חבלים בנעימים חלק א· רבי יהודה לייב גרויברט
אות ש. סוגיא מז · (א) שכחה אי שוגג או פשיעה
(א) בכל שבועות. בין שבועות בטוי בין שבועת העדות ובין שבועת הפקדון. אם הי' שוגג ששכח השבועה הוי אנוס ופטור מקרבן (ושוגג דחייב קרבן היינו כמ"ש שבועות (כו ע"ב) באומר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם חייבים עלי' קרבן וכמ"ש רמב"ם פ"א משבועות הי"א והי"ג ופ"ג ה"ז) כמ"ש מתני' שבועות (ל ע"א) גבי שבועת העדות ואין חייבים על שגגתה ופרש"י שכסבורים שאינם יודעים לו עדות ואח"כ נזכרו. וכן מתני' שם (לו ע"ב) גבי שבועת הפקדון ואין חייב על שגגתה ועי' רש"י שם ד"ה ואין. וכן משנה נדרים (כה ע"ב) נדרי שגגות אם אכלתי ואם שתיתי ונזכר שאכל ושתה שאני אוכל ושאני שותה ושכח ואכל ושתה ובגמ' תנא כשם שנדרי שגגות מותרין כך שבועות שגגות מותרות ה"ד שבועות שגגות כגון ר' כהנא ור' אסי הדין אמר שבועתא דהכא אמר רב וכו' דכל חד וחד אדעתא דנפשי' שפיר משתבע. והטעם דאנוס מקרי כמ"ש ת"כ ויקרא דבורא דחובה פרשה ט' ה"ט ושבועות (כו ע"א) האדם בשבועה פרט לאנוס ועיי"ש שבועות (כו ע"ב) איזו שגגת שבועת בטוי לשעבר אי דלא ידע אנוס הוא וכן עיי"ש ע"א בר' כהנא ור' אסי הנ"ל וכ' תוס' שם ד"ה את דלאו למפטרי מקרבן גרידא קאמר אלא אפי' עונש נמי ליכא. ועי' ריטב"א ונ"י נדרים (כה ע"ב) דשגגת הלב אונס מקרי וכ"כ כ"מ פ"א מנזירות הט"ו וכ"כ הרמב"ם פ"א משבועות ה"י בשבועת הפקדון דאם שגג ושכח שיש לו אצלו ממון וכפר ונשבע ואח"כ ידע ה"ז אנוס ופטור וכן כ' שם בהי"ג בשבועת העדות דאם שכחו העדות הרי אלו אנוסים ופטורים וכ"כ פ"ג שם ה"ו שבועות שגגית כיצד וכו' אם שבועת שקר היא כגון שנשבע שלא אכל ונזכר שאכל אי שנשבע שלא יאכל ושכח ואכל. הרי דבין ששכח בשעת שביעה בין להבא ושכח אח"כ ועבר הוי אנוס ופטור. וכ"כ ריטב"א נדרים (כה ע"ב) ד"ה תנא ועי' יו"ד רל"ב ס"ו בנדרי שגגות בין לשעבר בין להבא שא"צ התרה ורל"ט ס"א וש"ך שם סק"י וסקל"ג:
אבל בירושלמי שבועות פ"ג ה"א ניחא שאוכל ושלא אוכל שאכלתי ושלא אכלתי מה אנן קיימין אם בידוע שאכל ונשבע שלא אכל שבועת שקר היא ואם סבור שאכל ונשבע שלא אכל וכו' ומפורש דשבועת בטוי להבא כיון דבשעת שבועה הי' דעתו מיושבת עליו אע"פ שאח"כ עבר על השבועה בשוגג חייב קרבן דמקרי האדם בשבועה וכ"כ רש"י שבועות (כו ע"ב) ד"ה מזיד בשלמא להבא משכחת לה שבשעת שביעה דעתו מיושבת עליו ולאחר זמן נתעלמה ממנו שבועה וכ"כ רש"י שבת (סט ע"א) ד"ה שבועת בטוי דאם נשבע שלא אוכל ואכל אינו חייב אא"כ שכח שבועתו כשאכל דהשתא שגג בלאו שבה ועיי"ש תוד"ה עד וכ"כ רש"י שם (סט ע"ב) ד"ה איזהו דלהבא חייב אם שכח וכ"כ רשב"א שם ד"ה הכל בשם רש"י וכ"כ מאירי שם ד"ה אע"פ וכ"כ שו"ת רשב"א מובא ב"י יו"ד ס"ס רל"ו דלא אמרי' אח לבך אנסך אלא בלשעבר כגון בשבועה דהכי אמר רב וכן אם נשבע שאכל ונמצא שלא אכל ובשעת השבועה הי' סבור שאכל אבל אם נשבע שלא יאכל ושכח שנשבע ואכל חייב משים שבועת בטוי וכ"כ ריטב"א שבועות (כח ע"ב) ד"ה ה"ג קונם וז"ל דאי קונם מה שאני אוכל או שותה קאמר כששכח ואכל ושתה למה יהי' מותר דהא היינו כל שגגת קונמות שבעולם ובשבועה נמי אם ישבע שלא יאכל ושלא ישתה ושכח ואכל ושתה חייב קרבן והיינו קרבן דשבועת בטוי להבא וכו' עיי"ש וכן כתב בריטב"א שם (כו ע"א) ד"ה האדם. וצ"ע רב דריטב"א שבועות זה סותר א"ע מריטב"א נדרים הנ"ל דאפי' בשבועה להבא אם שכח אנוס הוא:
ולא קשה ממתני' נדרים (כה ע"ב) נדרי שגגות שאני אוכל ושאני שותה ושכח ואכל ושתה וכו' וגמ' שם כך שבועות שגגות מותרות ומשמע דגם בטוי להבא פטיר דבמתלי' נדר על להבא. אך זה אינו דבשבועות (כח ע"ב) א"ר מרי ראי' כדרבא שהתולה שבועה בדבר אחר וקיים תנאי תחלה צריך שיהי' זכור לשבועתו באותה שעה אף אנן תנינא נדרי שגגות כיצד וכו' קונם שאני אוכל והפי' קונם עלי דבר פלוני אם אוכל היום שתלה דבר אחר באכילה זו ולכן אע"פ דשבועת בטוי להבא חייב כיון דבשעת שבועה ידע מקרי האדם בשבועה, מ"מ הכא אם שכח השביעה בשעת בטיל התנאי הוי כשכח בשעת השבועה כמ"ש רש"י שם (כח ע"א) ד"ה אמר רבא דכל שבועה שנשבע על תנאי ותלה דבר בחברו אין איסור השבועה חל עליו בשעת שבועה אלא בשעת מעשה הראשון וההיא שעתא שעת שבועה היא וכ"כ רש"י שם ע"ב ד"ה שבועות שגגות ה"ד. ועי' מהרי"ט ח"א סי' י"ט שהרמב"ם יש לו שיטה אחרת דלא כרש"י וס"ל דלעולם אאכילת איסור קפדי' ולא אאכילת התנאי כרש"י והקשה עליו א"כ מה מייתי ר' מרי ראי' ממתני' דנדרים לרבא והלא אדרבה מתני' קשיא לרבא דלרבא אפי' שכח באכילת תנאי לא הותרה אכילת איסור ותי' דרמב"ם מפרש מתני' דנדרים קונם שאני אוכל ושאני שותה לא תלה בדבר אחר ולא הי' תנאי אלא שאמר מה שאני אוכל היום יאסר עלי בקונם ושכח ואכל וכן לענין שבועות. וא"כ הדרא קו' הנ"ל דנלמד מכאן דשבועת בטוי להבא פטור. אך באמת ניחא דהרמב"ם דמפרש במתני' בלי תנאי והוי להבא לשיטתו דס"ל דאין חילוק ואפי' להבא אם שכח הוי אנוס ופטור כמ"ש לעיל. והירו' ורש"י ועוד דס"ל בלהבא חייב מפרשים דשם מיירי בתלה דבר אחר באכילה זו והשכחה בשעת שעובר על התנאי הוי כשכח בשעת שבועה:
(ב) וכל זה לענין שבועה אנוס הוא. אבל בכל חייבי כריתות אם ידע ושכח שוגג הוא וחייב חטאת כמ"ש מתני' שבת (סז ע"ב) כלל גדול אמרו בשבת כל השוכח עיקר שבת חייב חטאת וגמ' שם (סח ע"ב) רב ושמואל אמרי כהכיר ולבסוף שכח דמי ור"י ור"ל אמרי דוקא הכיר ולבסוף שכח וכ' רמב"ם שם בפי' המשניות כל השוכח ואפי' הי' לו ידיעה קודם לכן ומלת שוכח תורה על זה וכ"כ רע"ב שם ותוי"ט כריתות פ"א מ"ב ד"ה ועל שגגתם וכן הוא ברמב"ם פ"ז משגגות ה"ב. ועי' שבות יעקב ח"ב סי' קמ"ח דהשיג על בן שער אפרים סי' כ"ח שכתב ששכחה פשיעה. וכ' עליו דשכח כל פרק כלל גדול שמבואר שם דשכח עיקר שבת הוי שוגג כנ"ל. ועי' ברוך טעם שער עדל"ת פ"ד שהביא ראי' מרש"י פסחים (נט ע"א) ד"ה ומחוסר שכ' דמצורע או וב ששכח ולא הביא כפרתו דאסור בפסח דמחוסר כפורים אסור בקדשים וענוש כרת ודייק מכאן ששכחה פשיעה דמש"ה חייב כרת. ותמוה מאד איך עלה כן על דעתו ז"ל הא כל שוגג שבתורה שוכח הוא ומביא חטאת. ואין כוונת רש"י דחייב באמת כרת. אלא כמ"ש בגמ' שם דעשה דפסח יש בו כרת דוחה את עשה דהשלמה. אע"פ שעתה כיון ששכח אינו חייב כרת מ"מ כיון שבמצוה זו יש כרת אלים ה"נ מ"ש רש"י וענוש כרת היינו דעשה זו אלים דכל מי שאינו עושה פסח במזיד חייב כרת. או דכוונת רש"י לא על מניעות הק"פ יש כרת אלא אם שכח ולא הביא כפרתו ואח"כ אם אכל הק"פ במזיד יהי' ענוש כרת:
(ג) וכן בכל דוכתי שכחה שוגג הוא כמ"ש ב"ק (כו ע"ב) הי' אבן מונחת לו בחיקו הכיר בה ושכחה ועמד ונפלה לענין ד' דברים פטור כמ"ש רש"י שם דשכחה שוגג הוא ולא פשיעה וכ"כ נ"י בשם הרמ"ה ב"ק כ"ג דשכחה אונס כמ"ש את לבך אנסך וכ"כ סמ"ע תכ"א סקט"ז שכחה דומה לאונס וכ"כ רא"ש ביצה פ"ב סי' ג' דשכח ולא עירב אינו פושע וכ"כ טוא"ח תקכ"ז ס"ז שכח הוי כאונס וכן ברכות (כו ע"א) טעה ולא התפלל ערבית מתפלל בשחרית שתים מיתיבי מעוות לא יוכל לתקון וכו' הב"ע שביטל במזיד ועי' תוס' שם ד"ה טעה שכ' ששכח וכ"כ רא"ש סי' ב' נראה דאם שכח יעלה ויבא וכו' וכ"כ תר"י ד"ה טעה ואו"ח ק"ח ס"ח ומג"א סקי"א (ועיי"ש שהביא או"ח תקל"ח ס"א בדבר האבוד בחוה"מ דשכח דמי לאונס וצ"ע דהא שכחה מחמת עצלות הוי פשיעה כמ"ש לקמן ובדבר האבד אפי' נתעצל שרי עיי"ש א"כ אין ראי' מהתם ועי' נ"י בשם ראב"ד מתני' מ"ק (ו ע"ב) ראב"י מובא במג"א ר"ס תקל"ח בהשקאה דאינה דבר האבד רק הרווחה מדמי סתם שכח לנתעצל לאיסור). וכ"כ מג"א שי"ח סק"ג בשם רד"ך דשוכח הוי שוגג וכ"כ מג"א סי' תק"ו סק"י דשכח להפריש חלה מעיו"ט לא קנסוהו דאינו כמזיד וכ"כ תפארת ישראל ביצה פ"ב אות ד' בשם שו"ת מהר"ם מר"ב וכ"כ בעבודת הגרשוני סי' ב' וכ"כ שבו"י ח"ב קמ"ח וכן נראה מרש"י פסחים (ו ע"ב) דילמא פשע ולא מבטל לה וכ' רש"י שישכח ויבא לידי פשע הרי דשכחה עצמה אינה פשיעה וכ"כ פנ"י שבת (כא ע"א) ד"ה אמר רבא דרש"י שכתב שמא יפשע. ולא מתקן לה אין כוונתו שישכח ולא יתקן דשכחה לא הוי פשיעה:
(א) ומ"מ אם השכחה היתה מחמת עצלות הוי פשיעה כמ"ש יש"ש ביצה פ"ב סי' ו' מובא מג"א תקכ"ז סק"ו וכ"כ מג"א שם. ונ' ראי' ממתני' אבות פ"ג מ"ח כל השוכח דבר א' ממשנתו יכול אפי' תקפה עליו משנתו וכו' ועי' תוי"ט דשכח מחמת עצלות פושע הוא וכ"כ שבו"י ח"ב סי' קמ"ח ומביא ראי' מברכות (ח ע"ב) הזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו ועי' רש"י שם וכלומר לא מחמת עצלותו שלא חזר על למודו. וכן כתב ר"ן פסחים (קו ע"א) ד"ה מי שלא הבדיל דאם שכח כל היום ולא הבדיל מזיד הוא והיינו דאם כל היום לא נזכר להבדיל ודאי מחמת עצלות הוא. ועי' רש"י ביצה (טו ע"ב) ד"ה שמא יפשע שכ' שישכח ולא יערב ומזה הביא ראי' בשער אפרים סי' כ"ח דשי' רש"י דשכחה פשיעה אבל שבו"י שם דחה דהתם מיירי בשכחה ע"י עצלות דהוי פשיעה:
(ב) וכן בשכח אותו ענין עצמו שני פעמים הוי פשיעה כמ"ש ביצה (טז ע"ב) בהאי סמיא דשכח לערב דבפעם הראשון א"ל שמואל סמוך אדידי ובפעם ב' אמר לו פושע את לכ"ע שרי לדידך אסור וכ"כ ב"ח או"ח תקכ"ז וט"ז שם סק"ט ומהרי"ט ח"ב יו"ד סי' ט"ו דשונה בחטא פושע הוא ומייתי מביצה הנ"ל ועוד ראי' מסנהדרין (פא ע"ב) מי שלקה ושנה כונסים אותו לכיפה וכ"כ שער אפרים סי' כ"ח:
(ג) וכן אם הי' יכול לעשות הדבר בזמנו ושהה עד רגע האחרון ואז שכח לעשותו דעת נ"י ב"ק (כג ע"א) ומובא באו"ח ק"ח ס"ח דהוי שוגג ומש"ה אם לא התפלל בזמנו כסבור שעדיין ישאר לו זמן אחר שיגמר אותו עסק שהוא מתעסק בו ובין כך וב"כ עברה לו השעה יש לו תשלומים. אבל האגודה גיטין (עד ע"ב) מובא בב"י חו"מ סי' ר"ז מחו' ה' ויו"ד רל"ב ד"מ אות ז' וש"ע שם סי"ב בהג"ה חולק ע"ז וראייתו ממתני' ערכין (לא ע"ב) בראשונה הי' נטמן הקונה בית בעיר חומה ביום האחרון כדי שיהי' הבית חלוט לו וקשה למה הי' נחלט הא המוכר אנוס הוא שאינו יכול לפדותו מפני שהלוקח נטמן אע"כ כיון שמתחלה הי' לו זמן לפדותו אע"פ שאח"כ נאנס לא הוי אונס. ולכאורה י"ל דתלי בדין תחלתו בפשיעה וסופו באונס כיון דהי' יכול לעשות בזמנו פשע בזה ולא הי' לו לאחר הדבר עד זמן האחרון. אך א"א לומר כן דהא קיי"ל בב"מ (מב ע"א) דתחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב והכא קיי"ל באו"ח ק"ח ס"ח כהנמוקי יוסף דאינו מזיד. אע"כ דבזה עצמו פליגי אם הי' יכול לעשות בזמנו ודחה הענין עד סוף אי הוי תחלתו בפשיעה או לא די"ל שזה לא הי' פשיעה כלל מפני שהי' סבור שעדיין יש לו שעות. ומ"מ קשה לי דנ"י עצמו סיים שם דאינו רשאי לכתחלה לדחות הזמן עד סופו כמ"ש לא יעמוד אדם לפני הספר סמוך למנחה וא"כ נראה דהוי תחלתו בפשיעה כיון דעבר על הדין וצ"ע:
ובט"ז יו"ד שם סקי"ט ומג"א או"ח ק"ט סקי"א דוחים ראי' אגודה מבתי ערי חומה וכתבו דהלכה כנ"י. ועי' קצה"ח נ"ה סק"א ואמרי ברוך יו"ד סי' רל"ב ובית מאיר או"ח ק"ח שהקשו על ראי' אגודה מבתי ערי חומה דשא"ה דתיכף נקנה הבית ללוקח והי' מכירה גמורה אלא שנתנה תורה רשות למוכר לפדותו בתוך השנה וכל שלא פדאו אפי' ע"י אונס מ"מ אונס רחמנא חייבי' לא אמרי' דמה לו ללוקח באונסו של המוכר אבל לעולם דהוי אונס. ועיי"ש בנה"מ סק"א דדוחה קושיתם וכתב דשם הוי הלואה כמ"ש בערכין (לא ע"א) רבית גמורה היא והתורה התירתה. ולפלא שלא הביאו שכקושייתם הק' מג"א ק"ח ססקי"א עיי"ש.
ובמחנה אפרים ה' שבועות ס"ס י"ב כתב כאגודה ועיי"ש סי' י"ד דכן דעת ריב"ש קצ"ח שכתב מי שנשבע להשיא את בתו ולא קבע זמן מיד חל עליו חיוב כדי שלא יבא זמן שלא יוכל לקיימה וכמ"ש בנדרים (ג ע"ב) במי שאמר לא אפטר מן העולם עד שאהי' נזיר דעובר מיד בבל תאחר וכוון לדבריו בישועת ישראל סי' נ"ה סק"א וכתב שכן כוונת ד"מ יו"ד רל"ב אות ז' שמצרף דברי ריב"ש עם דברי האגודה יחד:
ובישועת ישראל שם ובאמרי ברוך יו"ד רל"ב כתבו דדברי האגודה לא יתכנו אלא בנודר וכמו שהאגודה קאי על מי שנדר לעשות דבר תוך ל' יום ולא נאנס בתוך הזמן וביומא דמשלם זמני' נאנס משום דבנדר עליו להקדים א"ע להיות זריז שלא יבא לידי אונס לעבור על נדרו דקאי עלי' בעשה ול"ת אבל בכל דבר אחר הנעשה על תנאי הוי אונס. ואין כוונתם דדעת האגודה היא כן דדוקא בנדר ס"ל דלא הוי אונס דהא ראי' האגודה היא מבתי ערי חומה ושם לא הי' על המוכר חיוב מן התורה להקדים א"ע לשלם תוך הזמן. אלא נ' שדעתם להכריע כהאגודה רק בנדר ושבועה לא הוי אונס ולא בדבר אחר אבל דעת האגודה עצמו דבכל דבר לא הוי אונס:
(ד) וכן בשומר כיון שקיבל עליו שמירה ועליו מוטל למידק אם שכח פושע הוא כמ"ש בב"מ (לה ע"א ומב ע"א) כל לא ידענא פשיעותא היא וכ"כ בית יעקב סי' מ' דהתורה כתבה דין ארבעה שומרים שישמרו שמירה מעולה ולכן אף דבעלמא שכחה אונס אצל שומרים שכחה פשיעה וכ"כ ישועות ישראל סי' נ"ה סק"א וכ"כ תומים צ"ב סק"א בחלוק שבין שבועת הפקדון משבועת העדות דפקדון שאני משום דשומר צריך ליזהר טפי. ומקור הדבר בתוס' שבועות (כו ע"א) ד"ה את דמקשו מגיטין (לה ע"א) שאמרה יהנה סם המית באחד מבני' שנענשה אע"פ ששכחה ותי' דגבי ממון שאני דמעיקרא הו"ל למידק שסופה לבא לידי שבועה אם תאבדנו וכ"כ רא"ש שם סי"ג וריטב"א נדרים (כה ע"ב) ד"ה ה"ד וריטב"א שבועות (כו ע"ב) ד"ה האדם. וכ"כ בשאילת יעבץ סי' פ"ה דשכחה קרוב למזיד הוא. ומ"מ עי' עבודת הגרשוני סי' ב' דהא דב"מ הנ"ל לא ידענא היכא אותבינהו גרע משאר שכחה וכ"כ שבו"י ח"ב סי' קמ"ח דמפני שהפקידו אצלו וראוי ליזהר בפקדונות מאד וזה שלא עשה כן להניחו במקום שפגע לו עד שלא ידע מקומו לכך הוי פשיעה גמורה. ועי' דברי גאונים כלל צ"ט אות ח' שהביא בשם ס' מקור ברוך ועוד ספרים דאפי' שומר פטור בשכחה והמוחזק יכול לומר קים לי כדבריהם וצ"ע:
(ה) וכן בתרומות פ"ב מ"ב אין תורמין מן הטמא על הטהור וכו' ר' יהודה אומר אם הי' יודע בו בתחלה שהוא טבל או שהוא טמא אע"פ שהוא שוגג לא עשה כלום דקרוב למזיד הוא וכן פוסק רמב"ם פ"ה מתרומות ה"ח. ועי' תפארת ישראל שם שכתב דר' יהודה סובר שכחה הוי פשיעה וליתא דרק בתרומה חולק ר' יהודה כמ"ש פמ"ג יו"ד צ"ט ש"ד י"ב וח"ד סק"ו. ועי' ירושלמי תרומות ספ"ה דמקשה ולא מתני' הוא שוגג מותר מזיד אסיר ומשני מתני' בתרומה אתא מימר לך אפי' שאר כל הדברים והיינו כמ"ש הפמ"ג דתרומה חמורה וכמו שפי' פני משה שם. ועי' שנות אלי' להגר"א ספ"ה תרומות דמפרש להיפוך דהייתי אומר דוקא בתרומה דתרומה בזה"ז דרבנן ועי' שו"ת רשב"א סי' רכ"ב: