (מח ע"א) ממשקה ישראל מן המותר לישראל מכאן אמרו אין מביאים נסכים מן הטבל יכול לא יביא מן המוקצה אמרת מה טבל מיוחד שאי' גופו גרם לו יצא מוקצה שאי' דבר אחר גרם לו והיינו חלוק הנ"ל דאי' דבר אחר היינו יומא קגרים לא הוי פסול הגוף וע"ז מקשה בגמ' ואי אי' מוקצה דאו' מה לי איסור גופו מה לי אי' דבר אחר הרי מפורש בגמ' דבתחלה חילקו כן ואח"כ סתרו זאת דאין חילוק וכן הק' שם מב"ב (קנו ע"ב) ר' יהושע אומר בשבת אמרו דדברי שכ"מ קיימים אע"ג דא"י להקנות בכתב ק"ו בחול דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו הרי דבשבת אמרינן דאינו ראוי לבילה ומפורש דלא כב"ח שכ' דבשבת הוי ראוי לגורדו:

והנה חילוק זה בין איסור מגופו בין יומא קגרים מפורש בתוספתא תרומות רפ"ז נזיר ששותה יין תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש ועי' כ"מ פ"י מתרומות הי"א דכיון שהוא אסור ביין אף אם הי' חולין לאו שתי' היא. ואם אכל תרומה ביוה"כ משלם קרן וחומש ולא אמרי' כיון דאסור בלא"ה לאכול ביוה"כ לאו אכילה היא וע"כ דכיון דיוה"כ אינו אי' מגופו אלא שיומא גרים הוי אכילה. ולתרץ קושייתו מפסחים נראה דהיכא שהדבר אינו עומד על שעה אחת וליום אחד אלא לימים הרבה אז איסור של יום הזה אינו מעכב משום דאינו איסור מגופו ורק יומא קגרים ולכן בדבקות האותיות בס"ת כיון דהס"ת קיימת ואח"כ בימי החול יסירו הגרד אף שהיום בשבת א"א להסיר לית לן בה כיון דיומא קגרים וכן בחופת יוה"כ כיון דהיא אשתו גם אח"כ אמרי' דהא דעכשיו אינה ראוי' אינו מעכב דרק יומא קגרים משא"כ בנסכים של מוקצה כיון דכל קיומם הוא רק על יום השבת ומחר לא יהיו עוד בעולם וכיון דהיום בשבת אינם ראוים מה יתרון לומר דרק יומא קא גרים כיון דכל השאלה הוא רק על יום זה והיום פסולים המה. וזה הטעם גם בשכ"מ דכ' רשב"ם דאינו ראוי לבילה כיון דהשכ"מ חושש שמא ימות ולכן מצווה על נכסיו א"כ הנפ"מ רק על עכשיו בשבת ולא יהי' אפשר להקנות ולכתוב אחר שבת ומש"ה אינו ראוי לבילה:

תוכן העניינים

חבלים בנעימים חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה