אור ברסלב
חבלים בנעימים חלק א סוגיא יב - בושה ופגם משפחה

חבלים בנעימים חלק א· רבי יהודה לייב גרויברט

סוגיא יב - בושה ופגם משפחה

אות ב. סוגיא יא - בל תשחית

ציונים ומראה מקומות

ברכות (סוף דף לד ע"ב). בכורים (פ"ג מ"ז). שבת (קיג ע"ב). מגילה (כא ע"ב) תוד"ה תנא. שם (כה ע"ב). פסחים מתני' (פא ע"ב) וגמ' (ודף פב ע"א). שם מתני' (פו ע"א) בכלה ושם (ע"ב). תענית מתני' (כו ע"ב). מ"ק (כו ע"א וע"ב). יומא (פו ע"ב). יבמות (מב ע"ב וקא ע"א). כתובות (מא ע"א). שם (פד ע"א). שם (קז ע"א). קדושין (יח ע"א). ירושלמי נדרים (פ"ה ה"ד). סוטה (ז ע"ב). שם (י ע"ב) תוד"ה נח. שם (לב ע"ב). מתני' שם (מד ע"א). ירושלמי שם (פ"ח סוף ה"ט). ב"ק מתני' (פג ע"ב). שם (פו עב). שם (צג ע"א). ב"מ (נח ע"ב. נט ע"א). שם (סו ע"א) תוס' ד"ה ומניומי. ב"ב (ח ע"ב ט' ע"א) שם (קנד ע"א וע"ב). סנהדרין מתני' (מד ע"ב). שם (מה ע"א. ומו ע"א). שם מתני' (נב ע"ב). שם מתני' (נד ע"א) ות"כ קדושים. שם (עה ע"א). מכות מתני' (יב ע"ב). בכורות מתני' (נב ע"ב) וגמ' שם. ערכין (טז ע"ב). חולין רש"י (מא ע"ב ד"ה ל"ש). נדה (מי ע"א):

אה"ע סי' ב' ס"א בהג"ה. חלקת מחוקק קי"ח סקכ"א. חו"מ סי' ק"ז ס"ב בהג"ה. שם קע"ה סנ"ג בהג"ה. שם רכ"ח ס"א בהג"ה. סי' ת"כ. תכ"א:

(א) אונאת דברים הוא ל"ת שבתורה שלא לדבר לחברו דברי ביוש וחרפה כמ"ש מתני' ב"מ (נח ע"ב) אם הי' בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים. והיינו דוקא אם הוא בעל תשובה אז אסור לביישו אבל לחוטא שעומד במרדו וכבר הוכיחו בצנעה ללא הועיל מותר להוכיחו ולביישו בפרהסיא כדי להחזירו למוטב וכמו שאמרו שם (נט ע"א) לא חונו איש את עמיתו עם שאתך בתורה ובמצות אל תונהו וכמ"ש בנמוקי יוסף שם מובא בחו"מ רכ"ח ס"א בהג"ה דמי שאינו ירא שמים מותר להונהו ומביא כן בשם המדרש וכן מ"ש במגילה (כה ע"ב) האי מאן דסני שומעני' שרי לבזויי' בג"ש נראה דג"כ מיירי שהבזיון הוא לצורך ולתוכחה להחזירו לדרך טובים וכן מפורש בב"ח שם שמביא דברי מרדכי דרק להעמידו על הדת מותר לביישו עיי"ש ונראה לי שזה מקור דברי רמב"ם פ"ו מדעות ה"ח שכתב דקרא ולא תשא עליו חטא שלא לביישו ברבים קאי רק בדברים שבין אדם לחברו אבל בדברי שמים אם לא חזר בו בסתר מכלימים אותו ברבים ומפרסמין חטאו ומחרפים אותו בפניו עד שיחזור למוטב כמו שעשו כל הנביאים בישראל וקשה מניין לו חילוק זה הא בערכין שם סתמא קאמר דאין לביישו. אך וודאי שלהרמב"ם הי' קשה מב"מ וממגילה הנ"ל דמותר להונות את החוטא בדברים ומחלק בכך דהא דשרי משום דמיירי לצורך תוכחה וכמ"ש ב"ח בשם מרדכי הנ"ל:

אבל אם יכול להוכיחו בצנעה אסור להוכיחו ברבים ולביישו כמ"ש בספר המצות לרמב"ם מל"ת ש"ג שלא לבייש אדם מישראל ואפי' את החוטא והוא מקרא ולא תשא עליו חטא כמ"ש ערכין (טז ע"ב) יכול אפי' משתנים פניו ת"ל ולא תשא עליו חטא וכן הוא במתני' סנהדרין (נד ע"א) אם אדם חטא בהמה מה חטאת וכו' שלא תהא בהמה עוברת בשוק ויאמרו זו היא שנסקל פלוני על ידה ובת"כ קדושים פי"א סי' ו' וכי למה אמרה תורה להחריב את המקומות ולאבד את האילנות מפני שמזכירים גנותו של אדם והלא הדברים ק"ו ומה אם כך חס הקב"ה על הרשעים ק"ו על כבודן של צדיקים וכן מתני' סוטה (מד ע"א) ר' יוסי הגלילי אומר הירא ורך הלבב זהו המתירא מן העברות שבידו לפיכך תלתה לו תורה את כל אלו שיח"יר בגללן והתם מיירי במי שעודנו עומד בחטאו דאי עשה תשובה הא אינו חוזר מעורכי המלחמה כמ"ש שם (מג ע"ב) כגון דעבד תשובה ויהב דמי' וכו' וכן היא בסנהדרין (מה ע"א) דמש"ה אינה נסקלת ערומה כדי שלא לביישה דאין לך ייסור גדול מזה וכ"ת ליעבד בה תרתי אר"נ אמר קרא ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה הרי דאפי' את החוטא שנהרג אסור לבייש וכן עוד שם דמקשה אי הכי ליגבי' בית הסקילה טפי ומשני משום דמינוול וכן שם (נב ע"ב) מצות הנהרגין היו מתיזים את ראשו בסייף וכו' תניא א"ר יהודה לחכמים אף אני יודע שמיתה מנוולת היא וכו' וכן סוטה (לב ע"ב) א"ר יוחנן משים ר"ש בן יוחאי מפני מה תקנו תפלה בלחש כדי שלא לבייש את עוברי עברה שהרי לא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה ולכאורה קשה למה צריך ר' יוחנן ללמוד שלא לבייש עוברי עברה מדלא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה שאין מפורש בתורה דטעמי של דבר הוא מפני הבושה ולמה אינו לומד מקרא דלא תשא עליו חטא דמפורש בקרא שאסור להמוכיח לבייש את החוטא ברבים וי"ל לפי מ"ש למעלה בשם רמב"ם דבדברי שמים אם לא הועיל בתוכחתו בסתר מותר לביישי בגלוי א"כ א"א ללמוד משם דאין לבייש:

ובברכות (לד ע"ב) חציף עלי מאן דמפרש חטאיה שנאמר אשרי נשיא פשע כסוי חטאה והטעם כמ"ש תוס' שם ד"ה כסוי דאם מפרש חטאיו דומה שאינו מתבייש מהם וכ"כ רש"י סוטה (ז ע"ב) ד"ה מאן דנראה שאינו נכלם בדבר או כמו שכתב רש"י יומא (פו ע"ב) ד"ה בחטא שלא יגלה חטאי מפני כבוד ה' שכל מה שאדם חוטא בפרהסיא מיעוט כבוד שמים הוא ונראה ראי' לזה ממתני' סנהדרין (מו ע"א) לא תלין נבלתו כי קללת אלקים תלוי כלומר מפני מה זה תלוי מפני שבירך את ה' ונמצא שם שמים מתחלל ועי' פנים מאירות ח"ב קע"ח שהעלה שאסור להתוודות על חטאיו ברבים וצ"ע קצת דלמה צריך להאריך על דבר שמפורש בברכות הנ"ל:

והנה ודאי דהא דרש"י יומא כתב הטעם משום חלול השם ולא קאמר משום בושה כר' יוחנן בסוטה. הטעם פשוט דאף שלא תקנו חכמים שיתודה ברבים כדי שיתבייש אבל אם הוא בעצמו אינו מקפיד על בושתו ורוצה להתבייש לא אכפת לן וכמו שאיתא בב"ק דף (צא ע"ב) דאדם רשאי לבייש את עצמו. אך לכאורה קשה על טעם רש"י ותוס' הנ"ל דמש"ה חציף מאן דמפרש חטאיו דדומה לעזות הוא הא איפכא שמעינן מסוטה (לב ע"ב) דתפלה בלחש כדי שלא לבייש ומפורש דמפרש חטאיו בושה היא לו ולא עזות וכן עוד שם בגמ' דבחטא ע"ז ניכסוף וניזול כי היכי דנכפר לי' וכן קשה מה ראי' ר' יוחנן מתפלה בלחש שלא לבייש דלמא מש"ה לא תקנו להתוודות ברבים משום דעזות היא:

ונראה לחלק דרק אם מדעת עצמו הוא עושה כן להתוודות בפרסום מה שאינו צריך ע"פ דין אז אמרי' דעזות וחוצפא הוא לו משא"כ אלו הי' הדין כן דמוכרח להתוודות ברבים אין זו עזות דהא מחויב לעשות כן והוא מצווה ועושה אלא דשייך טעם דבושה הוא לו ומש"ה שפיר מוכח מתפלה בלחש ולא תקנו שיתפלל בקול דאז לא הי' חשש עזות כיון שהי' הדין כן אע"כ כדי שלא לבייש וכן בע"ז דצוותה תורה להביא חטאת שעורה ע"כ משום דחפצה תורה שיתבייש:

והנה לבד מה שתותר לבייש את החוטא לצורך תוכחה כמ"ש למעלה. עוד יש חמשה אופנים היוצאים מן הכלל והותר בהם בושה:

א כל עונש מלקות הי' עיקר הכוונה לבייש את החוטא כמ"ש מתני' מכות (כב ע"ב) נתקלקל בין ברעי בין במים פטור ועי' רש"י דכתיב ונקלה והרי נקלה ועיי"ש בגמ' דף (כג ע"א):

ב ברוצח שהרג בשוגג הי' מצוה שיפרסם ויבייש א"ע כמ"ש במתני' שביעית פ"י מ"ח רוצח שגלה לעיר מקלטו ורצו אנשי העיר לכבדו יאמר להם רוצח אני שנאמר וזה דבר הרוצח:

ג בסוטה מביישים אותה כמ"ש במתני' סוטה (ז ע"א) וכהן אוחז בבגדי' אם נקרעו נקרעו ואם נפרמו נפרמו ושם (ח ע"ב) משום דכתיב ונוסרו כל הנשים שתהיינה צנועות ולא יביאו עצמן לידי חשד:

ד וכן בחטא ע"ז אמרי' בסוטה (לב ע"ב) דאף דבכל קרבנות לא הי' ניכר בין חטאת לעולה כדי שלא לבייש עוברי עברה מ"מ קרבן חטאת ע"ז דשעירה היא וניכרת דאין לה אלי' היינו משום דבחטא ע"ז נכסוף וניזול כי היכי דנכפר לי' והיינו דבכל חטא בשוגג הקרבן בעצמו מכפר משא"כ בע"ז רק הבושה מכפרת לו:

ה וכן כדי שיזהר יפה בשמירת הקרבנות ויתרחק מטומאה אמרי' במתני' פסחים (פא ע"ב) נטמא שלם או רובו שורפים אותו לפני הבירה מעצי המערכה מ"ט אר"י בר חנינא כדי לביישן מפני שהביאו את הקרבן פסח לידי טומאה וכן שם (פב ע"א) מביא מתני' דתמיד ראש המעמד היה מעמיד את הטמאים על שער המזרח א"ר יוסף כדי לביישם שלא נזהרו מן הטומאה:

ועי' בפנים מאירות ח"ב קע"ח שכתב דאפי' בחטא עבודה זרה דוקא בעניני קרבן גזרת הכתוב שיהי' מפורסם אבל אין מוטל עליו לפרסם את חטאו ומביא ראיה מיומא (פו ע"ב) רב רמי כתיב אשרי נשוא פשע כסוי חטאה וכ' מכסה פשעיו לא יצליח ותי' הא בחטא מפורסם הא בחטא שאינו מפורסם ולא חילק בין ע"ז לשאר עברות אע"כ דבזמן שאין קרבן אין לו לבייש א"ע אפי' בחטא ע"ז. והנה ראייתו אינה ברורה כ"כ דיש לדחות דדוחק לאוקמי קרא דמכסה פשעיו בע"ז כיון דכתיב לשון רבים משמע דמיירי בכמה סוגי פשעים. ועי' מגילה (כ"ה ע"א) מעשה עגל הראשון נקרא ומתרגם פשיטא מאי דתימא ליחוש לכבודן של ישראל קמ"ל כ"ש דהוי להו כפרה. וקשה הא אמרי' בברכות (לד ע"ב) חציף מאן דמפרש חטאי' ואמאי מותר לתרגם ולפרסם חטא העגל. ואין לומר כמ"ש ביומא שם דחטא מפורסם שרי וה"נ חטא העגל שאני דהי' מפורסם. אך טורי אבן שם הקשה מ"ש מעשה ראובן דנקרא ולא מתרגם משום כבודו ממעשה עגל דנקרא ומתרגם וגם חטא ראובן הי' מפורסם ואי נימא דלא כחלוק הפ"מ ניחא דעגל שאני דבע"ז ניכסוף כי היכא דנכפר:

והנה בתוס' גיטין (לה ע"ה) ד"ה ליחוש הביאו ירושלמי נדרים פ"ה ה"ד הנודר הנאה מחברו אין מתירים לו אלא בפניו ר' יוחנן אמר מפני הבושה וריב"ל אמר מפני החשד ואתיא הדא פלוגתא כהדא פלוגתא דתניא יוה"כ צריך לפרט את מעשיו דברי ר' יהודה בן בבא ר"ע אומר אין צריך לפרט את מעשיו ופי' תוס' דר' יוחנן ס"ל כריב"ב דיפרט את החטא כדי שיתבייש מחטאיו וריב"ל ס"ל כר"ע שלא יפרט מעשיו שלא יחשדוהו בשאר עברות ולפי פי' התוס' קשה על הרמב"ם דפוסק בפ"ו משבועות ה"ז דאין מתירים לו אלא בפניו מפני החשד ולמה פסק בפ"ב מתשובה ה"ג דצריך לפרט את החטא כריב"ב וחוץ מזה קשה למה פסק דלא כר"ע הא הלכה כר"ע מחברו. ועוד קשה לפמ"ש בסוטה דבע"ז אמרה תורה לפרסם ולבייש כי היכי דיהי' לו כפרה א"כ מה מייתי ביומא (פו ע"ב) ר"י בן בבא ראי' דצריך לפרט את החטא מדכ' אנא חטא העם וכו' ויעשו להם אלהי זהב הא י"ל חטא העגל שאני דחייב לפרסם. וע"כ מוכרחים לומר כמ"ש מג"א תר"ז סק"ב תויה"כ דמחלוקת ר"י בן בבא ור"ע לא מיירי כלל בפרסום החטא ברבים אלא במתודה בצנעה לפני המקום ואין לו שייכות כלל לביוש ושפיר אין חילוק בין ע"ז לשאר עברות וא"כ איך תלו התוס' לפלוגתא דר"י בן בבא ור"ע בבושה הא אין לו ענין כלל לבושה. וגם תמוה דתוס' כתבו דר' יוחנן ס"ל צריך לפרט את החטא כדי שיתבייש מחטאיו הא ר' יוחנן ס"ל בסוטה (לב ע"ב) דתפלה בלחש כדי שלא לבייש עוברי עברה ואין לחלק דהא דס"ל לר' יוחנן דאין לבייש היינו בשוגג והא דצריך לפרט את החטא מיירי במזיד ז"א דא"כ ביומא (פו ע"ב) דמקשה סתירת הפסוקים מאשרי נשוא פשע וכו' ומכסה פשעיו לא יצליח למה לא תי' דאשרי וכו' מיירי בשוגג ומכסה פשעיו במזיד לא יצליח וע"כ דאי אפשר לומר כן דהא קרא דאשרי נשוא פשע מיירי אפי' מזיד דפשע היינו בעושה להכעיס כמ"ש שם (לו ע"ב) פשעים אלו המרדים:

ומפני הקושיות האלה נראה לי דרמב"ם אינו מפרש בירושלמי כפי' תוס' ולא פליגי ר"י בן בבא ור"ע במחלוקת ר' יוחנן וריב"ל מפני הבושה או מפני החשד אלא קאי אמחלוקה דאיתא שם למטה אי צריך לפרט את הנדר דמאן דס"ל צריך לפרט את הנדר ס"ל צריך לפרט את החטא וכיון דירושלמי מסיק שם חד בר נש דנדר שלא ישחק בקוביא ובא לר' יודן להתירו וע"י שפרט את הנדר מנע להתירו ואמר ברוך שבחר בתורה ובחכמים שאמרו צריך לפרט את הנדר ס"ל לרמב"ם כמסקנת הירושלמי וכמו שכתב בפי' המשנה ספ"ז מבכורות שהעיקר בידינו דצריך לפרט את הנדר וכ"כ בפ"ו משבועות ה"ה כיצד מתירים יבא הנשבע ויאמר נשבעתי על כך וכך ונחמתי וכ"כ מהרי"ט ח"א סי' קמ"ד בדעת הרמב"ם ומש"ה אעפ"י שהלכה כר"ע מחברו פוסק כר"י בן בבא דצריך לפרט את החטא כיון דפסק צריך לפרט את הנדר:

(ב) במתני' סנהדרין (מד ע"ב) האיש מכסין אותו מלפניו והאשה מלפני' ומאחרי' דברי ר' יהודה וחכמים אומרים האיש נסקל ערום ואין האשה נסקלת ערומה ומסקי' שם בגמ' דסקילה במלבושים הוי יותר צער הגוף ששוהה למות וערום הוי יותר בזיון ופליגי בזה דר' יהודה ס"ל צער גרע לה מבזיון וחכמים ס"ל דבזיון קשה יותר לה ועיי"ש במתני' (מה ע"א) בית הסקילה היה גבוה ב' קומות ומקשה בגמ' ומי בעינן כולי האי ומשני אמר קרא ואהבת לרעך כמוך שימית מהר ומקשה א"ה ליגבי' טפי ומשני דאם יהיה גבוה יותר מדאי מינוול וקשה לר' יהודה דס"ל דניחא ליה בבזיון אם עי"ז יקל הצער ממנו למה אין מגביהים יותר ודוחק לומר דמתני' זו אתיא דלא כר' יהודה. ונראה דהיכא דהזמן של ניוול וצער שוה ואין נמשך אחד יותר מחברו או פליגי ר' יהודה וחכמים מה קשה יותר משא"כ הכא דהצער אינו אלא לרגע בשעת מיתתו והניוול שיתפזר גופו ואבריו מתפרקין יומשך זמן לאחר מותו גם ר' יהודה מודה דרוצה יותר בצער לשעה משיתנוול זמן ארוך והוא הדין להיפוך היכא דהצער נמשך יותר מהניוול גם חכמים מודים דצער גרע לו ובזה ניחא ב"ב (ח ע"ב) דאמר ר' יוחנן כל המאוחר בפסוק זה קשה מחברו חרב קשה ממות דמינוול ורעב קשה מחרב דכ' טובים היו חללי חרב מחללי רעב ואיבע"א סברא האי (מיתת רעב) מצטער והאי (מיתת חרב) לא קמצטער הרי דצער גרע מבזיון וכי חילק ר' יוחנן על חכמים דמתני' סנהדרין הנ"ל וגם איך יפרנסו חכמים האי קרא דטובים היו חללי חרב וכו' אלא משום דצער הרעבון הולך ונמשך ומיתה המנוולת של חרב אינה אלא לשעה הצער קשה מהניוול:

וכיון דקיי"ל כחכמים דבושה קשה מצער מש"ה בנדה (מז ע"א) שמואל בדק באמחי' ויהב לה ד' זוזי דמי בושתה שמואל לטעמי' דאמר לעולם בהם תעבודו לעבודה נתתיו ולא לבישה דאע"פ דמותר לרדות בהם בפרך מ"מ אסור לביישם דבישה גרע וכן בב"ק (צג ע"א) דמקשה מ"ש סמא את עיני ע"מ לפטור דחייב ובהכני פצעני פטיר ותי' רבא משים שאין אדם מוחל על ראשי אברים ונראה הכוונה דקטיעת ראשי אברים בישה הוא לו וכמ"ש שם ר' ששת משום פגם משפחה וכיון דבישה חמור לו מצער אמרי' דאף דמוחל על צער הכאה מ"מ אינו מוחל על בושתו ואמרי' דמלתא בעלמא הוא דאמר ואין כוונתו למחול:

וקשה לי לפ"ז למה אמרי' בסנהדרין (מי ע"ב) דאי קבורה משים בזיונא אם אמר שלא יקברוהו אין שומעים לו משום בזיון קרוביו כמ"ש רש"י או כיון שהוא בזיון לכל החיים כמ"ש טייו"ד סי' שמ"ח אפי' בלא בזיון קרוביו אלא משים בזיון עצמו אף שיכול למחול נימא דלא היה כוונתו למחול את בושתו כמו שתי' רבא בב"ק שאינו מיחל על ראשי אברים ואולי כחו אמרי' ב"ב (קעה ע"א) שכ"מ שהודה א"צ לומר אתם עדי דאין אדם משטה בשעת מיתה ה"נ מסתמא מה שאמר שלא יקברוהו בדוקא קאמר ומש"ה אתי עלה דלא אמר כלום משום בזיון דאחריני:

והנה קשה לפי מה דקיי"ל כחכמים דבזיון קשה לאדם יותר מצער למה פליגי בזה ב"ב (ט ע"א) ר' הונא ור' יהודה דר"ה ס"ל בודקין למזונות ואין בודקין לכסות משום דמביי לילך ערום ובזיון גרע מצער ור' יהודה ס"ל בודקין לכסות ואין בודקין למזונות משים דמצטער וצער קשה מבזיון וכי יחלוק ר' יהודה על חכמים וגם קשיא הלכתא דקיי"ל יו"ד רנ"א ס"י דבודקין לכסות ואין בודקין למזונות. ונראה דבאמת דעת ר"ה היה כחכמים דסנהדרין דבזיון גרע ליה ומש"ה אין בודקין לכסות אבל הא דקיי"ל כר' יהודה משים דמזונות הוי פקוח נפש שמא בין כה וכה עד שתהיה הבדיקה וחקירה ימית ברעב והא ודאי דפק"נ גדול מבזיון ולא דמי להא דאין נסקלת ערומה דכיון דס"ס היא נהרגת ואינו אלא צער לבד אז בזיון קשה יותר. ובזה ניחא מ"ש בכתובות (קז ע"א מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות ב"ד זנין ומפרנסין לאשתי אבל לא דבר אחר מאי דבר אחר ר' חסדא אמר דאין נותנים לה תכשיט ור' יוסף אמר צדקה אבל תכשיט יהבי' לה דלא ניחא ליה דתנוול וקשה לר' חסדא למה אין נותנים לה תכשיט הא קיי"ל כחכמים דניוול קשה לה מצער אע"כ משים דמזונות הם פקוח נפש וסכנה וכ"ע מודו דקשה מבזיון ושוב ראיתי בחוות יאיר סי' קצ"א שהקשה סתירה מב"ב לסנהדרין ומתרץ דאין עניני צער שוים ידעתי דצער גרע מבזיון ולענ"ד הדבר ברור כמ"ש וראי' דבושה גרע מצער דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה בשב ואל תעשה כמ"ש בברכות (יט ע"ב) ומפני צער לא מצינו שידחה אי' דאו' אלא אי' דרבנן כמ"ש כתובות (ס ע"א) גונח יונק חלב בשבת מ"ט יונק מפרק כלאחר יד ובמקום צערא לא גזרו רבנן ולפ"ז קשה דר' יהודה דס"ל צער קשה יותר מבזיון לא יודה בדין כבוד הבריית שדוחה איסור דאו' וצ"ע. ועוד ראי' דבושה גרע מצער ממ"ק (יז ע"א) א"ר פפא תיתי לי דלא שמיתי צורבא מרבנן וכו' דבמערבא מימנו אנגידא דצור"מ ולא מימני אשמתא והיינו מטעם זה דשמתא בזיון חמיר מצער נגידא ועי' פסחים (נב ע"א):

וביבמות (מב ע"ב) דמש"ה לא ישא אדם מעוברת חברו דילמא איעברה ומיעכר חלבה ולא ממסמסא ליה בבצים וחלב דלא יהב לה בעל ומקשה וליתבעיני' ליורשים ותי' אביי דאשה בישה לבא לב"ד לתבוע מהם דמי מיונות בנה והורגת את בנה הרי דאשה קשה עליה בושתה יותר מפקוח נפש של בנה ודין זה גם ר' יהודה ס"ל כמ"ש שם (דף לו ע"ב) מחלוקת ר"מ וחכמים אם נשא מעוברת חברו אי יוציא וחכמים דר"מ הוא ר' יהודה וא"כ קשה הא ר' יהודה איפכא ס"ל בסנהדרין גבי אשה דנסקלת ערומה דצער חמור לה מבישה ולמה חיישי' הכא דמחמת בושה תהרוג את בנה ואין לחלק דדוקא צער של עצמה חמיר לה מבישה משא"כ הכא דצער של בנה הוא ז"א דרא"ש כתובות פ"ז סי' י"ט פוסק כרב שם באומר איני זן ואיני מפרנס יוצא ויתן כתובה ואין כופים אותו לזון משום דאשה בושה לבא לב"ד ותמות ברעב הרי דבושה חמור לה אפי' מצער של עצמה ונ"ל לחלק דס"ל לר' יהודה דאם אינה צריכה לעשות מעשה אז קשה עליה צער יותר מבושה משא"כ היכא דלבושה צריכה לעשות מעשה אי אף דצער קשה עליה יותר מ"מ נשארת בשוא"ת ולכן אמרי' דלא תבא לב"ד ליתבע מזונותיה או מזונות הילד:

(ג) במתני' פסחים (פו ע"א) שתי חבירות וכו' והכלה הופכת את פניה ואוכלת וקאמר ר' יוחנן שם מפני שהיא בושה ועיין רמב"ם פ"ט מקרבן פסח ה"ד שהתירו לה איסור שתי חבורות בק"פ מפני הבושה וכ"כ תוס' ד"ה הכלה דלא חשבי' כשתי מקומות אע"פ שאכלה מקצת סעודה בלא הפיכת פניה וכן מצינו שתקנו כמה תקנות מפני הבושה במתני' תענית (כו ע"ב) בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולים שלא לבייש את מי שאין לו וכן במועד קטן (כ"ז ע"א וע"ב) הרבה תקנות בעניני מת ואבל כדי שלא לבייש וכן בפסחים (פב ע"א) ששרפו את הק"פ שנטמא בעצי הקדש ולא מעצי עצמן שלא לבייש את מי שאין לו ועיי"ש בתוס' (פא ע"ב) ד"ה נטמא משום דלב ב"ד מתנה עליהם ואע"פ שעיקר התקנה ששרפוהו לפני הבירה הי' כדי לביישן מ"מ לא הוסיפו על ביוש זה עוד בייש אחר שאינו ענין לו ושיהי' חילוק בין עני לעשיר:

ובבכורים (פ"ג מ"ז) בראשונה כל מי שיודע לקרות קורא וכל מי שאינו יודע לקרות מקרין לפניו נמנעו מלהביא שהיו מתביישים התקינו שיהיו מקרין גם את היודע ונראה שרק מפני ביטול מצות הבאת בכורים תקנו כך ולא מפני הביוש עצמי וצ"ל דהא דלא הקפידו חכמים על הבושה שרצו שיתביישו כדי שילמדו לקרות בעצמם וכמ"ש בברכות (כ ע"ב) אבל אמרו חכמים תבא מארה לאדם שאשתו ובניו מברכים לו ועי' תוס' מגילה (כא ע"ב) ד"ה תנא ותענית (כז ע"ב) ד"ה כליכה וב"ב (טו ע"א). ומנחות (ל ע"א) ד"ה שמונה דמה שנוהגים עתה לקרות בתורה עם העולה נלמד מבכורים הנ"ל שלא לבייש מי שאינו יודע לקרות. ורא"ש מגילה שם חילק ע"ז דשאני התם שעי"ז נמנעו מלהביא בכורים אבל הכא מה בכך יקראו את הבקיאים ומחמת הבושה יתנו לב ללמוד וכתב טעם אחר על המנהג. ועי' תוי"ט בכורים פ"ג מ"ח על הא דעשירים מביאים בכוריהם בקלתות של כסף וזהב ועניים בסלי נצרים של ערבה קלופה שהקשה הא עניים מתביישים ולמה לא תקנו שיביאו הכל בסלי נצרים כמ"ש סוף מ"ק ותי' משים כבוד בית המקדש והדור מצוה נדחה ביוש עניים:

(ד) מקור דין דמי בושת לנחבל בב"ק (פו ע"א) ושלחה ידה וכו' וקצותה את כפה ממין ופרטי דיני דמי בושת בחו"מ סי' ת"כ סעיף כ"ד ומסעיף ל"ד עד סוף הסי' ובסי' תכ"א ס"א ס"ב וסי"ג בהג"ה ויו"ד רמ"ג ס"ו ס"ז. וחו"מ ר"ז הט"ז בהג"ה מתוס' ב"מ (סי' ע"א) ד"ה ומניומי:

(ה) מתני' בכורות (נב ע"ב) ר' יוחנן בן ברוקה אומר אף היורש את אשתו יחזיר לבני משפחה וינכה מהן את הדמים ובגמ' שם דסבר ירושת הבעל דאו' ומיירי שהורישתי אשתו בית הקברות ומשום פגם משפחה אומר רבנן לישקול דמי וליהדר וכדתניא המוכר קברו וכו' באים בני משפחה וקוברים אותו בעל כרחו של לוקח משים פגם משפחה הרי דמוציאין הקרקע מחזקת יורש ולוקח משים פגם משפחה ומזה למד מרדכי ב"ב פ"ו סי' תק"ע מובא רמ"א חו"מ סי' קע"ה סעיף נ"ג דה"ה אם מכר מקום שירש מאבותיו בבית הכנסת דבני משפחתו מסלקים את הלוקח משום פגם משפחה וכן הוציא משם נ"י בשם ריטב"א מובא באה"ע סי' ב' סעיף א בהג"ה דה"ה למי שבא לישא אשה שאינה הוגנת שיכולים בני משפחתו למחות בידו וכן כתב חכ"צ סי' מ"ח דטעם דין חו"מ ק"ז ס"ב דקרובו א"י לנוולו אף שיש לו פסידא הוא משום פגם משפחה וכופין בני משפחה זה את זה. וכן מתני' יבמות (ק ע"ב) ספק בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון אם היו שניהם כהנים עולה במשמרו של זה ושל זה וא"ר יוחנן משום פגם משפחה שיאמרו שפסול הוא לעבודה וכן בקדושין (יח ע"א) ת"ר יש בעברי' מה שאין בעברי שמפדין אותה בעל כרחיה דאב משום פגם משפחה כמ"ש תוס' שם ד"ה אמר דכופים את בני משפחה לפדותה וכן דעת רמב"ם כמ"ש כ"מ פ"ד מעבדים ה"ב וכן סנהדרין (עה ע"א) פנוי' היתה א"ר פפא משום פגם משפחה:

וקשה דבכתובות (מ"א ע"א) ר"ש ס"ל באומר פתיתי בתו של פלוני דאינו משלם בושת ופגם ע"פ עצמו דלא כל הימנו שיפגום בתו של פלוני ואפי' ניחא לדידה ולאבי' משום פגם משפחה דאי אפשר דליכא חד במדינת הים דלא ניחא לי' וסתם מתני' שם ס"ל דמשלם בושת ופגם ע"פ עצמו וכי לית לי' לת"ק פגם משפחה ואף דמברייתא קידושין הנ"ל ל"ק דבגמ' מוקי לה אליבא דר"ש דס"ל דאינה נמכרת ונישנית אך קשה משאר המקומות הנ"ל וצ"ל דאף דלא פליג על פגם משפחה מ"מ ס"ל לתנא דמתני' דאין צריך האב להפסיד ממונו בשביל פגם משפחה:

ובב"ק (פו ע"ב) בעי ר' אבא בר ממל ביישו ישן ומת מהו וא"ר פפא דאבעי' משום פגם משפחה ומ"מ פוסק הרא"ש שם דפטור ול"ח לפגם משפחה ורמב"ם פ"ג מחובל ומזיק ה"ג כתב דספק הוי נראה דאף דפגם משפחה מלתא היא מ"מ י"ל דהתורה לא חייבה ממון דמי בושת בשביל פגם משפחה ור' ששת בסנהדרין (פה ע"א) דפליג וס"ל דחייב משום דלדידי' פגם משפחה אלים טוב ואזיל לשיטתו בב"ק (צ"ג ע"א) דמקשה למה אם אמר הכני פצעני ע"מ לפטור פטור ואם אמר סמא את עיני חייב ומשני ר' ששת משום פגם משפחה ורבא ור' יוחנן שם דלא תירצו משום פגם משפחה י"ל דס"ל דמה שהוא נעשה בעל מים אינו פגם למשפחה:

ועי' סנהדרין (מו ע"ב) אם אמר לא בעינא קבורא אי משום בזיונא לאו כל כמיני' וכ' רש"י דבזיון הוא לקרוביו (ועי' ב"ר פל"ו אמר הקב"ה ליפת את כסית ערות אביך חייך שאני פורע לך שנאמר ביום ההוא אתן לגוג מקום שם קבר והיינו דהתשלומין יהיו מדה כנגד מדה דקיי"ל קבורה משום בזיונא) ותוס' שם ד"ה לא הקשו מ"ט לא פשיט מהמוכר קברו באים בני משפחה וקוברים אותו בע"כ וי"ל דהב"י יו"ד ר"ם שס"ו מביא בשם הרמב"ן שהקשה למה המוכר מקום הספידו בני משפחתו מבטלים המקח מ"ש מגוף ההספד דאי לא בעי הספידא לא מספדי' לי' ותי' דשא"ה כיון דיבאו אחרים ויספדו מתיהם במקום הספידם איכא פגם משפחה טפי וה"נ י"ל דהי' ס"ד דמה שיקבר נכרי בשדה קבורתם שפיר הוי להם בזיון משא"כ מה שנוגע רק לבן משפחתם ולא להם אין הבזיון גדול כל כך:

וקשה על אס"ז ב"ק (לג ע"א) בפי' השני גבי סמא את עיני אפי' אמר ע"מ לפטור דחייב משום פגם משפחה דאמרי' דאין כוונתו למחול אבל אי בעי יכול למחול הא הכא אי קבורה משום בזיונא אינו יכול למחול בזיון קרוביו ואף די"ל דשאני הכא שהוא בזיון לכל החיים וכמ"ש טויו"ד סי' שמ"ח אך קשה מבכורות הנ"ל דאף דהוא מכר מקום קבורתו מ"מ אין במעשיו כלום וכן בקדושין דפודים את בתו בעל כרחי' דאב הרי דאינו יכול למחול פגם משפחה וצ"ל דאין כל הבזיונות שוים ומה שהוא נעשה סומא או חיגר אינו בזיון גדול כל כך לקרוביו ולכן אפי' לר' ששת ור' אושעיא אי בעי יכול למחול:

(ו) ב"ב (קנד ע"א) מעשה בבני ברק באחד שמכר בנכסי אביו ומת ובאו בני משפחה וערערו לומר קטן הי' ובאו ושאלו את ר"ע מה לבדקו אמר להם אי אתם רשאים לנוולו ועי' שם ע"ב דכל זה אם בני משפחה עוררים אבל אי לקוחות מערערי אמאי שתקי אמרי אנן זוזי יהבינין לינוול ולינוול דבמקום פסידא דלקוחות אין חוששים לנוול המת אבל בני משפחתו אין רשאים לניולו אף שנוגע להם לענין ממון. ועיי"ש בתו' ד"ה זוזי דכתבו בתי' קמא דדוקא אם נוגע להם בענין ירושה דלא הוציאו על זה ממין מכיסם אז אין רשאים לנוולו ובאס"ז שם כתב דמצד הדין גם קרוב מותר לנוולו אלא שכיון שלא הוציא ע"ז ממון חייב לעשות לפנים משורת הדין. אבל עי' הג"ה אשרי שם מובא חו"מ ק"ז ס"ב בהג"ה כתב דר"ת ס"ל דאף שבן משפחה נושה מעות בהמת ויכול לגבותו ע"י ניוול בני משפחה מוחים בידו שלא לנוולו והוא כתי' הב' של תוס' שם ועי' סמ"ע וש"ך ואי"ת שם וחכם צבי סי' מ"ח וחלקת מחוקק קו"ח סקכ"א. ולא קשה הא אמרי' בסנהדרין (מח ע"א) דמותר המת ליורשיו משום דאף דבזו לי' אחולי אחיל זיליתי' לגבי יורשים וכן קיי"ל יו"ד שנ"ו א"כ למה אמר ר"ע דאין היורשים רשאים לנוולו הא מחיל להם בזיינו די"ל שאני התם דבזיון מועט הוא ואין מבזים את גופו משא"כ הכא לחטוט את קברו בזיון גדול הוא אינו מוחל אפי' לגבי יורשים:

ועי' נו"ב תנינא יו"ד סי ר"י דפשיטא דנוול המת נדחה מפני פקוח נפש אך כל זה אם יש ספק סכנת נפשות לפנינו אבל אם אין הדבר נוגע לענין של עכשיו רק שרוצים לנוול את המת כדי ללמוד ממנו ענין נתיח כדי שאילי יזדמן חולה שיהי' צריך לזה אסור לנוולי ובס' נחל אשכול ח"ב דף קי"ז בשם הגאון ר' קאפיל ז"ל מוירמיזא חולק וס"ל דבזיון מת אינו נדחה אפי' מפני ודאי פק"נ וכ"כ בס' בנין ציון סי' ק"ע וקע"א וראיותיהם חלושות:

ועלבון אדם חי ידוע מ"ש בב"מ (נט ע"א) נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים ויליף לה מתמר וכתבו תוס' סוטה (י ע"ב) ד"ה נח דדין גמיר הוא והא דלא חשיב לה בהדי ג' דברים שיהרג ולא יעביר משום דאינו מפורש בתורה והרמב"ם השמיט דבר זה וע"כ דס"ל דרק דברי אגדה היא וכן דעת נחל אשכול ח"ב דף קי"ח. ועי' בנין ציון סי' קע"ב קע"ג שדעתי דיהרג ואל יעבור לבייש את חברו ואין ראיותיו מוכרחות. וי"ל דהרמב"ם לשיטתו בפ"ה מיסודי התורה ה"ד דכ"מ שנאמר יעבור ולא יהרג אסור להחמיר על עצמו וליהרג ומש"ה ס"ל דבהלבנת פנים רק נח לו לאדם וכו' וקמ"ל דהכא מותר להחמיר ומדת חסידות היא. משא"כ התוס' דכ' בע"ז (כז ע"ב) ד"ה יכול דבכל המצות רשאי להחמיר א"כ מה קמ"ל ר' יוחנן בבושה דנח לו לאדם וכו' ומש"ה כתבו בסוטה דמחויב מצד הדין למסור נפשי:

תוכן העניינים

חבלים בנעימים חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה