אור ברסלב
חבלים בנעימים חלק א סוגיא ד - אומר מותר

חבלים בנעימים חלק א· רבי יהודה לייב גרויברט

סוגיא ד - אומר מותר

סוגיא ג - אויר מקום וכלי וקלוטה כמו שהונחה

ציונים ומראה מקומות

מכות (ז ע"ב ט ע"א) שבת (סח ע"ב עב ע"ב) מתני' יבמות (פו ע"ב) שבועות (יד ע"ב יח ע"א) מנחות (מט ע"א) סנהדרין (סב ע"א) ב"ק (צה ע"ב) הוריות (ב ע"ב) רש"י פסחים (עא ע"א) ד"ה הפסח וד"ה אם וד"ה ושחטו, רש"י כריתות (ב ע"א) סד"ה ועל לא. רש"י מנחות (כה ע"ב) ד"ה שוגג. רש"י גיטין (נד ע"ב) ד"ה יעלו. רש"י ב"מ (נו ע"ב) ד"ה והלא. תוס' ב"ק (כו ע"ב) ד"ה בשגגה שם (ק ע"א) ד"ה, טיהר זבחים (קח ע"ב) ד"ה שוגג. בכורות (כג ע"א) ד"ה סבר. שבועות (לא ע"ב) ר"ה ואין. ירושלמי תרומות (פ"ב ה"א) ד"ה ר' פנחס בעי. שם (פ"ח ה"א) ירושלמי גיטין (פ"ה ה"ה) ירושלמי שבועות (פ"ג ה"א) רמב"ם פ"ה תרומות ה"ח פ"א משבועות ה"י והי"ג. שם פ"ג הי"א. פ"א מנזירות הט"ו. שם פ"ד ה"יג. פ"א מאסורי מזבח ה"ג וראב"ד וכ"מ. פ"א מתמורה ה"ב וכ"מ. מל"מ פט"ו מהמ"א הע"ה. רמב"ם פ"ב משגגות ה"ו. שם פ"ה ה"ה וה"ז. שם פ"ז ה"א וה' פי"ג ה"א וה"ה. פי"ד האב"ג. ט"ז יו"ד צ"ט סק"ט. מ"ז אה"ע י"ז סקע"א אה"ע קע"ח ס"ג מנ"א ק"ד סק"ו. שם ק"ח סק"י. שם שי"ח סק"ג:

(א) במכות (ט ע"א) ס"ל לאביי ור' חסדא אומר מותר אנוס הוא ורבא ס"ל אימר מיתר קרוב למזיד הוא מפני שהי' לו ללמוד וכמ"ש רש"י שם ד"ה כסבור בהמה. וכ"ז בבן נח שאע"פ שפטור אם הי' שוגג מ"מ בחומר מותר נהרג מפני שהי' לו ללמוד ולא למד כמ"ש שם (ט ע"ב) ופסק הרמב"ם כרבא פ"ה מרוצח ה"ד גר תושב שאמר מותר להרוג את גר תושב נהרג דאומר מותר קרוב למזיד הוא וכ"כ בפ"י ממלכים ה"א בבן נח בג"ע ושפיכת דמים אומר מותר לא נחשב שוגג דהו"ל ללמוד ולא למד ונראה לי דהיינו משום דמצות בן נח מועטים לכן אומר מותר קרוב למזיד שהי' יכול ללמוד מצותיו:

(ב) וכן פליגי (במכות ז ע"ב) אביי ורבא בישראל לענין גלות באומר מותר להרוג וס"ל לרבא דקרוב למזיד הוא ואינו גולה וכן פסק הרמב"ם פ"ו מרוצח ה"י והיינו דוקא הכא משום דבגלות כ' בשגגה יתירה למעט אומר מותר כמ"ש תוס' מכות (ז ע"ב) ד"ה אלא וכ"כ תוס' ב"ק (כו ע"ב) ד"ה בשגגה ושבת (סח ע"ב) ד"ה אבל ושם (עב ע"ב) ד"ה באומר וסנהדרין (סב ע"א) ד"ה ורבא:

(ג) וכן אשה שזנתה ברצון וסברה שמותר כ' מהרי"ק שירש קס"ז סי' ב' מובא ב"י אה"ע קט"ו ורמ"א קע"ח ס"ג ויש"ש יבמות פ"ג סי' י"ז וט"ז יו"ד צ"ט סק"ט דאף דשוגגת מותרת לבעלה כמ"ש רמב"ם פכ"ד מאישות הי"ט היינו דכסבורה שהוא בעלה ונמצא אחר כמ"ש נדרים (צא ע"ב) אבל הכא אסורה לבעלה דסוף סוף נתכוונה למעול מעל באישה ומעלה בו מעל כתיב ועי' חיים שאל ח"א סי' מ"ח שהביא בשם ס' לחם יהודה שהק' עליו מנ"ל לדרוש דרשות מעצמו מה שלא מצינו בגמ'. ונ"ל לומר משום דרמב"ם פ"ג מסוטה הכ"ד מביא דרש חז"ל דזינתה בשוגג אין המים בודקים אותה דכ' ותמעול מעל באישה פרט לשוגגת. נמצא דכל הלימוד על שוגג דמותר היא מקרא זה ומשום דלא נתכוונה למעול מעל וממילא נשמע דאם מעלה מעל באישה אף שהיתה שוגגת באיסור דאסורה. אך עי' רמב"ם פכ"ד מאישות הי"ט שנ' מדבריו שא"צ קרא מיוחד על שוגג ונלמד ג"כ מקרא והיא לא נתפשה שממעטים ממנו אונס וכ"כ שם מפורש ה"כ ודין השוגגת ודין הנאנסת א' הוא שהשגגה צד אונס יש בה ומפורש בגמ' דין שוגג שמותרת במתני' יבמות (לג ע"ב) ובסוטה (כח ע"א) ומה סוטה שלא עשה בה שוגג כמזיד (יעיי"ש ברש"י ג"כ מפיק לה מוהיא לא נתפשה) וכן עוד שם (לב ע"ב) משמיעים אותה במה היא נטמאת בשוגג או במזיד וירושלמי פ"ה דסוטה ה"א הוא מזיד והיא שוגגת פשיטא שהיא מותרת לביתה:

ובברכי יוסף אה"ע סי' י"ז סק"כ ובחיים שאל ח"א סי' מ"ח ובשו"ת רעק"א סי' ר"ו בהג"ה כתבו דשו"ת רשב"א אלף קפ"ט שכ' באשה שנתקדשה לראובן וניסת לשמעון בלא גט דתצא מזה ומזה. ואם תאמר אנוסה זו שלא ידעה שאסורה להנשא דסברה שקידושי ראובן אינם מועילים הא ליתא דהו"ל למידק וכל דלא דייקא תצא מזה ומזה ואיזה אונס הי' שתסמוך עליו לינשא א"כ כל הנשים שזנו נתיר ונאמר כסבורה היתה שאינה אסורה בכך עכ"ל חולק על המהרי"ק וס"ל דאומרת מותר אינה אסורה מדאו' רק מקנס דרבנן משום דהו"ל למידק ולא משום דמעלה בבעלה וגם דאי ס"ל כמהרי"ק אם כן מה קאמר דאי נתיר כאן נתיר בכל הנשים שיאמרו כסבורים היו שמותר. הא לא דמי דבכל דוכתי שייך סברת מהרי"ק דעכ"פ מעלה באישה משא"כ בעובדא דהרשב"א דסברה שאינו בעלה כלל וע"כ דל"ל ס' מהרי"ק:

והנה באמת בד"מ אה"ע קט"ו אות ט"ו כתב על מהרי"ק שכ"כ שו"ת רשב"א הנ"ל וע"כ כוונתו דרק לענין הדין שניהם מסכימים לדעת אחת דאומרת מותר אסורה על בעלה אבל בטעמיהם יפרדו כי טעם רשב"א דאינו שוגג משום דהו"ל למידק וטעם מהרי"ק משום דמעלה באשה ובאמת בעובדא של הרשב"א שטעתה וסברה דאין קדושי הראשון חלים ואינו בעלה י"ל דמהרי"ק חולק וס"ל דמותרת דלא שייך ס' זו דמעלה בו מעל. ואיני מבין לע"ע טעם רשב"א שכ' בטעתה בדין לא הוי שוגג דהו"ל למידק מ"ש מכל שוגג דעלמא כסבורה שהוא בעלה ונמצא אחר דג"כ שייך דהוי לה למידק וכמ"ש במכות (ט ע"א) דאביי ורבא דפליגי באומר מותר אי אנוס או קרוב למזיד אזדי לטעמייהו דאתמר כסבור בהמה ונמצא אדם עכו"ם ונמצא גר תושב רבא אמר חייב ורב חסדא אמר פטור והוי ג"כ כאומר מותר שהי"ל ללמוד וה"נ הי"ל לעיין אי בהמה או אדם וא"כ למה אם לא דייקא בהאיש אם הוא בעלה או אחר דמותרת כמ"ש לעיל ואם לא דייקה בהדין שאסורה:

וראיתי בחיים שאל שם שהקשה על נו"ב קמא חאו"ח סי' ל"ה שכ' דנשי לאו דינא גמירי ולא ידעו שאם זינתה אסורה על בעלה ואומר מותר לא גרע משוגג והק' עליו שכתב נגד דברי מהרי"ק הנ"ל דבזנות גרע משוגג ואסורה לבעלה ולק"מ דאף דבאמת לדינא באומרת מותר נאסרה על בעלה משום שמעלה באישה מ"מ לדעתה שאינה יודעת הדין ושוגגת וסוברת שמותרת לדור עם בעלה אע"פ שזנתה. ומש"ה לדעת הרא"ש ברכות (יט ע"ב) דגורס המוצא כלאים בבגדו פושטו וקאי על המוצא עצמו שהוא לבוש בכלאים אז מחויב לפושטן משום שהוא עובר בקום ועשה שהולך לבוש כלאים אבל אם מוצא על חברו כלאים בשוק והלובש הוא שוגג לא מקרי לגבי' קום ועשה ולגבי המוצא שראוהו לבוש ושותק הוא שוא"ת ה"נ בנידון דידי' כיון שיש כבוד הבריות. אין היודע מזנותה מחויב להודיעה להפרישה מבעלה מפני שהיא שוגגת ועי' ציון ירושלים שבועות פ"ח ה"ב דמקשה על מהרי"ק מהא דאמר שם שבועת סוטה מה שיהיו חייבים משום שבועת בטוי מה אנן קיימין אם בשוגגת בעברה ובשבועה אין כאן סוטה אם במזידה בעברה ובשבועה אין כאן קרבן. ואיני מבין כוונתו דאיך אפשר לאוקמה בשוגגת בעברה ואמרה מותר דמ"מ בשעת שבועה צריכה להודות אם זנתה וא"כ אם הודית אין כאן שבועה כלל. ואם מכחשת את הזנות ודאי דמזידה היא בשבועת בטוי לשקר ואין כאן קרבן:

(ד) וכן בתרם מטמא על הטהור כ' רמב"ם בפ"ה מתרומות ה"ח דאומר מותר לתרום מן הטמא על הטהור כמזיד הוא. והיינו מפני שפוסק כר' יהודה בתרומות פ"ב מ"ב אם הי' יודע בו בתחלה אע"פ שהוא שוגג לא עשה כלום כמ"ש כ"מ שם. ולאו דוקא מיירי רמב"ם באומר מותר וה"ה בשוכח וכ"ז רק בתרומה ולא בשאר דוכתי כמ"ש חוות דעת צ"ט סק"ו דתורם מטמא על הטהור לאו מטעם קנס הוא דהא איכא למ"ד ביבמות (פט ע"א) דלא עשה כלום דאפי' האי גריווא הדר לטבלי' ובזה אין קנס לתורם כמ"ש תוס' שם בד"ה מזיד רק תקנת חכמים היא משום הפסד כהן ומש"ה מחלק ר' יהודה שם בין לא ידע מעולם ובין ידע ושכח מה דלא חילק כן בכל מקום דמחלקין בין שוגג למזיד וא"כ לדידן נמי ליכא למילף שאר אסורים מתרומה וכ"כ פמ"ג שם ש"ד סקי"ב דגזרו אטו לא הי' לו שעת הכושר וכמ"ש תוס' יבמות (פט ע"א) ד"ה אין. אבל עי' נו"ב תנינא אה"ע סי' קמ"ב משמע דלאו דוקא בתרומה קאי האי דינא אלא ה"ה בכל דוכתי דמייתי לה לענין חליצה. ומ"מ דעתו דאין חילוק בין אומר מותר לידע ושכח:

ובמל"מ פט"ו מהמ"א הכ"ה כתב דמרמב"ם הנ"ל דאומר מיתר דינו כמזיד מוכח דלא כתוס' בכורות (כג ע"א) ד"ה סבר דכ' דמותר לבטל חשיב שוגג ודעתו דרמב"ם ס"ל לענין ביטול וקנס אומר מותר מזיד הוא וכ"כ פמ"ג יו"ד הנ"ל דרמב"ם ס"ל אומר מותר חמיר משאר שוגג וסמך על ירושלמי תרומות פ"ב ה"א ר' פנחס בעי קומי ר' יוסי עד כדון כסבור שהם טהורים הי' יודע שטמאים וסבר שמותר לתרום מטמא על טהור א"ל יאות רבי סבר כר' יהודה ברם כר' יוסי היא הדא היא הדא. ומפרש דר"י ה"ק דר' יהודה שאמר הי' יודע בתחלה היינו שכל שידע בטומאה בתחלה אף שעכשיו שכח קרוב למזיד מקרי ובזה אין הלכה כר' יהודה אלא כת"ק וכסבר שמותר לתרום דאמר מותר בזה הלכה כר' יהודה דטועה בדין מקרי מזיד אבל לר' יוסי הוא הדא וכו' דאפי' במזיד גמור מהני התרומה. ועי' חתם סופר יו"ד פ"ח שכ' בטעם הרמב"ם דאף דאומר מותר שוגג מ"מ הכא בתרומה חמיר משום דס"ס הזיד בגזל ועינו רעה בשל כהן והיא דוגמת ס' מהרי"ק הנ"ל אות ג':

ולענ"ד נ' דמירושלמי הנ"ל מוכח דאומר מותר קיל משאר שוגג ולא כדברי הפמ"ג דחמור. דמנ"ל לר' יוסי דבעל אבעיא זו ס"ל כר' יהודה דהי' יודע בו בתחלה אע"פ שעכשיו שוגג לא עשה כלום. דלמא בעי אליבא דרבנן דס"ל בשוגג תרומתו תרומה מה דין אומר מותר אי דינו כשוגג או דגרע מיני' ודמי למזיד. וע"כ דזה פשיטא דאומר מותר לא גרע משוגג וכן משמע בירושלמי שם פ"ח ה"א ר' חגיי שאל לחברייא מניין לאוכל ברשות שהוא פטור וכו' והיינו כמו שפי' שם במראה"פ דאומר מותר עדיף משאר שוגג ופטור מקרבן עיי"ש ואיך ס"ד דשם בפ"ח שאל טעם למה אומר מותר עדיף משוגג והכא הי' דעת הירושלמי דגרע משוגג. אע"כ שנסתפק לו לאידך גיסא לר' יהודה דאוסר שוגג ומ"מ י"ל דאומר מותר דעדיף משוגג גם ר' יהודה מודה דמהני התרומה בדיעבד. וע"ז השיבו דהוא ס"ל כר' יוסי דתמיד מה שעשה עשוי. אבל הרמב"ם פוסק כר' יהודה ומשוה מדותיו בין בשוגג בין באומר מותר לא מהני. וכן משמע מב"ק (צה ע"ב) דאומר מותר לא גרע משאר שוגג דעל מה דאיבעי' אי בשוגג נמי קניס פשיט לי' מחמשה גובין מן המחוררין וקתני בה שבח פירות ה"ד כגון שגזל שדה מחברו וכו' מאי לאו בעם הארץ עסקינן דלא ידע דקרקע נגזלת או אינה נגזלת ואפ"ה קאתי בעל הקרקע ושקיל לארעא ושבחה וש"מ בשוגג נמי קניס ע"כ ואי נימא כדברי המל"מ והפמ"ג דאומר מותר גרע משוגג מאי מייתי ראי' מכאן דילמא בשאר שוגג לא קניס רק הכא דוקא באומר מותר וע"כ דשניהם שוים:

ועי' כלילת שמואל כלל א' אות מ"ב כתב חילוק בין אומר מותר דעוקר כולו שוגג הוא ובין לא עקר כולו דקרוב למזיד הוא. ובזה מיישב סתירת פסקי רמב"ם שפוסק בפט"ו מפסולי המוקדשים הט"ז דעקירה בטעות לא הוי עקירה כרבה והק' עליו במנחות (מט ע"א) מכהנים שפגלו במקדש דשוגג פגולן פגול אלמא עקירה בטעות הוי עקירה ופי' דידע דחטאת וחשיב לשם שלמים ומיירי באומר מותר וא"כ הרמב"ם דפוסק כרבה ע"כ דס"ל דאומר מותר שוגג הוא איך פוסק בפ"ה מתרומות ה"ח דאומר מותר בתרומה מזיד הוא וע"כ כחילוק הנ"ל:

והנה כעין חילוקו כתוב בריטב"א מכות (ז ע"ב) ד"ה אימא דמשני קו' תוס' שם דבשבת (סח ע"ב) אמר דאומר מותר שוגג הוא ולמה בגלות ממעטי' או"מ ותי' דהתם בשבת מיירי שאינו עוקר כל הגוף והכא מיירי שאומר מותר לגמרי שאינו יודע בו שום איסור. אך מה שתי' עפי"ז דברי הרמב"ם דבריו תמוהים דגבי כן נח כתב רמב"ם פ"י ממלכים ה"א אפי' עוקר כולו קרוב למזיד הוא. ובישראל כ' רמב"ם פ"ה משגגות ה"ה אשה שבאו עדים שמת בעלה וניסת ואח"כ בא בעלה חייבת קרבן הרי אף דלא עקרה כולו דידעה איסור זנות ומ"מ הוי שוגג. וכן שם ה"ז אם לא ידע שאסור לפרוש בקשוי חייב אף דלא עקר כולי מ"מ שוגג הוא. אך באמת און כאן שום סתירה כמ"ש למעלה דבכל דוכתי אומר מותר שוגג הוא לבד בתרומה:

(ה) אבל בכל התורה לענין חטאת אומר מותר שוגג הוא וחייב קרבן (א) בין בעוקר כל הגוף כאומר אין שבת בתורה ותינוק שנשבה לבין העכו"ם (ב) יבין ביודע שיש מצוה זו בתורה אלא שאומר מותר בפרט אחד:

(א) בעוקר את כל המצוה מצינו מתני' הוריות (ג ע"ב) הורו ב"ד לעקור את כל הגוף ב"ד פטורים ומי שעשה על פיהם חייב אע"פ דאומר מותר הוא כמ"ש בתוספתא וירושלמי שם פ"א ה"א ר' יוחנן פתר מתניתא בהוריית ב"ד הורו ב"ד לעקור את כל הגוף הואיל ואין ב"ד מביאים פר יחיד מביא כשבה ושעירה וכן פסק הרמב"ם פי"ד משגגות הא"ב עיי"ש וכן הוא בשבת (סח ע"ב) רב ושמואל אמרי אפי' תינוק שנשבה לבין העכו"ם וגר שנתגייר לבין העכו"ם חייב והא דפליגי ע"ז ר' יוחנן ור"ל כתבו תוס' שם ד"ה אבל דלא משום דס"ל אומר מותר אנוס אלא טעמם כמונבז דילפי' מקרא דבעי' שהי' לו ידיעה מתחלה. וכן שם (עב ע"ב) אלא באומר מותר משא"כ בשבת דפטור לגמרי וכו' אבל מפטרי לגמרי לא. וכן סנהדרין (סב ע"א) שגגת עכו"ם היכא דמי וכו' אלא באומר מותר תיפשוט דבעא מיני' רבא מר"נ וכו' הא ל"ק ותיפשיט. וכן כריתות (ג ע"ב) וכן פסק הרמב"ם פ"ב משגגות ה"ו ופ"ז ה"ב:

(ב) באינו עוקר כל המצוה. הוריות (ב ע"ב) אבל חכמים אומרים יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב אף דאומר מותר הוא וכן פסק הרמב"ם פי"ג משגגות ה"א ואפי' ר' יהודה במתני' רפ"ק דפוטר. טעמו מפני שתלה בב"ד ולא משים אומר מותר. וכן שם (ב ע"ב) טעה במצוה לשמוע דברי חכמים חייב וכ"כ רמב"ם פי"ג משגגות ה"ה. וכן כריתות (ג ע"ב) ואבע"א אפי' תימא בגדיל כגון דטעי בהדין קרא וכן פסק רמב"ם פ"ז משגגות ה"א ידע שזו ע"ז ושאסור לעובדה אבל לא ידע שהשתחווי' וניסוך עברה חייב וכו' ולא ידע שיו ע"ז לפי שלא היתה של כסף וזהב וכו' וכ"כ רמב"ם פ"ג מע"ז ה"ה העובד ע"ז כדרכה ואפי' עשה דרך בזיון חייב כיצד הפוער עצמו לפעור כדי לבזותו הואיל ועבודתו בכך חייב ומביא קרבן על שגגתו ועי' כ"מ פ"ה מיסודי התורה ה"ד ד"ה כתב הרמ"ך שהק' על מ"ש רמב"ם דעבד ע"ז באונס פטור מ"ש מפוער עצמו לבעל פעור דחייב אע"ג דמכוון לבזוי והאי ודאי מוטעה הוא ומ"ש אונס ותי' בלח"מ ע"פ מ"ש תו' סנהדרין (סד ע"א) ד"ה אע"ג דפוטר עצמו שאני שנתכוון לעובדה בבזוי זו:

וכן במתני' יבמות (פז ע"ב) לא ניסת ע"פ ב"ד (אלא ע"פ עדים) חייבת בקרבן אף שסברה שמותר מפני שמת בעלה וכ"פ הרמב"ם פ"ה משגגות ה"ה וכ"כ שם פי"ד ה"ג, וכן שבועות (יד ע"ב) ולא ידע בכעדשה אי מטמא אי לא מטמא וכן שם (יו ע"ב) (יח ע"א) בת"ח אפרישה אמאי חייב מזיד הוא ובעם הארץ שסבור מותר חייב חטאת ועי' רש"י (יח ע"א) ד"ה אכל שכ' שהרי לא למד ואין זה אונס אלא שוגג וכ"כ בד"ה ואי בע"ה דאומר מותר וכן פסק הרמב"ם פ"ה משגגות ה"ז אם לא ידע שאסור לפרוש בקשוי חייב. וכן במנחות (מט ע"א) על כהנים שפגלו במקדש שוגגים מוקי אביי באומר מותר ועי' רש"י שם ד"ה באומר וכן הוא בירושלמי גיטין פ"ה הלכה ה' דמוקי כהנים שפגלו שוגגים באומר מותר. וכן מתניתן דהמטמא והמדמע שם מוקי גם באומר מותר. ועי' שיורי קרבן ד"ה אם שהק' ממכות (ט ע"א) דאמר רבא דאו"מ קרוב למזיד הוא ולק"מ דשם מיירי בבן נח דוקא יעי' מראה הפנים ד"ה וסבור. וכ"כ רש"י פסחים (עא ע"ב) ד"ה הפסח יעיד שם ד"ה אם אינם ראוים וד"ה שחטו. וכ"כ רש"י מנחות (כה ע"ב) ד"ה שוגג קסבר אין קרבנות מקבלים טומאה וכ"כ רש"י שם (סד ע"א) ד"ה חייב על השני' חטאת דשוגג הוא כסבור מותר לשחטן בשבת הואיל ושל צבור הוא וכ"כ בד"ה לאיסורא דמ"ש לאי' לאו דוקא דהא שגג סבור מותר לעשות הואיל ושל צבור הוא וכ"כ רש"י ב"מ (נו ע"ב) ד"ה והלא מעל ושוגג הוא אצלו כסבור שמותר מפני שכר הקדש וכ"כ תוס' שבת (סט ע"א) ד"ה עד וכ"כ ראב"ד פ"א מאסורי מזבח ה"ג שלא מצינו לוקה על שוגג ואומר מותר שוגג הוא:

ונ"ל דהא דאי' בירושלמי תרומות פ"ח ה"א והוריות פ"א ה"א ר' חגיי שאל לחברייא מה בין סבור שהוא מותר ונמצא אסור שהוא פטור אין הפי' כמ"ש מראה"פ שם דקאי על כל אומר מותר דאנוס הוא. חדא דירושלמי גיטין פ"ה ה"ה כתב דאומר מותר שוגג הוא. ותו דאנה מצא ר"ח מפורש דין זה דאומר מותר אנוס ששאל לחברייא טעמו של דבר. וע"כ נ"ל דקאי על הוראת ב"ד דהוא שאל מתחלה מניין לאוכל ברשות שהוא פטיר אמרין ליה מהוראת ב"ד וע"ז שאל למה באמת יחיד שעשה בהוראת בית דין פטור לר' יהודה במתניתן רפ"ק דהוריות אבל סתם אומר מותר ס"ל דשוגג הוא:

ובט"ז אה"ע סי' י"ז סקע"א על רמ"א שם בשם שו"ת רשב"א אלף קפ"ט במיכל בת שאול דמש"ה החזירה דוד לפי שהורו לה ב"ד שאין קדושי דוד תופסין בה וטעות זה כאונס הוא ומקשה עליו אי נימא דיחיד שעשה ע"פ הוראות ב"ד אנוס הוא למה יחיד מביא קרבן על שגגת הוראת ב"ד. ולק"מ כמ"ש ברכי יוסף סק"כ ובית מאיר דאשגרת לישן הוא ברשב"א וכוונתו לא דהיא אנוסה רק שוגגת ככל אומר מותר דגם בשוגג אם זינתה מותרת לבעלה כמ"ש מתני' יבמות (לג ע"ב) וכן מפורש בשו"ת רשב"א סי' י' דטעתה וסברה שבעלה הוא מותרת לו. ועי' שבות יעקב ח"א סי' ס"א שכ' בא' ששלח שלוחו אל מורה הוראה עם דבר מאכל להורות לו דין או"ה והורה המורה שאסור בהנאה והלך השליח וזרק את המאכל לאבוד ואח"כ נודע שטעה המורה בדבר משנה וכ' דהשליח פטור דאנוס הוא כיון שעשה ע"פ שגגת הוראה של המירה ומבי' ראי' משו"ת רשב"א הנ"ל בהיתר מיכל בת שאול לדוד דאנוסה היתה כיון שעשתה ע"פ ב"ד וה"נ דכוותה עכ"ד ולפמ"ש למעלה בשמם נדחה דינו דכוונת רשב"א לא דאנוסה היא רק דשוגגת היא ושא"ה בזנות דשוגגת מותרת משא"כ בממון דמתני' ב"ק (כו ע"א) אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד וכו' ודאי דחייב. ועי' פתחי תשובה יו"ד צ"ט סק"ה. וכן נ' כוונת תוס' זבחים (קח ע"ב) ד"ה שוגג למעוטי שוגג אנוס ומוטעה שהק' ל"ל קרא על אנוס פשיטא דאונס רחמנא פטרי' ותירץ דהאי אנוס פרט לאומר מותר. אין הפי' דאומר מותר אנוס הוא דהא בהדי שוגג מתני אלא דתרי גווני שוגג נינהו:

ובמראה"פ נזיר פ"ה ה"א ד"ה חזקי' מקשה על כ"מ פ"א מתמורה ה"ב שכ' בטעם הרמב"ם שם שכ' אם דימה שמותר להמיר אינו לוקה אף דבתמורה (יז ע"א) ר' יוסי ברבי יהודה אומר עשה שוגג כמזיד בתמורה דכ' יהי' קודש לרבות שוגג כמזיד ה"מ במתכוין לומר ה"ז תמורת עולה ואמר תמורת שלמים אז לוקה משום דמתכוין להמיר אבל כסבור שמותר להמיר אינו בדין שילקה דהוי כאנוס ומתמה עליו מראה"פ שם הא אומר מותר שוגג הוא ולמה כתב דאנוס הוא:

ולי נראה דלק"מ דודאי כ"מ ס"ל דאומר מותר שוגג הוא רק שמחלק דה"מ נתרבה מקרא יהי' דשוגג כמזיד רק אם מזיד הוא בעיקר ההמרה אז אעפ"י ששגג בפרט ההמרה לוקה כגון נתכוון לומר ה"ז תמורת עולה ואמר תמורת שלמים אבל אם דימה שמותר להמיר שהי' שוגג בעיקר ההמרה כיון שאין כוונתו לאיסור כלל הוי ככל שוגג דעלמא שאין בו מלקות והיינו שגם שוגג דעלמא אנוס הוא בכוונתו שלא נתכוון לאיסור. וראי' לזה דאין כוונת כ"מ דאומר מותר הוי אנוס ולא שוגג דכ"מ עצמו כתב בפ"א מאסורי מזבח ה"ג על מ"ש רמב"ם מי שדימה שמותר להקדיש בע"מ למזבח והקדיש קדוש והק' ראב"ד הא הקדש טעות הוא ותי' הכ"מ דלא מקרי הקדש טעות אלא באומר שיר שחור שיצא מבית ראשון ויצא לבן שנתכוון להקדיש גוף אחר אבל אם דימה שמותר להמיר שוגג מקרי ולא טעות אע"כ כוונת כ"מ כנ"ל וכמו שביאר הלח"מ פ"א מתמורה ה"ב דלענין תפיסת ההקדש אזלי' בתר קיום מחשבתו ומש"ה אם דימה שמותר להקדיש בעל מום סוף סוף נתקיימה מחשבתו ומשא"כ בתמורה לענין מלקות אם טעה ודימה שמותר להמיר כיון דאין כוונתו לאיסור לא לקי. ועי' מחנה אפרים ה' נדרים סי' ג' דמק' על כ"מ פ"א מאסורי מזבח דאומר מותר לא מקרי טעות מתוס' ב"מ (קטו ע"א) סד"ה וחייב שהקשו לאביי דס"ל עביד מהני למה צוה אביי להחזיר אם חבל כלים שעושים בהם אוכל נפש ותי' דכיון שהממשכן הי' שוגג שאם הי' יודע שהוא אסור לא הי' חובלו והו"ל זכי' בטעות וחוזרת עכ"ל הרי דאומר מותר הוי זכי' בטעות וי"ל דרמב"ם וכ"מ לא ס"ל כתי' זה של התוס' רק כמ"ש תוס' תמורה (ו ע"א) ד"ה שאני שלא נתכוון האי גברא לעבור כלל ובאמת שאיני מבין תי' תוס' בב"מ דאף שמתחלה כשחבל לא ידע שיש אי' בדבר ואלו הי' יודע לא היה ממשכן מ"מ עתה כשנתודע מהאיסור ורוצה עתה להחזיק בו באי' למה א"י עתה לזכות בו הא עודנו תחת ידו:

אבל דעת רש"י ז"ל שבת (סח ע"ב) ד"ה פטור דר"י ור"ל דס"ל תינוק שנשבה לבין העכו"ם פטור הוא משום דאומר מותר אנוס הוא וכ"כ רש"י כריתות (ב ע"א) סד"ה ועל לא הודע דאומר מותר לגמרי דעוקר כל הגוף לאו שוגג הוא אלא אנוס הוא ופטור וכ"כ רע"ב שם פ"א מ"ב ד"ה והמחלל. וכ"כ תוס' סנהדרין (סב ע"א) ד"ה ורבא שכ' בתי' קמא דגרסי' רבה והוא ס"ל בכל דוכתי דאומר מותר אנוס הוא. וקשה איך יפרנסו כל המון המאמרים הנ"ל דמבואר דאומר מותר שוגג הוא. ולכאורה יש לחלק דהא דאומר מותר אנוס מיירי בעוקר את כל הגוף בתינוק שנשבה לבין העכו"ם דמיירי בו ר' יוחנן ור"ל או אומר מותר ברציחה וכ"כ ריטב"א מכות (ז ע"ב) ד"ה אימא וע"כ צריך לחלק כן. דרש"י בעצמו כתב בב"מ (נז ע"ב) ד"ה והלא מעל דמיירי שאמר מותר משים שכר ההקדש הרי דס"ל אומר מותר שוגג הוא וחייב קרבן מעילה. אע"כ משום דאינו עוקר כל איסור מעילה ויודע שיש מעילה אלא שטעה שמפני ריוח הקדש מותר למעול הו"ל שוגג:

[והא דהוצרך רש"י לפרש באומר מיתר ולא פי' כפשוטו דטעה וסבור שהם מעות חולין ומש"ה מעל נראה משום דבפשוט מיירי בריית' דאין ריבית בהקדש היינו דמותר להלוות של הקדש בריבית וא"כ ע"כ מיירי דיודעים שהוא של הקדש וע"כ דמיירי באומר מותר ואע"פ דיכולים לפרש דאין ריבית בהקדש לענין דאח"כ חייב הלוה לשלם מה שקצץ עמו בשעת הלואה וא"כ י"ל דבשעת הלואה סברו ששל הדיוט הוא ואח"כ בשעת הפרעון נודע ששל הקדש מ"מ יותר ניחא לרש"י לפרש דבריית' מיירי בהיתר דלא רצו לעבור איסור ריבית וכמ"ש תוס' פסחים (כז ע"ב) ד"ה בעצי דהו"מ לאוקמי בעצי הקדש ובמזיד אלא דלאו אורחא דמלתא:

והקשה לי חכם א' על מה דמק' שם בגמ' ריבית דהקדש ה"ד אי דאוזפי' גזבר מאה במאה ועשרים והלא מעל הגזבר וכיון שמעל נפקי לחולין והו"ל דהדיוט למה לא מתרץ כמו שתי' בפסחים (כז ע"ב) על הא דמק' והלא מעל המסיק דמיירי בעצי שלמים שאין בהם מעילה וכמו כן קשה דהי' יכול לאוקמה בגדולי הקדש וכמ"ש בע"ז (מב ע"ב) דאין מועלים בגידולים וכן ק' לימא דמיירי שהקדיש מופלא הסמיך לאיש דאמרי' בנדה (מו ע"ב) דהקדישו מהני מדאו' ומ"מ אין בו קרבן ולא יצא לחולין. ונר' לי דתוס' שם ד"ה כיון הקשו דלמא מיירי דאוזפי' במזיד דלא נפקא לחולין ומש"ה אין ריבית בהקדש ותי' דא"כ ליכא אגר נטר כיון דהלוה אסור להשתמש בהם דלא זכה בהם עכ"ל והנה לס"ד של תוס' דמיירי שהלוה מעות הקדש במזיד לעבור אי' הקדש א"כ י"ל דעברי ג"כ על אי' ריבית ואז לא שאלו כלל אי יש ריבית בהלואת הקדש אלא שאח"כ בשעת הפרעון שתובע המלוה חת הריבית והלוה ממאן ליתן את הריבית באמרו שמי שאכל שים לא יאכל עוד ועתה אינו רוצה לעבור אי' ריבית ובאי לדין וע"ז תנינא דאין בהקדש אי' ריבית וא"כ מה תי' תוס' דליכא אגר נטר כיון דאסור לו להשתמש בהמעות הלא ס"ס נשתמש בם. וע"כ צ"ל דס"ל לתוס' דאפי' אי נשתמש בהמעות מ"מ כיון דהמעות לא יצאו לחולין והלוה בשל הקדש נשתמש הוי כגזל בעלמא ואינה הלואה כלל וליכא אגר נטר:

והנה הרמב"ם פ"ז ממעילה ה"י כתב דאם הפקיד מעות מותרים אצל שולחני אין הנפקד מועל משים דנשתמש בהם ברשות ולפ"ז אפשר לדון דאם הלוה מעות הקדש במזיד והלוה לא ידע ונשתמש בהם אינו מועל משום דנשתמש ברשות וא"כ הדרא קו' תוס' דלמא מיירי בהלוה מעות הקדש במזיד והלוה הוציאם וכיון דנשתמש בהם שייך איסור ריבית וקמ"ל דאין ריבית בהקדש אע"כ דאפי' נשתמש בהם ליכא אגר נטר דהוי כגזל בעלמא וכמ"ש לעיל ואפי' נימא שאין הדין כן מ"מ זה פשיטא דהמלוה לחברו מעות על זמן מוגבל אע"פ שלא הוציאם כלל מ"מ חייב לשלם הריבית שקצץ (לולא איסור הריבית) כיון שהי' יכול להוציאם. ולענין אי' מעילה אינו מועל עד שיוציאם כמ"ש רמב"ם פ"ז ה"ה והחנוני חייב כשיוציא אותה פרוטה. וא"כ י"ל דמיירי כנ"ל דהגזבר מזיד והלוה שוגג ולא הוציא את המעות וא"כ לא מעל והגזבר תובע הריבית והלוה אינו ריצה ליתן מפני איסור ריבית וקמ"ל דאין ריבית בהקדש אע"כ דגם בזה שייך תי' תוס' דכיון שעדיין המעות של הקדש ל"ש אגר נטר. ומטעם זה עצמו נ' ברור דה"ה גם אם הלוה נשתמש בהם בשוגג ג"כ ל"ש אגר נטר כיון דמ"מ לא נפק לחולין והמעות של הקדש לא זכה בהם הלוה ואולי עוד שייכא ס' זו דלא זכה בהם בשוגג יותר ממזיד כמו דאמרינן בבכורות (לז ע"א) במוכר את הבכור ונודע שלא הראהו לחכם ומוכר טריפות דחייב להחזיר ללוקחים את הדמים אע"פ שאכלו את הבשר משום דאין להם הנאה מאי' והוי כמקח טעות. ומש"ה לא מצי לאוקמי רק בגוונא דאין בו איסור הקדש. דאי יש בו אי' הקרש ואין בו מעילה א"א שיהי' בו אי' ריבית כיין דלא זכה בו כלל כמ"ש תוס' אע"פ שנשתמש בהמעות]:

אך עדיין ק' ממתני' הוריות (ג ע"ב) וירושל' הנ"ל דאם אין ב"ד מביאים פר יחיד מביא קרבן הרי אפי' בהורו ב"ד לעקור את כל הגוף מ"מ אומר מותר חייב דשוגג הוא. וכן בין לפי' רש"י בין לפי' הימ' בטעם דעת ר"י ור"ל בשבת (סח ע"ב) בתינוק שנשבה לבין העכו"ם דמ"מ פטור הוא לדבריהם מקרבן. ק' דר' יוחנן אדידיה דבירושלמי הוריית פ"א ה"א קאמר בהורו ב"ד לעקור את כל הגוף יחיד מביא חטאת וצ"ע:

(ו) בנו"ב תנינא יו"ד סי' צ"ו מקשה על הוריות (ב ע"ב) דחייב קרבן על פי שגגת הוראת ב"ד למה חייב הא אין לך אונס גדול מזה שעשה ע"פ הוראת ב"ד והתורה אמרה ע"פ התורה אשר יוריך שאפי' אומרים על ימין שהוא שמאל נשמע להוראתם וא"כ לא הי' רשאי היחיד להרהר אחריהם ולמה יחשב זה לשוגג ולא לאונס. וכן הקשה הגר"י מליסא ז"ל בשו"ת חמדת שלמה אה"ע סי' כ"ד אות י"א וכן הק' מחבר חמדת שלמה אה"ע סי' כ"ג ויו"ד סי' א' על מתני' יבמות (פז ע"ב) לא ניסת ע"פ ב"ד אלא ע"פ עדים חייבת בקרבן וכ' רש"י ד"ה שלא דאינה אנוסה דאבעיא לה לאמתוני וק' עד היכן תתעגן ותיתב. וגם למה הסומך על ב"ד או על עדים אינו אנוס מ"ש ממי שסומך על רוב או חזקה דאמרי' דאנוס היא כמ"ש שבועות (יח ע"א) שלא בשעת וסתה אכניסה אנוס כיין דיש לה וסת וכן כ' תוס' יבמות (לה ע"ב) ד"ה ונמצאת דכונס יבמתו אחר ג' חדשים ונמצאת מעוברת דאנוס הוא וכ"כ תוס' ביצה (כה ע"ב) ד"ה אורח דאוכל בשר ונמצאת טרפה דאנוס הוא וכמ"ש פנים מאירות ח"ב סי' מ"א ותי' נו"ב דבניסת ע"פ עדים אף שמותרת להנשא על פיהם מ"מ אונס זה ע"פ טעות הי' שהרי העדים העידו בשקר והעדים הט אותה לכן מחשב הדבר טעות ושגגה ולא אונס משא"כ שימשה שלא בשעת וסתה שהיא מותרת לשמש ואין כאן טעות וכן אשה שנתיבמה אחר ג' חדשים אפי' נמצאת אח"כ מעוברת הרי ע"פ דין הי' מותר ליבמה שרוב נשים עוברן ניכר לשליש ימי' נמצא שהאונס של יבום לא הי' ע"פ טעות ולכן יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב קרבן שהי' ע"פ טעות שהב"ד טעו בהוראה ל"ה אנוס וכן תי' הג' מליסא שם. ובס' אפריון שלמה מזבח אבנים כ' לחלק ע"פ דברי רמב"ם פ"ה משגגות ה"ו הבא על אשתו שלא בשעת וסתה וראתה דם וכו' פטורים מקרבן חטאת שזה אנוס הוא ולא שוגג שהשוגג הי' לו לבדוק ולדקדק ואלו בדק יפה יפה ודקדק בשאלות לא הי' בא לידי שגגה ולפי שלא טרח בדרישה וחקירה ואח"כ יעשה צריך כפרה והיינו דהתם שלא הי' מציאות כלל לבדוק ולדקדק בזה הוא דמיחשב אונס דמה הו"ל למעבד משא"כ בטעות ב"ד ועדים שהי' אפשר לדרוש ולחקור ולדקדק אע"פ שמדין תורה הי' מותר לעשות הדבר ולא הי' צריך לחקור מ"מ אם נמצא אח"כ שהי' בזה איסור אינו אונם אלא שגגה עכ"ד ותירוצו יפה ומ"מ בזה לא העלה ארוכה להקו' מתוס' ביצה באכל בשר ונמצאת טריפה למה הוי אנוס הא הי' במציאות לבדוק את הבהמה מכל מיני טריפות וכיוצא בחילוק זה כ' בחמדת שלמה יו"ד סי' א'. והנה על שני התירוצים האלה של הנו"ב והאפריון שלמה ק' מפרה פי"ב מ"ד המזה מחלון של רבים ונכנס למקדש ונמצאו המים פסולים פטור וכ' רמב"ם פט"ו מפרה ה"ח דטעם הדבר מפני שחזקת המים שמזין מהם על הרבים שהן כשרים וה"ז כאנוס הרי אע"פ שהי' בטעות דהא הוי פסולים אלא שהוא סמך על המזה שהטעהו. וגם שם הי' בגדר המציאות והאפשרות לברר הדבר אם המים כשרים או לא ומ"מ פטור מחטאת והוי אנוס וצ"ע:

ועי' באפריון שלמה שם שמק' על נו"ב שהחליט שכל שהורו ב"ד כן מחויב כ"א מישראל לעשות כהוראתם ואינו רשאי להרהר אחריהם מהוריות (ב ע"ב) על מתני' הורו ב"ד וידע א' שטעו ועשה על פיהם חייב חטאת פריך הא כה"ג מזיד הוא ומוקי לה דטעה במצוה לשמוע דברי חכמי' שסבור כיון שהורו ב"ד כן מחויב לעשות כהוראתם אע"פ שברור אצלו שטועים הם ובאמת אין הדבר כן אלא אם ברור אצלו שהב"ד טועים בהוראתם אינו רשאי לעשות כן. וכן איתא בירושלמי שם יכול אפי' אומרים לך על שמאל שהוא ימין ת"ל ימין ושמאל עד שיאמרו לך על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהוא שמאל וכ"כ רמב"ן בהשגות לס' המצות שורש א' ד"ה והנה בכאן עיי"ש באמצע הדבור ויש בזה תנאי והוא שאם הורו ב"ד וידע א' מהם שטעו אינו רשאי להתיר לעצמו הדבר האסור לו ויש עליו לבא לב"ד לסדר טענותיו ולשאת ולתת עמהם וכו'. ואיני יודע מה לו כי נזעק על הנו"ב דבכל מקומות אלו מיירי ביודע ברור שטעו הב"ד ואז ודאי דאסור לו לשמוע להם היפוך מדין התורה אבל אם אינו יודע הדין ודאי דאסור לו להרהר אחריהם:

וראיתי בחמדת שלמה אה"ע סי' כ"ה שכ' דנכשל ע"י איש אחר א"צ כפרה ומביא ראי' מבכורות (לז ע"א) לרשב"א בדברים שאין נפשו קצה אין המוכר צריך להחזיר את הדמים מפני שנהנה וק' הא אין לו להלוקח הנאה מפני שצריך כפרה אע"כ מפני שהי' המכשול ע"י אחר א"צ כפרה. ויש לדחות דאף דגרם לו המוכר היזק מה דצריך כפרה מ"מ כיון דס"ס נהנה מהאכילה דרשב"א לא ס"ל דאמרי' נפשו של אדם חותה מהאיסור מש"ה צריך לשלם. ועי' נה"מ רל"ד סק"ג דכ' להפוך דאפי' נכשל ע"י אחר צריך כפרה. ומ"ש הח"ש ראי' מחגיגה (יא ע"א) הכא מי ידע דהשליח לא ידע דהמעות של הקדש ומ"מ השליח מעל ועי' רש"י ד"ה היינו שכ' שקרוב לאונס יותר מן השוגג ומשמע שם דחידוש הוא במעילה אבל בכל דוכתי נכשל ע"י אחר א"צ כפרה ועיי"ש שהק' בניסת ע"פ עדים למה חייבת בקרבן. ולי נ' לחלק דאפי' בנכשל ע"י אחר צריך כפרה רק ה"מ אם עושה על דעת עצמו דאמרי' אבעי' לי' לעיוני וכן באשה שהי' לה להמתין בנשואין עד שיתברר ממיתת בעלה. והא דחגיגה שאני דהוא שליח ועושה ע"ד משלחו סומך על המשלח דמסתמא חקר יפה. ומפורש שלא כדבריו במתני' פרה הנ"ל מחלון של יחיד ונכנס למקדש ונמצאו המים פסולים חייב הרי דאפי' נכשל ע"י אחר חייב. וכן מפורש בתרומות פ"ו מ"ג המאכיל פועליו וארחיו תרומה הם משלמים קרן וחומש אף דנכשלו ע"י הבעה"ב:

ומ"מ אף דלחיוב קרבן אין חילוק בין אומר מותר מעצמו בין עשה ע"פ הוראת ב"ד מ"מ עשה ע"פ ב"ד קיל יותר כמ"ש תוס' ב"ק (ק ע"א) ד"ה טיהר וסנהדרין (לג ע"א) ד"ה מה אף דר"מ קניס שוגג אטו מזיד מ"מ היכא דעבד ע"פ חכם קיל ולא קנס:

(ז) ובכל דוכתי ג"כ אומר מותר שוגג הוא עי' מלחמות לרמב"ן שבת (לז ע"א) ד"ה שמעתי שדעת רבי' הגדול שכ' לענין המבשל בשבת שאומר מותר שוגג הוא ומביא ראי' משבת (קט ע"א) אר"ח שירקא טויא שרי פעפועי ביעי אסור דביתהו דזעירי עבדא לי' לר"ח ולא אכל אמרה לרבך עבדי לי' ואכל ואת לא אכלת וכן שם (קמ ע"א) אימא דאביי עבדא לי' וכו' והני ודאי שוגגים נינהו כסבור מותר והו"ל כמעשר בשבת בשוגג או כמבשל וכו' עיי"ש וכ"כ תה"ד רי"ו מובא בב"ש סי"ג סקט"ז בשם או"ז לענין מינקת חברו דאומר מותר דינו כשוגג. ותה"ד מביא ראי' מפורשת מב"ק (צה ע"ב) מאי לאו בע"ה דלא ידע אי קרקע נגזלת וש"מ בשוגג נמי קניס. ועי' פר"ח יו"ד צ"ט סקי"ב מביא רש"י גיטין (נד ע"ב) ד"ה יעלו דהו"ל שוגג דלא נתכוון ללקט ע"מ לבטל דסבור שכבר בטלו במחובר אלמא דטועה בדין דבטל במחובר הוי שוגג וכ"כ ט"ז שם וכ"כ מג"א רמ"ח סקי"ח בשמו. וכ"כ מג"א שו"ת סק"ג בשם רד"ך לענין מבשל בשבת דעשה ע"פ הוראת חכם הוי שוגג וכ"כ מג"א ק"ד סק"ו וכ"כ בסי' ק"ח סק"י דאפשר לדונו כשוגג כסבור מותר להתפלל ערבית קודם וכ"כ ב"ש קע"ח סק"ד וכ"כ צ"צ סי' מ' עשה ע"פ הוראת בעל הוראה מפורסם הוי שוגג (מובא בקיצור בב"ש סי' ט"ו סקי"ח):

ובר"ן שבת (לז ע"א) ד"ה והיכא דעבר ושכח כתב בשם ראב"ד דאומר מותר קיל משוכח וכ"כ ט"ז יו"ד צ"ט סק"ט דאומר מותר עדיף משוגג לענין קנס. ומביא ראי' מתוס' בכורות (כג ע"א) ד"ה סבר שכ' דאפי' למ"ד קנס שוגג אטו מזיד במבטל איסור מ"מ באומר מיתר לא קנם והשיגוהו הפר"ח וכו"פ דאדרבה מתוס' מוכח להיפוך דהקשו שם על מ"ש סבר אבטלינהו ברובא מה יועיל הא אין מבטלים אי' לכתחילה ותי' דיש מ"ד דבשוגג יעלו ושמא הא חשוב שוגג שסבור שמותר לבטל וא"כ תוס' מסופקים אי אומר מותר דינו כשוגג אבל לא ס"ל דעדיף משוגג. והא דמספקי להו לתוס' שם כ' פר"ח משום דהכל יודעים שאסור לבטל מש"ה הוי שוגג גרוע ועי' ירושלמי תרומות פ"א סוף ה"ב אין בני אדם טועים שתורמים ומעשרים מזה על זה ועיי"ש בפ"מ ודו"ק. וגם מירושלמי תרומות פ"ב ה"א ר' פנחס בעי וכו' מוכח דאומר מותר עדיף משוגג כמ"ש לעיל אות ד':

(ח) ובשבועות נדרים דשוגג פטור ומותר כמ"ש נדרים (כ"ה ע"ב) ושבועות (כו ע"א) האדם כשבועה פרט לאנוס גם אומר מותר פטור. והיינו אם דימה בשעת שבועה שמותר לעבור על השבועה:

עי' ירושלמי שבועות פ"ג ה"א מובא בריטב"א שבועות (כו ע"ב) ד"ה א"ל באומר וריטב"א נדרים (כה ע"ב) ד"ה תני. סבור הייתי שאין שבועה (פי' שאומר מותר) מותר וכ"כ רש"י שבת (סט ע"ב) ד"ה אבל וכ"כ תוס' שבועות (לא ע"ב) סד"ה ואין וכ"כ תוס' שבת (סט ע"ב) ד"ה הא מני ומהרש"א שם. וכ"כ תוס' שבועות (כו ע"ב) ד"ה אפי' וכ"כ בעל המאור שבת (סט ע"א) וכ"כ הרמב"ם פ"א משבועות ה"י בשבועת הפקדון דאם לא ידע שאסור לשבע לשקר על כפירת ממון ה"ז אנוס ופטור וכ"כ שם בהי"ג בשבועת העדות וכ"כ פ"א מנזירות הט"ו אמר שהי' בדעתי שמותר לי לשתות יין מפני שא"י לחיות בלא יין או מפני שאני קובר את המתים אינו נזיר ועי' תפארת ישראל נזיר פ"ב אות י"ח מקשה על מ"ש הרמב"ם שם הי"ד נזיר שאמר לא הייתי יודע שהנזיר אסור ביין או בטומאה או בתגלחת ואלו הייתי יודע כן לא הייתי נודר ה"ז נזיר וחייב בכולם למה הוי נזיר הא הוי נדרי שגגות ותי' כיון דאומר מותר הוי קרוב למזיד והו"ל כיודע שיין אסור ואפ"ה התנה שיהי' מותר לו. ותמוה מאד איך נעלם ממנו כל זה דמפורש להיפוך דאו"מ שוגג הוא. וגם בדין זה עצמו בהט"ו מפורש דאומר מותר פטור ובגוף קושיתו קדמהו במהרי"ט ח"א סי' ס"ח ד"ה אך קשה בעיני ומחנה אפרים נדרים סס"ג עיי"ש, וצ"ע על הרמב"ם למה השמיט בפ"ג דשבועות דין אומר מותר בשבועת בטוי כמ"ש בשבועת הפקדון ושבועת העדות. ועי' קהלת יעקב ח"ב א' ע"ב שהק' על רמב"ם פ"ד מנזירות הי"ג מי שנדר בנזיר ודימה שאינו נדר והי' נוהג היתר בנדרו ושתה יין ולאח"ז שאל לחכם והורהו שהוא נדר ה"ז מונה משעה שנדר למה מונים משעה שנדר הא אומר מותר מזיד הוא וכ' ודוחק לומר דהוא בכלל האדם בשבועה פרט לאנוס וצ"ע איך נשמט ממנו כ"ז. וכן מה דמסיק דבכל דוכתי אומר מותר מזיד הוא נפלא מאד:

וקשה לי מ"ש רמב"ם פ"ג משבועות הי"א נשבע על ככר שלא יאכלנו ונצטער עליו ואכלו מפני הצער והוא שוגג שהרי דימה שמותר לו לאכלו מפני הצער ה"ז פטור מקרבן לפי שאינו שב מידיעתו אלא ידע שאסורה לו ואכלה בטעות. למה לו טעם זה. הא בכל אומר מותר פטור משום דהוי שבועת שגגות וכמ"ש פ"א מנזירות הט"ו. ואולי דוקא אם בשעת שבועה דימה שמותר לעבור כמו שמיירי בפ"א משבועות ה"י והי"ג ופ"א מנזירות הט"ו אז לא הוי האדם בשבועה ופטור. אבל הכא מיירי שבשעת שבועה ידע האיסור אלא שאח"כ בשעת אכילה אמר מותר ומש"ה מקרי האדם בשבועה אי לאו דאינו שב מידיעתו (ועי' הפי' בלח"מ שם) ואף שדעת רמב"ם דאפי' בשבועת בטוי להבא אם שכח מותר כמ"ש בפ"ג שם ה"ו. מ"מ אולי אומר מותר גרע משכח וצ"ע כי אין לי ע"ז ראי' (ומתוס' שבת (סט ע"א) ד"ה עד שכ' דאומר מותר להבא חייב אין ראי' דאומר מותר גרע דהם ס"ל כשי' רוב הראשונים דבטוי להבא אפי' בשבת חייב ועי' אות שכחה סעיף א) ועי' מראה"פ תרומות פ"ח ה"א ד"ה ר' חגי:

וברשב"א שבת (סט ע"א) ד"ה הכל וד"ה ה"ג חולק על כ"ז וס"ל אפי' אי אומר מותר בשעת שבועה חייב דמקרי האדם בשבועה כיון דידע השבועה וכ"כ חי' ר"ן שם (סט ע"א) ד"ה הא מני. ועי' מהרי"ט ח"א סי' י"ט מק' בנדרים (פט ע"ב) בההיא דאתסר הנייתא דעלמא עלי' אי נסיב איתתא כי לא תני הלכתא ולא אמצי למיתנא אתא ר' אחא ב"ר הונא ושבשי' ואנסב איתתא ופי' הר"ן שהטעהו לומר שלא יהי' נאסר לאחר מיכן ואנסבי' איתתא כדי שיחול הנדר ואח"כ התיר לו נדרו. למה לו התרה כלל דהא אנוס הוא דאומר מותר ועיי"ש מה שתירץ ולק"מ דהר"ן לשיטתו בשבת (סט ע"א) דאומר מותר חייב ושאר מפרשים אינם מפרשים שכשי' שהטעהו אלא שדיבר על לבו ופתה אותו שישא אשה:

תוכן העניינים

חבלים בנעימים חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה