אור ברסלב
חבלים בנעימים חלק א אין אדם משים עצמו רשע

חבלים בנעימים חלק א· רבי יהודה לייב גרויברט

אין אדם משים עצמו רשע

אות א. סוגיא א - אפשר לצמצם

(א) בדיני ממינות כל טענה שטוען נגד חברו הן להוציא הן להחזיק אפי' משים עצמי רשע בהאי טענה אין זה מזיק לטענתו כלום. כמ"ש רמב"ם פ"ב מנערה הי"ב נערה שתבעה את איש בדין ואמרה לו פתית אותי והיא אומר להד"מ נשבע היסת ולא אמרי' דאינה נאמנת משום דחשימה א"ע לרשעת וכ"כ בשי"ת לרמב"ן מובא ב"י חו"מ מ"ה מחו' י"א וש"ע סי' פ"ב ס"י ויו"ד קע"ז סי"א אדם שטוען הלותני בריבית אף שמע"ר דליה בריבית פסול לעדות כמ"ש בחו"מ ל"ד ס"י מ"מ אם הלוה כופר נשבע. וכ"כ הג"ה אשרי ב"ק פ"ט סי"ח במעשה דפראג דלפטור מממון ל"א אין אדם מע"ר ומובא בב"י חו"מ קפ"ג אות ו' וכ"כ בשי"ת רמ"א סי' פ"ו דנאמן לפטור עצמי אף דמע"ר וכ"כ אס"ז בשם רמב"ן ב"מ (ג ע"ב) גבי מזיד הייתי דמק' קו' תוס' היכא מצי למימר מזיד הייתי והא אאמע"ר ותי' דל"ש לומר אאמע"ר אלא גבי עדים והיינו ע"כ משים דכל שטענתו נוגע לפטרו מממון שלא יצטרך להביא קרבן ל"ש אאמע"ר וכ"כ הג"ר ישעי' הורוויץ נכד השל"ה בשו"ת חוות יאיר סי' קט"ו:

וצ"ל דהא דכ' יו"ד קע"ז סי"ב בשם סמ"ג מקבל מעות לחצי ריוח וטוען הנתבע שהיא מלוה בריבית אינו נאמן אע"פ שסמ"ג כ' דטעמו של דבר משום דאין אדם מע"ר לכן אינו נאמן מ"מ לדינא א"א לומר כן דלבד מה שיהי' כנגד כל הדעות הנ"ל דלפטור מממון ל"א אאמע"ר. יהי' גם סתירה מסעיף הקודם שכ' דאם טוען הלוה מנה לי בידך מריבית קצוצה שלקחת ממני נאמן להשביע את המלוה היסת נימא ג"כ דאאמע"ר דאסור ליתן רבית. וכן הוא בחו"מ פ"ז סכ"ה. אע"כ הכא הטעם במקבל מעות לחצי ריוח שא"נ לומר שהי' רבית משום חזקה לא שביק התירא ואכל איסורא משום דאפשר בדרך היתר וכמו שכתב ביו"ד קס"ט סעיף כ"ה אם המלוה משיב שלא לקח רבית אלא על ידי כרי או דרך היתר אחר נאמן בלא שבועה מה"ט דלא שביק התירא:

ויש חולקים ע"ז. עי' הג"ה אשרי ב"ק הנ"ל בשם אבי מורי דאפי' לפטור מממון מ"מ אין אדם מע"ר וכן כ' המרדכי שם קכ"ד וכן נ' דעת תוס' ב"מ (ג ע"ב) ד"ה מה אם דתי' דנאמן מזיד הייתי דרוצה לעשות תשובה ואינו ריצה להביא חילין לעזרה הא לא"ה לא הי' נאמן אף שפוטר א"ע ע"י טענה זו מקרבן וכ"כ ריב"ש סי' שצ"ו. ואין סתירה נגד זה מריב"ש סי' מ"א מובא בהג"ה רמ"א חו"מ פ"ז סכ"ה ואה"ע קע"ז ס"ה ובב"ש סי' כ"ב סק"ה אשה שתבעה לאחד נדרת לי דבר באתנני והלה כופר נשבע היסת ומשמע דבטו"ת בעלי דין יכול לעשות ע"ר. כי המעיין בריב"ש בפנים יראה כי שם היתה העובדא שילדה ולד ול"ש לומר אאמע"ר ואינו נאמן כי המעשה הי' ברור ולא מפי' אנו חיים אלא שהספק הי' אי הבטיח לה או לא. ומש"ה צריך לישבע. וברמ"א הועתק בקצרה:

(ב) אם מחייב א"ע ממון בפירוש אע"פ שעי"ז משים עצמו רשע נאמן. ונראה הטעם דהא בלא"ה אדם פסול על עצמו דקרוב הוא ומ"מ גזה"כ כי הוא זה דהודאת בע"ד כמאה עדים כמ"ש קצוה"ח סי' ל"ד סק"ד בשם רש"י קדושין (סה ע"ב) ד"ה הודאת בע"ד עיי"ש וא"כ מה בכך אם נוסף עוד פסול רשע ס"ס הודאת בע"ד כמאה עדים. ומפורש הדין במתני' כתובות (מא ע"א) פתיתי בתו של פליגי משלם בושת ופגם ע"פ עצמו גנבתי משלם הקרן ע"פ עצמו וכן מתני' ב"ק (קיח ע"א) האומר לחברו גזלתיך וכו' חייב לשלם וכן מתני' ב"מ (לז ע"א) אמר לשנים גזלתי נותן ל"ה מנה ולזה מנה וכן מכות (ג ע"א) העדנו והוזמנו בב"ד פלוני חייב לשלם חלקו וכמ"ש ריטב"א שם ד"ה אמר רבא שהק' איך נאמן הא אאמע"ר ותי' דההיא בחיוב שבגופו לחוד אבל בממון פלגי' דבורי' כאומר גנבתי או גזלתי שמשלם קרן ע"פ עצמו שהרי יוצא מדבריו שהוא מודה שיש לחברו ממון אצלו. וכ"כ רמב"ם פי"ב מעדות ה"ב הרי שבא לב"ד ואמר שגנב או ג"ל אף שמשלם קרן ע"פ עצמו מ"מ אינו נפסל וכ"כ ב"י חו"מ ל"ד סל"ו בשם בעה"ת. וכ"כ שו"ת רשב"א חלק ב' סימן רל"א וכ"כ אס"ז כתובות (יט ע"א) ד"ה מ"ט בשם רא"ש דמלוה טוען שטר אמנה נאמן ול"ש א"א מע"ר כיון דמפסיד לעצמו ממון וכ"כ רמ"א אה"ע קנ"ד ס"א בשם אגודה דאם הודה שהוא רועה זונות כופים להוציא משום דנוגע לאשתו דיאבד הון כמ"ש שו"ת חכ"צ סי' קל"ג וכ"כ רדב"ז סי' תר"ז והוי יודע דבממון ל"ש זה וכו' וכן כתב חכ"צ סי' ק"נ ד"ה עוד כ' וכן כתב שבו"י ח"א סי' ק"ע וכן כ' גאוני בתראי סי' כ"ו (ומ"ש שם דגם לענין איסור נאמנת הוא נגד הדין ומה שהבי' ראי' ממתני' נדרים (צ ע"ב) בראשונה היו אומרים ג' נשים יוצאות האומרת טמאה אני לך וכו' וק' הא אין מעיד עלי' אלא היא ואאמע"ר אלא ודאי דלאסור על בעלה נאמנת. תמוה מאד דמפורש בגמ' דמיירי באשת כהן שטוענת שנאנסה ולא משוי עצמה רשיעא כלל) וכ"כ חי' רעק"א כתובות (סג ע"ב) דדעת כל הפוסקים לחיוב. ומפני זה תמוה מ"ש רשד"ם סי' קל"ז מובא בברכ"י חו"מ סי' ל"ד אות ל"ו מי שהודה שמסר אינו נאמן אף לחייב א"ע ממון משום דאאמע"ר והוא נגד משניות מפורשות וגמ' וראשונים. וכן מק' קהלת יעקב אות א' י"ז על שו"ת חוות יאיר ס"ס רל"א שבעובדא דידי' שהודה במעשה א"י לחייב א"ע ממון סיים שזה צ"ע למה נאמן. ותמוה דמה מסופק בדבר הא בחיוב ממון אדם מע"ר:

(ג) אינו בא לחייב א"ע ממון אלא שמודה לענין איסור והממון תלוי באיסור כגון שהודית שעברה על דת שהאכילתו דבר שאינו מעושר וממילא הדין שאין לה כתובה. שיטת ראב"ד מובא בר"ן כתובות (עב ע"א) דאין נאמנת משום דאאמע"ר. וראיתי בשו"ת הר המור סוף (דף כט ע"ב) שכ' בטעמו של הראב"ד דהודאת בע"ד כמאה עדים לאו משום מגו דאי בעי יהיב לי' במתנה. אלא משום נאמנות שמאמינים לו שבאמת חייב ומש"ה כיון שמע"ר ואינו נאמן ל"ש הודאת בע"ד. ותמוה דכי יחלוק ראב"ד על משניות וגמ' הנ"ל (אות זה א') שאפי' אי מע"ר מ"מ אם מחייב א"ע ממון חייב לשלם. ופשוט שדעתו דה"מ חייב אם בא לחייב א"ע ממון אבל הכא כיון שעיקר ביאתה לענין איסור אינה נאמנת כיון שאין אדם מע"ר אף שנוגע לענין ממון:

אבל הרמב"ם פכ"ד מאישות הי"ח כתב דנאמנת לענין הכתובה באומרת טא"ל וכ"כ כל הראשונים כתובות (עב ע"א) דזה שהודית שעברה על דת הוי כמודית בפי' שאין לה כתיבה דזה וזה א' ושייך הודאת בע"ד. ואולי י"ל דמחלוקת זו דראב"ד וכל הראשונים תלוי במחלוקת רא"ש בשם הירושלמי והרמב"ן. דרא"ש שם פ"ז סי' ט' מביא ירושלמי דכולהו בעדים שצריך שע"י עדים נתברר שקריתה אז יוצאת שלא בכתיבה אבל ע"א איני נאמן וע"כ משים דס"ל דמקרי תיכף הפקעת ממון ואין מפקיעין ממון בע"א וכ"כ ר"ן בשם רשב"א ועי' ב"י יו"ד סי' קפ"ה דרשב"א ורא"ש רק לענין ממין בעי ב' עדים אבל לענין איסור מודו דסגי בע"א וכ"כ ט"ז שם סק"ג ותורת השלמים ח' וב"ש אה"ע קט"י סק"ד. ולשיטה זו שפיר קאמרו הרמב"ם והראשונים דנאמנת לענין הכתובה דמקרי תיכף שבאה לחייב א"ע ממון ואין משגיחים בזה שמע"ר. אבל דעת ראב"ד כרמב"ן מובא בר"ן שם דהחכם או הכהן לבדו נאמן להכחישה ולא אמרי' דקם לממון כיון דלע"ע הוא רק לענין איסור אף דיתגלגל ממנו ממין ומש"ה אינה נאמנת דאאמע"ר:

(ד) וכ"ז לאותו ממון עצמו אז אף שמע"ר יכול לחייב את עצמו. אבל לענין ממון אחר כגון שהודה שנשבע לשקר ואח"כ נתחייב שבועה בממון אחר אי אמרי' הודאת בע"ד כמאה עדים ופסול לשבועה. דעת רמב"ם פ"ב מטוען ה"ג דאינו נעשה חשיד ע"פ עצמו וכ"כ מרדכי ב"ק פ' בתרא סי' ק"פ בשם ר' אביגדור הכהן דבהודאת עצמו שהודה שמסר אינו נפסל. וכ"כ דברי אמת קונטרס ה' בענין חשוד בשם מרדכי ב"מ פ"ב סי' רס"ב בשם ראב"ן דאינו נפסל ע"פ עצמו וכ"כ שם בשם ר' שרירא יר' האי מובא בטוח"מ סי' פ"ז סכ"ח ובעה"ת ור' ירוחם. ורשב"א שבועות (מו ע"ב) ד"ה ושכנגדו:

אבל דעת שו"ת רי"ף מובא בטוח"מ סי' פ"ז סכ"ח ור"ז ר"פ כל הנשבעים דנפסל ע"פ עצמו אם נוגע לממון משום הודאת בע"ד וכן נ"ל שי' הרמ"ה מובא בה"ה פ"ב מטוען ה"ג ובטוח"מ סי' צ"ב ס"ה דנשבע וניטל שאומר חשיד אני נאמן להזיק עצמו וכן נ' שיטת טור שם. ועי' ברכי יוסף חו"מ סי' ל"ד סקל"ז שמקשה סתירת ריטב"א כתובות (עב ע"א) בעוברת על דת דפליג על ראב"ד וס"ל דלא שייך מע"ר ונאמנת להפסיד הכתיבה. אריטב"א ר"פ כל הנשבעים דכ' כרשב"א דאיני נפסל ע"פ עצמו. ובאמת כמו כן היה יכול להקשות מרמב"ם פכ"ד מאישות הי"ח דכ' דנאמנת לענין הכתיבה ארמב"ם פ"ב מטוען ה"ג דכ' המודה מעצמו שעבר עברה שנפסל בה משביעים אותו אך לענ"ד לק"מ דהחילוק כנ"ל בין אותו ממון עצמו דנאמן להפסיד משא"כ במה שנוגע לממון אחר דמפני שהוא חשוד בממון זה אין מוכרח ששבועה זו שקר מש"ה משביעים תו:

(ה) בבית שמואל אה"ע קנ"ב סקי"ג מסופק אי באי' דרבנן אדם מע"ר. ואי נימא לחלק כן דבדרבנן נאמן יש ליישב קו' הפלאה כתובות (יח ע"ב) על רמב"ח למה חזר בו מרישא דאפי' במגו אינו נאמן היכא דמע"ר דהא רבא לא סתר דבריו אלא באנוסים מחמת נפשות דבלא מגו אינם נאמנים אבל בהא דמחמת ממין נאמנים במגו לא סתר רבא את דבריו. וי"ל דמתחלה טרם שחידש לו רבא דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן דמי הי' דעת רמב"ח דאין בחתימת שקר אי' דאורייתא דלא תענה ברעך עד שקר נאמר רק במעידים בפיהם בב"ד משא"כ בשטר דאינה הגדה מדאוריי' וכתיבה לאו כדיבור דמי יהא דמחשבתם הי' לרעה שרצו להפסיד ללוה בחתימתם י"ל דג"כ אינו אלא אי' דרבנן אם עוד לא נגמר ההיזק. ומש"ה כיין שאינו אלא אי' דרבנן אפי' באנוסים מחמת ממון נאמנים כיון שיש להם מגו. יהא דפסולי עדות הוא כמ"ש רש"י במתני' משחקים בקוביא שאינו אלא גיל מדבריהם כמ"ש רש"י שבועות (לא ע"א) ד"ה אבל משחק ובסיפא כיון שאין להם מגו אפי' באי' דרבנן אין אדם מע"ר אלא לאחר שהק' לו רבא מעדים החתומים על השטר וכו' וא"כ הוי עדות שקר ועברי על לא תענה וכו' גם ברישא ע"כ אפי' יש להם מגו אינם נאמנים אבל באי' דרבנן ויש להם מגו נאמנים:

אך באמת מפורש יוצא מכל הפוסקים דאפי' באי' דרבנן אין אדם מע"ר. ורש"י דמפרש במתני' פסילים משחק בקוביא הוא רק להס"ד אבל במסקנא בגמ' ד"ה הפה שהתיר השמיט משחק בקוביא וכ' עבדים וע"כ דלמסקנא אפי' בדרבנן אאמע"ר כמ"ש אס"ז שם בדעת רש"י. וכ"נ מרמב"ם וטוח"מ סי' מ"ו שהשמימי משחק בקוביא וכ"כ ב"ח שם במשחק בקוביא אאמע"ר וכ"כ ארעא דרבנן א' י"ז. אך מה שהביא ראי' מסוגיא זו דפסולי עדות שפי' רש"י משחקים בקוביא דאינם נאמנים משים דאאמע"ר צ"ע רב כמו שהק' בברכ"י דבפסולי עדות הטעם כמ"ש תוס' משום דמלוה גופי' מידק דייק וכ"כ רשב"א מובא באס"ו שם. וגם דרש"י דפי' כן במתני' י"ל דהוא לפום המסקנא רמב"ח ארישא אמרה ולפ"ז אי משחק יהיה בכלל פסילי עדות נלמד איפכא דבדרבנן אדם מע"ר דאנוסים מחמת ממון לא מהמני ופסולי עדות (היינו פסילי דרבנן) מהמני וגם ק' לי על בעל ארד"ר איך יפרנס קרובים דהם פסילי דאו'. וצ"ל דעיקר ראייתו לא משום סיפא רק משום דרש"י חזר בו כמ"ש לעיל:

ונראה ראי' דגם באי' דרבנן אמרי' אאמע"ר מכתובות (יט ע"ב) עדים שאמרו אמנה היו דברינו אין נאמנים משים דאאמע"ר כמ"ש רש"י שם ד"ה אמנה ואיני אלא אי' דרבנן אל תשכן באהליך עולה. ואולי יש לדחות דדברי קבלה חמיר משאר אי' דרבנן כמ"ש ב"י או"ח תקנ"ד ד"ה וכ' הרמב"ן דדברי קבלה כדברי תורה דמי וכ"כ ט"ז או"ח תרפ"ז סק"ב ועי' פמ"ג פתיחה כוללת לאו"ח ח"א י"ח:

וראיתי בברית אברהם אה"ע סי' י"ג מביא ראיה מכתובות (עב ע"א) דהק' ראב"ד בהא דמק' מנא ידע לוקמה במודית ותי' ראב"ד דאינה נאמנת דאאמע"ר אף דמיירי שם גם באי' דרבנן כמ"ש ה"ה פכ"ד מאישות הי"א דמאכילתו שאינו מעושר בזה"ז אינו אלא דרבנן. ואינה ראי' די"ל בדרבנן אדם מע"ר ולא מצי לתרץ במידית שלא יהיה מספיק על אי' דאו'. ועי' עוד שם דמקש' מכתובות (יד ע"א) ארוס אומר ממני למה נאמן הא אאמע"ר וע"כ משום דהוא רק איסור דרבנן ועיי"ש שהעלה בזה"ז דפניות נדות אינו נאמן לומר ממני משום דמע"ר. ודבריו תמוהים דמה יענה למ"ש בב"ב (קכו ע"ב) נאמן לומר בני בן גרושה וחליצה וכ"כ רמב"ם פט"ו מהא"ב הט"ז והא שם אי' דאי' הוא ולמה נאמן. וגם איך מחלק דבזה"ז אין האריס נאמן לומר ממני נגד המפורש באה"ע סי' ד' הכ"ו דסתים אפי' בזה"ז. ובאמת עיקר התי' כמו שיתבאר לפנינו להלן אות (ט"ז) בשם נ"י בב"ב שם ופני יהושע קידושין (עח ע"ב) או משום דמחייב א"ע ממון לפרנס הולד ובחיוב ממין ל"ש אאמע"ר וכמ"ש למעלה:

ובתפארת ישראל יבמות פ"ו אות כ"ב מתרץ דדוקא בהרגתיו ופלוני רבעני שאומר בפי' שחטא אמרי' אאמע"ר משא"כ באריס אף שאומר ממני מ"מ אינו אימר בפי' שבעלה בלא ברכה ושמא בירך אף שאיני ידוע לנו ולדבריו מה התם שברכת חתנים בעשרה וכל בי עשרה איכא פרסים כמ"ש ב"ב (קמב ע"ב) ואפ"ה תלינן שבירך אע"פ שלא נתפרסם מכ"ש בפנויות נדות שבזה"ז שאינו מידה בפי' שבעלה בנדתה והרי נהרות מצויות ושמא טבלה:

ועיי"ש עוד בברית אברהם באות ה' שהביא ראי' מחולין (צה ע"א) האי טבחא דאמר תרי עבדי והאי שמכר לנכרי טריפה היה למה נאמן הא עביד אי' דרבנן שמכר טריפה לנכרי שאסור למכור לי שמא ימכרנה לישראל וע"כ דבאי' דרבנן נאמן. ויש לדחות דאי' זה לא קים לאנשי וכמ"ש לקמן אות ט"ז:

ובתומים כללי מנו ק"ה כ' ג"כ דאפי' בדרבנן אאמע"ר. ועי' חוט השני סי' י"ח שכתב דהעובר על אי' דרבנן מקרי רשע ומביא ראי' מיבמות (כ ע"א) וכן הוא בנדה (יב ע"א) אמר רבא יכל שאיני מקיים דברי חכמים רשע לא מקרי ועיי"ש דמחלק בין עובר בקום ועשה לשיא"ת. ועי' מהרי"ט בחי' על רי"ף קדושין ר"פ האומר ד"ה והא דאמרינן עני שהביא בשם שי"ת מהר"ם סי' רמ"א דהעובר על אי' דרבנן רשע מקרי ולא הביא ראי' הנ"ל. ועי' ארעא דרבנן תצ"ט נסתפק בזה ולא הביא מיבמות. ועי' ב"מ (ע ע"א) קריב לשכר ורחוק להפסד רשע אף דמדרבנן היא:

(ו) הא דאין אדם מע"ר הייני שאינו נאמן על עצמו כלל לשום עונש כמ"ש רמב"ם פי"ח מסנהדרין ה"ו שמא נטרפה דעתי בדבר זה שמא מן העמלין מרי נפש הוא המחכין למות וכללו של דבר גזרת מלך היא. ועי' פי' רדב"ז שם בשם ברייתא מי שבא לב"ד ואמר הלקוני אין שומעין לו. ודלא כרשב"ש תקל"א תקל"ב מובא בברכ"י חו"מ ל"ד אות ל"ג שכתב דעונשים אותו ע"פ דבריו. וראייתו מכתובות (י ע"א) אסבוהו כופרי מברכתא חביטי ליה הרי דהי' נאמן ע"פ עצמו יש לדחות דלא ע"פ דבריו מענישים אותי אלא כמו שנאמן לומר פ"פ מצאתי על הכתובה משום חיקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה ולא היה טוען על הספק ומסתמא יודע ברור. ומשום חזקה זו היי כנתברר לנו שהוא חשוד על הזנות. ומה שהביא ראי' מנדרים (צ ע"ב) בטמאה אני לך דנאמנת למה לא קאמר הש"ס דלהכי לא אפשר לאוקמי מתני' ברצין דא"כ מה נאמנת הא אאמע"ר וכן הק' תפארת ישראל שם. י"ל משום דאם לא נאמין לה תעשה איסור במה שדרה עמו לכן נאמנת כמ"ש בשו"ת גאוני בתראי סי' כ"ו. או דהטעם משום דשויא אנפשה חד"א כמ"ש חכ"צ סי' ק"נ:

ומ"מ היכא שהוא מיגדר מלתא כ' בשו"ת רא"מ ח"א ע"א מובא בארעא דרבנן א' י"ז שמנדין אותו ע"פ דבריו וכ"כ ברכ"י שם בשם שו"ת רא"ש כלל י"א סי' ו' ותשב"ץ ח"ב רע"ד:

ועי' רמב"ם פ"ב מטוען ה"ג מובא חו"מ ל"ד סכ"ה בהג"ה וצ"ב ס"ה דאף דאין נאמן על עצמו מ"מ חוששין לו ואין ראוי לעשותו עד לכתחילה והיינו שאין להזמין אותו לעד אבל פשיטא דאם יודע עדות כשר כמ"ש ש"כ סי' ל"ד סקכ"ז וצ"ב סק"ה וכ"כ ארעא דרבנן שם דכ"מ דאמרי' אאמע"ר אינו נפסל כלל אפי' מדרבנן וכ"כ ברכ"י חו"מ ל"ד סק"ל:

ופשיטא דלענין אאמע"ר אין חילוק בין איש לאשה כמ"ש בקה"י א' י"ז ומביא ראי' מראב"ד שמובא בר"ן כתובות (עב ע"א) בעוברת על דת שכתב דלא מצית לשויא נפשה רשיעא ומשו"ת חכ"צ סי' ג' וסי' ק"ן:

(ז) מרדכי ב"ב פ"ג סי' תקכ"ח מביא מאביאסף בשם זקנו ראב"ן אם יש ע"א שמעיד כדבריו נאמן אע"פ שמע"ר וכ"כ דברי אמת קונטרס ה' בענין חשוד ד"ה וכבר בשם כנה"ג חו"מ פ"ז לדעת שו"ת רי"ף שהובא בטוח"מ פ"ז סכ"ח ובבעה"ת דאם נשבע היסת ואח"כ בא ע"א ה"ז נשבע שבועת התורה ואי בתר דמשתבע הודה מעצמו מקצת הו"ל חשוד ושכנגדו נשבע ונוטל והקשו עליו איך נעשה חשוד ע"פ עצמו ותי' דהיינו דוקא כשאין עוד אחר עמו אבל אם יש עמו ע"א נפסל וכמ"ש ראב"ן הנ"ל. והא דפלוני רבעני לרצוני דאמרי' דהו"ל רשע ואאמע"ר אף שע"כ יש עמי עוד א'. צ"ל דהעד אחר א"י אם הי' ברצונו וי"ל שהי' באונס וכ"כ תומים פ"ז סקכ"ז והפלאה בקונטרס אחרון לסי' קט"ו אית י"ט. אבל אביאסף במרדכי שם חלק עליו וכתב שדבריו רפוים. וכן בתומים שם כ' בשם תוס' מכות (ו ע"א) ד"ה נרבע דמפרשים שהעד מעיד ג"כ שהי' לרצונו ומ"מ אינו נאמן וע"כ שבמקום שאאמע"ר אפי' יש ע"א כדבריו אינו נאמן וכ"כ בשו"ת רשב"א אלף רל"ז וחלקת מחוקק סי' קט"ו סקכ"ה וב"ש שם כ"ח. וכ מפורש בחי' רמ"ה סנהדרין (ט ע"ב) ד"ה רבא דל כראב"ן וכ"כ בשי"ת מהר"ם לובלין סי' פ"א וכן מוכח מפי' כל הראשונים בנסכא דר' אבא לשתבע הא אמר מחטף חטפה היינו מפני שמודה שחטפה ומ"ה א"י לשבע אבל אינו נפסל לשביעה אע"פ שמודה שחטף דרך גזלה ואע"פ שגם ע"א מעיד כדבריו הרי דלא כראב"ן. ועי' ראב"ד פ"ג מגזלה הט"ז מובא בדברי אמת שחולק על גוף די ראב"ן שחוטף נפסל לשביעה ומביא ראי' מנסכא דר' אבא לשתבע הא קמודה:

ועי' מהר"ם לובלין סי' פ"א אפי' ביש הוכחה ורגלים לדבר מ"מ אאמע"ר וראי' מסנהדרין (ט ע"ב) פלוני רבעני אף שגם עד השני מעיד כן שהי' לרצונו ואין לך הוכחה גדולה מזו ומ"מ אינו נפסל אבל כנה"ג חו"מ ל"ד כתב ביש הוכחה לדבריו נאמן:

ח כתב אס"ז ב"מ (ה ע"ב) בשם מורו הרדב"ז גבי הכופר במלוה דכשר לעדות דאמרי' אשתמוטי קמשתמיט דאם ראו בידו מעות והודה שהם של חברו ואין עליו מלוה אחרת נאמן לפסול את עצמו. ולכאורה הא אאמע"ר ולמה נאמן וצ"ל הטעם דאף דשייך לומר אשתמוטי מ"מ הא ע"פ הדין אסור לעשות כן לכחש בתשומת יד בשביל שאין לי וכיון שרואים שעושה איסור זוטא יכול ונאמן לעשות עצמו רשע גם לאיסור רבה שא"מ לחבירו אף שיש לו וע"פ מ"ש חכ"צ סי' ג' דל"א אאמע"ר אלא במקום שאון אנו יודעים דבר רע ושום רעותא אבל כשיש רעותא לפנינו כגון פנוי' שעיברה נאמנת כשאומרת שנבעלה לפסול. דאפי' אם נבעלה לכשר איכא איסור וע"כ עבדה איסורא זוטא נאמנת לומר דעבדה אי' רבה:

(ט) היכא שאנו יודעים גוף העברה וא"צ לדבורו ואפי' אם ישתוק חייב אע"פ שבידו לטעון איזה טענה לפטור א"ע ולא טען ל"א אאמע"ר כיין דלא איהו משוי נפשיה רשיעא. ומש"ה כתב רמב"ם בפ"ב משבועות הי"ב שאם נשבע אחד בפנינו שלא יאכל היום ואכל אע"פ שאם הי' טוען לא הי' בלבי אלא שלא אצא היום הי' פטיר מ"מ אם לא טען כן חייב וכ"כ תוס' יבמות (קטז ע"א) ד"ה הכא בתי' השני דמש"ה במכות (ה ע"א) אמר רב אתו ב' ואמרי בא' בשבת בבוקר הרג פלוני את הנפש בנהרדעא ואתו תרי ואמרו בא' בשבת בערב עמנו הייתם בסורא אי לא מצי אזלי מבוקר לערב מנהרדעא לסורא נהרגין ולא חיישי' שמא אזלי בגמלא פרחא דאם איתא דאזלי הי' להם לטעון כן ומדלא אמרו הכי ש"מ דשקר הם מעידים. הרי דנהרגים עי"כ אף שהיו יכולים לטעון טענה לפטור מ"מ לא אמרי' דהא שלא טענו עושים א"ע רשעים כיון דס"ס לא ע"י דבורם נהרגים לא מקרי מע"ר וכן משמע מנ"י סנהדרין (כו ע"ב) גבי הני קבוראי דאף שיכולים לומר מצוה קעבדי מ"מ אם אינם טוענים כן פסולים ולא הוי נפסלים ע"י עצמן. וכ"כ שו"ת רשב"א ח"ג סי' ק"י דגנב בעדים אף שיכול לטעון החזרתי מ"מ אם לא טען אין זה מרשיע את עצמו:

וראיתי בקהלת יעקב י"ז שהביא ראי' לזה מתי' ב' של תוס' מכות (ב ע"א) ד"ה מעידים דכ' דאוהב גולה כיון דשתיק כשאמרו לו העדים בודאי אי הוי אמר לא הרגתיו יכול לתרץ ולומר לא הרגתיו שוגג אלא מזיד כמו בלא אכלתי חלב אבל כיון דשתיק כהודאה דמיא, ונוראות אתפלא ולא אוכל לעמוד על כוונתו בראי' זו דהא שם קאי לענין גלות שהרג שוגג ולא שייך לומר שא"נ משום אאמע"ר דאינו נעשה רשע כלל:

וכ"כ מל"מ פי"א מאישות ה"ח ד"ה ודע לענין מודה בקנס כשהמעשה לא מפיו אנו חיים אף שהי' בידו לפטור א"ע ולא טען מ"מ חייב (וע"פ כל זה צ"ע להבין דברי ר"ן קדושין (מ ע"א) ד"ה וה"מ גבי שליח נעשה עד דאפי' כשהאשה מודה שקבלה כסף קדושין אינה מקודשת ודאי כיון שאין העדים נאמנים מצד עצמן אלא מפני הודאתה הוי כמקדש בלא עדים ומכל המבואר למעלה מפורש דהיכא דדי שתיקת הבע"ד אין הבע"ד מקיים ומסייע להדבר והעדים לבדם גמרו את הענין והוי עדות ראוי' וגמורה)

אבל היכא שבלא דיבורו היינו מכשירים אותו כגון עדים שחתמו על שטר שיש בו רבית דאמרי' מסתמא דלא משמע להו איסורא כמ"ש תוס' ב"מ (עב ע"א) ד"ה שטר וה"ה פ"ד ממלוה ה"ו ועי' ש"ך חו"מ סי' נב סק"א. אז אע"פ שאומרים מזידים היינו אין נאמנים דכיון שצריכים לדבורם אמרי' אאמע"ר וכ"כ מל"מ פ"ד ממלוה ה"ו ד"ה וכתב בעל כ"ה וכן מביא שם בשם מ"ב סי' נ"א וכ"כ וארו"ר י"ז ומביא ראי' מתוס' ב"מ (ג ע"ב) ד"ה מה אם דכ' על מזיד הייתי דאאמע"ר כיון דבלא דבורו לא היינו מחזיקים אותו לרשע ואמרי' דשוגג הי' אינו נאמן וכ"כ תשב"ץ ח"ב קמ"א ומביא ראי' זו וכ"כ בס' דברי אמת קונטרס ה' בענין חשוד ומביא ראי' מרשב"א ור"ן ר"פ כל הנשבעים שהקשו אמאי הוי חשיד על השבועה בשבועת העדות דמאן מוכח דעבר עליה במזיד אפי' איכא עדים דהתרו בו דילמא אשתלי ואפי' מודה שהזיד שידע ולא העיד מ"מ הא אאמע"ר. ועי' חות יאיר סי' ק"ד. ועי' קהלת יעקב י"ז שמקשה על מל"מ הנ"ל דהיכא שהאיסור ידוע אלא שיכולים לתלות שלא ידעו שהמעשה היה אסור והם מודים שידעו והזידו אינם נאמנים משו"ת חכ"צ סי' ג' דכ' דכל דאיכא ריעותא קמן נאמן לומר שבמזיד הי'. ולענ"ד נראה דלא פליגי דשא"ה בעובדא דחכ"צ בפנוי' שעיברה דיש איסור זוטא ומאי' זוטא לאו' רבה אדם מע"ר משא"כ הכא דאמרי' דלא משמע להו איסורא ולא עשו איסור כלל לפי דעתם.

וכ"כ תוס' ב"ק (מא ע"ב) ד"ה מידה ואס"ז שם דמק' שם ע"פ בעלים מודה בקנס היא וכ' דהוי מצי למפרך אע"א דאין סברא לומר שלא יחשיב מרשיע עצמו כשמודה ואין רוצה לישבע ואע"ג דע"י העד בא עליו חייב זה אלא הפשוט יותר נקט עכ"ל הרי דאפי' שהחייב בא ע"י ע"א חשיב מרשיע עצמו כיון שבלא דבורו פטיר דלא הו"ל למידע ורק ע"י דבורו מתחייב הוי מידה בקנס וכן בב"ק (מג ע"ב) דאתו סהדי ואסהידו בי' דקטל ולא ידעו אי תם אי מיעד ואמר מרי' דמועד הוא דהוי ע"פ עצמו וכן כתב חי' ר"ן שבועות (לד ע"א) גבי עדי קנס לא משכחת ראי' בלי ידיעה דאף דהוחזק כפרן מ"מ כיון דבפשיעתו מתחייב מקרי מודה בקנס וה"ה לענין מע"ר (אבל בירושלמי שביעית פ"ד ה"ה איתא דהוחזק כפרן חייב בקנס תן לי קנם בתי שהוא בידך והוא אומר לא נתחייבתי קנם מימי והעדים מעידים שנתחייב קנס ולית אנן ידעין אי קנס ברתי' אי קנס אוחרי' וכו' זה מתקיים בקנס ידיעה בלי ראי'. והוא כנגד גמ' בבלי שם וב"ק מג ע"ב) ומש"ה חולק בשער משפט סי' ל"ד סקי"ד על מ"ש ש"ך יו"ד רל"ב סקכ"ז על הרמב"ם פ"ב משבועות הנ"ל דאפי' יש עדים כדבריו האחרונים לא מהני דהוחזק כפרן וכ' ע"י בשע"מ דזה ליתא דכיון שיש עדים כדבריו האחרונים א"כ עיקר חיובו אינו בא אלא ע"פ הודאת עצמי ואאמע"ר. וכן נ' ממל"מ פ"ג ממלוה ה"א דהודאתו אינה מצטרפת להעדאת עדים לחייבו מלקות (ועיי"ש שמ"ש שע"י הודאת הלוה חייב מלקות תמוה טעמא מאי):

(י) באס"ז כתיבות (יח ע"ב) ד"ה אלא אי אתמר בשם הר"י מיגאש כתב דהיכא שאומר שעשה עבירה בזמן העבר ועתה עשה תשובה ל"ש אאמע"ר יכל הראשוני' שם חולקים ע"ז. וכ"כ טחו"מ סי' מ"ו ל"ז אפי' אימר שעשה תשובה מ"מ אאמע"ר. ועי' מרדכי סנהדרין פ"ג סי' תרצ"ב מובא בד"מ ל"ד י' וסמ"ע שם סק"ס ובנו"ב קמא אה"ע ע"ב בהג"ה בסתירת היתר הב' דכ"ז דלא מהני משים די"ל ערומי קמערים אבל אי לא שייך הערמה נאמן. וכ"כ עבודת הגרשוני סי' כ"ח עיי"ש שדחה רק מפני שהוא לבדו אינו נאמן אבל לענין שמע"ר נראה מדבריו שאם הודה דרך תשובה נאמן. וכ"כ ח"ס יו"ד סי' ד' דכל שאומר דרך וידוי נאמן אף שמע"ר וראייתו מקרבן שבועת בטוי לשעבר דצריך להודות שידע באיסור כמ"ש שבועות (כו ע"ב) וק' הא אאמע"ר וע"כ משום דדרך וידוי נאמן עיי"ש ואין לדחות דמש"ה נאמן בקרבן משום דהוא לחייב א"ע כמ"ש באות ב'. ו"א דהא דנאמן הוא רק במה שנוגע לממונו אבל פשיטא דאינו נאמן לאי' שיאכל הכהן חולין בעזרה כמ"ש רש"י יבמות (פז ע"ב) ד"ה וכי לא דע"א נאמן באי' דהא מייתי חטאת אפומי' ומתאכלה דאי לא מהימן היכי מתאכלה דילמא חולין בעזרה נינהו:

ובשו"ת חכ"צ סי' ק"נ כתב בטמאה אני לך שנאמנת דשויא נפשה חד"א ומה לי ממון מה לי איסור שביד האדם להודות על עצמו אלא מעתה האומר בשבועת העדות זכור הייתי בשעת שבועה את העדות ונשבעתי לשקר לא יביא קרבן ע"פ עצמו עכ"ל ותמוה מה ענין הודאת בע"ד להבאת חולין לעזרה. ואפשר לומר כמ"ש תוס' ב"מ (ג ע"ב) ד"ה מה אם שנאמן מזיד הייתי כדי שלא יעשה איסור חדש ה"נ י"ל דנאמן כדי שלא יעשה איסור דאם לא יביא קרבן לא יתכפר לו. ועי' לקמן אות ט':

או י"ל ממ"נ או שהי' רשע או ועתה עשה תשובה. או שהוא עכשיו רשע שרוצה להכשיל את הכהן בחולין לעזרה ומביא בעצמי חולין לעזרה ובחטאת העוף מכשיל את הכהן באי' נבילה. ולכן יותר טוב לומר שמתחלה הי' רשע ועתה שב מרשעו וכשר הוא משנאמר שעודנו רשע גם עכשיו. ואף שראיתי בשער משפט ע"ג סקי"ג שכ' דאם מסופקים אנו מתי עשה מעשה רשע אם מתחלה או עכשיו אמרי' השתא הוא דאיתרע עיי"ש שכתב כיון דעכשיו החטים ביוקר אינו נאמן לומר מכרתים בשעת הזול דמקמי' לי' בחזקת כשרות ואינו נאמן למישם א"ע רשע אפי' שעה אחת י"ל הכא שאני דעושה תשובה על העבר יותר יש סברא לומר שמתחלה הי' רשע ועתה חזר בו:

(יא) היכא דאם לא נאמין לו יעשה איסור עתה ל"א אאמע"ר ומש"ה באכלת חלב נאמן לומר מזיד הייתי כדי שלא יביא חולין לעזרה כ"כ תוס' ב"מ (ג ע"ב) ד"ה מה אם וביבמות (כה ע"ב) ד"ה ואין וכריתות (יב ע"א) ד"ה אי וכ"כ מהרלנ"ח מובא בארד"ר י"ז דכהן שאומר שהרג את הנפש נאמן ולא ישא את כפיו משים דלפי דבריו אסור לי לישא את כפיו ועיי"ש וכ"כ שבית יעקב ח"א סי' ק"ע דזה הטעם שיכול לחייב א"ע בממון אף היכא שמע"ר כמ"ש למעלה משים שאיני רינה לעבור על אי' גזל. יעי' שער המלך פ"ט מאישות הט"י ד"ה ואילם אנכי הרואה וכן כתב בשו"ת גאוני בתראי סי' כ"י דמש"ה למשנה ראשונה היתה נאמנת לומר טמאה אני לך משום דאינה רוצית לדור עמו באיסור וע"כ נאמנת אפי' לגבי בעלה וכמ"ש נו"ב תנינא אה"ע סי' כ"ג דהיכא שאיני רוצה לעשות איסור נאמן אפי' לגבי אחרים ומביא ראי' מגיטין (נד ע"ב) בפיגול דכהן נאמן ע"ז אף דפיגול איסור דאי' היא כמ"ש זבחים (כט ע"ב) ורמב"ם פי"ח מפסיה"מ ה"א וע"כ משום דעושה תשובה ואיני רוצה לעשות איסור שיאכלו קרבן פסול:

אך עי' שיבת ציון סי' כ"ג שכ' שהנו"ב הותר א"ע דבאה"ע קנ"ו כתב דסברא זו דאינו רוצה לעשות איסור ומש"ה נאמן מועיל רק הנוגע לגבי עצמו ולא להיות נאמן במה שנוגע לאחרים. וראי' מכתובות (יח ע"ב) באנוסים הייני מחמת ממון דאינם נאמנים לעולם ודין זה נוהג גם בטומאות וטהרות ואו"ה ואפי' באי' אשת איש וא"כ עדים שחתמו על הגט ואמרו אנוסים היינו מחמת ממון ושקר חתמנו אין נאמנים שא"א מע"ר ואמאי נימא שעושים תשובה ואינם רוצים שתנשא א"א על ידם אלא ע"כ שאין טענה זו מועיל לקלקל לאחרים. ועי' הגהות הג"ר ברוך פרענקיל ז"ל שם דאפי' בשטר של ממון שייך ס' זו שרוצים לעשות תשובה שלא לגזול את הלוה. וכ"כ פני יהושע גיטין (נב ע"ב) ד"ה אתמר גבי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דאמרי' לצעורי מכוין אף שהוא אימר שניסך וכוונתו לתשובה שלא ישתו יין נסך מ"מ אינו נאמן במה שנוגע לגבי אחרים דמע"ר ויש ראי' לזה מגיטין (נד ע"ב) ס"ת שכתבתי אזכרות שבו כתבתי שלא לשמן ויש לומר ג"כ שאינו רוצה שיקראו בספר פסול ולא יצאו יד"ח קריאה ומכל מקום אינו נאמן:

ועי' שם דמתרץ סתירת דברי נו"ב. דהיכא שנוגע גם לעצמו אמרי' מגו דנאמן על עצמו נאמן גם על אחרים. ומשא"כ היכא שנוגע רק לגבי אחרים לבד לא מהני סברא זו דרוצה למנעם מאיסור. ועוד לא הועיל בזה דבנו"ב סי' כ"ג כ' אפי' אין עליו שום איסור מ"מ נאמן לגבי אחרים עיי"ש שכתב אפי' לא הי' שום איסור עלי' רק על הבעל ל"ש לומר אאמע"ר דאמרי' דכוונתה לטובה שלא יחטא הבעל על ידה וכהן שפיגל אף שרשע הוא לפגל קדשים מ"מ נאמן אע"פ דלא נפ"מ לדידי' להבא בזה דאם לא ירצה לאכול ממנו מי יכריח אותו אלא כוונתו להציל שאר כהנים מן האיסור עכ"ל. גם מ"ש שם שיבת ציון דאמרי' מתוך שנאמן על עצמו נאמן על אחרים מפורש להיפוך ביבמות (מז ע"א) נאמן אתה לפסול את עצמך ואין אתה נאמן לפסול את בניך:

(יב) קידושין (נ ע"א) לא משוי אינש נפשי' רשיעא פי' שאם טען טענה שאינו מע"ר אינו נאמן במגו שהי' מע"ר אע"פ שהי' נאמן אם הי' טוען כן כגון שעושה תשובה ואינו רוצה להביא חולין לעזרה מ"מ אינו מגו דאינו רוצה לטעון כן וכ"כ תוס' כריתות (יב ע"א) ד"ה או וכ"כ בס' כריתות קפ"ט לא אמרי' מגו דאי בעי הי' משים עצמו רשע דאינו נאמן לומר לא אכלתי במגו דמזיד הייתי (פי' כמ"ש תוס' כריתות שם אי טעין מזיד הייתי נאמן אבל מ"מ אינו מגו) ומה שלא הביא ס' כריתות ראי' מקידושין (נ ע"א) עי' יבין שמועה תקס"ח ועיי"ש שמק' עליו מכריתות (יב ע"ב) בבעלת שפחה חרופה והיא אומר לא בעלתי דמודה ר"מ דאמרינן מגו דא"ב אמר לא גמרתי ביאתי ומשמע דטעם רבנן במתני' באכלת חלב משום מני ואף דמע"ר:

והביא ס' כריתות עוד ראי' מפלוני רבעני דא"נ לרצוני במגו לאונסי ומזה ראי' דא"נ במגו שהי' מע"ר. וזה תמוה דשם הוא להיפך שטוען דבר שמשים עצמו רשע ואינו נאמן במגו שהי' טוען דבר שאינו מע"ר ולולא דמסתפינא י"ל דמזה הביא ראי' על סי' ק"ץ דהיכא דמע"ר אינו נאמן אף שיש לו מגו:

ועי' ש"ך בכללי מגו אות כ"ד שהק' על ס' כריתות דהא אמרו לו חכמים מה אם ירצה לומר מזיד הייתי הרי דנאמן במגו ומתרץ עפמ"ש תוס' דרצונו לעשות תשובה ואינו מע"ר כלל. ואיני מבין דבריו ז"ל דנראה דמפרש דאם רוצה לעשות תשובה נאמן במגו דמזיד הייתי. והא מפורש להיפך בקדושין סוגיא הנ"ל דאף ע"פ שהי' נאמן כגון שרוצה לעשות תשובה מ"מ אינו נאמן במגו וכן כוונת הר"ש פשוט:

ועי' ר"ן קידושין (סד ע"א) ד"ה לנשואין שהק' ליהמני' לאב שאומר נשבית במגו דאי בעי אמר קדשתי' בביאה לפסול לה אף דלא אמרי' מגו היכא דמשים עצמו רשע וכן מתרץ באמת מהרי"ט בחי' על רי"ף שם ד"ה קדשתי'. אך עי' שער המלך פי"ח מהא"ב סוף הכ"ד די"ל דר"ן מיירי באומר קדשתי' לפסול לה בשוגג שלא נודע לו עד שנבעלה לו דאין כאן מע"ר:

(יג) כתב ס' כריתות סי' ק"ץ דהיכא דמע"ר אינו נאמן אף שיש לו מגו ובאות קפ"ט כ' ראי' לזה מסנהדרין (ט ע"ב) דאינו נאמן פלוני רבעני לרצוני במגו דלאונסי וצ"ע מה ראי' היא זו וכי מועיל מגו להרוג אד והלא אפי' מגו להוציא ממון לא מהני. והא דבכתובות (יח ע"ב) בס"ד דרמי בר חמא באנוסים מחמת ממון דנאמנים במגו היינו כמ"ש תוס' שם ד"ה הרי משום דסוף סוף אין כאן קיום שהמקוימים עצמן אומרים אנוסים היינו. וגם קשה דהי' לו להביא ראי' מפורשת מכתובות (יח ע"ב) ממסקנת רמב"ח דאנוסים מחמת ממון אין נאמנים אף ברישא דיש להם מגו. וכ"כ שעה"מ פ"ט מאישות הט"ו בשם סמ"ג מובא ב"י יו"ד קע"ז דטוען שהי' רבית אף שיש לו מגו דלהד"מ אינו נאמן משום דמע"ר וכ"כ ריב"ש סי' שצ"ו איברא שאם היו החטים פקדון בידו ומכרם בלא רשות ב"ד ובלא שומא והי' בענין שא"א לבטל המכר אז מן הדין שלא ישלם כי אם כשעת הזול ואף אם עשה שלא כדין אבל שנאמינהו לומר אני מכרתים בשעת הזול אין להאמינו במגו לשוי' נפשי' רשע וראי' מכתובות (יח ע"ב) גבי עדים שאמרו אנוסים מחמת ממון דאין נאמנים:

ועי' חי' רעק"א כתובות (יח ע"ב) דמק' ע"ז מתוס' כתובות (מג ע"ב) ד"ה אבל שהקשו נאמינה טמאה אני לך ברצון במגו דמאיס עלי והרי באומרת שזינתה ברצון מע"ר והיכא דמע"ר לא מהני מגו וקדמו בקושיא זו בשעה"מ הנ"ל ד"ה הן אמת וכתב דשם אינה מע"ר דאיכא למימר לטובה מכוונה לעשות תשובה ואינה רוצה לשהות באיסור כל ימי' כיון דאסירה על בעלה ומש"ה אין לנו לומר שלא תהא נאמנת ושיבעול בעילת אי' לפי דברי'. או י"ל כמ"ש חכ"צ סי' ק"נ משום דשויא אנפשה חד"א (ועי' מחנה אפרים על הרמב"ם פכ"ד מאישות הי"ח דמקשה גם כן על טא"ל הא מע"ר ולק"מ) גם עי' חי' רעק"א כתובות (סג ע"ב) שכתב פי' אחר בדברי התוס':

גם מה שהק' בחי' רעק"א מתוס' כתובות (יט ע"א) ד"ה וכגון שהק' נהמני' למלוה שטר אמנה במגו דאי בעי מחיל אף דאמנה מע"ר וכן הק' בפני יהושע שם. לק"מ כמ"ש לעיל דבטענות שבממון אף שמע"ר לא איכפת לן. ובזה מיושב מה שהק' שם מרמ"א יו"ד קס"ט סכ"ה שכתב דהלוה נאמן דההלואה הי' ברבית במגו ועיי"ש ש"ך ס"ק ע"ט משום דבממון הוא. ועי"ל דהיכא דבידו לעשות כעת הדבר אלים ועדיף ממגו דעלמא וזה בריר ומפורש בכמה דוכתי (עי' כלל בידו בס' זה) ומש"ה כיון דעוד עתה בידי למחול השט"ח שפיר הק' תוס' שיהי' נאמן אמנה אף שמע"ר במגו דמחילה. ובזה מיושב קו' ברית אברהם אה"ע סי"ג אות ז' מב"ש אה"ע סי' קמ"א ס"ק צ"א וצ"ט בשם חי' רשב"א דבעל שאמר שביטל נאמן במגו שיכול עכשיו לבטל אף דמע"ר דאסור לבטל שלא בפני השליח. אך ג"כ מטעם הנ"ל דמה שעדיין בידו לבטל אלים ממנו דעלמא ולכן אף שמע"ר מהני. ובלא"ה ל"ק קו' ברית אברהם לפמ"ש שעה"מ הנ"ל בשם רשב"א דס"ל דאף שמע"ר נאמן במגו וא"כ רשב"א לשיטתו נאמן לומר שביטל שלא בפני השליח. יעי' בחי' רעק"א שמסיק דאאמע"ר אף שיש לו מגו וכן כתב פרמ"ג יו"ד סי' ה' מ"ז סק"ז ד"ה דע:

ומה שמק' בחי' רעק"א שם על רש"י שכ' בפי' אאמע"ר דאינו נאמן לפסול א"ע דקרוב פסיל להעיד אם כן למה באומרים אנוסים אינם נאמנים לפסול את השטר הא אף שקרוב הוא אצל עצמי אבל אינם קריבים לגבי השטר והא דמי למ"ש הג"ה אשרי ב"ק פ"ט סי"ח דלפטור מממון ל"א אאמע"ר וי"ל שאני התם שנאמן לגבי עצמו שאומר ששינה מדעת המשלח יקנה לעצמו במעות המשלח משא"כ הכא שנוגע לגבי שטר של אחרים והם עדים בדבר. וזה שחידש רבא דדיבור שאדם אומר על עצמו אינו כלים והוי כאלו לא אמרו כלל אנוסים היינו ונשאר רק דבור כתב ידינו זה:

(יד) במרדכי יבמות (מז ע"א) סי' ל"ו גבי מי שבא ואמר נתגיירתי ביני לבין עצמי כ' דמש"ה נאמן לפסול עצמו דהיכא דמתכוון לטובתו ל"ש אאמע"ר וכל הראשונים שם לא פירשו כן וכיו"ב כ' ברכ"י חו"מ ל"ד אות ל"א באומר מותר ברציחה דקריב למזיד הוא מ"מ ע"פ עצמו אינו נפסל אף דהוא מתנצל א"ע ועי' שו"ת מהר"מ לובלין סי' פ"א דנחלק ב"ה עם הג"ר פיבוש מקראקא דדעת הגר"פ דהיכא שכוונתו להתנצל ולטובת עצמו נאמן ומהר"מ חולק דאין נפ"מ ואפי' אם הוא במה שמע"ר מתכוין לטובתו מ"מ אינו נאמן:

(טו) עי' תוס' יבמות (כה ע"ב) ד"ה לימא וכן (מז ע"א) ד"ה נאמן וד"ה ואין ורא"ש יבמות פ"ד סי' ל"ה ינ"י שם וה"ה פי"ג מהא"ב סוף ה"ח דאף דאאמע"ר מ"מ היכא דשייך שויא חד"א נאמן וכ"כ חכ"צ סי' ק"נ בטמאה אני לך למשנה ראשונה נאמנת משום שויא חד"א וכ"כ ני"ב תנינא אה"ע כ"ג ועי' קצה"ח ל"ד סק"ד:

(טז) בדבר איסור שאינו נפסל עי"ז לעדות כ' ב"ח אה"ע ס"ס קנ"ב דל"ש אאמע"ר ועי' ני"ב תנינא אה"ע סי' קנ"ו שמסתפק בזה. ועי' רשב"א כתובות (יט ע"א) בעדים שאמרו להם חתמו שקר דר"מ ס"ל אפי' לשייי' נפשי' איני חסיד ג"כ אאמע"ר ומש"ה ס"ל עדים שאמרו להם חתמו שקר ואם לאו תהרגו יהרגו ואל יחתמו שקר ורבא דאמר השתא אלו אתי קמן לאמליכי אמרי' להו זילי חתימי וכו' פליג ע"ז. ומשמע דכ"ז במה שהדין יעביר ואל יהרג כגון בחתימת שקר אבל מה שהדין יהרג ואל יעביר אף דאם עבר באונס אינו נפסל לעדות מ"מ אאמע"ר בזה וכ"כ שי"ת רשב"א סי' אלף רל"ז כיון דחייב הוא ליהרג ולא לעבור ואם עבר רשע הוא. וכן מוכח מראב"ד ור"ן כתובות (עב ע"א) גבי מע"ד דכ' דאינה נאמנת לעשות א"ע רשיעא אף דעברה על לפ"ע שהכשילתו באי' מאכלות או באי' נדה ולא נפסלה לעדות ביה כמ"ש כ"מ פי"ב מעדות ה"ט וסמ"ע חו"מ ל"ד סקט"ז וחלקת מחוקק קט"י סק"ל. וכ"כ שער משפט סי' מ"ו סקי"ז והביא ראי' מריב"ש סי' שצ"ו במכר משכון שלא ברשות ב"ד דאאמע"ר אף שלא נפסל עי"ז וכ"כ קצה"ח סי' ל"ה סק"ד. אבל בספרו ש"ש ש"ז פ"ה כ' להפוך והכריחו לזה קושיא מיבמות (כה ע"ב) דס"ל לר' יוסף דרבנן לית להו דר' מנשיא וגזלן אפי' דדברי תורה כשר לעדות אשה ומש"ה בהרגתיו תנשא אשתו וק' אע"פ שגזלן כשר לעדות מכל מקום אמאי מהימן לומר הרגתיו הא משים עצמו רשע וכן מק' בחי' רעק"א כתובות (יח ע"ב) ומזה דייק הש"ש דהיכא שאינו פוסל א"ע לעדות ל"א אאמע"ר:

והנה מבואר שהגאונים אלו לא ס"ל כמ"ש תומים בכללי מגו ק"ד דמפרש בדעת ר' יוסף דס"ל אדם משים עצמו רשע ונאמן על עצמו לפסול לעדות. ומתני' דהעדים שאמרו ע"כ מפרש דברישא תמיד נאמנים אפי' מחמת ממון ובסיפא תמיד אינם נאמנים משום דאין חוזר ומגיד וטעמא דר"מ דס"ל דאין נאמנים לפסלו הוא משום מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו. והגאונים הנ"ל ס"ל דאפי' רב יוסף מידה דעל עצמו אינו נאמן דאין אדם מע"ר ונאמן רק לגבי אחרים וכ"כ חי' הרי"מ חו"מ סי' ל"ד:

ונראה לי ליישב קו' שב שמעתתא הנ"ל מיבמות למה נאמן לומר הרגתיו הא אאמע"ר. דדעת ר' יוסף הי' שעל עצמו אינו נאמן כיון דאדם קרוב אצל עצמו ומ"מ ס"ל דעל חברו נאמן להרגו דרחוק הוא ואף שמעיד על עצמו ג"כ מ"מ אם מעיד על רחוק ועל קרוב נאמן על הרחוק ומ"מ כמ"ש ביבמות (מו ע"א) לדבריך כותי אתה ואין עדות לכותי ה"נ אמרינן לדבריך פסול אתה ואין אתה נאמן על אחרים. אך כל זה במעיד על עצמו דבר שנפסל עי"ז לעדות אבל אם מע"ר בדבר שאינו נפסל לעדות דל"ש לומר לדבריך פסול אתה שוב הדין דנאמן על הרחוק ומש"ה אם גזלן כשר לעדות אשה נאמן לומר הרגתיו לר' יוסף. אבל רבא דס"ל פלגי' דבורא היינו דאמרי' אם מעיד על דבר שנוגע לעצמו ה"ז כאלו לא הגיד כלל. ונשאר רק העדות על חברו והיכא דאי אפשר לאפלוגי מסלקים כל הדבור וכאלו לא נאמר כלל ומש"ה אפי' בדבר שלא נפסל על ידו מ"מ אם א"א לחלק העדות שייך אאמע"ר ואינו עדות כלל:

(יז) באור זרוע הלכות פסחים סי' רכ"ג מקשה למה אמרי' גיטין (נד ע"ב) דכהן נאמן לומר שפיגל הא אין אדם מע"ר ותי' דמיירי בטועה עיי"ש ונו"ב תנינא אה"ע כ"ג תי' מש"ה נאמן דעושה תשובה ואינו רוצה לעשות איסור כמ"ש תוס' ב"מ (ג ע"ב) ד"ה מה אם, והפמ"ג יו"ד סי' ה' מ"ז סק"ז ד"ה דע תי' דבנדרים (לו ע"א) מק' אא"ב כהנים שלוחי דשמיא מש"ה יכולים לפגל אלא אי שלוחי דידן לימא לי' לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ותי' משום דאמר קרא לא יחשב לו מ"מ וא"כ לדידן דקיי"ל כהנים שלוחי דשמיא מיותר קרא דלא יחשב ואתי קרא ע"ז דנאמן. ועי' בית שלמה יו"ד סי' ל"ב דתי' משום דבידו הוי כבעלים ובעלים נאמנים בשלהם:

(יח) הודה שעבר עברה בשוגג נאמן ול"ש דמע"ר כיון דאינו עושה עצמו רשע בזה כ"כ טוח"מ מ"ו סל"ג גבי שטר אמנה וכ"כ נ"י ב"ב (קכז ע"ב) גבי בני הוא בן גרושה דמקשה איך נאמן לשום עצמו רשע שנשא גרושה או חלוצה ותי' שאמר שוגג הייתי וכ"כ פנ"י קדושין (עח ע"ב) ד"ה משנה האומר זה בני ממזר שנולד לו מחייבי כריתות אע"ג דאאמע"ר מיירי שנותן אמתלא לדבריו שלא ידע שהיא אסורה לו בח"כ (ועי' ה"ה פט"ו מהא"ב הי"ב שכ' שאין האם נאמנת לפסול את הולד אלא האב בלבד דכ' יכיר יכירנו לאחרים ואע"פ שחי' נאמנת כל שלא קרא עלי' ערעור שא"ה שא"א משים עצמו רשע ומוכח דאביו דנאמן משום דכ' יכיר אע"פ שמע"ר נאמן) וכ"כ ב"ח אה"ע ס"ס קנ"ב גבי עד שחתם עצמו בלא צווי הבעל דאם טעה בדין ל"ש אאמע"ר וכ"כ שער המלך פי"ח מהא"ב סוף הכ"ד. וכ"כ אס"ז כתיבות (יח ע"ב) ד"ה אלא אי אתמר בשם רא"ה ורמב"ן גבי משחק בקוביא כיון דפסולו רק משום דאינו עוסק בישיבו של עולם לא משמע לי' איסור ול"ש אאמע"ר וכ"כ פנ"י שם על רש"י ד"ה פסולי עדות:

תוכן העניינים

חבלים בנעימים חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה