חבלים בנעימים חלק א· רבי יהודה לייב גרויברט
אות ש. סוגיא מז · (ב) אם יכול לומר שכחתי
(א) לענין מלקות ומיתה בעינן שיעבור העברה תכ"ד לההתראה דאחר כדי דבור יכול לומר ששכח ההתראה כמ"ש סנהדרין (מ ע"ב) התריתם בו קיבל עליו התראה וכו' המית תכ"ד וכ' רש"י דלאחר כדי דיבור איכא למימר ששכח ההתראה וכ"כ חי' רמ"ה שם וכ"כ ר"ן מתני' מכות (כא ע"א) וכ"כ דברי אמת קונטרס ה' בשם רמב"ן בספר המצות שורש ט' ד"ה וראיתי לו בס' הפלאה דהתראה תכ"ד בעי' משום דאמרי אשתליין:
והנה ודאי דאין לומר דהסברא נותנת כן שיוכל לומר שכחתי בזמן מועט כזה דהא רובא דאנשי אינם שוכחים ברגעים מועטים והי' לן למיזל בתר רובא וראיתי בתומים צ"ב סק"א שכתב משים דספק הוא שמא שכח ההתראה וספק עונשים לקולא. וצ"ע דהא רובא דאנשי אינם שכחנים תיכף. ונראה דהכא גזה"כ הוא לחשוש לשכחה אפי' בזמן קרוב אף דלא שכיחא ולמדים זאת מקרא כמ"ש תוס' סנהדרין (מ ע"ב) ד"ה מניין עיי"ש:
ובזה ניחא דברי רש"י כתובות (לג ע"א) בעדים זוממים דלא צריך התראה נתרי בהו מעיקרא אמרי אשתליין וכ' רש"י ד"ה מעיקרא יום אי שעה קודם שיעידו העדות עכ"ל וקשה הא התראה בעי' תכ"ד ואם אך יהי' התראה קידם כדי דיבור יאמרו שכחנו וא"צ יום או שעה. אך כיון דמצד הסברא לא שכיח לשכוח בזמן מועט ורק בכל העבירות גזה"כ דבעי' התראה תכ"ד אבל בעדות דלא גלתה תורה דבעי התראה אלא שאנו אומרים שצריך התראה מחשש שכחה אינם יכולים לומר שכחנו אלא אם יש יום או שעה גדולה בין התראה לעדות דע"פ דרך הטבע יש לומר ששכחו ולא בזמן מועט. ועי' ר"ן שבועות (מו ע"ב) במתני' ושכנגדו חשוד על השבועה דמחלק בשכחה בין זמן קרוב לרחוק ומביא ראי' מכתובות (לג ע"א) נתרי בהו מעיקרא אמרי אשתליין וכתב דכל שיש לתלות בו שכחה קרינין לי' מעיקרא וכל שאין לתלות בו שכחה קרי שעת מעשה ובס' דברי אמת תמה עליו דבכל דוכתי בהתראה בעינן תכ"ד וע"כ מ"ש בכתובות מעיקרא היינו לפני כ"ד ואפי' שהוא זמן מועט מצי אמרי אשתליין. ולי נראה דלא קשה דדעת ר"ן כפי' רש"י הנ"ל ושפיר מה דאמר מעיקרא היינו זמן רב שיש לתלות בו שכחה:.
(ב) וכל זה לענין עונשים אז בעי' דוקא תכ"ד אבל לפסלו לעדות. רואים ע"פ דרך הטבע אם יש לתלות בשכחה תולים כמ"ש רמב"ם פי"ב מעדות ה"א אם עשה מלאכה בשבת אינו נפסל שמא שוכח הוא שהיום שבת. וכן תולים אולי טעה בדין כמ"ש שם ראוהו קושר או מתיר בשבת צריכים להודיעו שזה חילול שבת מפני שרוב העם אינם יודעים דבר זה וכ"כ ריב"ש סי' שי"א מובא בחו"מ סי' ל"ד ס"ד בהג"ה וכ"כ ריב"ש סי' תי"ג מובא חו"מ שם סי"ב דאפי' היכא שהוא רשע דחמס תילים שטעה וכ"כ סמ"ע שם סק"ו בשם מרדכי ספ"ב דב"מ במלוה על ספרים ילמד בהם לא נפסל דסבור מצוה עבד וראי' לזה מב"מ (ה ע"ב) לא תחמוד לאנשי בלא דמי משמע להו:
(ג) וכן אפי' נשבע שאינו יודע עדות לחברו ובאו עדים שידע וטוען אח"כ ששכח אז ג"כ הדין כמ"ש לעיל אות ב'. אם יש לתלות בשכחה כגון שאין הדבר קרוב נאמן כיון שאין ידוע שנשבע לשקר דלמא באמת שכח העדות כ"כ ר"ן שבועות (מו ע"ב) במתני' ושכנגדו חשוד וכ"כ תוס' שבועות (לו ע"א) ד"ה הזיד דמש"ה לא בעי הזיד בשבועת העדות והתרו בו מהו משום דא"א לידע לעולם אם הם מזידים שיכולים לומר שכחנו (וצ"ע דמ"מ משכחת לה בשבועת העדות בזמן קרוב תכ"ד דלא מצי אמרי שכחנו). וכ"כ מהרי"ט ח"א ס"ס י"ד ושער משפט צ"ב סק"א שזה פי' סוגיא דכריתות (יב ע"ב) אמר אביי מודה ר"מ לחכמים שאם אמרו לו שנים יודע אתה בעדות פלוני והוא אומר לא ידעתי פטור דאי בעי אמר לא נתכוונתי לעדות פי' ועי"כ שכחתי דא"א לפרש כפשוטו דלא מצינו בשום דוכתי דהעדים צריכים שיתכוונו לעדות ואדרבה בסי' ל"ו ס"א מבואר להיפוך דאף מי שלא כוון להעיד עדותו כשרה. ובזה מיושב קו' ברכת הזבח בשם הג"ר ליב צונץ ז"ל למה לי מגו דלא נתכוונתי תיפוק לי' דאין בהכחשת עדים כלום דשמא שכח (עי' תומים צ"ב סק"א וקצה"ח כ"ח סק"ח) ולדבריהם באמת כן כוונת דברי הגמ' מצד שאומר ששכח וכ"כ סמ"ע צ"ב סק"ב שאינו נפסל בשבועת העדות אם יש זמן לתלות ששכח ועי' ש"ך סק"א ותב"ש סי' א' סקכ"ב:
(ד) וכל זה בשבועת עדות שי"ל נשבע באמת שאינו יודע. אבל היכא שנשבע ודאי לשקר אינו יכול לומר שכחתי ואין חילוק בין זמן קרוב לזמן רחוק כ"כ שו"ת רשב"א סי' תר"ע מובא ב"י חו"מ סי' ל"ד וש"ע שם ס"ה בהג"ה ועיי"ש סמ"ע סק"ל. ועי' ברשב"א שכתב דאם כן אין לך חשוד אפי' בשבועת העדות דיכול לטעון שכחתי וכמ"ש בכתובות (לג ע"א) תדע דאי נתרי בהו מעיקרא אמרי אשתליין עכ"ל ועי' שו"ת בית יעקב סי' ע' שהקשה דלכאורה מביא ראי' לסתור דשם מבואר דיכול לטעון שכחתי ותי' דגבי שבועה מיעטה תורה שאינו יכול לטעון שכחתי דא"כ בטלה שבועת העדות אע"ג דבעלמא יכול לטעון שכחתי כמבואר בכתובות שם וע"כ דשבועה שאני עכ"ל ודבריו תמוהים מ"ש דא"כ אי יכול לטעון שכחתי בטלה שבועת העדות דהא כ' תוס' שבועות (לז ע"א) דמש"ה לא בעי הזיד בשבועת העדות דא"א לידע אם הם מזידים. וע"כ דהא דחייב קרבן בזדון שבועת העדות כמ"ש מתני' שבועות (ל ע"א) וחייבים על זדון השבועה היינו במודה בעצמו שהזיד וא"כ אפי' יכול לטעון שכחתי לא בטלה שבועת העדות. ועי' קצה"ח סי' כ"ח סק"ח שהקשה ג"כ כן ותי' דרשב"א מביא ראי' ממסקנת הגמ' דעדים זוממים א"צ התראה ולא אמרי' דשכחו. וע"כ דהא דחיישי' בהתראה לאשתליין חידוש הוא ואין למדים ממנה. ודבריו צ"ע דאטו הסברא נותנת כן דלעולם לא ישכח וע"פ דרך הטבע אם עבר זמן רב י"ל ששכח. והא דעדים לא צריכי התראה י"ל מפני שמעידים לפני ב"ד עליהם רמי למידק וכמ"ש בפסחים (יב ע"ב) עדות מסורה לזריזים ובפרט בדיני נפשות דהי' דרישה וחקירה ודאי דזכרו היטב את העדות:
וכ"כ טוח"מ סי' פ"א סל"א וש"ע שם סכ"ח בשם בעה"ת דאם טען שכחתי כשנשבעתי והייתי סבור שהייתי חייב ועכשיו נזכרתי שאיני חייב אין שומעים לו דחזקה אין אדם נשבע אלא באמת ובבירור ועי' ש"ך ס"ק ס"ח. וכ"כ טחו"מ צ"ט ס"ו בשם שו"ת הרא"ש שאם נשבע להביא לב"ד כל נכסיו ולא הביא פסול שעבר על השבועה אם לא שהשאיר דבר מועט שנוכל לדונו כשוגג ומבואר דדבר מרובה אינו נאמן לומר ששכח. וכ"כ קצה"ח כ"ח סק"ח אם נשבע שבועת העדות לא ידעתי לך עדות מעולם כיון דודאי נשבע לשקר דידע לו עדות אינו יכול לומר שכחתי. וכ"כ נה"מ ל"ד סק"ג:
(א) ומ"מ אף אם ודאי נשבע לשקר אם מברר שטעה נאמן כמ"ש חו"מ קס"ג ס"ג סוף הג"ה ב' בשם מהרי"ו וסמ"ע סקכ"ט וש"ך סקי"ג וש"ך סי' פ"א ס"ק ס"ט:
(ב) וכן אם נשבע בכולל כמה עולה כל רכושו יכול לומר שכחתי חוב זה כמ"ש ב"י חו"מ ע"ה מחו' ב' בשם שו"ת רשב"א וט"ז סי' פ"ב סי"ג וש"ך פ"ה סק"ב. ובדברי אמת כתב שעובדא זו שבשו"ת רשב"א ששמעון הוציא על ראובן שטר וטען ראובן שהוא פרוע והראי' ששמעון לא כתב חוב זה במזכרת נכסיו כשנשבע לתת מזכרת נכסיו לגבאי המס. יש כמה ראיות שודאי שכחו שמעון חדא דשטרך בידי מה בעי. ועוד שאם פרוע הי' עבר אלאו דאל תשכן באהליך עולה וכיון דאיכא הוכחות תלינין בשכחה:
(ג) וכן אם טען ששכח דבר קטן לא חשיב עובר על השבועה דדבר קטן שכיח לשכוח כמ"ש טחו"מ צ"ט ס"ו הנ"ל בשם שו"ת רא"ש ועי' ש"ך פ"ה סק"ב:
והריב"ש סי' שד"מ חולק וס"ל דאפי' עבר ודאי על שבועתו יכול לומר שכחתי וכתב בראובן שקנה קנקן יין משמעון ולא משך זולתי כי שמעון טוען שראובן נשבע לפרוע לו כל מה שיעלה לזמן פלוני וראובן משיב איני זוכר שבועה זו דאינו חשוד על השבועה שהרי אפשר כשעבר הזמן לא הי' נזכר מן השבועה וכמ"ש רמב"ם פי"ב מעדות ה"א עכ"ל וכ"כ ש"ך סי' ל"ד סק"ח לדעת הר"ן שבועות (מו ע"ב) אם הי' זמן רחוק יכול לטעון שכחתי וקשה על סמ"ע סי' ל"ד סק"ל ונה"מ סק"ג ואמרי ברוך שהעלו דאם ודאי נשבע לשקר אינו יכול לטעון שכחתי דאשתמיטתהו דברי הריב"ש:
ומהרי"ט ח"ב אה"ע סי' מ' כתב דאף שו"ת רשב"א הנ"ל דכתב דאם נשבע לשקר א"י להכשיר את עצמו בטענת שכחה. היינו דוקא לענין הפוך שבועה דבחששא גרידא תקנו שיהי' שכנגדו נשבע ונוטל כי היכי דתקנו בשכיר מטעם בעה"ב טרוד בפועליו וכן בחשוד טל השבועה אחד שבועת העדות וא' שבועת הפקדון וא' שבועת בטוי הרי יכול לומר בכולם שוגג הייתי אלא דהתם אפי' מספיקא מהפכינן כיין דאפשר בהכי אבל לפסול את האדם לעדות לא מפסיל אלא בדבר ברור עכ"ל. וע"פ דבריו נ"ל ליישב קו' תוס' שבועות (מו ע"ב) ד"ה ואפי' שהקשו למה בסנהדרין (כה ע"א) לא פריך ארבא דס"ל דלפסול לעדות בעי' רשע דחמס ממתני' דשבועות דהוי חשוד על השבועה אפי' בשבועת שוא. די"ל שאני לענין הפוך שבועה דבחשש גרידא מהפכין לה אבל לפסול לעדות בעי רשע דחמס:
ובתומים צ"ב סק"א מחלק בין שבועת הפקדון דעליו רמיא למדכר ולא יקרה לו שכחה ובין שבועת העדות דהיא מלתא דלא רמיא אנפשי' לזכור עדות של חברו שאינו נוגע לו ומש"ה אמרי' שמא שכח וכ"כ תפארת ישראל שבועות פ"ז אות י"ז ועי' לעיל פ"א אות ג':
ובדברי אמת קונטרס חשוד מחלק בשבועת העדות עצמה דאי הוזמנו להעיד והשביעם וכפרו נפסלו לעדות ולשבועה אבל אם לא הוזמנו לעדים יכולים לומר שכחנו דהוי מלתא דלא רמיא עלי' ומביא נ"י ורז"ה ב"ב (קע ע"ב) גבי לברר קאמינא דכתבו דאם הוזמנו לעדים על פרעון הוי מלתא דרמיא עליי' ואם אמרו העדים להד"מ חייב הלוה אבל אם לא הוזמנו לעדים אפשר שאע"פ שפרע בפניהם אשתלי ואפי' אומרים להד"מ ישבע הלוה ויפטר והיא דעת המחבר בש"ע סי' ע' ס"ב יעיי"ש שהביא ריב"ש סי' קכ"ז שיותר יש לסמוך על עדים שהוזמנו מעל אותן שלא הוזמנו: