חבלים בנעימים חלק א· רבי יהודה לייב גרויברט
סוגיא ט - אדם חשוב. תלמיד חכם. חומרות: והפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט
(א) מצינו בהרבה מקומות דאדם חשוב צריך להחמיר על עצמו. מקור הדבר במתני' שביעית פ"ח מי"א ואם מתחשב הוא ה"ז לא ירחוץ עי' פי' ר"ש ורא"ש ורע"ב שם דאם הוא אדם חשוב שבני אדם למדים ממנו יש לו להחמיר על עצמו שלא לרחוץ במרחץ שהוסקה בקש ותבן של שביעית. ועיי"ש בירוש' כהדא ריב"ל אזיל מלוד לבית גברין בגין מסחי וצ"ל לפירושם דבבית גברין לא הסיקו בתבן וקש ומש"ה שרי לרחוץ שם. וצ"ע מ"ש כ"מ פ"ה משמיטה ה"כ דהוסקה בתבן וקש לרבותא נקט שאע"פ שידוע שלא הוסקה אלא בתבן וקש לא ירחץ בה דא"כ למה רחץ ריב"ל בבית גברין. וכן הוא בשבת (נא ע"א) א"ל ר' נחמן לדרו עבדי' אטמין לי צונן ואייתי לי מיא דאחים קפילא ארמאה שמע ר' אמי ואקפיד וכו' והוא סבר אדם חשוב שאני וכן במ"ק (יב ע"ב) שבת (קמב ע"ב) ותוס' שבת (קמג ע"א) ד"ה שמואל ור"ן שם דמחמיר על עצמו הי' משום דהוא אדם חשוב וכ"כ רא"ש שם דלכן הביא הרי"ף דיני מוקצה אף דפוסק כר"ש דמוקצה שרי כדי להשמיענו דאדם חשוב יחמיר וכן הוא במו"ק (יא ע"ב) (יב ע"א) וכן בע"ז (ח ע"ב) ויו"ד קנ"ב ס"א וש"ך שם סק"ב. ובע"ז (מח ע"ב) וטוי"ד קמ"ב ס"ט ומגילה (כב ע"ב) וטוא"ח קל"א ס"ח. ובב"מ (סז ע"ב) האי משכנתא באתרא דמסלקי לא ניכול אלא בנכייתא וצורבא מרבנן אפי' בנכייתא לא ליכול ורש"י שם מפני שצריך ליישב דרכיו ולהתקדש אף במותר לו פן ילמדו ממנו לזלזל באיסורים ושם (עג ע"א) וטוי"ד קע"ג סט"ז. ובכתובות (נב ע"ב ופו ע"א) ועי' יד מלאכי שס"א בשם א' קדוש דבנדרים (סב ע"ב) דפריך רבינא לר' אשי מלפני עור אע"ג דלא קאי בתרי עברי דנהרא אלא משום דאדם חשוב יש לו להחמיר ותמה עליו בשדי חמד כללים אות ו' כלל כ"ו אות ח' דע"כ כוונת אחד קדוש דמדאו' אדם חשוב עובר בלפ"ע אפי' לא קאי בתרי עברי דנהרא דאי מדרבנן הא לכ"ע אסור אף בלא קאי בתרי עברי והדבר תמוה שיהי' חילוק מדאו' בין אדם חשוב לסתם בני אדם. ולק"מ דודאי כוונתו רק דאדם חשוב צריך מדרבנן להחמיר והא דמקשה בשד"ח וכ"כ יד מלאכי דמדרבנן לכ"ע אסור ז"א כמ"ש ש"ך יו"ד קל"א סק"ו ומג"א שמ"ז סק"ד דבנכרי אין איסור מסייע בלא קאי בתרי עברי והתם בנכרי מיירי. ועי' ב"י יו"ד קי"ב בשם הרא"ה בפת פלטר נכרי דאף דמותר מ"מ הוא מכוער לת"ח. ועי' ב"י או"ח ס"ס תקל"ז דעת ר"י ורוקח דאדם חשוב צריך להחמיר בחוה"מ בדבר האבוד ובדק הבית חולק עליו:
וטעם הדבר דאדם חשוב יחמיר עי' רש"י שבת (נא ע"א וקמב ע"ב) ד"ה אי לאו ובכתובות (פו ע"א) דיה אר"ח וב"מ (סז ע"ב) ד"ה וצורבא כדי שלא ילמדו ממנו להקל ולזלזל באיסורים. ועי' ברכי יוסף או"ח רנ"ז שכתב טעם מפני שילעיזו עליו בני אדם. ולשני טעמים אלו י"ל דרק בפרהסיא יחמיר וי"ל טעם אחר דאדם חשוב צריך להתנהג בפרישות וזהירות יותר משאר בני אדם ואפי' בצנעה נמי:
(ב) ברמב"ם פ"ט ממלוה ה"ז מביא דין אדם חשוב יחמיר. ובטור מובא בכמה דוכתי. ועי' ש"ך יו"ד קנ"ב סק"ב דרמב"ם וטור השמיטו דין אדם חשוב בכמה דוכתי משום דמלתא דפשיטא דאדם חשוב צריך להרחיק א"ע בכל מה שיוכל. ועי' ברכ"י חו"מ י"ז בשם מנחת יעקב כלל ע"ה אות ל' דלא קיי"ל כן ועיי"ש שתמה עליו:
(ג) בשבת (נא ע"א) ומו"ק (יב ע"ב) איתא דר' אמי איקפד על ר"נ שהקיל. משום דאדם חשיב צריך להחמיר. ועי' מג"א רנ"ז סקט"ו בשם כנה"ג דקיי"ל בעוברות אלו דאפי' באדם חשוב שרי. וטעמו משום דר"נ ור' יוסף ס"ל דמותר כוותייהו נקטי' וכ"כ פר"ח יו"ד קי"ג ססק"ג דקיי"ל דשרי משים דר"נ ור"י עבדו הכי ומעשה רב. וש"ך יו"ד קנ"ב סק"ב חולק ע"ז. ועי' תשב"ץ מובא ב"י יו"ד קי"ג במיני מחיקה של עכו"ם דאדם חשוב יש לו להחמיר. שכדי להתרחק ממעשה עכו"ם ראוי לכל אדם חשוב לקדש עצמו במותר לו וכ"ש בדברים הנאכלים משום תענוג ויקל לאחרים ויחמיר על עצמו עכ"ל ואין לומר דכוונתו דרק בדבר זה דמאכלות של עכו"ם אדם חשוב יחמיר דהא בש"ס איתא חומרא דאדם חשוב גם בענינים אחרים. אלא נ' הכוונה דאפי' הכא בבשולי עכו"ם דר' נחמן ור' יהודה נשיאה לא חשו כמ"ש בשבת (נא ע"א) ומ"ק (יב ע"ב) מ"מ ראוי להתרחק כיון דמעשה עכו"ם הוא. ועי' באר שבע שכ' דרק בבשולי עכו"ם יחמיר ותמה עליו ביד מלאכי אות ו':
ובברכי יוסף או"ח רנ"ז מקשה מר' נחמן בשבת (נא ע"א) דלא חש לחומרא דאדם חשוב ולא החמיר על עצמו. ובכתובות (פו ע"א) גבי קריבתיה דזבינא כתובתה בטובת הנאה אר"נ ליכא דליסבא לה עצה וכו' אר"נ עשינו עצמנו כעורכי הדיינים משום דאדם חשוב שאני וקשה דידיה אדידיה וע"פ פשוט י"ל דאין זה כלל בכל דוכתי דאד"ח צריך בכל דבר המותר להחמיר על עצמו וכמ"ש הר"ן מ"ק (יז ע"א) ד"ה במלתא דכסיקא דרבותא קאמר דאפי' צורבא מרבנן שצריך שיהי' נח במשאו ובמתנתו עביד דינא לנפשיה במלתא דפסיקא ליה. ובברכ"י תי' בשם אור יקרות דבשבת (נא ע"א) אותו דבר עצמו שעשה ר"נ להטמין את הצונן וכל שנאכל כמו שהוא חי מותר אלא שיש חשש שילמדו ממנו גם להתיר עי"ז דבר אחר וע"ז לא חשש ר"נ. משא"כ בכתובו' דבאמת אסור להיות מעורכי הדיינים ואע"פ שמי שהוא קרוב מותר לא כ"א ידע שר"נ הוא קרובה. ועוד תי' דבכתובות אין החשש משום שילמדו ממנו רק משום הוצאת לעז שמגמר טענתא לאינשי וע"ז חשש ר"נ. אבל ברש"י כתובות ד"ה אדם לא כ' משום לעז אלא לפי שילמדו ממני ויעשו כן אפי' שלא בקרובים:
(ד) בכ"מ פ"ז מעכו"ם הי"א כתב דדבר שאינו טרחא דעת רי"ף ורמב"ם דכל א' צריך להחמיר ע"ע כאדם חשוב ומש"ה במקום שיש אשרה גוזלת את הרבים חייב כ"א לרוץ כי מטא להתם כמ"ש בע"ז (מח ע"ב) דא"ל ר' ששת לשמעי' כי מטית להתם ארהיטני ועי' ב"ח יו"ד קמ"ב ד"ה ואפי' שמתרץ שיטתם דמחמרי בכל אדם אף דבגמ' אמרי' אי דליכא דרכא אחרינא למה לי ארהיטני דהיינו דוקא בר' ששת דסגי נהור הי' וטורח גדול הוא למשכו במריצה ולכן א"צ לטרוח וע"ז מתרץ אד"ת שאני אף דסגי נהיר היא מחמיר אבל בליכא טורח גדול כ"א יחמיר. ויש להסביר דבריו דכיון דאי איכא דרכא אחרינא אסור א"כ הא דיכול לרוץ עכ"פ הוי כאיכא דרכא אחרינא:
(ה) בכ"מ (סז ע"ב) האי משכנתא באתרא דמסלקי לא ניכול אלא בנכייתא וצורבא מרבנן אפי' בנכייתא לא ניכול. הרי דאפי' במגיע לו הפסד ממון עי"ז צריך אדם חשיב להחמיר. ועי' מ"ק (יא ע"ב) בההיא גמלא דתורא דמריון ברי' דרבין ומר בריה דר"א בריה דרבא דאתרע מילתא בא' מהם ופסקי' לגמליה ומקשה ר' אשי למה לא חייש לפסידא דחבריה ותי' דאדם חשיב שאני ומוכח דאפי' במגיע עי"ז הפסד לחבירו צריך אד"ח להחמיר ותמיה דפשיטא דאסור להחמיר היכא שמפסיד עי"ז לאחרים וכמ"ש מהרי"ק שורש כ"א. וע"כ נר' כמ"ש הרא"ש שם דהא דמשני אדם חשוב שאני היינו דאד"ח אית ליה קלא והוי אבלות דפרהסיא ודמיא לנעילת חנות דאסיר ואין הטעם מפני חומרא דאד"ח. ועי' כ"מ פ"ה מאבל סוף ה"ט שכן דעת רי"ף ורמב"ם. ועי' חי' ריטב"א שם אי מחמיר על עצמו ובטל ממלאכה אי חייב לשלם לשותפו הפסידו:
(ו) תוס' ב"מ (סז ע"ב) ד"ה רבינא כתבו דהא דרבינא אכל בנכייתא אף דמבואר שם דצורבא מרבנן לא ניכול משום דרבינא לא רצה ליטול את השם ולעשות עצמו צורבא מרבנן. וקשה לי הא איתא בתענית (י ע"ב) לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה דברי ר"מ ר' יוסי אומר עושה וזכור לטוב לפי שאין שבח הוא לו אלא צער הוא לו וכן ארשב"ג וקיי"ל כן דבדבר של צער משובח היא אם מחמיר כ"א כאדם חשוב וה"נ ברבינא הי' דבר של צער והפסד ממון למה לא החמיר שלא ליכול בנכייתא. וי"ל עפמ"ש בפלפילא חריפתא על הרא"ש סי' ל"ד אות ז' משים דמאן דאכל בנכייתא גמר משדה אחוזה כמ"ש בגמ' וכיון שמפורש בתורה להיתר לא רצה ליטול את השם. ועי' ב"ת יו"ד קע"ב ד"ה ומ"ש דבאתרא. ועפי"ז נראה מ"ש חיים שאל ח"א סי' א' דכ"א יכול לומר אני איני אדם גדיל ואיני רוצה ליטול את השם ומביא ראי' מהאי דרבינא. די"ל התם שאני משום דמפורש בקרא להיתר.
ועפ"ז נראה לי ליישב מה שהק' בס' שינה הלכות על בה"ג להגאון ר' שלמה שלם ז"ל חלק א' (דף נח ע"ב) על רבינא דלא רצה ליטול את השם מברכות (יז ע"ב) דאם אינו עושה מלאכה בט"ב לא שייך יוהרא משים דהוא שוא"ת דהרואה אומר מלאכה היא דאין לו דכמה בטלני איכא בשוקא וה"נ מה שלא יאכל בנכייתא שיא"ת הוא ול"ש יוהרא ולמה לא רצה ליטול את השם יעיי"ש מה שתי' וע"פ דברי פלפולא חריפתא הנ"ל לק"מ דשא"ה דמפורש בקרא. ומש"ה ניחא מ"ש ב"י אי"ח תקל"ז סד"ה אסור לקצור דכיון דרב חצדו לי' בחוה"מ אע"ג דאדם חשיב היי כוותיה קיי"ל. וקשה מה ראי' מרב דלמא לא החזיק א"ע כאדם חשיב וכמ"ש תוס' לרבינא ולהנ"ל ניחא דדוקא ברבינא שמפורש בתורה להיתר י"ל שלא רצה רבינא להחמיר נגד דברי תורה. שוב ראיתי דאי אפשר לומר דרב לא החזיק א"ע כאדם חשוב דמפורש במגילה (כב ע"ב) דרב לא נפל על אנפי' משום דאין אדם חשיב רשאי ליפול על פניו אא"כ נענה כיהושע בן נון:
ובזה ישבתי מ"ש בתוספתא שבת פי"ז בה"א מגביהים מעל השלחן עצמות וקליפין ב"ש אומרים מסלק את הטבלא כולה ומנערה ר' זכרי' בן אבקולם לא הי' נוהג לא כדברי ב"ש ולא כדברי ב"ה אלא נוטל ומשליך אחר המטה א"ר יוסי ענותנותו של ר' זכריה בן אבקולס שרפה את ההיכל עכ"ל. ותמוה ההמשך דמה ענין ענותנותו של ר' זכריה שאמרו בגיטין (נו ע"א) בענין חורבן בית המקדש למנהגי שהי' משליך את העצמות אחר המטה. ונראה דתוספתא ביארה דדעת ר' זכריה לענין דינא דאסור משום מוקצה אפי' לנטרם ע"י הטבלא רק כל זמן שהם בפיו זורקם אחר המטה. ומשום דאפשר לומר דגם ר' זכרי' ס"ל להיתר אלא שמחמיר על עצמו הי' מפני שהי' מחזיק את עצמו לאדם חשוב וכמ"ש שבת (קמב ע"ב) אמר אביי אי לאו דאדם חשוב אנא כפא אכיפי למה לי וכמ"ש תוס' שם (קמג ע"א) ד"ה שמואל דאע"ג דס"ל כר' שמעון דשרי נבילה שנתנבלה בשבת מ"מ החמיר על עצמו משום דהוי אדם חשוב על זה מביא התוספתא דאי אפשר לומר כן דהא ר' זכרי' הי' ענותן ולא החזיק א"ע לאדם חשוב וכמ"ש ענותנותו של ר' זכרי' החריבה וכו' אע"כ שמדינא ס"ל כן לאיסור לכל אדם:
(ז) מצינו באדם חשוב גם קולות יותר משאר בני אדם, עי' שבת (קלט ע"ב) צורבא מרבנן דשקל ברא דתומא ומנח בברזא דדנא ואמר לאצנועי' מכיונא ונאים במברא ועבר להאי גיסא וסייר פירי ואמר אנא למינה קמכוינא א"ל הערמה קאמרת הערמה בדרבנן הוא וצורבא מרבנן לא אתי למיעבד לכתחילה והתירו הערמה זאת רק לצורבא מרבנן וכן ב"מ (ל ע"א) בזקן ואינה לפי כבודו יכול להתעלם וכן שם (עה ע"א) ת"ח מותרים ללית זה מזה בריבית מ"ט מידע ידעו דריבית אסורה ומתנה היא דיהבי אהדדי וכן בחולין (קלד ע"ב) האי שקא דדנרי דאתא לבי מדרשא קדם ר' אמי וזכה בהן והיכי עביד הכי יהא כ' ינתן ולא שיטול מעצמו וכו' אדם חשוב שאני מש"ה יכול לקדם ולזכות וכן ב"ק (קיד ע"א) אבעיא לן אדם חשיב דסמכי' עלי' כבי תרי מפקי ממונא אפומי' ולא אבעי' לי' לאסהודי (בפני ערכאות עכו"ם) א"ד כיון דאד"ח הוא לא מצי משתמיט להו ומצי לאסהודי ועי' פתחי חשובה חו"מ סי' כ"ו סק"ב דמביא מ"ש בעה"ת בשם ר' שרירא גאון יש רשות לזקנים ולתלמידים שילכו להעיד בערכאות שזה חייב לזה וכ' לפרש דזה לרבותא דאפי' להם הותר דבר זה לעשותו דלא נימא אדם חשוב צריך להחמיר על עצמו. ולי ברור דכוונת ר"ש גאון ע"פ גמ' הנ"ל דאד"ת כיון דלא מצי לאשתמוטי אף דסמכי עלי' כבי תרי שרי. ועי' תוס' פסחים (נא ע"ב) ד"ה אני שרשב"י שאכל ספיחי כרוב בשביעית אף שכעס על אחרים שאכלו משום שלא הי' ריצה שע"ה יסמכו עליו כ"ז שלא פסקו הלכה כמותו וצ"ע כמו שהק' מראה"פ שביעית פ"ט ה"א. ד"ה רשב"י דאיך אפשר שהי' מיקל לעצמו ומחמיר לאחרים. ומתרץ דמה שאכל רשב"י הי' במקום שלא נחשדו על השביעית:
ועי' עוד כיו"ב יו"ד ק"ס רמ"א סט"ז בריבית על ידי שליח דאין לפרסם ההיתר בפני ע"ה ועי' ש"ך סקנ"ב דכן הוא במנחות (לט ע"ב) אפי' לא קרא אלא ק"ש שחרית וערבית קיים לא ימוש ודבר זה אסור לאמרו בפני ע"ה וביו"ד קכ"ד סכ"ד בהג"ה אם נגע עכו"ם שלא בכוונה ביין שרי ואין לפרסם בפני ע"ה וכן מג"א סי' רע"ו סק"י על מ"ש רמ"א להתיר אמירה לעכו"ם בטלטול מוקצה כתב דאין להתיר אלא לבני תורה וכ"כ סי' שי"ח כמ"ב בפשטידא ליתן קודם שהוסק התנור ומ"מ אין להקל בפני ע"ה ועי' כעין זה רש"י תענית (יג ע"א) ד"ה כשאמרו דלילי ט"ב מותר במלאכה אבל אין מפרסמים הדבר וכ"כ רש"י חולין (יב ע"א) ד"ה פסח נאבדה הריאה הבהמה כשרה ואין מפרסמים הדבר:
וכעין זה שבת (יב ע"ב) אדם חשוב לא גזרי' שמא יטה משום דאין דרכו להטות וכ"כ ב"י יו"ד קצ"ה דמש"ה הרמב"ם בפי"א מה' א"ב הי"ט כ' דמזיגת הכום בעלה בימי נדתה אסור ולא חילק דע"י שנוי מותר כמ"ש בכתובות (סא ע"א) דס"ל שלא התירו ע"י שנוי רק לאדם גדול דומי' דהנך רבנן בכתובות שהיו זכורים וחרדים לדבר ה' ביותר ולא יבאו לחטוא אבל לא לשאר כל אדם (אבל דבריו תמוהים מאד כי רמב"ם פכ"א מאישות ה"ה מביא דין זה דע"י שנוי מותר כמ"ש ה"ה כאן ובודאי סמך א"ע על מ"ש שם):
וכן עי' רמב"ם פ"ד מנחלות ה"ה מי שהיתה לו שפחה והוליד ממנה בן וכו' אם תלמיד חכם הוא או אדם כשר שהוא בדוק בדקדוקי מצות הרי זה ירשנו ואם משאר הדיוטות הוא ה"ז בחזקת עבד לכל דבר ועי"ש בה"ה הרי דת"ח דיש לו חזקת כשרות ירשנו בנו ושאר כל העם בחזקת עבד הוא:
ומצינו עוד בשאר מקומות חלוקים בין אדם חשוב לכל אדם. עי' ברכות (יט ע"א) כל המספר אחרי המת כאלו מספר אחרי האבן איני וכו' שאני צורבא מרבנן דהקב"ה תבע ביקרי' ובפסחים (קי ע"א) לענין זוגות דאדם חשוב שאני דצריך ליזהר טפי. ובקדושין (ז ע"א) הכא באדם חשוב עסקי' דבהאי הנאה דמקבל מתנה מינה גמרה ומקניא ליה נפשה ובע"ז (מד ע"ב) שלא בטובת ר"ג כבטובת אחרים דמי וראב"ד פ"ה משמיטה ה"כ דפי' ואם מתחשב לא ירחוץ דמותר לרחוץ בחנם קאמר ולא בשכר דהוי כסחורה ואם אדם חשיב הוא דחנם דידי' כשכר דמי לא ירחוץ. ובע"ז (כח ע"א) אדם חשוב שאני ומסתפי למקטלי' לכך נתרפא ר' יוחנן ע"י העכו"ם. ושם (כט ע"א) כיון דאיכא מראה מתחזי כאדם חשיב. ויו"ד קע"ג סט"ו ואם המוכר אדם חשוב שפוטרין ללוקח המכס בשבילי א"צ לתת לו שכר טרחו. וכן ערכין (יט ע"א) ואם אדם חשוב הוא אע"ג דלא פריש לפי כבודו וב"מ (ט ע"ב) ואי אדם חשוב הוא קני וב"ב (ט ע"א) ה"מ היכא דליכא אדם חשוב אבל היכא דאיכא אדם חשוב לאו כל כמינייהו דמתנו:
(ח) מצינו בש"ס שהחמירו בכמה דברים לפי שאינם בני תורה עי' שבת (קלט ע"א) בבני בשכר שהחמירו עליהם בכילה ובכשותא בכרמא ובמת ביו"ט וכן יבמות (מו ע"א) ר"ח בר אבא איקלע לגבלא שהחמיר ר"י בתורמסן משום בשולי עכו"ם וכן ע"ז (נח ע"א) בשכשך עכו"ם שלא בכוונה ואסר בטבריא ובנהרדעא ומחוזא לפי שאינם בני תורה וכעין מ"ש בעירובין (ו ע"א ק ע"ב) וחולין (קי ע"א) רב בקעה מצא וגדר בה גדר וכן פסחים (מ ע"ב) איכא דשרי כי האי מלתא בדוכתי דשכיחי עבדי. ועי' תוס' שבת (קלט ע"ב) סד"ה יו"ט על בני מליאון וביצה (ו ע"א) ד"ה האידנא שדעת ר"ת גם לדידן אינם בני תורה ור"י חולק ודעתו דלדידן אין מחמירים. ור' יחיאל דעתו כר"ת בפרהסיא דאושא מלתא:
(ט) חילוקים בין ת"ח לאיש אחר מפוזר בש"ס בהרבה מקומות. ומעט מהם שבת (קיד ע"א קיט ע"א קלט ע"ב) מ"ק (יז ע"א) קדושין (מט ע"ב) ב"מ (כג ע"ב מב ע"א עה ע"א קח ע"ב) ב"ב (קסח ע"א קעד פ"ב) כתובות (קו ע"א) חולין (מד ע"ב) טוא"ח קלו ס"א. ס"ס שיד. וס"ס של"ט. מג"א תקע"א סק"ב. טוח"מ סס"א וסמ"ע וש"ך. סי' ד' ברמ"א. סי' טו סמ"ע סק"ד וש"ך סק"א. יז ס"ב. כ"ח ס"ה. פ"ב ס"ו ס"ז. רס"ב סכ"א. רפ"ז ס"ב. אה"ע סי' ב' ס"ו. סי' ל"ח סכ"ז סכ"ח וב"ש סקנ"ד. יו"ד רמ"ג ס"ב:
והנה ברמב"ם פ"ג מחובל ה"ו מפורש דגם בזה"ז יש ת"ח לענין ליטרא דדהבא עיי"ש שכ' מעשים היו אצלנו תמיד בכך בספרד. וכן דעת טוש"ע שהבי' דין ת"ח בכמה דוכתי. וכ"כ מהרי"ט ח"ב חו"מ ס"ס מ"ז מובא ש"ך חו"מ סס"א. אבל עי' ה"ה פכ"ג משבת ה"ג כתב שאין צורבא מרבנן מצוי בזה"ז וכ"כ מהרי"ו בשם רבו מהרי"ל והתשובה נדפסת במהרי"ק שורש קס"ג עי' שם הגדולים ת י' קס"ח ועי' רמ"א יו"ד רמ"ג ס"ז שכ"כ מהרי"ק והוא הוא) וראיותיו המה א' מאגודה פ"ק דחולין שכ' שאין בזה"ז ת"ח שיודע אפי' מס' כלה. ועוד ראי' מתוס' ב"מ (סז ע"ב) ד"ה רבינא שרבינא לא הי' מחזיק א"ע כת"ח מכ"ש אנו. ועוד ראי' דאמרי' בב"מ (כג ע"ב) הני תלת מילי עביד רבנן דמשנו במילייהו ואי משני במלתא אחרינייתא לא מהדרי' לי' ועתה אין נזהרים בזה. והנה על ראי' ב' מתוס' ב"מ י"ל דאף דרבינא לא החזיק א"ע כת"ח מ"מ לא בטל דין ת"ח לגמרי וגם לפמ"ש לעיל באות ו' בשם פלפולא חריפתא אין ראי'. וראי' ג' מב"מ (כג ע"ב) צ"ע דמדלא קאמר שם נפ"מ אי מקרי ת"ח לכל דבר ופורט רק לענין אבדה דלא מהדרי' לי' משמע דדוקא אבדה אינו יכול להוציא בטב"ע דחשדי' לי' למשקר אבל לענינים אחרים עדיין לא יצא מכלל ת"ח ועי' גם תוס' חולין (מד ע"ב) ד"ה איזה ת"ח זה הרואה טרפה לעצמו דכ' ג"כ דשם קאי רק לענין להדר לי' אבדה בטב"ע. ועי' רדב"ז תתצ"ד (תנ"ג) שכ' אני חושש אי איכא השתא צורבא מרבנן שיהי' מותר לו הערמה. ולפלא שלא הביא דעת טוא"ח ס"ס שי"ד וס"ס של"ט דמביא דין זה דהערמה שרי לת"ח גם בזה"ז. ועי' מג"א שי"ד סקט"ו שכ' ג"כ כרדב"ז שאין ת"ח בזה"ז ועי' מג"א תצ"ח סק"ב. ועי' שבו"י ח"א קמ"ד שכ' שאף שאין בזמננו ת"ח מ"מ יש דין צורבא מרבנן שפירושו בחור חריף. וק' עליו מה"ה פכ"ג משבת הנ"ל שכ' שאין צורבא מרבנן מצוי בזה"ז:
(י) מצינו בגמ' אף מה שמותר ע"פ דין מ"מ נכון להחמיר ואביהן דכולהו בחולין (לז ע"ב) ביחזקאל שלא אכלתי בשר כוס כוס. ושלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם. עי' ביצה פ"ב מ"ו מה נעשה לבית אביך שהיו מחמירים על עצמם ומקילים לכל ישראל, וכן שבת פ"א מ"ט נוהגים היו בית אבא שהיו נותנים כלי לבן לכובס עכו"ם ג' ימים קודם השבת וכן ברכות (כב ע"א) אע"פ שמקיל אני על אחרים מחמיר אני על עצמי וכן שבת (קלד ע"א) גבי ר"מ איהו מחמיר על עצמו ולאחרים שרי ומפורש בירוש' ברכות פ"א ה"א אע"פ שאני מיקל לאחרים מחמיר אני על עצמי וכן מתני' ב"מ (מד ע"ב) ולא מפני שהלכה כן אלא שרצה להחמיר על עצמו וכן תמורה (לד ע"א) ר' יהודה אומר אם בא להחמיר וכו' וכן מע"ש פ"ג מי"ג אבל אם רצה להחמיר על עצמו וכו' וכן סוכה (כו ע"ב) אם בא להחמיר וכו' ובירו' סוכה פ"ב סוף ה"י ולא שמיע ר"ג ור"א נכנס ויוצא כל הלילה ועי' מראה"פ שם דהאי תלמיד ס"ל דמחמירים על עצמם היו וכ"כ ב"י או"ח תר"מ ד"ה וחתן דר' זירא בסוכה (כה ע"ב) שהחמיר לישב בסוכה אף שהי' חתן הוא מצד מדת חסידות וכן פסחים (מ ע"א) בעל נפש לא ילתות וכן ברכות (נג ע"ב חד עביד כב"ש ואשכח ארנקא דדהבא (יעי' ברכות (י' ע"ב) כדי היית לחוב בעצמך היינו רק מדעבר על דברי ב"ה כמבואר בירו' פ"א דברכות ה"ד. והא דברכות (ע ע"ב) שהחמיר כב"ש וחזר למקום שאכל ובירך שם ברכת המזון ואשכח ארנקא דדהבא. אע"פ שעבר על דברי ב"ה. הוא כמ"ש תלמידי ר' יונה ורא"ש שם וט"ז או"ח קפ"ד סק"א משום דגם ב"ה מודו דעדיף טפי לחזור למקומו אלא שלא הטריחוהו ועי' כיוצא בו תוי"ט שבת פ"א מ"ט דרשב"ג מחמיר כב"ש ג"כ מה"ט דב"ה מודו דהכי עדיף) וכ"כ תוס' עירובין (כא ע"ב) ד"ה מוטב דר"ע החמיר על עצמו. וכ"כ תוס' פסחים (ל ע"ב) סד"ה והלכתא דר' אשי החמיר על עצמו וכ"כ תוס' מ"ק (טו ע"ב) ד"ה לא אשארה דשמא הי' מחמיר על עצמו ושם (כה ע"ב) סד"ה ועל דשמא מחמירים על עצמם וכ"כ תוס' כתובות (קה ע"ב) ד"ה לא שהיו מחמירים על עצמם וכ"כ תוס' ע"ז (כז ע"ב) ד"ה יכול אם רצה להחמיר אפי' בשאר מצות רשאי וראי' מירושלמי שביעית פ"ד ה"ב מר' אבא בר זמינא אכול נבלה ואי לא קטילנא יתך דהשיב אי בעית מקטול קטול דלית אנא אכיל וכ"כ רא"ש פסחים פ"ב סי' כ"ו דאפי' שנדחו דברי רבא דבעי למימר דשימור דלישה אינו שימיר אפ"ה לא הדר בי' ומחמיר על עצמו הי' משעת קצירה לשמור מצה של מצוה עכ"ל משמע דאיהו לבד הי' מחמיר וכל שאר החכמים לא נהגו כן וכ"כ רא"ש נדה פ"י סי' ג' ואם אדם חשוב מרוב ענותו ופרישותו אינו רוצה לסמוך על עצמו לעשות מעשה ינהג מדת פרישותו לעצמו וכ"כ בש"ע או"ח מ"ג ס"ט בשם הרשב"א מותר לרופא ליקח עביט של מ"ר בידו ותפלין בראשו ובעל נפש יחמיר לעצמו וכ"כ ב"י יו"ד קי"ג ד"ה כ' בא"ח בשם הרא"ש אע"פ שהדעת נוטה לדבריו בעל נפש ראוי להחמיר על עצמו וכ"כ ב"י שם ד"ה כ' התשב"ץ ויחמיר על עצמו ויקל לאחרים וכ"כ הג"ר נפתלי כ"ץ בשו"ת חכם צבי סי' ע"ו בניטל הלב שהחמיר בביתו והתיר לכל וכ"כ ב"י יו"ד קפ"ה ד"ה ואם נותנת דאע"פ שע"פ דין נאמנת באמתלא שמואל דלא עביד עובדא בנפשי' החמיר על עצמו וכיו"ב במקומות רבים (ועי' רש"י ביצה (ב ע"ב) ד"ה דהתירא ותו' שם ד"ה וכ"ת שהכל יכולים להחמיר אפילו בדבר המותר):
ומצינו שלש חלוקים בדבר. (א) עי' מג"א סי' ל"ב סק"ח בשם היש"ש פ"ח מחולין סי' ו' בשם מהר"ם דאין להחמיר רק במה שמצינו שהחמירו אמוראים בתלמוד וש"ך יו"ד פ"ט סקי"ז חולק ע"ז וכתב דבמהר"ם משמע איפכא. (ב) ועי' אס"ז ב"ק (פא ע"ב) בעובדא דרבי ור' חייא הוו שקלי ואזלי באורחא אסתלקו לצדי הדרכים היי מפסיע ואזיל ר' יהודה בן נקוסא קמייהו וכו' (ועובדא זו הובאה בירושלמי ספ"ב דברכות בגירסא מ"ד אחרים) מי שמחמיר בפני מי שגדול ממנו חייב נדוי. (ג) ועי' מג"א סי' ס"ג סק"ב בשם יש"ש ב"ק פ"ז סי' מ"א מי שמחמיר בדבר שפשט התירו ראוי לנדותו ואולי לשיטתו אזיל לעיל דמפני שלא החמירו בגמ' אסור להחמיר:
(יא) והנה עד כל אלה המאמרים שנכון להחמיר אע"פ שמותר מדינא. מצינו בירושלמי ברכות פ"ב ה"ט ושבת פ"א ה"ב תני חזקי' כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט ועיי"ש דקיי"ל כן. ומובא ירושלמי זה בפי' המשניות לרמב"ם סוטה (כ ע"א) שהוא בכלל חסיד שוטה. ובתוס' גיטין (ו ע"ב) ד"ה א"ר יצחק ומנחות (לב ע"ב) ד"ה הא וסוטה (יז ע"ב) ד"ה כתבה ורא"ש ה' ס"ת סי' ז'. מרדכי ברכות פ"א אות א'. רא"ש שם פ"ג סי' ב' ומרדכי סוף מ"ק. רמב"ן קדושין (לא ע"ב) וגיטין (לי ע"א) ד"ה הא. ר"ן סוכה (כי ע"ב) ד"ה מעשה. ב"י או"ח ל"ב ד"ה וא"צ וש"ע שם ס"ו ומג"א סק"ח. סי' ע' מג"א סק"ה. רל"ב מג"א סק"ט. תע"ב ס"ז סק"י ומג"א סק"ו. הגה"מ פ"ו סיכה אות ג' ואו"ח תרל"ט ס"ז בהג"ה. יש"ש חולין פי"א סי"א:
וטעם הדבר. המעיין במקורו בירושלמי ספ"ב דברכות דמביא על דין התחילו אין מפסיקים ומק' והא נקרא הדיוט אם מפסיק והשיב ממתני' שם דחתן אם רצה לקרית קורא א"ל דקאי כר"ג ועי' בבבלי שם (יז ע"ב) חתן אם רצה לקרות וכו' למימרא דרשב"ג חייש ליוהרא ורבנן לא חיישי ליוהרא וכו' נראה דטעם הדבר דנקרא הדיוט משום יוהרא. וכן מפורש בפי' חרדים על הירושלמי שם. וכן בסוכה (כו ע"א) על אם בא להחמיר על עצמו מחמיר ולית בי' משום יוהרא ומעשה נמי והביאו לריב"ז לטעום את התבשיל וכו' ואמר העלום לסוכה וכ' הר"ן ד"ה מעשה כלומר דלא חשיב כמי שאינו מצוה בדבר ועושה דנקרא הדיוט. הרי דהדיוט שנקרא הוא משים יוהרא, דהא בגמ' מפורש טעם דיוהרא. וכ"כ מרדכי ברכות פ"א סי' א' מובא ב"י או"ח סי' רל"ה המאחרים לקרוא ק"ש ולהתפלל בלילה מחזי כיוהרא שכל העושה דבר שא"צ נקרא הדיוט. וכ"כ ארחות חיים ה' שבת דף ס"ג ע"ד מובא בברכי יוסף יו"ד של"ג סק"א דהטעם משים יוהרא וכ"כ שבו"י ח"ב סי' מ"ד משום יוהרא:
ועפ"ז מיושב קו' תפארת ישראל סוטה פ"ז אות נ"ד על אגריפוס שקרא עומד ושבחוהו חכמים הא הפטור ועושהו הוי הדיוט. ועיי"ש שתירץ דאגריפוס לא הי' ראוי למלכות ע"פ דין תורה ולא הי' רשאי לישב ולהכי שבחוהו דעשה כתורה. וע"פ דבריו מיושב קו' חי' הר"ן סנהדרין (יט ע"ב) על מה דאיתא במתני' שם (יח ע"א) ר' יהודה אומר אם רצה המלך לחלוץ או לייבם זכור לטוב אמרו לו אין שומעים לו וקאמר בגמ' דטעם ר' יהודה דאע"ג דמלך שמחל על כבודו אין כבידו מחול מ"מ מצוה שאני ורבנן פליגי ולא ס"ל דמצוה שאני ולמה בסוטה שבחוהו חכמים לאגריפוס דקרא עומד משום דמצוה שאני. די"ל רק לאגריפוס שבחו משום שלא הי' מלך גמור אבל בכ"ד ס"ל אפילו במצוה א"י למחול על כבודו. אך א"א לומר כדבריו דא"כ מה מקשה בסוטה (מא ע"ב) על אגריפוס הא מלך שמחל על כבודו אינו מחול דהא י"ל שאני אגריפוס שלא הי' מלך גמור אע"כ כמ"ש תוס' כתובות (יז ע"א) ד"ה מלך דאע"ג דלא הי' מלך גמור מ"מ נהגו בו כבוד כבמלך גמור:
אך עפ"י הנ"ל ניחא כיון דטעם דנקרא הדיוט הוא משום יוהרא ולא שייך יוהרא אלא אם יש בני אדם אחרים שאינם נוהגים כמותו והוא מחמיר יותר מהם משא"כ במלך שהיא יחיד בדורו אע"פ שמדינא מותר לקרות בישיבה מ"מ אם מחמיר וקורא עומד לא ניכר יוהרא ולא נקרא הדיוט. ואפילו לרשב"ג בברכות (יז ע"ב) דס"ל בחתן שייך יוהרא אם קורא ק"ש אע"ג דכ"ע קרי ולא מנכר החילוק בינו לבין שאר בני אדם. י"ל שאני התם כיון דיש חתנים אחרים בעולם והם אינם מחמירים לקרות אלא הוא לבדו מחמיר שייך יוהרא משא"כ במלך דאין אחר כוותי':
(ועל גוף קו' חי' הר"ן הנ"ל בסתירת דברי חכמים מסנהדרין דאין שומעים לו למחול על כבודו אפילו במצוה ובסוטה דשבחוהו חכמים. יש ליישב ע"פ מ"ש בחכ"צ סי' א' דחליצה אינה מצוה חיובית רק משום עגון דידה ואי אמרה לא בעינא ליתא לעשה כלל וכמ"ש כתובות (מ ע"א) גבי אונס. וכ"כ בח"ס אה"ע ח"ב סי' פ"ה ומש"ה הוי עשה קיל ולא נדחה מפני' עשה דשום תשים עליך מלך אע"ג דבכל שאר מצות שבח היא לו אם מוחל. ור' יהודה דס"ל זכור לטוב דעתי דעשה חיובית היא ולא משים ליתא דידה:)
ולא קשה מה חידש חזקי' דנקרא הדיוט הא כבר אמרה רשב"ג בתענית (י ע"ב) דרק בדבר של צער יכול להחמיר ולא בדבר של שבח די"ל בתענית מיירי רק בדבר שהת"ח נבדל ומשונה משאר העם אז כ"א אינו יכול לעשות עצמו כת"ח. אבל בדבר שאין ת"ח משונה ס"ד דמותר להחמיר על עצמו והוסיף חזקיה דגם בזה נקרא הדיוט:
ולפ"ז דהטעם משום יוהרא נראה דבצנעה מותר להחמיר על עצמי דלא שייך יוהרא בצנעה וכ"כ שבו"י ח"ב סי' מ"ד דל"ש יוהרא בצנעה והמחמיר תע"ב ולא דמי לדברים שאסרו משום חשד דאפי' בחדרי חדרים אסור משום דכאן אין האיסור רק משים יוהרא וכשעושה בצנעה אינו מכיון ליוהרא ואין כאן איסור. וכ"כ פת"ש יו"ד סי' רמ"ו ססק"י דל"ש יוהרא בצנעה. ומ"מ אין הדבר ברור כ"כ דק' לי מתענית (י ע"ב) דהא דמותר להתענות תענית של יחידים ולא הוי יוהרא הוא משום דדבר של צער הוא הא לא"ה אסור והלא תענית דבר שבצנעה דמי יודע אם אכל או לא ול"ד למלאכה דכ"ע רואים אותו שהולך בטל וכן יש לדקדק מתוס' ברכות (יז ע"ב) ד"ה ר' שישא דכ' חתן בזה"ז אם לא יקרא ק"ש הוי יוהרא והא ג"כ צנעה הוא וצ"ע:
(א) בג' אופנים ליכא יוהרא. (א) עי' ברכות (יז ע"ב) מחלוקת רשב"ג ורבנן. לרבנן אם הכל חייבים אף שהוא לבדו פטור ל"ש יוהרא ומש"ה חתן קורא ק"ש אף שפטור כיון דכ"ע קרו. וכ"כ ברכ"י יו"ד של"ג סק"א בשם ארחות חיים ה' שבת ס"ג ע"ד דנקרא הדיוט רק בדליכא אחריני דעבדי כוותי' אבל אי איכא אחריני דעבדי כוותי' אינו נקרא הדיוט אף שהוא פטור מן הדבר כדחזי' ר' יוסף דהוי סגי נהיר וסימא פטור ממ"ע ואעפ"כ הי' עושה כיון דאחרים עושים איתם. וחידוש הוא שלא הביא שהם דברי גמ' הנ"ל. (ב) ולרשב"ג תלוי בשוא"ת כגון לבטל ממלאכה בט"ב ל"ש יוהרא דכמה בטלני איכא בשוקא (ועי' שבו"י ח"א סי' קל"ד בכלי הדיינים ל"ש יוהרא כמ"ש פוק חזי כמה בטלני ה"נ הרואה אומר מקרה היא שיש אצלו הכלים הללו). (ג) ובדבר של צער כגון תענית כל הרוצה לעשות א"ע ת"ח עושה ול"ש יוהרא כמ"ש תענית (י ע"ב) ועי' בירושלמי (ברכות פ"ב) ה"ט דאפילו בדבר של צער מ"מ אם מחמיר בפני אחרים שהם אינם מחמירים כמוהו אסור משום דמבזה אותם שהם אינם חסידים כמוהו:
והנה בדעת הרמב"ם במחלוקת רשב"ג וחכמים עי' ח"מ בפ"ד מק"ש ה"ז שכ' שפוסק כרשב"ג וכתי' ר' יוחנן דמוחלפת השיטה ולכן בין בק"ש בין בט"ב יכול לעשות עצמו כת"ח אבל בתוי"ט פסחים פ"ד מ"ה כ' דדעת רמב"ם כרבנן ובאו"ח תקנ"ד סכ"ב פסק במלאכת ט"ב כרשב"ג דיכול כל אדם להחמיר שלא לעשות מלאכה ובדבר של צער קיי"ל כן עי' ב"י או"ח תקפ"א וש"ע שם ס"ב ומג"א סק"ט:
ולכאורה ק' לדעת רשב"ג בברכות לתי' בתרא דהרואה אומר מלאכה הוא דלית לי' דכמה בטלני איכא בשוקא ובשוא"ת ל"ש יוהרא. למה לו לרשב"ג תענית (י ע"ב) הטעם בתענית דמותר לכל אחד להחמיר ולהתענות משום דבדבר של צער כל הרוצה לעשות עצמו גדול עושה הא תענית ג"כ שוא"ת הוא ואפי' אינו דבר של צער שרי. ונ' דרשב"ג לא קאי שם אתענית דוקא אלא אכל דוכתי אפי' היכא שהוא קום ועשה מ"מ אם הדבר צער ל"ש יוהרא ועי' רש"י שם ד"ה ר' יוסי ומ"מ עי' או"ח תקע"ה ס"א דרק תלמידים מתענים תענית גשמים ולא כל אדם והקשה מג"א הא דבר של צער הוא ומתרץ דבתענית גשמים שייך יוהרא טפי וצ"ע דמ"מ הא שוא"ת הוא ול"ש בו יוהרא:
(ב) ורמב"ן וריטב"א קדושין (לא ע"א) כתבו בטעם דנקרא הדיוט. מפני דעובר אבל תוסיף והא דנשים מברכות במצות שהזמן גרמא א דפטורות הוא משום שאינן מחדשות מצות חדשות אל עושות מה שאנשים מצווים ועי' ברכי יוסף או"ח תי"ז דאנשים אינם יכולים להחמיר שלא לעשות מלאכה בר"ח כנשים משום דגרעי שהיו באותו מצוה מתחלה אלא שניטל מהם בתוכחות עלי עון וכ"כ בס' הנ"ל חיו"ד סי' של"ג דמי שהי' חייב ונדחה מאותה מצוה אסור להחמיר ול"ד לנשים דיכולים להכניס א"ע בחיוב מצות שהז"ג לפי שלא נתחייבו מעולם. וראי' לחלוק זה דמי שנראה ונדחה גרע מדחוי מעיקרו מירושלמי ברכות ספ"ב ר' יוסי ור"ש בר' יצחק שישבו בסעודה והגיע זמן תפלה והפסיק ר"ש בר' יצחק סעודתו ומק' והתני חזקיה הפטור ועושהו נקרא הדיוט, ומה קו' הא התם בהפסקה שאני דכ"ע חייבים להתפלל מנחה והוא אינו מחדש מצוה חדשה אלא עושה מה שהכל עושים ודמי לנשים דל"ש בל תוסיף וע"כ משום דהי' חייב ונדחה גרע ולפי טעם זה משום בל תוסיף אפי' בצנעה אסור להחמיר:
וברא"ש ברכות פ"ג סי' ב' על מי שמתו מוטל לפניו פטור מכל מצות שבתורה מביא דבירושלמי אמרו ע"ז כל הפטור ועושהו נקרא הדיוט וק' מאד דבירושלמי שם איתא אם רצה להחמיר על עצמו אין שומעים לו משום כבודו של מת משמע דוקא משום כבוד מת אבל אי לא"ה אינו נקרא הדיוט ועי' ברכ"י יו"ד של"ג כתב דשייך בי' גם הא דנקרא הדיוט. אבל ס"ס ק' על הרא"ש דבירו' ליתא טעם זה. וגם ק' למה באמת לא מייתי ירושלמי טעם זה דנקרא הדיוט. ונ"ל כמ"ש ברכות (יז ע"ב) לרבנן כיון דכ"ע קרו ואיהו נמי קרי לא מחוי כיוהרא ה"נ כיון דגם אחרים קוראים אע"פ שהוא אונן ופטור מ"מ לא הוי הדיוט. והא דבהתחילו אין מפסיקים מביא בירושלמי ברכות ספ"ב דהוי הדיוט אף דג"כ כ"ע חייבים. י"ל התם אף דכ"ע מתפללים מ"מ אנו אין דנים על חיוב התפלה אלא על ההפסקה מסעודה ואחרים באמת אינם מפסיקים מסעודתם. או יש ליישב דברי הירו' דאף דנקרא הדיוט ג"כ אך עדיפא קאמר דאם מפסיק אנינותו לא סגי לי' בהדיוט אלא שמוחים בידו. או לפמ"ש למעלה די"ל דבצנעה לא נקרא הדיוט י"ל דהכא במת מיירי בצנעה או לפי מה שכ' לקמן אות י"ד חילוק בין אדם חשוב וגדול הדור לאנשים אחרים קמ"ל אפי' באד"ח דלא נקרא הדיוט מ"מ אסור משום כבודו של מת:
(יב) אופנים דאינו נקרא הדיוט. (א) עי' באס"ז ב"ק (פז ע"א). בשם המאירי דרק בדבר שאין בו סלסול ומוסר אז הוא הדיוט אבל מה שיש בו מוסר לא מקרי הדיוט וכיו"ב כ' בשנות אלי' ברכות (פ"א מ"ג) דכל שהיא מצוה בעצם אלא שלא הטריחוהו חכמים אז אם עושהו נותנים לו שכר ועיי"ש מה שפי' בירושלמי בעובדא דר"ש שהפסיק לתפלה:
ב עי' ב"י אוה"ח ל"ב ד"ה ואם ירצה לשרטט דתוס' וטור פליגי אם אינו עושה מצד חומרא אלא לכוונה אחרת אם נקרא הדיוט וכ' ברכי יוסף שם דדעת רמ"א או"ח קנ"ח ס"ה בשם סמ"ק דנוטל ידיו לפירות משום נקיות מותר הוא כשי' תוס' דאינו נקרא הדיוט אלא בעושה לשם חומרא:
ג ביעיר אוזן אות פ' י"ג כ' דלא נקרא הדיוט אלא במחמיר במצות שבין אדם למקום אבל במחמיר במצות שבין אדם לחברו שפיר עביד דכן ראוי להתנהג לפנים משורת הדין:
ד פרמ"ג או"ח ל"ב אשל סק"ח. ותע"ב מ"ז סק"י כ' אם יש ספק ופלוגתא אף דהלכה לקולא מ"מ אינו הדיוט אם מחמיר ע"ע:
(יג) והנה כעין זה דנקרא הדיוט. עי' רע"ב אבות (פ"א מט"ו) שכ' עשה תורתך קבע שלא תחמיר לעצמך ותיקל לאחרים וכו' אלא תהא תורתך קבע לך כמו לאחרים וכן הוא אומר בעזרא כי עזרא הכין לבבו לדרוש את תורת ה' ולעשות וללמד לבני ישראל כמו שהכין לבו לעשות כך הי' מלמד לבנ"י ועי' תוי"ט שם דבית אביו של ר"ג בביצה (פ"ב מ"ו) שא"ל מה נעשה לבית אביך שהיו מחמירים על עצמם ומקילים לכל ישראל חולקים על זה:
(יד) במג"א ל"ב סק"ח תמה על סתירה זאת. דבירושלמי אמר שנקרא הדיוט ובש"ס מצינו בכמה מקומות דהיו מחמירים ע"ע. ול"ק מהא דמצינו בכמה דוכתי אדם חשוב שאני. די"ל דאדם חשוב שמחמיר אינו נקרא הדיוט וכמ"ש מרדכי ריש ברכות במי שמורגל בפרישות לא שייך יוהרא וכ"כ ב"י או"ח ל"ד ד"ה ומצאתי בתשובה אשכנזית (היא תשובת מהרי"ל קל"ז) לענין תפילין דר"ת מחזי כיוהרא ומותר רק למפורסם בחסידות וכ"כ בש"ע שם ס"ג ונ' ראי' לזה מברכות (יז ע"ב) דרבנן ורשב"ג פליגי ביהורא ומ"מ על ר"ג במשנה (שם טז ע"א) שקרא ק"ש לא הקשו מיוהרא אע"כ בגדול הדור ל"ש יוהרא:
וקשה לי בסוכה (כו ע"ב) דמק' מעשה לסתור ומשני דאם בא להחמיר על עצמו מחמיר ולית בי' משום יוהרא ומעשה נמי והביאו לריב"ז לטעום את התבשיל ולר"ג שני כותבות ודלי של מים ואמרו העלום לסוכה. מה ראי' הא י"ל הם שאני שהיו גדולי הדור ולכן החמיר דל"ש בהו יוהרא וכמ"ש לעיל. ואולי משום דהוי דבר של צער לכן יכול כ"א להחמיר ולית בי' משום יוהרא ועי' שבו"י ח"ב סי' ל' דסוגיא שבת (ט ע"ב) דאמר כיון להחמיר להפסיק חולק על הירושלמי דקאמר ע"ז דהתחילו אין מפסיקים דנקרא הדיוט:
והנה גם דברי הרע"ב לעיל אות י"ג תמוהים מכל המקומות הנ"ל דמבואר דנכון להחמיר. ואולי דעת הרע"ב דאם אומר לחברו שע"פ דין מותר ומה שאני מחמיר על עצמי הוא מצד חומרא זה מותר. אלא אם הוא אינו אוכל ונותנו לחברו ואינו מפרש שהוא מצד דכרי המייני' לא מטרחינן לי' ומשמע דאי רוצה יכיל חומרא אז אסור משום שעושה הבדל בינו לבין חברו: